ספירת העומר: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (←מקור) |
|||
| (57 גרסאות ביניים של 7 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
ספירת הימים ממחרת היום הראשון של [[פסח]], יום הבאת [[מנחת העומר]], ועד חג ה[[שבועות]]. | [[ספירת העומר]] היא [[מצוות עשה]] לספור את הימים ממחרת היום הראשון של [[פסח]], יום הבאת [[מנחת העומר]], ועד חג ה[[שבועות]]. | ||
== מקור == | |||
מצוות ספירת העומר נכתבה ב[[תורה]] בשני מקומות, פרשת אמור ופרשת ראה: | |||
:{{ציטוטון|וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'|ויקרא כג, טו-טז}}. | |||
:{{ציטוטון|שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת|דברים טז, ט}}. | |||
ומכאן, למדו [[חז"ל]] {{מקור|בבלי: מנחות סה, ב$מנחות סה:|כן}} שחובתו של כל יחיד<ref>'''יש אומרים''' שאין יוצאים בספירת העומר על ידי [[שומע כעונה]], '''ויש אומרים''' ששומע כעונה נחשב כאומר בפיו, והמיעוט הוא רק שחובת כל יחיד לספור ולא רק של [[בית דין]], אבל יכול לספור גם ע"י שומע כעונה {{מקור|(}}{{מקור|מ"ב תפט ה$משנה ברורה סי' תפט ס"ק ה}} {{מקור|ו}}{{מקור|ביאור הלכה תפט$ביאור הלכה שם ומצוה על כל}}{{מקור|)}}.</ref> מ[[עם ישראל]] לספור את הימים, החל מט"ז בניסן, יום הנפת [[מנחת העומר]], ועד לחג השבועות, - ארבעים ותשעה יום שהם שבעה שבועות. | |||
מצוה זו נקראת "ספירת העומר", על שם [[מנחת העומר]] שהקריבו ב[[בית המקדש]] בט"ז בניסן. | |||
==== ספירת הימים והשבועות ==== | |||
בפסוקים מפורש שיש למנות הן את הימים (- "תספרו חמישים יום<ref>לכאורה ישנה סתירה בפסוק, שהרי שבעה שבועות הם ארבעים ותשעה יום ולא חמישים? המפרשים תירצו קושיא זו בדרכים שונות: '''(א)''' כוונת הפסוק תספרו עד - ולא "עד" בכלל - ממחרת השבת השביעית, שזהו יום חמישים {{מקור|רש"י ויקרא כג, טז; תוס' מנחות סה: ד"ה כתוב אחד; סמ"ג סוף מ"ע ר; ועוד|כן}}. '''(ב)''' כוונת הפסוק: "וספרתם לכם... עד ממחרת השבת השביעית", וביום החמישים "והקרבתם מנחה" {{מקור|רש"י שם; תוס' שם; רבנו בחיי ויקרא שם; ועוד|כן}}. '''(ג)''' "דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד" {{מקור|(רא"ש פסחים פ"י סי' מ, וע"ש בדוגמאות שמביא ליסוד זה, וע"ע בזה בברכת פרץ ל}}[[רבי יעקב ישראל קניבסקי]] {{מקור|זצ"ל, עמ' עח-עט, וכן בבית האוצר, ל}}[[רבי יוסף ענגיל]] {{מקור|זצ"ל, כלל מח, וכן ב}}[[אור החיים]] {{מקור| בראשית יח, לב ועוד)}}. וממילא, חובת הספירה היא רק שבעה שבועות. '''(ד)''' לספירה בתורה ישנם שתי משמעויות: 1) למנות (בלשונינו: לספור) בפה, 2) לייחד ולהבדיל את היום, לדוגמא "וספרה לה שבעה ימים" {{מקור|ויקרא טז, כח|כן}}, שבעת הימים מובדלים בכך שהם טהורים. ולכן שבעה שבועות סופרים בפה, ויום החמישים מייחדים ומבדילים אותו כ[[יום טוב]] {{מקור|משך חכמה ויקרא כג, טז|כן}}. '''ועי' בפנים יפות''' שם, שהביא יישובים נוספים לשאלה זו.</ref>") והן את השבועות (- "שבעה שבועות תספור"). | |||
:"וספרתם לכם ממחרת השבת | |||
רוב [[מניין המצוות|מוני המצוות]] מנו את '''ספירת העומר''' כ[[מצוה]] אחת {{מקור|ספר המצוות לרמב"ם, מ"ע קסא ע"ש, - הובא בספר החינוך מצוה שו; סמ"ג עשה ר; יראים סי' רסא<ref>ובדפוס ישן: סי' קיד.</ref>|כן}}, אך יש שמנו את ספירת הימים וספירת השבועות לשתי מצוות נפרדות {{מקור|רבנו ירוחם, תולדות אדם וחוה, נתיב ה ח"ד ע"ש|כן}}. | |||
==ממחרת השבת== | |||
ה[[גמרא]] {{#makor-new:מנחות סה א|בבלי-מנחות|סה|א}} מספרת שה[[בייתוסים]] פירשו את הפסוק: "ממחרת השבת" - ממחרת [[שבת בראשית]], אך [[חז"ל]] {{מקור|שם סה.-סו.; ספרא, אמור פר' י פרק יב|כן}} הביאו הוכחות שונות לשלילת דבריהם ופירשו שהשבת המדוברת בפסוק היא למעשה יום טוב ראשון של פסח, שרק לאחריו מתחילה הספירה{{הערה| וראה בספר המועדים בהלכה, שבועות, פרק א, עמ' שסז-שסח.}}. | |||
[[הרב קוק]] {{הערה| מאמרי הראי"ה עמודים 177-181}} הסביר שהמחלוקת בין הצדוקים לחכמים בפרשנות הפסוק נובעת ממחלוקת עמוקה יותר. הצדוקים סברו שלא ייתכן מצב בו מעשה גשמי כקצירת העומר יכול להתעלות למדרגת קדושה בה הוא אף ידחה את השבת. לכן, לשיטתם קציר העומר יהיה תמיד ביום ראשון, משום שאז בשום אופן לא תתחלל השבת. מאידך, חכמי ישראל הבינו שכאשר עם ישראל מגיע לארצו {{ציטוטון| הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קודש, והקודש הזה שביסוד החקלאי מובלט הוא על ידי זה שחגיגת ראשית הקציר, העומר, עולה הוא למדרגת עבודת הקודש היותר עליונה}}. | |||
== | ==למה פסח מכונה שבת?== | ||
כאמור,בתורה נאמר כי יש להתחיל את העומר "ממחרת השבת" וחכמים למדו כי השבת המוזכרת בפסוק היא למעשה חג הפסח. אך מדוע כונה חג הפסח בשם זה? | |||
====יום השבת כדוגמא==== | |||
הכוזרי {{#makor-new:הכוזרי ג מא|מחשבה-כוזרי|ג|מא}} כותב שאף לשיטת חכמים ניתן לפרש שהפסוק המדבר על ממחרת השבת מתייחס לשבת ממש אך אין הכוונה שחובה להתחיל מיום ראשון אלא מדובר רק בדוגמא {{ציטוטון| ניתן לנו דמיון בתחילת יום מהשבוע לומר: אם תהיה ההתחלה.. מיום ראשון- תגיעו עד יום הראשון}}. הד לשיטה זאת ניתן למצוא בדברי רבי יוחנן בן זכאי שמקשה שמצד אחד משמע שהספירה צריכה להתחיל מיום ראשון בשבוע מכך שנאמר "שבע שבתות תמימות תהיינה", ומאידך מפסוק נוסף מובא "תספרו חמישים יום" ומשמע שיש לספור חמישים יום גם אם מאמצע שבוע. ומפרש ריב"ז שפסוק אחד מדבר במקרה בו יום טוב חל בשבת, ואז תחילת הספירה ביום ראשון, והפסוק השני מדבר על יום טוב שחל באמצע שבוע. | |||
====תחילת שבוע הספירה==== | |||
ה[[מלבי"ם]] מפרש ששם שבת המופיע בפסוק אינו מתייחס ליום השביעי, אלא מתייחס אל תחילת השבוע. התורה כבר כתבה בפסוקים לפני כן ששבוע הפסח מתחיל כאשר "ביום הראשון מקרא קודש", וממילא הפסוקים המדברים על השבת כגון: ממחרת השבת וכן שבע שבתות תמימות מדברים על שבת בתור שבוע. | |||
====קדושת כלל ישראל==== | |||
[[הרב קוק]] בספרו [[משפט כהן]] {{הערה| משפט כהן סימן קכ"ד}} הסביר שהתורה בכוונה השתמשה בביטוי "ממחרת השבת" על מנת לסמל את חג הפסח. הוא הסביר שמחלוקת החכמים והצדוקים בפרשנות הפסוק קשורה למחלוקת נוספת בעניין נדבת קורבן ציבור. הצדוקים סברו שלמרות שקורבן התמיד הוא קורבן ציבור, גם יחיד רשאי להתנדב להביא אותו. לדבריו, הצדוקים תפסו את קורבנות הציבור כקורבנות של שותפים, ומכיוון שבקורבן של שותפים למעשה מתבטא החלק של כל יחיד בקורבן, אף היחיד יוכל להביא קורבן ציבור. מנגד, חכמי ישראל סברו שקורבנות הציבור אינם רק קורבן השייך לכמה שותפים, אלא מדובר ברמת קדושה עליונה יותר משום שכאשר ישראל מתאגדים לקורבן אחד, יש בכך את קדושת כלל ישראל המתעלית מעל הפרטים המרכיבים אותו. | |||
לכן, כינתה התורה את יום טוב הראשון של פסח, ראש השנה לרגלים, בשם שבת על מנת להראות שגם קדושת יום טוב, הנקבעת על פי ישראל המקדשים את הזמנים, נובעת מקדושת השבת. היכולת של ישראל לקדש את הזמנים מראה שכלל ישראל איננו רק "שותפות", כדברי הצדוקים, אלא יש בכלל ישראל קדושה עצמית כקדושת השבת. | |||
== טעמי המצוה == | |||
[[הרמב"ם]] {{מקור|(}}{{מקור|מורה נבוכים ג מג$מורה נבוכים ח"ג פמ"ג}}<ref>תרגום [[רבי שמואל בן יהודה אבן תיבון]], בעריכה יהודה אבן שמואל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ב, עמ' תקלא. תרגום [[הרב יוסף קאפח]] זצ"ל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ב, עמ' שעה. תרגום פרופ' מיכאל שורץ, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, ישראל תשס"ג, ח"ב עמ' 596. מובא בס' פרקי השנה {{מקור|ר' להלן בכותר: "לקריאה נוספת") עמ' רצז}}.</ref>{{מקור|)}} מנמק את טעם המצוה: | |||
:...ושבועות, הוא יום [[מתן תורה]]. ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו {{מקור|- פסח|כן}}, כ{{מקור|[מו ]}}מי שממתין בו {{מקור|[אל]}} הנאמן שבאוהביו, שהוא מונה יום וגם השעות, וזאת היא סיבת ספירת העומר מיום [[יציאת מצרים|צאתנו ממצרים]] עד יום מתן תורה, שהוא היה הכוונה {{מקור|- המטרה, המגמה|כן}} והתכלית ביציאתם, כאמרו {{מקור|שמות יט, ד|כן}}: "ואביא אתכם אלי"... | |||
ב[[ספר החינוך]] {{מקור|מצוה שו|כן}} מובאים הדברים בתוספת הסבר, כי מתן תורה היא הסיבה העיקרית שבעבורה נוצר [[עם ישראל]] ויצא ממצרים, כדי שיקבלו את ה[[תורה]] ויקיימו את מצוותיה, כמו שנאמר {{מקור|שמות ג, יב|כן}}: "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלקים על ה[[הר סיני|הר הזה]]". לכן, ובמנין זה מראים אנו, שהיציאה לחרות טפלה היא לקבלת התורה. ומ"מ מונים אנו בסדר הולך ועולה, משום שמחמת ההשתקקות להגיע למתן תורה, יקשה עלינו להזכיר שנותר עוד זמן רב עד שנזכה להגיע למעמד זה. | |||
ומדוע המתין ה' שבעה שבועות כדי להעניק לבניו את התורה? מדוע לא עשה זאת מיד עם צאתם ממצרים? הסיבה העיקרית היא, כדי שהעם יהיה מוכן לכך מבחינה רוחנית. הכנה כזו חייבת הטהרות מטומאת מצרים. בחז"ל מובא, כי בני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה של מצרים, ולכן נקבעו מ"ט ימים עד לחג השבועות: בפרק זמן זה תהא שהות מספקת לכל אחד מישראל לזכך את נשמתו מהטומאה, בה היה שרוי. בכל יום מ-מ"ט הימים היה נטהר משער טומאה אחד - עד ליום החמישים, חג השבועות, חג מתן תורה. | |||
'''הסבר נוסף''' לטעמה של מצות ספירת העומר {{מקור|עי' רמב"ן ויקרא כג, טו-טז, ד"ה והנה טעם הפרשה|כן}}, הוא לראות בה חוט מקשר בין מנחת העומר לבין [[שתי הלחם]]. [[קורבנות]] אלו זהים בכך שהם ראשית התבואה החדשה ({{מקור|פרה פ"ב מ"א ועוד,}} - העומר מ[[שעורה|שעורים]] ושתי הלחם מ[[חטה|חיטים]]) והם המתירים את התבואה החדשה ({{מקור|מנחות סח. ועוד,}} - קודם העומר אין לאכול מהתבואה ה[[חדש]]ה, וקודם שתי הלחם אין מביאים קורבנות מהתבואה החדשה). | |||
קורבן העומר ושתי הלחם הם גם ביטוי ל[[דין]] שיש בימים אלו, בפסח נידונים על התבואה ובעצרת - על פירות האילן {{מקור|בבלי ראש השנה טז, א|כן}}, וספירת העומר מזכירה לנו א צער העולם כדי שנתעורר לשוב ב[[תשובה]] ו[[תפילה|להתפלל]] על התבואה ופירות האילן {{מקור|ברכת יצחק ויקרא כג, טו|כן}}. | |||
יש המוסיפים, שספירת העומר היא המהלך מהקורבן הראשון מ[[מאכל בהמה]] (- שעורים) אל הקורבן הראשון מ[[מאכל אדם]] (- חיטים). במשך ארבעים ותשעה ימים אנו מתרוממים ממדרגת [[בהמה]], שאין לה דבר מלבד עניני ה[[חומר]], למדרגת [[אדם]], שעיקרו הוא ה[[נשמה|נשמת חיים]]<ref>ר' בראשית ב, ז.</ref> שבקרבו. | |||
יש הקושרים בין שני ההסברים, ומסבירים שקורבן העומר מבטא את מדרגת עם ישראל ביציאת מצרים, שהיו כבהמות מבלי מדע ותורה, ולאחר מתן תורה התעלו ישראל למדרגת אדם<ref>עי' מאמרי הראיה עמ' 168.</ref>, ולכן בפסח מקריבים קורבן ממאכל בהמה ובשבועות ממאכל אדם, והספירה מבטת את ההשתוקקות לדבר ה' {{מקור|אברבנאל ויקרא כג|כן}}. | |||
ויש המוסיפים להעמיק בדברים, ולהסביר שביציאת מצרים עם ישראל היו במדרגה רוחנית שפילה, וכל שהעסיק אותם היה קיום החומרי, ובמסירת ה[[לחם]] שלהם לקורבן מבטאים את ה[[אמונה]] בהשי"ת שהכל שלו וה[[הכנעה]] בפניו. אולם במשך ימי הספירה, לקראת מתן תורה, עם ישראל הולך ומתקדם בהבנותיו והשגותיו הרוחניים {{מקור|עי' קדושת לוי, ויקרא, לפסח, ד"ה "אך בחג השבועות"|כן}}, ובשבועות הוא מכניע את כל ההשגות העליונות בפני האמונה בהשי"ת, כעין דברי ה[[גמרא]] {{מקור|חולין ה:|כן}}: "ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה"<ref>ר' [[אורות]] [http://he.wikisource.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%97 אורות ישראל ר"פ ח], עמ' קסז. פיסקה זו מקורה בפנקס יד סעיף כא, מתוך: פנקסי הראי"ה, הוצאת המכון ע"ש [[הרב צבי יהודה הכהן קוק|הרצי"ה קוק]], ירושלים התשס"ח, ח"א עמ' קיח.</ref> {{מקור|שפת אמת, במדבר, שבועות תרל"ז, ד"ה וספרתם לכם|כן}}. | |||
'''טעם נוסף''' לספירת העומר הוא כתזכורת למצוות ה[[עלייה לרגל]]. היות ותקופה זו, בין פסח לשבועות, היא עונה ה[[קציר]], וכל איש ישראל היה עסוק בקציר שלו, ומפוזרים ישראל כל אחר בגֳרנו, וישכחו לעלות לרגל בזמן, לכן חייבה התורה לספור את הימים בין פסח לשבועות {{מקור|תולדות יצחק ויקרא כג, טו|כן}}. | |||
== הלכותיה == | |||
=== האם נוהגת בזמן הזה מן התורה? === | |||
=== זמנה === | |||
זמן קיום המצוה הוא בכל ערב לאחר [[תפילת ערבית]] {{מקור|הקודמת לספירה, על פי הכלל: "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם"|כן}}. | |||
== | ==== עניה לשואל על היום בספירה ==== | ||
מי שנשאל מ[[שקיעת החמה]] ואילך: "כמה ימים היום לספירת העומר"? והוא טרם קיים באותו ערב את מצות הספירה, עליו להשיב מה הייתה הספירה של יום אתמול, והשואל יסיק מכך מהי ספירת היום. אם ישיב לו מהי הספירה של היום, שוב לא יוכל לספור באותו יום בברכה, כי יתכן שבדבריו אלו כבר יצא ידי חובת ספירת העומר באותו יום. בדבר זה עלולים להיכשל במיוחד בל"ג בעומר, כאשר מזכירים אחרי שקיעת החמה: היום [[ל"ג בעומר]] וכדומה. | |||
=== הברכה וסדר הספירה === | |||
תחילה מברכים: "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר", ולאחר מכן מונים את מספר הימים והשבועות שחלפו מאז תחילת הספירה. את הברכה והספירה, אומרים בעמידה. | |||
=== דין השוכח === | |||
מי ששכח לספור במשך הלילה, סופר במשך היום שלמחרת בלי ברכה, ובשאר הימים הוא ממשיך לספור עם ברכה. | |||
מי ששכח ספירה אחת במרוצת היממה כולה, ולא ספר בלילה או בכל היום שלאחריו, ממשיך לספור בשאר הימים בלי ברכה. וכן, אם טעה באחד הימים וספר ספירה אחרת, ממשיך בשאר הימים לספור בלי ברכה. במקרים אלו שסופר בלי ברכה, טוב שישמע את הברכה מפי אדם אחר שיתכוון להוציאו ידי חובה וגם הוא יתכוון לצאת ידי חובה, יענה "אמן" אחר הברכה ויספור בעצמו. | |||
אם הוא רק מסופק שמא דילג יום אחד ולא ספר, ממשיך בשאר הימים לספור בברכה. | |||
==ברכת שהחיינו== | |||
בגמרא {{#makor-new:סוכה מו א|בבלי-סוכה|מו|א}} מובא שעל כל מצווה המגיעה מעת לעת יש לברך שהחיינו. אך למרות שהלכה זו נפסקה להלכה, לעניין ספירת העומר נפסק שאין לברך שהחיינו בקיום המצווה בפעם הראשונה בשנה. המפרשים נתנו לכך מספר טעמים: | |||
* <big>'''אין שמחה משום שהמצווה זכר לחורבן'''</big>: ה[[רשב"א]] {{הערה| שו"ת חלק א סימן קכו}} ענה שהסיבה שאין מברכים ברכת שהחיינו היא משום שאין שמחה במצווה. לשיטתו, מצוות ספירת העומר מהתורה היא רק בזמן בית המקדש, וכל הספירה שאנו מברכים היום היא רק מדרבנן, זכר לחורבן. ממילא, אי אפשר לברך "שהחיינו וקיימנו הגיענו לזמן הזה" כאשר זמן המצווה הוא חורבן הבית, ואנו מעדיפים להגיע לזמן אחר בו נוכל לקיים את המצווה המקורית מדאורייתא. | |||
* <big>'''הספירה היא רק הכנה לחג שבועות'''</big>: ה[[רדב"ז]] {{הערה| שו"ת סימן אלף שכז}} מסביר שאין מברכים שהחיינו על ספירת העומר משום שכל עניין המצווה הוא רק הכנה לחג השבועות. מכיוון שכל תכלית הספירה היא להגיע ליום מתן תורה, אין אפשרות לברך שהחיינו לפני שהגענו לזמן אליו אנו רוצים להגיע. כנפקא מינה לפירושו הוא סובר שיש לכוון בברכת שהחיינו הנאמרת בחג השבועות לפטור למפרע גם את מצוות ספירת העומר. | |||
* <big>'''חוששים שמא לא ישלים את המצווה'''</big>: ה[[מהרי"ל]] {{הערה| הלכות ספירת העומר}} מתרץ שאין מברכים ברכת שהחיינו מכיוון שיש חשש שהאדם לא ישלים לבסוף את המצווה. לפי שיטה זו, מצוות ספירת העומר מוגדרת כולה כמצווה אחת ארוכה הנמשכת על פני כל תקופת ספירת העומר, ואין בכל יום מצווה בפני עצמה. במידה והאדם יפספס יום אחד את הספירה, עלול להיווצר מצב שברכת הזמן שבירך לפני המצווה תהיה לבטלה ולכן מעדיפים שלא לברך אותה כלל. | |||
==מיקום הברכה== | |||
את ספירת העומר נהגו לברך בסיום תפילת ערבית, ונחלקו הפוסקים האם יש לספור ספירת העומר קודם תפילת [[עלינו לשבח]] {{מקור|אשל אברהם סימן תפט|כן}} או לאחר התפילה. המנהג המקובל כיום בקרב עדות המזרח הוא לספור לאחר אמירת עלינו לשבח, ואילו במנהג אשכנז סופרים לפני עלינו לשבח. המשנה ברורה מבאר כי טעם המקדימים הוא משום שתפילת ערבית היא תדיר, ולכן יש להקדימה משום [[תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם]]. מנגד, טעם המקדימים את הספירה היא משום שסוברים שיש להקדים ככל האפשר על מנת לקיים באופן מהודר ביום הראשון את המצווה כחלה על שבעה שבועות שלמים ("תמימות תהיינה"){{#makor-new:משנה ברורה תפט ב|פרשנות-שו"ע-מ"ב-או"ח|תפט|ב}}. | |||
[[הרב יוסף דב סולובייצ'יק]]{{הערה|הררי קדם, ב, סימן קט}} ביאר את המחלוקת בדרך אחרת ואמר שהיא תלויה בטעם אמירת עלינו לשבח- האם עלינו לשבח מוגדרת כסיום התפילה, מאחר והיא נובעת מבקשת רשות מהקב"ה לסיים את התפילה, או שיש לאומרה כהכנה ליציאה לחיי החול מחוץ לבית הכנסת. במידה ועלינו לשבח מוגדרת כחלק מהתפילה, אזי יש לספור לאחריה, אך במידה והיא נועדה להכין את האדם באמונה לפני יציאתו מבית הכנסת- הרי שיש לספור לפני אמירת עלינו לשבח. | |||
==שומע כעונה בספירת העומר== | |||
בגמרא {{#makor-new:סוכה לח א|בבלי-סוכה|לח|א}} מובא הדין המיוחד של [[שומע כעונה]]. לפי כלל זה, ניתן לצאת ידי חובת מצוות שונות, על ידי שמיעת אחר שעושה את המצווה. בעזרת דין זה, אין צורך שכל אחד יקדש לעצמו, וניתן לצאת ידי חובה משמיעת בעל הבית שמקדש וכן במצוות רבות. מצד שני, לעניין ספירת העומר נראה שהדין שונה. הפוסקים נחלקו האם ניתן לצאת ידי חובה בספירת העומר מדין שומע כעונה. לשיטת ה[[פרי חדש]] אין כל חילוק בין מצוות ספירת העומר לשאר מצוות, וניתן לצאת ידי חובה גם בה על ידי שמיעה מאחר וכוונה לצאת ידי חובה. מנגד, ה[[לבוש]] וה[[חוק יעקב]] סוברים שאין אפשרות לספור על ידי שמיעה מאחר, ונסמכים על דרשת הגמרא {{#makor-new:מנחות סה ב|בבלי-מנחות|סה|ב}} {{ציטוטון|וספרתם לכם- שתהא ספירה לכל אחד ואחד}}. | |||
===מחלוקת בדין שומע כעונה=== | |||
אחרונים רבים מסבירים שהמחלוקת בעניין ספירת העומר תלויה בהבנת הכלל שומע כעונה. את העובדה שניתן לצאת ידי חובה בשמיעת האחר אפשר להבין בכמה אופנים: באופן אחד ניתן להסביר את הכלל באופן מילולי- השומע מוגדר ממש כאילו הוא העונה וממילא אם כיוון צאת ידי חובה, נחשב כאילו הוא אומר אותם בעצמו. הבנה אפשרית נוספת היא שאין הכוונה שהשומע נחשב כאומר ממש, אלא שעל ידי השמיעה הוא יכול לצאת ידי חובה באמירת חבירו. | |||
לפי תירוץ זה, שתי הבנות אלו נמצאות ביסוד מחלוקת האחרונים. לשיטת הפרי חדש, הסובר שניתן לצאת ידי חובת ספירה בשמיעה, דין שומע כעונה גורם לכך שהשומע את הספירה מוגדר כאילו הוא הסופר בעצמו וממילא ספירתו מקיימת את החיוב שתהא ספירה לכל אחד ואחד. מאידך, להבנת הלבוש והחוק יעקב, דין שומע כעונה אמנם גורם לכך שהשומע יוצא ידי חובה באמירת חבירו בשאר מצוות, אך עדיין הוא לא מוגדר כמי שאומר את הספירה בעצמו, וממילא בספירת העומר בה צריך שכל אחד יספור בעצמו הוא אינו יוצא ידי חובה. | |||
== | ===עיקר הספירה היא ההבנה=== | ||
הסבר משלים לשיטות שאין דין שומע כעונה בספירת העומר נמצא בדברי ה[[דבר אברהם]] {{הערה| חלק א סימן לד}}. הדבר אברהם הסביר שמצוות הספירה איננה רק באמירת הספירה, אלא לספור באופן שיתקבע בליבו המניין של אותו היום. הוא מביא הוכחה לדבריו מכך שמי שאינו מבין עברית אינו יכול לצאת ידי חובת הספירה באמירת המניין בעברית, משום שמניין אותו היום לא התקבע בליבו. באותו האופן, ישנו חיוב מיוחד בספירה להגיד את הספירה בפיו ממש, ואי אפשר להסתפק בהבנה התלויה בשמיעת הדברים מאחר. | |||
== ימי הספירה == | |||
(דומים ל[[חול המועד]] - רמב"ן ויקרא כג, לז) | |||
=== דיני אבלות בימים אלו === | |||
בימי ספירת העומר מתו עשרים וארבע אלף תלמידי [[רבי עקיבא]]. לזכר אותם ימים קשים, שבהם התמעט לימוד התורה בעם כולו, חלים בימי הספירה מספר דיני [[אבלות]]: | בימי ספירת העומר מתו עשרים וארבע אלף תלמידי [[רבי עקיבא]]. לזכר אותם ימים קשים, שבהם התמעט לימוד התורה בעם כולו, חלים בימי הספירה מספר דיני [[אבלות]]: | ||
בימים אלו אין מסתפרים, אין מתגלחים ואין נושאים נשים. | |||
ישנם מנהגים שונים באלו ימים נוהגים את דיני האבלות. יש הנוהגים בדיני האבלות מתחילת ימי הספירה עד לל"ג בעומר ביום. בני עדות המזרח, הנוהגים במנהג זה, ממשיכים את דיני האבלות יום נוסף והם אינם מסתפרים עד לל"ד בעומר ביום. יש הנוהגים את דיני האבלות מראש חודש אייר {{מקור|כולל ל' ניסן וא' אייר|כן}} ועד לשלושת ימי הגבלה {{מקור|ג' סיון בבקר|כן}}. ויש הנוהגים מאחרי ראש חודש אייר ועד לחג השבועות. | |||
== שבע הספירות בימי ספירת העומר == | |||
חכמי ה[[קבלה]] כתבו, כי ימי ספירת העומר הם כנגד שבע הספירות התחתונות מתוך [[עשר הספירות]]- [[חסד (ספירה)|חסד]], [[גבורה]], [[תפארת]], [[נצח (ספירה)|נצח]], [[הוד]], [[יסוד (ספירה)|יסוד]] ו[[מלכות (ספירה)|מלכות]]. כל שבוע משבעת השבועות הוא כנגד ספירה מסוימת (השבוע הראשון עניינו חסד, השני גבורה וכן על זה הדרך) וכל יום מימות השבוע הם כנגד ספירה שבתוך אותה ספירה (יום ראשון הוא כנגד חסד, שני כנגד הגבורה וכן הלאה)- כך שהיום הראשון בשבוע הראשון הוא "חסד שבחסד", השני הוא גבורה שבחסד" וכן הלאה עד היום האחרון שהוא כנגד "מלכות שבמלכות". בין השאר, עניינה של השוואה זו היא כי ימים אלו הינם ימי תיקון והיטהרות לקראת חג מתן תורה, ולכן בכל יום ישנה סגולה מיוחדת לתיקון פגמים מסוימים, הקשורים לספירה של אותו היום. | |||
עדות ה[[החסידות|חסידים]] נוהגות לומר אחר ספירת העומר נוסח תפילה ובו בקשה כי בזכות ספירת העומר יתקון הפגמים שפגמו בספירה של אותו היום. | |||
== לקריאה נוספת == | |||
* '''בין פסח לשבועות''' - הלכות ומנהגים השלם, מאת הרב צבי כהן. ישראל התשד"מ. | |||
* '''פרקי השנה''', מאת הרב צבי יברוב. בני ברק תשנ"ד. פרקים נ-נא, עמ' רצ-שז. | |||
* '''המועדים בהלכה''', מאת [[הרב שלמה יוסף זוין]]. ספירת העומר<ref>מהדורה שביעית, הוצאת בית הלל ירושלים: עמ' רצב-רצח. מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם, ירושלים תש"מ: ח"ב עמ' שמט-שנו.</ref>. | |||
* '''דיני [[פסח]] - [[שבועות]]''' - קובץ דינים ו[[מנהג]]ים מנוקד, הוצאת '''דגל ההלכה''' ירושלים, מהדורה רביעית - תש"ס, עמ' רצג-שיב. | |||
* '''שפתי חיים''', מאת [[הרב חיים פרידלנדר]], מועדים ג', בני ברק תשנ"ז, עמ' כט-מח. | |||
*'''[[פניני הלכה]]- מועדים חלק א'''', מאת [[הרב אליעזר מלמד]], בהוצאת מכון הר ברכה. | |||
*דוד נגאל, '''דין קטן המתגדל בימי ספירת העומר''', מתוך: דגל ירושלים- בטאונה התורני של ישיבת ירושלים לצעירים, חלק ז' ירושלים תש"ע, עמ' 215-220. | |||
== קישורים חיצוניים == | |||
* [http://www.yeshiva.org.il/midrash/?cat=88 מאמרים ושיעורים על ספירת העומר] באתר ישיבה. | |||
* [http://www.yeshiva.org.il/Tags/%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA%20%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8 עמוד מיוחד לספירת העומר] באתר ישיבה. | |||
* [http://www.yeshiva.org.il/ask/?cat=482 שאלות ותשובות על ספירת העומר] באתר ישיבה. | |||
* [http://www.havabooks.co.il/shutSearch.asp?q=ספירת%20העומר תשובות בעניני ספירת העומר] מ[[הרב שלמה אבינר]] | |||
* [http://www.amit.org.il/HAGIM/sfira/ אינדקס אמי"ת על ספירת העומר] | |||
* [http://www.chabad.org.il/Articles/Articles.asp?CategoryID=125 אוסף מאמרים מאתר צעירי חב"ד] | |||
* [http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2366 אנציקלופדית "דעת" על ספירת העומר] | |||
* [http://www.kipa.co.il/holidays/search.asp?cat=121 אינדקס מאמרים ב"כיפה" על ספירת העומר] | |||
* [http://www.kipa.co.il/ask/?text=%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA+%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8&searchcat=&searchrav= שו"ת בעניני ספירת העומר באתר "כיפה"] | |||
== הערות שוליים == | |||
<references/> | |||
[[קטגוריה: פרשת אמור]] | |||
[[קטגוריה: מועדים]] | [[קטגוריה: מועדים]] | ||
[[קטגוריה: שבועות]] | [[קטגוריה: שבועות]] | ||
גרסה אחרונה מ־22:36, 24 במאי 2022
|
|
ספירת העומר היא מצוות עשה לספור את הימים ממחרת היום הראשון של פסח, יום הבאת מנחת העומר, ועד חג השבועות.
מקור[עריכה]
מצוות ספירת העומר נכתבה בתורה בשני מקומות, פרשת אמור ופרשת ראה:
- "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'" (ויקרא כג, טו-טז).
- "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת" (דברים טז, ט).
ומכאן, למדו חז"ל (מנחות סה:) שחובתו של כל יחיד[1] מעם ישראל לספור את הימים, החל מט"ז בניסן, יום הנפת מנחת העומר, ועד לחג השבועות, - ארבעים ותשעה יום שהם שבעה שבועות.
מצוה זו נקראת "ספירת העומר", על שם מנחת העומר שהקריבו בבית המקדש בט"ז בניסן.
ספירת הימים והשבועות[עריכה]
בפסוקים מפורש שיש למנות הן את הימים (- "תספרו חמישים יום[2]") והן את השבועות (- "שבעה שבועות תספור").
רוב מוני המצוות מנו את ספירת העומר כמצוה אחת (ספר המצוות לרמב"ם, מ"ע קסא ע"ש, - הובא בספר החינוך מצוה שו; סמ"ג עשה ר; יראים סי' רסא[3]), אך יש שמנו את ספירת הימים וספירת השבועות לשתי מצוות נפרדות (רבנו ירוחם, תולדות אדם וחוה, נתיב ה ח"ד ע"ש).
ממחרת השבת[עריכה]
הגמרא מנחות סה א מספרת שהבייתוסים פירשו את הפסוק: "ממחרת השבת" - ממחרת שבת בראשית, אך חז"ל (שם סה.-סו.; ספרא, אמור פר' י פרק יב) הביאו הוכחות שונות לשלילת דבריהם ופירשו שהשבת המדוברת בפסוק היא למעשה יום טוב ראשון של פסח, שרק לאחריו מתחילה הספירה[4].
הרב קוק [5] הסביר שהמחלוקת בין הצדוקים לחכמים בפרשנות הפסוק נובעת ממחלוקת עמוקה יותר. הצדוקים סברו שלא ייתכן מצב בו מעשה גשמי כקצירת העומר יכול להתעלות למדרגת קדושה בה הוא אף ידחה את השבת. לכן, לשיטתם קציר העומר יהיה תמיד ביום ראשון, משום שאז בשום אופן לא תתחלל השבת. מאידך, חכמי ישראל הבינו שכאשר עם ישראל מגיע לארצו " הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קודש, והקודש הזה שביסוד החקלאי מובלט הוא על ידי זה שחגיגת ראשית הקציר, העומר, עולה הוא למדרגת עבודת הקודש היותר עליונה".
למה פסח מכונה שבת?[עריכה]
כאמור,בתורה נאמר כי יש להתחיל את העומר "ממחרת השבת" וחכמים למדו כי השבת המוזכרת בפסוק היא למעשה חג הפסח. אך מדוע כונה חג הפסח בשם זה?
יום השבת כדוגמא[עריכה]
הכוזרי הכוזרי ג מא כותב שאף לשיטת חכמים ניתן לפרש שהפסוק המדבר על ממחרת השבת מתייחס לשבת ממש אך אין הכוונה שחובה להתחיל מיום ראשון אלא מדובר רק בדוגמא " ניתן לנו דמיון בתחילת יום מהשבוע לומר: אם תהיה ההתחלה.. מיום ראשון- תגיעו עד יום הראשון". הד לשיטה זאת ניתן למצוא בדברי רבי יוחנן בן זכאי שמקשה שמצד אחד משמע שהספירה צריכה להתחיל מיום ראשון בשבוע מכך שנאמר "שבע שבתות תמימות תהיינה", ומאידך מפסוק נוסף מובא "תספרו חמישים יום" ומשמע שיש לספור חמישים יום גם אם מאמצע שבוע. ומפרש ריב"ז שפסוק אחד מדבר במקרה בו יום טוב חל בשבת, ואז תחילת הספירה ביום ראשון, והפסוק השני מדבר על יום טוב שחל באמצע שבוע.
תחילת שבוע הספירה[עריכה]
המלבי"ם מפרש ששם שבת המופיע בפסוק אינו מתייחס ליום השביעי, אלא מתייחס אל תחילת השבוע. התורה כבר כתבה בפסוקים לפני כן ששבוע הפסח מתחיל כאשר "ביום הראשון מקרא קודש", וממילא הפסוקים המדברים על השבת כגון: ממחרת השבת וכן שבע שבתות תמימות מדברים על שבת בתור שבוע.
קדושת כלל ישראל[עריכה]
הרב קוק בספרו משפט כהן [6] הסביר שהתורה בכוונה השתמשה בביטוי "ממחרת השבת" על מנת לסמל את חג הפסח. הוא הסביר שמחלוקת החכמים והצדוקים בפרשנות הפסוק קשורה למחלוקת נוספת בעניין נדבת קורבן ציבור. הצדוקים סברו שלמרות שקורבן התמיד הוא קורבן ציבור, גם יחיד רשאי להתנדב להביא אותו. לדבריו, הצדוקים תפסו את קורבנות הציבור כקורבנות של שותפים, ומכיוון שבקורבן של שותפים למעשה מתבטא החלק של כל יחיד בקורבן, אף היחיד יוכל להביא קורבן ציבור. מנגד, חכמי ישראל סברו שקורבנות הציבור אינם רק קורבן השייך לכמה שותפים, אלא מדובר ברמת קדושה עליונה יותר משום שכאשר ישראל מתאגדים לקורבן אחד, יש בכך את קדושת כלל ישראל המתעלית מעל הפרטים המרכיבים אותו.
לכן, כינתה התורה את יום טוב הראשון של פסח, ראש השנה לרגלים, בשם שבת על מנת להראות שגם קדושת יום טוב, הנקבעת על פי ישראל המקדשים את הזמנים, נובעת מקדושת השבת. היכולת של ישראל לקדש את הזמנים מראה שכלל ישראל איננו רק "שותפות", כדברי הצדוקים, אלא יש בכלל ישראל קדושה עצמית כקדושת השבת.
טעמי המצוה[עריכה]
הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פמ"ג[7]) מנמק את טעם המצוה:
- ...ושבועות, הוא יום מתן תורה. ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו (- פסח), כ[מו ]מי שממתין בו [אל] הנאמן שבאוהביו, שהוא מונה יום וגם השעות, וזאת היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכוונה (- המטרה, המגמה) והתכלית ביציאתם, כאמרו (שמות יט, ד): "ואביא אתכם אלי"...
בספר החינוך (מצוה שו) מובאים הדברים בתוספת הסבר, כי מתן תורה היא הסיבה העיקרית שבעבורה נוצר עם ישראל ויצא ממצרים, כדי שיקבלו את התורה ויקיימו את מצוותיה, כמו שנאמר (שמות ג, יב): "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלקים על ההר הזה". לכן, ובמנין זה מראים אנו, שהיציאה לחרות טפלה היא לקבלת התורה. ומ"מ מונים אנו בסדר הולך ועולה, משום שמחמת ההשתקקות להגיע למתן תורה, יקשה עלינו להזכיר שנותר עוד זמן רב עד שנזכה להגיע למעמד זה.
ומדוע המתין ה' שבעה שבועות כדי להעניק לבניו את התורה? מדוע לא עשה זאת מיד עם צאתם ממצרים? הסיבה העיקרית היא, כדי שהעם יהיה מוכן לכך מבחינה רוחנית. הכנה כזו חייבת הטהרות מטומאת מצרים. בחז"ל מובא, כי בני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה של מצרים, ולכן נקבעו מ"ט ימים עד לחג השבועות: בפרק זמן זה תהא שהות מספקת לכל אחד מישראל לזכך את נשמתו מהטומאה, בה היה שרוי. בכל יום מ-מ"ט הימים היה נטהר משער טומאה אחד - עד ליום החמישים, חג השבועות, חג מתן תורה.
הסבר נוסף לטעמה של מצות ספירת העומר (עי' רמב"ן ויקרא כג, טו-טז, ד"ה והנה טעם הפרשה), הוא לראות בה חוט מקשר בין מנחת העומר לבין שתי הלחם. קורבנות אלו זהים בכך שהם ראשית התבואה החדשה (פרה פ"ב מ"א ועוד, - העומר משעורים ושתי הלחם מחיטים) והם המתירים את התבואה החדשה (מנחות סח. ועוד, - קודם העומר אין לאכול מהתבואה החדשה, וקודם שתי הלחם אין מביאים קורבנות מהתבואה החדשה).
קורבן העומר ושתי הלחם הם גם ביטוי לדין שיש בימים אלו, בפסח נידונים על התבואה ובעצרת - על פירות האילן (בבלי ראש השנה טז, א), וספירת העומר מזכירה לנו א צער העולם כדי שנתעורר לשוב בתשובה ולהתפלל על התבואה ופירות האילן (ברכת יצחק ויקרא כג, טו).
יש המוסיפים, שספירת העומר היא המהלך מהקורבן הראשון ממאכל בהמה (- שעורים) אל הקורבן הראשון ממאכל אדם (- חיטים). במשך ארבעים ותשעה ימים אנו מתרוממים ממדרגת בהמה, שאין לה דבר מלבד עניני החומר, למדרגת אדם, שעיקרו הוא הנשמת חיים[8] שבקרבו.
יש הקושרים בין שני ההסברים, ומסבירים שקורבן העומר מבטא את מדרגת עם ישראל ביציאת מצרים, שהיו כבהמות מבלי מדע ותורה, ולאחר מתן תורה התעלו ישראל למדרגת אדם[9], ולכן בפסח מקריבים קורבן ממאכל בהמה ובשבועות ממאכל אדם, והספירה מבטת את ההשתוקקות לדבר ה' (אברבנאל ויקרא כג).
ויש המוסיפים להעמיק בדברים, ולהסביר שביציאת מצרים עם ישראל היו במדרגה רוחנית שפילה, וכל שהעסיק אותם היה קיום החומרי, ובמסירת הלחם שלהם לקורבן מבטאים את האמונה בהשי"ת שהכל שלו וההכנעה בפניו. אולם במשך ימי הספירה, לקראת מתן תורה, עם ישראל הולך ומתקדם בהבנותיו והשגותיו הרוחניים (עי' קדושת לוי, ויקרא, לפסח, ד"ה "אך בחג השבועות"), ובשבועות הוא מכניע את כל ההשגות העליונות בפני האמונה בהשי"ת, כעין דברי הגמרא (חולין ה:): "ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה"[10] (שפת אמת, במדבר, שבועות תרל"ז, ד"ה וספרתם לכם).
טעם נוסף לספירת העומר הוא כתזכורת למצוות העלייה לרגל. היות ותקופה זו, בין פסח לשבועות, היא עונה הקציר, וכל איש ישראל היה עסוק בקציר שלו, ומפוזרים ישראל כל אחר בגֳרנו, וישכחו לעלות לרגל בזמן, לכן חייבה התורה לספור את הימים בין פסח לשבועות (תולדות יצחק ויקרא כג, טו).
הלכותיה[עריכה]
האם נוהגת בזמן הזה מן התורה?[עריכה]
זמנה[עריכה]
זמן קיום המצוה הוא בכל ערב לאחר תפילת ערבית (הקודמת לספירה, על פי הכלל: "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם").
עניה לשואל על היום בספירה[עריכה]
מי שנשאל משקיעת החמה ואילך: "כמה ימים היום לספירת העומר"? והוא טרם קיים באותו ערב את מצות הספירה, עליו להשיב מה הייתה הספירה של יום אתמול, והשואל יסיק מכך מהי ספירת היום. אם ישיב לו מהי הספירה של היום, שוב לא יוכל לספור באותו יום בברכה, כי יתכן שבדבריו אלו כבר יצא ידי חובת ספירת העומר באותו יום. בדבר זה עלולים להיכשל במיוחד בל"ג בעומר, כאשר מזכירים אחרי שקיעת החמה: היום ל"ג בעומר וכדומה.
הברכה וסדר הספירה[עריכה]
תחילה מברכים: "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר", ולאחר מכן מונים את מספר הימים והשבועות שחלפו מאז תחילת הספירה. את הברכה והספירה, אומרים בעמידה.
דין השוכח[עריכה]
מי ששכח לספור במשך הלילה, סופר במשך היום שלמחרת בלי ברכה, ובשאר הימים הוא ממשיך לספור עם ברכה.
מי ששכח ספירה אחת במרוצת היממה כולה, ולא ספר בלילה או בכל היום שלאחריו, ממשיך לספור בשאר הימים בלי ברכה. וכן, אם טעה באחד הימים וספר ספירה אחרת, ממשיך בשאר הימים לספור בלי ברכה. במקרים אלו שסופר בלי ברכה, טוב שישמע את הברכה מפי אדם אחר שיתכוון להוציאו ידי חובה וגם הוא יתכוון לצאת ידי חובה, יענה "אמן" אחר הברכה ויספור בעצמו.
אם הוא רק מסופק שמא דילג יום אחד ולא ספר, ממשיך בשאר הימים לספור בברכה.
ברכת שהחיינו[עריכה]
בגמרא סוכה מו א מובא שעל כל מצווה המגיעה מעת לעת יש לברך שהחיינו. אך למרות שהלכה זו נפסקה להלכה, לעניין ספירת העומר נפסק שאין לברך שהחיינו בקיום המצווה בפעם הראשונה בשנה. המפרשים נתנו לכך מספר טעמים:
- אין שמחה משום שהמצווה זכר לחורבן: הרשב"א [11] ענה שהסיבה שאין מברכים ברכת שהחיינו היא משום שאין שמחה במצווה. לשיטתו, מצוות ספירת העומר מהתורה היא רק בזמן בית המקדש, וכל הספירה שאנו מברכים היום היא רק מדרבנן, זכר לחורבן. ממילא, אי אפשר לברך "שהחיינו וקיימנו הגיענו לזמן הזה" כאשר זמן המצווה הוא חורבן הבית, ואנו מעדיפים להגיע לזמן אחר בו נוכל לקיים את המצווה המקורית מדאורייתא.
- הספירה היא רק הכנה לחג שבועות: הרדב"ז [12] מסביר שאין מברכים שהחיינו על ספירת העומר משום שכל עניין המצווה הוא רק הכנה לחג השבועות. מכיוון שכל תכלית הספירה היא להגיע ליום מתן תורה, אין אפשרות לברך שהחיינו לפני שהגענו לזמן אליו אנו רוצים להגיע. כנפקא מינה לפירושו הוא סובר שיש לכוון בברכת שהחיינו הנאמרת בחג השבועות לפטור למפרע גם את מצוות ספירת העומר.
- חוששים שמא לא ישלים את המצווה: המהרי"ל [13] מתרץ שאין מברכים ברכת שהחיינו מכיוון שיש חשש שהאדם לא ישלים לבסוף את המצווה. לפי שיטה זו, מצוות ספירת העומר מוגדרת כולה כמצווה אחת ארוכה הנמשכת על פני כל תקופת ספירת העומר, ואין בכל יום מצווה בפני עצמה. במידה והאדם יפספס יום אחד את הספירה, עלול להיווצר מצב שברכת הזמן שבירך לפני המצווה תהיה לבטלה ולכן מעדיפים שלא לברך אותה כלל.
מיקום הברכה[עריכה]
את ספירת העומר נהגו לברך בסיום תפילת ערבית, ונחלקו הפוסקים האם יש לספור ספירת העומר קודם תפילת עלינו לשבח (אשל אברהם סימן תפט) או לאחר התפילה. המנהג המקובל כיום בקרב עדות המזרח הוא לספור לאחר אמירת עלינו לשבח, ואילו במנהג אשכנז סופרים לפני עלינו לשבח. המשנה ברורה מבאר כי טעם המקדימים הוא משום שתפילת ערבית היא תדיר, ולכן יש להקדימה משום תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. מנגד, טעם המקדימים את הספירה היא משום שסוברים שיש להקדים ככל האפשר על מנת לקיים באופן מהודר ביום הראשון את המצווה כחלה על שבעה שבועות שלמים ("תמימות תהיינה")משנה ברורה תפט ב.
הרב יוסף דב סולובייצ'יק[14] ביאר את המחלוקת בדרך אחרת ואמר שהיא תלויה בטעם אמירת עלינו לשבח- האם עלינו לשבח מוגדרת כסיום התפילה, מאחר והיא נובעת מבקשת רשות מהקב"ה לסיים את התפילה, או שיש לאומרה כהכנה ליציאה לחיי החול מחוץ לבית הכנסת. במידה ועלינו לשבח מוגדרת כחלק מהתפילה, אזי יש לספור לאחריה, אך במידה והיא נועדה להכין את האדם באמונה לפני יציאתו מבית הכנסת- הרי שיש לספור לפני אמירת עלינו לשבח.
שומע כעונה בספירת העומר[עריכה]
בגמרא סוכה לח א מובא הדין המיוחד של שומע כעונה. לפי כלל זה, ניתן לצאת ידי חובת מצוות שונות, על ידי שמיעת אחר שעושה את המצווה. בעזרת דין זה, אין צורך שכל אחד יקדש לעצמו, וניתן לצאת ידי חובה משמיעת בעל הבית שמקדש וכן במצוות רבות. מצד שני, לעניין ספירת העומר נראה שהדין שונה. הפוסקים נחלקו האם ניתן לצאת ידי חובה בספירת העומר מדין שומע כעונה. לשיטת הפרי חדש אין כל חילוק בין מצוות ספירת העומר לשאר מצוות, וניתן לצאת ידי חובה גם בה על ידי שמיעה מאחר וכוונה לצאת ידי חובה. מנגד, הלבוש והחוק יעקב סוברים שאין אפשרות לספור על ידי שמיעה מאחר, ונסמכים על דרשת הגמרא מנחות סה ב "וספרתם לכם- שתהא ספירה לכל אחד ואחד".
מחלוקת בדין שומע כעונה[עריכה]
אחרונים רבים מסבירים שהמחלוקת בעניין ספירת העומר תלויה בהבנת הכלל שומע כעונה. את העובדה שניתן לצאת ידי חובה בשמיעת האחר אפשר להבין בכמה אופנים: באופן אחד ניתן להסביר את הכלל באופן מילולי- השומע מוגדר ממש כאילו הוא העונה וממילא אם כיוון צאת ידי חובה, נחשב כאילו הוא אומר אותם בעצמו. הבנה אפשרית נוספת היא שאין הכוונה שהשומע נחשב כאומר ממש, אלא שעל ידי השמיעה הוא יכול לצאת ידי חובה באמירת חבירו.
לפי תירוץ זה, שתי הבנות אלו נמצאות ביסוד מחלוקת האחרונים. לשיטת הפרי חדש, הסובר שניתן לצאת ידי חובת ספירה בשמיעה, דין שומע כעונה גורם לכך שהשומע את הספירה מוגדר כאילו הוא הסופר בעצמו וממילא ספירתו מקיימת את החיוב שתהא ספירה לכל אחד ואחד. מאידך, להבנת הלבוש והחוק יעקב, דין שומע כעונה אמנם גורם לכך שהשומע יוצא ידי חובה באמירת חבירו בשאר מצוות, אך עדיין הוא לא מוגדר כמי שאומר את הספירה בעצמו, וממילא בספירת העומר בה צריך שכל אחד יספור בעצמו הוא אינו יוצא ידי חובה.
עיקר הספירה היא ההבנה[עריכה]
הסבר משלים לשיטות שאין דין שומע כעונה בספירת העומר נמצא בדברי הדבר אברהם [15]. הדבר אברהם הסביר שמצוות הספירה איננה רק באמירת הספירה, אלא לספור באופן שיתקבע בליבו המניין של אותו היום. הוא מביא הוכחה לדבריו מכך שמי שאינו מבין עברית אינו יכול לצאת ידי חובת הספירה באמירת המניין בעברית, משום שמניין אותו היום לא התקבע בליבו. באותו האופן, ישנו חיוב מיוחד בספירה להגיד את הספירה בפיו ממש, ואי אפשר להסתפק בהבנה התלויה בשמיעת הדברים מאחר.
ימי הספירה[עריכה]
(דומים לחול המועד - רמב"ן ויקרא כג, לז)
דיני אבלות בימים אלו[עריכה]
בימי ספירת העומר מתו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא. לזכר אותם ימים קשים, שבהם התמעט לימוד התורה בעם כולו, חלים בימי הספירה מספר דיני אבלות:
בימים אלו אין מסתפרים, אין מתגלחים ואין נושאים נשים.
ישנם מנהגים שונים באלו ימים נוהגים את דיני האבלות. יש הנוהגים בדיני האבלות מתחילת ימי הספירה עד לל"ג בעומר ביום. בני עדות המזרח, הנוהגים במנהג זה, ממשיכים את דיני האבלות יום נוסף והם אינם מסתפרים עד לל"ד בעומר ביום. יש הנוהגים את דיני האבלות מראש חודש אייר (כולל ל' ניסן וא' אייר) ועד לשלושת ימי הגבלה (ג' סיון בבקר). ויש הנוהגים מאחרי ראש חודש אייר ועד לחג השבועות.
שבע הספירות בימי ספירת העומר[עריכה]
חכמי הקבלה כתבו, כי ימי ספירת העומר הם כנגד שבע הספירות התחתונות מתוך עשר הספירות- חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. כל שבוע משבעת השבועות הוא כנגד ספירה מסוימת (השבוע הראשון עניינו חסד, השני גבורה וכן על זה הדרך) וכל יום מימות השבוע הם כנגד ספירה שבתוך אותה ספירה (יום ראשון הוא כנגד חסד, שני כנגד הגבורה וכן הלאה)- כך שהיום הראשון בשבוע הראשון הוא "חסד שבחסד", השני הוא גבורה שבחסד" וכן הלאה עד היום האחרון שהוא כנגד "מלכות שבמלכות". בין השאר, עניינה של השוואה זו היא כי ימים אלו הינם ימי תיקון והיטהרות לקראת חג מתן תורה, ולכן בכל יום ישנה סגולה מיוחדת לתיקון פגמים מסוימים, הקשורים לספירה של אותו היום.
עדות החסידים נוהגות לומר אחר ספירת העומר נוסח תפילה ובו בקשה כי בזכות ספירת העומר יתקון הפגמים שפגמו בספירה של אותו היום.
לקריאה נוספת[עריכה]
- בין פסח לשבועות - הלכות ומנהגים השלם, מאת הרב צבי כהן. ישראל התשד"מ.
- פרקי השנה, מאת הרב צבי יברוב. בני ברק תשנ"ד. פרקים נ-נא, עמ' רצ-שז.
- המועדים בהלכה, מאת הרב שלמה יוסף זוין. ספירת העומר[16].
- דיני פסח - שבועות - קובץ דינים ומנהגים מנוקד, הוצאת דגל ההלכה ירושלים, מהדורה רביעית - תש"ס, עמ' רצג-שיב.
- שפתי חיים, מאת הרב חיים פרידלנדר, מועדים ג', בני ברק תשנ"ז, עמ' כט-מח.
- פניני הלכה- מועדים חלק א', מאת הרב אליעזר מלמד, בהוצאת מכון הר ברכה.
- דוד נגאל, דין קטן המתגדל בימי ספירת העומר, מתוך: דגל ירושלים- בטאונה התורני של ישיבת ירושלים לצעירים, חלק ז' ירושלים תש"ע, עמ' 215-220.
קישורים חיצוניים[עריכה]
- מאמרים ושיעורים על ספירת העומר באתר ישיבה.
- עמוד מיוחד לספירת העומר באתר ישיבה.
- שאלות ותשובות על ספירת העומר באתר ישיבה.
- תשובות בעניני ספירת העומר מהרב שלמה אבינר
- אינדקס אמי"ת על ספירת העומר
- אוסף מאמרים מאתר צעירי חב"ד
- אנציקלופדית "דעת" על ספירת העומר
- אינדקס מאמרים ב"כיפה" על ספירת העומר
- שו"ת בעניני ספירת העומר באתר "כיפה"
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ יש אומרים שאין יוצאים בספירת העומר על ידי שומע כעונה, ויש אומרים ששומע כעונה נחשב כאומר בפיו, והמיעוט הוא רק שחובת כל יחיד לספור ולא רק של בית דין, אבל יכול לספור גם ע"י שומע כעונה (משנה ברורה סי' תפט ס"ק ה וביאור הלכה שם ומצוה על כל).
- ↑ לכאורה ישנה סתירה בפסוק, שהרי שבעה שבועות הם ארבעים ותשעה יום ולא חמישים? המפרשים תירצו קושיא זו בדרכים שונות: (א) כוונת הפסוק תספרו עד - ולא "עד" בכלל - ממחרת השבת השביעית, שזהו יום חמישים (רש"י ויקרא כג, טז; תוס' מנחות סה: ד"ה כתוב אחד; סמ"ג סוף מ"ע ר; ועוד). (ב) כוונת הפסוק: "וספרתם לכם... עד ממחרת השבת השביעית", וביום החמישים "והקרבתם מנחה" (רש"י שם; תוס' שם; רבנו בחיי ויקרא שם; ועוד). (ג) "דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד" (רא"ש פסחים פ"י סי' מ, וע"ש בדוגמאות שמביא ליסוד זה, וע"ע בזה בברכת פרץ לרבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל, עמ' עח-עט, וכן בבית האוצר, לרבי יוסף ענגיל זצ"ל, כלל מח, וכן באור החיים בראשית יח, לב ועוד). וממילא, חובת הספירה היא רק שבעה שבועות. (ד) לספירה בתורה ישנם שתי משמעויות: 1) למנות (בלשונינו: לספור) בפה, 2) לייחד ולהבדיל את היום, לדוגמא "וספרה לה שבעה ימים" (ויקרא טז, כח), שבעת הימים מובדלים בכך שהם טהורים. ולכן שבעה שבועות סופרים בפה, ויום החמישים מייחדים ומבדילים אותו כיום טוב (משך חכמה ויקרא כג, טז). ועי' בפנים יפות שם, שהביא יישובים נוספים לשאלה זו.
- ↑ ובדפוס ישן: סי' קיד.
- ↑ וראה בספר המועדים בהלכה, שבועות, פרק א, עמ' שסז-שסח.
- ↑ מאמרי הראי"ה עמודים 177-181
- ↑ משפט כהן סימן קכ"ד
- ↑ תרגום רבי שמואל בן יהודה אבן תיבון, בעריכה יהודה אבן שמואל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ב, עמ' תקלא. תרגום הרב יוסף קאפח זצ"ל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ב, עמ' שעה. תרגום פרופ' מיכאל שורץ, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, ישראל תשס"ג, ח"ב עמ' 596. מובא בס' פרקי השנה ר' להלן בכותר: "לקריאה נוספת") עמ' רצז.
- ↑ ר' בראשית ב, ז.
- ↑ עי' מאמרי הראיה עמ' 168.
- ↑ ר' אורות אורות ישראל ר"פ ח, עמ' קסז. פיסקה זו מקורה בפנקס יד סעיף כא, מתוך: פנקסי הראי"ה, הוצאת המכון ע"ש הרצי"ה קוק, ירושלים התשס"ח, ח"א עמ' קיח.
- ↑ שו"ת חלק א סימן קכו
- ↑ שו"ת סימן אלף שכז
- ↑ הלכות ספירת העומר
- ↑ הררי קדם, ב, סימן קט
- ↑ חלק א סימן לד
- ↑ מהדורה שביעית, הוצאת בית הלל ירושלים: עמ' רצב-רצח. מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם, ירושלים תש"מ: ח"ב עמ' שמט-שנו.