פרשני:אגרות הראיה: הקדמה: הבדלים בין גרסאות בדף

מיזם אגרות הראיה של הוצאת "מאבני המקום" מאגד מידע היסטורי, הארות ומקבילות לכל אגרת, מתוך חכמת ההמונים.

רקע לאגרת[עריכה]

הערות, מקבילות, וביאורים נצרכים[עריכה]

נמען האגרת[עריכה]

האגרת[עריכה]

על כל דברי האגרת

"הללו י-ה, שכולל שם ושבח בבת-אחת" (פסחים קיז.). אודה הפעם את ד'^[1] ואהלל לאלהי ישענו בהלל והודאה מיוחדת. כי עם סדור ההוצאה לאור-עולם וההפצה חוּצה את מענות קדשו של מרן אאמו"ר הרב זצ"ל, את שמועות ה"תורה מכהן" וראיות אורותיה, התבדרותן ביני רבנן ובבתי מדרשותינו וחדירתן במרחבי בית ישראל כולו, לישר דרך ולהאיר נתיבה, זכנו והגיענו הנה בהופיע לפנינו בספר האגרות דבריו של בעל השמועות ורואה האורות וממשיכם בעצמו ממקור חיוניותו. "ראיה הוא כסא למזרח דמתמן — האור יוצא לעולם" (תקוני זהר, תקון שבעים, ד"ה אודנון).

בימים נוראים אלה, בהמוט מוסדות תבל ויושבי בה, בהזדעזע המצב הרוחני והחמרי של אומות העולם כולו ועם-העולם האלהי, האחד בארץ, המפוזר ומפורד ביניהן, "בזמן שהחיים נופלים הם במהמורות המלאות מחשכי רשע ותוהו", בגודל אימת הפרעניות הבאה לעולם והתגרות מלכיותיו בשביל ישראל, עם התנוצצות האורה העומדת להתברר מעל המחשכים ומביניהם, בא התור, במהלך עבודת הקודש של גילוי האור הזרוע של כהנו הגדול זצ"ל, "הנושא את משפט בני ישראל על לבו לפני ד' תמיד"^[2], אל הסקירות הפנימיות אשר למדרש האותיות — אותיות-החיים העצמיות הישראליות של הנשמה, שהיא מלאה מהן והן מתנשאות מתוכה לעומת האותיות של מקורות התורה, ומתגדלות ביניקתן מזיו החיים של כנסת ישראל באוירא דארץ ישראל, "הכתוב לחיים בירושלים"^[3], (הערות שבסוף "ראש מילין", "אורות" פרק ז).

במדה מרובה מתגלית בזה גדלות הזכות, שהיא יתירה מאשר בעת צמצום חייו אתנו פה עלי אדמות, ומתוכם ומתוך הנעשה בהם היא נמשכת ומתקימת לחיוֹתנו כהיום הזה. "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג^[4]). ספר האגרות הוא הראשון במערכת כתבי-קדשו, אשר חלק יסודי שלו יצא ע"פ דברו, זצ"ל, בימי חייו, ועתה בהמשך הצלחת חפצו והתחלקו ברבים, בעה"י, הנה הוא לפנינו מושלם ומשוכלל. השלמת שכלול זו, הרי יותר משהיא נותנת את רבוי הכמות הממשית של הדברים הנמצאים כאן, היא קובעת את ערכו האיכותי של ספר זה בכללו. בשאר דברי התורה והדעת, לכל מקצעותיהם וגוני קדושתם, שכל עיקרם הוא הלמוד, לכל מדרגותיו, של גופי הדברים, והם אינם ענין בעצמם אל מי[אני לא בטוח שזה מודגש, יותר נראה לי שזה שיבוש בדפוס..] שאמרם, הופעתו האישית של בעליהם כמעט שאינה ניכרת, ועכ"פ מתבטלת היא בתוכם, לעומת משמרת התורה והדעת עצמן, אשר יבקשו מאת הרב הדומה למלאך ד' צבאות (חגיגה טו:). אכן לא לענין גופם של דברים, אלא להדרכת דף ו'@ מסירתם וההתיחסות אליהם, יש לנו הוראת-קדש מיוחדת בתלמודה של ארץ - ישראל (קדושין פ"א ה"ז): "גידול אומר, כל האומר שמועה משם אומרה, יראה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד לפניו, מה טעמא בצלם יתהלך איש". הוראה גדולה זו, בדרך למודה של תורה, נקבעה שם אחריה ובהמשכה והשלמתה של אותה ההוראה הגדולה והקדושה, שנאמרה בשם ר' יוחנן, מריה דהאי תלמודא, על משמרת קשרם של הדברים עם שמו של בעליהם במהלך המסורת של התורה: "אם אתה יכול לשלשל שמועה עד משה — שלשלה, ואם לאו תפוס ראשון ראשון או אחרון אחרון". וכשם שהיא משלימה את ערך הקשר האישיי של הדברים עם שמו של בעליהם, ומבליטה בזה את גדל חשיבותם מתוכו, מתוך ענין בעלותו ושייכותו האישית בשלשלת התורה, כך מתאימה היא, בהקבלת הופעת הכבוד של מעלה, במהלך הנהגת אלהים חיים ומלך עולם בסדרי דורות עמו ועולמו, — אל הנאמר מאת רב גידל בתלמודה של בבל (יומא סט:) על "ד' האלהים הגדול"^[5], אשר עזרא ברך אותו בקריאת התורה עם קהל העם, העולים משבי הגולה, ו"דבמערבא מתנו הכי" בשמו על ה"זעקה בקול גדול"^[6], באסיפת הבדלם אז מכל בני נכר והתודותם לד' אלהיהם: "שגדלו בשם המפורש", ואותה הדגילה- בשם של גדולי התורה, אותה ההדרכה התורנית, של ההתקשרות האישיית המובלטת ב"דבקות בחכמים ובתלמידיהם", החשובה כמו דבקות בשכינה (ספרי פ' עקב, מט, ס' החינוך מצוה תלד), וב"שימוש תלמידי-חכמים", הקובע מתוך עסקם יחד את אמתיות כבודה של תורה והחלטת דרכה בבירור סברת הגמרא וטעמי המשנה (רש"י ברכות מז: וסוטה כב.), מגיעה היא לשיא מסקנתה השרשית במאמרו של ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי (ברכות סז:): "גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה". גדלות מדה זו מופיעה שוב, בפירושי רמזיו של רבנו מניח היסוד לסדר הלכותינו ש"בזמן הזה", (בעל הטורים דברים א לח), בהערכת הנחלת ישראל ע"י משרת משה, המוסר ממנו את התורה לזקנים, לעומת חברו בתוּר הארץ, המסדר את לכידת ההחזרה הפלפולית של ההלכות שנשתכחו (תמורה טז.). ומדה כפולה זו של תורה, שהיא במדרגת קדושתה, "מנה של קודש — כפול היה" (ב"ב צ:), הקבלה מרוממת ומשכללת של השמוש והלמוד, מתוך הקריאה בשמו, ובעצמו, של בעל השמועה, באה היא בספר האגרות כדבר אחד שלם ותמים. "[נראה שגם בספר הגרש הזה מיותר ונכנס בטעות] שהוא כולל את עצמו של "השם, שהוא הנשמה" (אור החיים פ' וילך ופ' נצבים, אורות הקודש, כרך שלישי, פרק צה), ואת שבח פירותיו, והיחס אליהם, שהוא "השפעת למודו (המאירי תהלים א), בבת אחת". ו"כל הנשמה, וכל נשימה ונשימה, שבה, תהלל י-ה, הללו י-ה". (בראשית רבה פ' יד, רש"י חגיגה יב: ד"ה ורוחות).

ה"אגרת", כמו תאר הפנים וקצב תנועות הגוף ואבריו וכמו אופן הדבור וצורת הכתב וסגנונם, מביאה היא לידי התבטאות, גם בנידוניה וגם בסגנונה, את עצם מהותו של בעליה, ומשמשת ראיה ובירור לכוונו ולאופיו. מדתה העיקרית של ה"אגרת" היא, שיש בה מפנימיותה של רשות היחיד, בהבעת-דבריה הנפשית- הטבעית, התמה, מאיש אל רעהו, מן היחיד אל היחיד, או גם אל כמה וכמה יחידים. יחסים יחידיים אלה ועניניהם אף הם מכוונים ומתאימים אל מעמקי רשות- היחיד שבנפש, המתגלית עם התבטאותם זאת. לפיכך גם נעוצה היא ביסוד דף ז'@ הנפשי הפנימי, הדורש מצדו את הבעתם של הדברים, את גילוים והוצאתם מתוכו, את פירוקם מעל נטל עמסו, את סדורם וטפולם הראוי וההגון להם בשייכותו אליהם, — יותר מאשר בהתכוונות המפורשת כלפי חוץ אליהם; וקשורה היא ביחס- שממנו, מצד פנים, אל הנידונים, יותר מאשר ביחס-שאליהם. זכר לדבר: שבועה, שעיקרה הוא איסור הגברא, דאסר נפשו מן חפצא (נדרים ב:), היא כנשבע במלך עצמו; שלעומת-זה נדר, שעיקרו הוא איסור החפצא, דאסר חפצא עליו, הוא כנודר בחיי המלך (ספרי פ' מטות). ומתוך-כך הערך הרגיל של "אגרות" המתפרסמות הוא בהתבטאותן האישיית, ליחיד או ליחידים, שאינה עשויה מתחילה לפי חשבונות החובות והצרכים הצבוריים, ואינה מתוקנת מתחילה לפרסום ברשות- הרבים, ומעתה יש לפרסומן, בפרטיות אישיותן, חשיבות מיוחדת, גם מושכת ומגרה, מעין גילוי נסתרות מעמקי הנפש וגנזי גווניה. "אבל הנברא לצורך הדור, להיות ראש הדור, מאלו הנשמות שנבראו בעת הולדן בקדושה ובטהרה, שבראן הקב"ה נשמות יקרות קדושות בעצם, ולכך נאמר בהם לשון כי טוב ושמם קודם לעצמם, שזכות הרבים תלוי' בו ומשפטיו עם ישראל ומעשיהם של כל ישראל שלו הם", (קהלת שלמה, הגר"ש קלוגר, פתיחה ג', פרק ב "לאדם שטוב לפניו"^[7], פרק ו "כבר נקרא שמו"^[8]), — הרי הרשות של הרבים, הזכות של עניניהם וכווניהם, ורשותו של היחיד הזה ועולמו המיוחד והמלא, הן כל-כך שייכות בהדדי, יניקות תחומיהן זה מזה הן כל-כך שופעות ונובעות, והם כל כך מעוּרים ודבוקים יחד, עד אשר לאמיתם של דברים לא תתכן ולא תצדק כאן החלוקה המוחלטת של דברים פרטיים וכלליים, אישיים וצבוריים, שמיועדים מתחלתם לפרסום ושאינם מיועדים לכך מתחלתם. כל אלה מהוים כאן יחד את הענין האחד, הגדול והכולל. השימוש, של גוף הקדושה הפנימית העצמית, והלימוד, של ההשפעה, ההדרכה והידיעה, היוצאת ומסתעפת ממנו, אף הם מופיעים כאן בבת-אחת, כמו שהנסתר והנגלה, עם כל תחומיהם השונים והמיוחדים, אף הם משוּקים יחד, מחוברים ומאוחדים, בשלמות אחדותה האלהית של התורה, התמימה והמשיבת נפש, ואמתת משפטיה אשר צדקו יחדו^[9].

אמנם לא צורת ה"אגרת" בלבדה, כמו שגם לא היחידיוּת האישיית של עניניהן ולא התהוותן שאינה מכוונת לפרסום, היא הקובעת את ערכה של הנפשיות, את התבטאות מילוא השם העצמי, את הבעת הנשמה בגילוי קדושתה, השייכת ל"אגרות". ההתבטאות האישיית איננה ממועטת כלל מהקשר הצבורי ומפרסומו, אע"פ שבהחלט איננה מכוונת אליו כלל ובאמתיות אופיה היא כולה פנימית, — כשם שהענינים הכלליים והצבוריים, לכל מקצעותיהם וגווניהם, שייכים למהות הנשמתית ולבירור תפקידה, עם כל קדושת התלבטותה התמידית, של בת-מלך זו בצמצומי עולם-העשיה, מתוך דבקותה למעלה, "למה שהיא מן העליונים" (קהלת רבה פ' ו). אבל הפניה המכוונת ומפורשת, אל היחידים או הרבים, האישים או הצבורים, מקבלי הדברים, היא מגבילה את מסגרת ההתיחסות הנפשית וקישור ענינה, לאנשים ולדברים, ובזה מבססת ומאפינת את ה"אגרות". לעומת-זה הפניה המכוונת אל כלל-ישראל, בסתמיות כלליותה ובהחלטיות צבוריותה, אפילו היא בצורה של "אגרת", מגיעה היא בזה אל המדור הכללי של אותם הענינים, התורניים דף ח'@ או הספרותיים או הצבוריים, והצד הנפשי האישי מובלע הוא בהם בכלליותם ובעצמיותם. לכן במערכה המשוכללה הזאת של "אגרות הראיה", וכל דמות תבניתה, הכוללת את השמוש והלמוד, של אצילות קדושה, דברי תורה ובירורי אמונות ודעות, מוסר ומדות, התנהגות אישית והנהגה צבורית, הנהגת הרבנות והנהגת הישוב בארץ, הכנסתי גם אגרות הפונות אל חוגים צבוריים מסוימים, כגון אל אנשי הישוב בארץ, אל תופשי התורה, אל מנהיגים ועסקנים בענינים אלה, ולא את אלה הפונות אל הכלל הישראלי כולו.

אותה "קבוצת המכתבים", שהוּצאה בשנת תרפ"ה בתור "אגרות ראיה", לשם "הפצת אור ובירור דרך" בענינים כלליים מסוימים, "בתורה ועבודת ד' בחיי היחיד ובחיי הצבור", נכנסו כאן במערכה המשוכללה של "אגרות הראיה", עם הוספת דברים פרטיים שהושמטו אז מתוכם. עתה הושמטו רק דברים אחדים, בודדים, שהיו נוגעים לאנשים אחרים ושייכים לאותה שעה. וכן דברי הלכה, שהם להכרעת הלכה למעשה או לבירורי ענינים שלמים במשא-ומתן של הלכה, הושמטו מכאן ונקבעו במקומותיהם, במערכות דברים אלה, שצינתי להם. אך הערות קצרות, אם אמנם גדולות באיכותן, נשארו מהם כאן.

כמו שנדפסו אז אותן ה"אגרות" עם ציוני מראי-מקומות של דברי רז"ל המובאים בהן, כן הוספתי בזה ושכללתי, בתחתית הדף, את ציוני מראי-המקומות, גם לפסוקי תנ"ך, שאינם מפורסמים ביותר, גם לדברי רז"ל למקורותיהם השונים, גם לביטויים סגנוניים שמקורם הוא בפסוקי תנ"ך או בדברי רז"ל, וכן ביארתי בהערות אלו את מובנם של המלים והביטויים, השייכים לעניני זמן הכתיבה ולמעשים שהיו אז. ב"נוספות" שבסוף הספר הזה, צירפתי עוד כתבים אחדים, שיש בהם ענין להשלמת בירור דברים הנזכרים בפנים באגרות. לפי מתכונת זו של האגרות, המיוחדת בתכונתה האישיית הנשמתית, התעכבתי מהרחיב דברים בהערות אלו, מלבד מה שמצטרף לציוני מראי-המקומות, אבל המתבונן, בהן ובמקורותיהן, ימצא בהן ביאור ובירור לדברי-קדשו שבפנים. לפי מתכונתן זו התאמצתי להשאיר כאן גם צורת הכתיבה כהויתה, גם את אפני קיצורי המלים ב"ראשי-התיבות", (ולצורך יתר בירור, עם היות האגרות בכללן נתונות גם לחוג-קוראים יותר רחב, מצורפת בסוף הספר הזה רשימת ביאורי קיצורים אלה), וכן המלה שלום במקום שנכתב בכי"ק בלא המם שבסוף, כמו שהוא ע"פ רוב, ובמקום שנכתב עם המם, וכן האות כף לסימן מספר היום, במקום שנכתבה כף סופית, כמו שהוא כן ע"פ רוב, ובמקום שנכתבה כף כפופה, וכן חתימת השם בסוף האגרות, שלפי אופנה הרגיל ע"פ רוב ושלפי שינויי אפניה השונים. האלף והלמד של השם אלהות נכתבו בכי"ק בהרכבתן יחד כמו שהיה מצוי בדפוסים, בלא רגל שמאל של האלף ובהעלאת הקו העליון של הלמד מעל גבה.

למילוא המערכה המשוכללה הזאת של האגרות השתדלנו להכניס בזה, לפי הכוון המבואר למעלה, את אגרות-קדשו של מרן אאמו"ר הרב זצ"ל עד כמה שעלה בידינו להשיגן. אמנם לצערנו הגיעו אגרותיו לידי טיפול של העתקה ושמירה רק מח' כסלו שנת תרס"ז והלאה, וגם במשך הזמן הזה עוד נחסרו כנראה ונתעכבו לנו כמה וכמה מהן, בעלות ערך שמושי-למודי מרובה, שנקוה עוד להשיגן ולסדרן דף ט@ בכרכים הבאים בע"ה, (אם אמנם לא לפי סדר הזמנים, כמו שגם כאן בכרך זה הוכרחו, מתוך סבות כאלה, אגרות אחדות להסתדר שלא לפי סדר הזמנים). אבל מהשנים הקודמות לזה השגנו רק מספר מצומצם מאד מאגרותיו, שהוא נתון כאן בספר הזה. ובזה יש לרשום ביחוד את האגרות החשובות ביותר, מצד עניניהן ואנשיהן, כפי הידוע לי, שלא עלה בידינו עדיין להשיגן:

א) אגרותיו אל דו"ז, חותנו הראשון, הגאון ר' אליהו דוד רבינוויץ תאומים האדר"ת זצ"ל. במשך כעשרים שנה היתה ביניהם חליפת-מכתבים תמידית, רצוא ושוב, בדברי תורה ועבודת ד', בעניני הכלל והנהגת הרבנות, ויש לשער שהן, – מלבד ערכן האיכותי הגדול –, היו בכדי ספרים שלמים.

ב) וכן אגרותיו אל בית אביו זצ"ל ואחיו, שמלבד ענין אצילותן האישיית היו גם הן מלאות תכנים כאלה.

ג) אגרותיו אל הגאון ר' יצחק בלאזר זצ"ל, בעניני למוד המוסר וביחס להופעת הספר "אור ישראל" עם דברי הגאון ר' ישראל מסלאנט זצ"ל ע"ד זה.

ד) אגרותיו אל הגאון ר' שמואל יעקב רבינוביץ זצ"ל, ע"ד סידור היתר- עיסקא בתחלת הוסד בלונדון ה"בנק להתישבות היהודים" ע"י ההסתדרות הציונית.

ה) אגרותיו אל ועד עדת ישראל בעה"ק יפו ת"ו ע"ד הצעתם וקבלתו את משרת הרבנות שם. דיון המשא-ומתן ע"ד זה נמשך כשנתים, בחליפת-מכתבים תמידית במשך כל הזמן הזה, ע"י עיכובים שנגרמו מצד עדת ישראל בעיר בויסק שהשתדלה לטובתה למנוע את יציאתו ממנה, ומצד גדולי היהדות שבמדינת ליטא, ביחוד הגאונים ר' חיים עוזר גרודזינסקי ור' אליעזר גורדון והרה"ג החכם והסופר ר' זאב יעבץ זצ"ל, ועוד מגדולי הרבנים שבסביבה, שטענו לטובת היהדות בכלל, ורוב מנינה ובנינה שהוא יהדות רוסיה, שהיא דורשת את השארותו שם. מתוך פרשה גדולה וחשובה זו נשארו לנו לפליטה רק אגרותיו של דו"ז הגה"צ האדר"ת ז"ל, שאחדות מהן, הקובעות חשיבות גם לעצמן, סדרתי ב"נוספות" שבסוף הכרך הזה.

ו) אגרותיו אל הרה"ג החכם ר' שמואל אלכסנדרוב שליט"א, במשך שנים אחדות, שכללו תשובות ובירורים בעניני מחשבה, אמונות ודעות, יהדות ואנושיות. ואך שארית המשכן, של שנת תרס"ז והלאה, נשארה אתנו.

ז) אגרותיו של הגאון ר' אליעזר גורדון זצ"ל, שהיה האב"ד וראש ישיבת טילז, ודרש לקביעות בראשות ההדרכה וההשפעה בתורה ויראה בישיבה שם[אולי כדאי להוסיף כאן פסיק] את מרן אאמו"ר הרב זצ"ל, שמתוך כך גם בא ושהה שם כמה ימים, כדי לברר את הדברים במקומם, ואך ענינה של ארץ ישראל, וזכות ישיבתה, שע"י הצעת קבלת הרבנות של עה"ק יפו והמושבות ת"ו, שהתקרבה להגמר באותו פרק, הוא הכריע את כל שאר הדרישות והטענות האלה.

ח) אגרותיו בעניני הנהגת הרבנות הזאת של עה"ק יפו והמושבות ת"ו, ביחוד בשתים שלש השנים הראשונות, מעת עלותו לאה"ק בתחלת סיון תרס"ד, שכללו גם דברים הרבה בהנהגת הרבנות בכלל ובמצות התלויות בארץ, ולא השגנו מהן רק דברים אחדים, הנתונים כאן בכרך הזה.

על הברכה והתודה המרובבה[אולי נפלה טעות במילה, והוסיפו ב' מיותרת? (מגיה אחר כותב: לענ"ד זה מלשון רבבה)] יעמדו בזה: כ' דודי הרבנים היקרים, ר' חיים הכהן קוק שליט"א, שקבלתי ממנו כמה בירורי ידיעות חשובות לענינים הנזכרים דף י@ באגרות, ר' שאול-חנה הכהן קוק שליט"א, שזכותו הגדולה, ששמר על הצלת קיומם של כל כתבי-קדשו של מרן אאמו"ר הרב זצ"ל, פה באה"ק, בימי הנדודים שבמלחמת-העולם הקודמת, בתרע"ד-ח, נמשכת ונוספת היא גם עתה במפעל ההוצאה-לאור את כתבי קדשו זצ"ל, ועל ידו נשתמרו והגיעו לנו גם כמה אגרות (אג' ד ה ז יד)[אולי להוסיף פסיק בין מספרי האגרות] ועוד כמה דברים בודדים מכי"ק, ור' שמואל הכהן קוק שליט"א, שכן הוא שיסד לנו מעיקרו את קביעות טיפול ההעתקה והשמירה של האגרות, אז בתרס"ז, כמו שגם הרבה לעסוק לפני המלחמה ההיא בהוצאה-לאור את כתבי- קדשו,[בספר יש כאן פסיק, אך לענ"ד הוא מיותר] זצ"ל, וכן על ידו נשתמרו והגיעו לנו כמה אגרות (אג' ו ט יא יג טו כג לט מא מג עח פא פב פה פו קד קה).[אולי להוסיף פסיק בין מספרי האגרות]

אג' ח' קבלנו מאת הרב רש"פ וואלגלרנטר שליט"א מסיטל, וואש. (אמריקה). אג' י קבלנו מאת דודי הגאון ר' יעקב רבינוביץ זצ"ל. אג' טז יט[אולי להוסיף ו' לפני אגרת יט] - מאת הרב ר' יעקב מרדכי זינגר ז"ל מראשל"צ.

וכן כ' ועדי המושבות רחובות (שזכתה להיות אכסנית קייטנה למרן אאמו"ר הרב זצ"ל בכל שנות שבתו בעה"ק יפו ת"ו) וחדרה, ת"ו, הי"ו, שהואילו להמציא לנו כמה אגרות הערוכות אליהם.

ואחרונים חשובים כ' ידידינו הנעלים הרבנים ר' יחיאל מיכל טוקאצינסקי, (אג' כד פד)[אולי להוסיף ו' לפני אגרת פד], ר' אריה לוין (אג' ג), ומוהר"מ ד"ר זיידל (אג' פט-צג), שליט"א, שזכו ג"כ בקישוריהם המיוחדים באור תורת מרן אאמו"ר הרב זצ"ל, ובהסתופפם בצל קדשו, והואילו להמציא לי כמה אגרות שנשתמרו על ידם.

ועל כולם תתברך עט"ר אמי מורתי הרבנית הצדקנית מרת רייזא רבקה שליט"א,[אולי לשנות לע"ה] אשת-החבר הגדולה, של חברם הגדול של ישראל כמלאכי השרת (סוף שיר-השירים רבה, בב"ת עה.), אשר בתמידיות שמושה ודבקות עזרתה, לקדושת מרן אאמו"ר הרב זצ"ל, מה גדל כח היד והשם אשר לה[למה הכוונה?], בכל הארת תורתו ועבודת קדשו, וקיום דבר ד' המופיע על ידו, כאז בהיותו אתנו פה כן עתה, וביותר בהמשך גודל זכותו וברכתו משפע גנזי המרומים.

יזכנו נא השי"ת בהגלות נעם ימינוֹ עלינו ועל כל ישראל, בהעמידו מהרה מהמקום הזה, ממרום הר קדש נחלתו, בה בחר ואוה למושב ואותה לא יעזוב, רוח והצלה, פדות ותשועה, לעודדנו ולנחמנו בכפלים, כימות עננו ושנות ראינו הרעה האיומה, זועות תרעלת חמתו שנתכה על רוב מנינו ובנינו של עם קרובו, בקום עלינו, במערבלת מלחמת העמים והממלכות, קובעת טומאת הגויים לכלותנו, חלילה, באבדן אלפים ורבבות מאתנו, ובהם ארזי הלבנון אדירי התורה, צדיקים וטהורים, ראשים ומנהיגים, חכמים וסופרים, ספרי-תורותינו הכתובים והחיים, בתי-ישיבותינו שמגדלים בהם תורה ולומדיה אשר בהם, הי"ד, ובהותיר לנו אלהי צבאותינו שריד כמעט לפליטה הנשאר בציון והנותר בירושלים, הכתוב לחיים^[10], והיה קדש, – ובעת הזאת יעמד יגלה ויראה מהרה, מזבול הקדש והתפארת, פעל שרם של ישראל בהעלאת נשמת כהנם העליון זצ"ל, כי לעולם זאת על ישראל (חגיגה יב: מנחות קי. ושם ג"כ הקבלת דברי ר' גידל, אמר רב, ור' יוחנן), כי נצדק הקדש, ו"ישפיע דף יא@ מגן עדנו על אחב"י להתאחד בלב אחד לאבינו שבשמים"^[11], ועם שכלול השפעת קדושת בית מדרשו והארת כתבי קדשו כולם יתקיים ויתגדל כח מפלאות זכותו לרוממות תורה ומצוה, לשגב טהרה וקדושה, לרוב עוז ושלו', לחיים טובים מאושרים ומתוקנים לכלל ולפרט, מתוך מעמקי המחשכים אל מפלאות האור הגדול, בגאולת אמת ותקומת עולם, אשר יופיע על נחלת סגולתו, במהרה בימינו אמן.

צבי יהודה הכהן קוק

י' מנחם-אב תש"ג, עיקו"ת ירושת"ו.

אזכורים בספרים ובמאמרים[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים