ברכת כהנים: הבדלים בין גרסאות בדף

ברכת כהנים, היא מצות עשה המוטלת על הכהנים, שהצטוו לברך את עם ישראל בשם ה'. הברכה נקראת גם נשיאת כפיים, מפני שהכהנים מושיטים את ידיהם כלפי הציבור בעת ברכה זו.

מקור הברכה והנוסח[עריכה]

מקורה של מצוה זו בפרק ו' בספר במדבר, שם הורה הקב"ה למשה, לומר אל אהרן ובניו הכהנים, לברך את העם ב"ברכה משולשת", כלומר: ברכה המחולקת לשלושה חלקים: "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". הברכה מוטלת על כל צאצאי אהרן הכהן, בכל הדורות. כאשר על כל כהן מוטלת מצוות עשה לברך ברכת כהנים לפחות פעם אחת ביום.

מטעמי המצווה[עריכה]

בפרשה מופיע הציווי לבני אהרון לברך את ישראל. מפרשים שונים הציעו טעמים שונים לכך שברכת הקב"ה מועברת לעם דווקא על ידי שליחים, ועל בחירת השליחים בבני אהרון הכהנים.

• זכות הכהנים מעבירה את הברכה לעם: ספר החינוך פרשת נשא שעח מסביר שהכהנים נבחרו לברך את העם משום שמעשיהם הטובים יסייעו לקבלת הברכה. הוא מסביר שברכת ה' תלויה גם במעשי האדם, ורק כאשר מקבל הברכה יהיה מוכשר ומוכן לקבלת הטוב, הברכה תחול עליו. לכן, נבחרו דווקא הכהנים לברך את העם מכיוון שהם המשרתים החונים תמיד בית ה', ונפשם קשורה ביראתו כל היום.
• הברכה משרישה את עיקרי האמונה: המורה נבוכים חלק ג מד מסביר שטעם הברכה היא להשריש חלק מעיקרי האמונה בקרב העם. הברכה היומית על ידי הכהנים מזכירה למתברכים שהקב"ה הוא מקור כל החיים והברכה שבעולם, והוא אף מברך את עמו על ידי משרתיו, ובכך מתחזקת אמונת המתברכים בבורא.
• אנשי החסד מברכים לפנים משורת הדין: בספרי החסידות מסבירים שמכיוון שהכהנים הם אנשי החסד, הם היכולים להמשיך אור ושפע אלוקי אל העם. ציבור המתברכים כולל גם אנשים שעל פי מעשיהם לא מגיע להם להתברך, אך הכהנים, בזכות מידת החסד שלהם ולפנים משורת הדין, יכולים להעביר אליהם את הברכה בכל זאת.^[1].

דיני נשיאת כפיים[עריכה]

בעמידה ובלשון הקודש[עריכה]

ברכת כהנים חייבת להאמר בלשון הקודש, בעמידה, בנשיאת כפיים ובקול רם. הרב אליעזר מלמד מסביר בפניני הלכה שברכת כהנים כברכה שמגיעה מה' יכולה להיות רק בעברית משום שהיא השפה בה מגלה הקב"ה את רצונו בעולם, וכדי שהברכה תחול בצורה השלמה יש לאומרה בלשון הקודש. בניגוד לנשיאת כפיים, בקריאת שמע לא קיים דין זה משום שעיקר עניינה הוא לבטא את האמונה ואין חשיבות לאיזו שפה היא נאמרת.

מכיוון שיש חיוב לעמוד בברכת כהנים, כהן נכה שאינו יכול לעמוד בכוחות עצמו אינו רשאי לברך^[2]. הישראלים המתברכים יכולים מצד הדין לשבת, אבל המנהג הרווח הוא לעמוד בשעת ברכת כהנים. אדם חולה או חלש שקשה לו לעמוד, יכול לשבת בעת הברכה^[3].

חיוב מניין וס"ת לברכה[עריכה]

ברכת כהנים נאמרת רק כאשר יש במקום התפילה, לפחות מניין - עשרה אנשים - ביחד עם הכהנים. כל הכהנים שהגיעו לגיל מצוות הנמצאים בקהל, צריכים לעלות לדוכן, לשאת את כפיהם ולברך את הציבור. במקצת מקהילות בני עדות המזרח, המנהג הוא שכהן לא עולה לברך ברכת כהנים קודם חתונתו. קיימת מחלוקת בין הפוסקים בגדר חיוב זה. בעל ערוך השולחן (אורח חיים, קכ"ח,ח) מסביר שלמרות שברכת כהנים נראית כברכה רגילה, למעשה יש בה גדר של השראת שכינה כמו שנאמר "ואני אברכם" ולכן יש צורך במניין לברכה. מאידך, הר"ן (מגילה, יג: מדפי הרי"ף) סובר שאין לברכה גדר של דבר שבקדושה וכל החיוב במניין הוא משום שכתוב "וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם" ויש צורך בעשרה על מנת לכבד את מעמד הברכה ולברך את העם כמו שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל". נפק"מ בין השיטות תהיה בצירוף ישן למניין עשרה, לשיטות הסוברות שצריך עשרה משום דבר שבקדושה- ישן יכול להצטרף, אך לדין "ונקדשתי בתוך בני ישראל"- שהוא משום פרסום וכבוד^[4], אינו מצטרף. מכיוון שבגמרא נזכרת ברכת כהנים כברכה על הדוכן, יש הסוברים שניתן לברכה רק במקום בו קיים ספר תורה. אך, במשנ"ב (קכח,ב) פסק כרוב האחרונים שאין צורך בדבר.

כהן שאינו יכול לברך[עריכה]

כל כהן שלא עולה לברך מסיבה כלשהי - צריך לצאת מבית הכנסת בזמן הברכה - הטעם הוא, שמא יראו אותו אנשים, ויחשבו שכנראה יש בו פסול, כי אחרת היה עולה לברך. כהן שלא סיים את תפילתו לפני ברכת "רצה", פטור מלעלות לדוכן, והוא אף לא צריך לצאת מבית הכנסת, כיון שכולם רואים שהוא סיים את תפילתו באיחור, ומבינים שזו הסיבה לכך שלא עלה לשאת את כפיו, ולא פסול שיש בו.

הכנות לברכה[עריכה]

נטילת ידיים[עריכה]

לפני שהכהנים עולים לדוכן הם ניגשים אל הכיור בבית הכנסת, כשהלויים שבקרב ציבור המתפללים משמשים את הכהנים ויוצקים מים על ידיהם לפני עליתם לדוכן, כפי שהיו הכהנים מקדשים את ידיהם בבית המקדש, לפני עבודתם. הפוסקים הסמיכו חיוב זה על דברי הפסוק "שאו ידיכם קודש וברכו את (ברכת) ה'". גם כהן שכבר נטל ידיו בבוקר קודם התפילה, חייב ליטול ידיו שוב משום "תכף לקדושה ברכה". בציבור המורכב כולו מכהנים, נוטלים הבכורות את ידי הכהנים. מקור מנהג זה הוא מהזוהר (פרשת נשא) שכתב שיש לעשות כן על מנת להוסיף קדושה על קדושה (קדושת הלווים על קדושת הכהנים). במידה ואין לוי נהגו שבכור פטר רחם (שיש בו קדושת פדיון הבן) נוטל את ידי הכהן. במידה ואין לוי, עדיף שהכהן ייטול ידי עצמו מאשר שישראל ייטול ידיו. השו"ע מביא שיש הנוהגים שהלוי נוטל את ידיו תחילה, לפני שהוא יוצק מים על ידי הכהנים אך אין הדבר נהוג בכל קהילות המזרח.

חליצת המנעלים[עריכה]

הכהנים חולצים את נעליהם, לפני עליתם לדוכן, מה שמזכיר את צורת עבודתם בבית המקדש, אליו לא נכנסו כלל במנעלים על הרגליים. אך סיבת התקנה להוריד נעליים לברכה, היא לא זכר למקדש, ולא משום "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" - אלא משום החשש שמא תפסק רצועת סנדלו של הכהן, ויתעסק בתיקונה בזמן שאחיו מברכים - ויבואו לומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה, וזו הסיבה שלא עלה לברך, לפיכך תקנו שיורידו הכל נעליהם. למרות שעיקר התקנה היתה על מנעלים עם רצועות, לא חילקו חכמים והאיסור הוא בכל סוגי הנעליים. מכיוון שזו רק גזירה, יש המתירים במקרי צורך לשאת כפיים אף במנעלים.^[5]

עקירת רגליים בברכת העבודה[עריכה]

כאשר שליח הציבור מתחיל בברכת "רצה", כל הכהנים הנמצאים בבית הכנסת עוקרים את רגליהם, כדי לעלות לדוכן. על הדוכן הם עומדים כשפניהם מופנות אל ארון הקודש, עד סוף ברכת "מודים". דין העקירה נלמד בגמרא (סוטה לח:) מכך שגם אהרון בירך את העם תוך כדי עבודת הקורבנות שנאמר "וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת". הגינת ורדים מסביר שהסיבה לקישור הברכה עם העבודה היא מכיוון שלפני בקשת הברכה מהקב"ה אנחנו רוצים להודות לו על מה שנתן לנו (כדין שבח לפני בקשה בשמונה עשרה), ועל ידי עקירת הרגליים בברכת העבודה אנו מקשרים את ההודאה לברכה. המשנ"ב פוסק שלכתחילה על הכהן לעקור רגליו בתחילת רצה (בשביל שלא יפספס הברכה), ובדיעבד רשאי לעקור עד לסוף הברכה.

מיקום המתברכים[עריכה]

בשעה שהכהנים מברכים, צריכים המתברכים להמצא מולם. חז"ל דרשו מהפסוק: "כה תברכו את בני ישראל אמור להם", שברכת כהנים צריכה להיות כפי שאנשים מדברים עם חבריהם, שעומדים פנים כנגד פנים, ומדברים בקול רם שכל המתברכים יוכלו לשומעו, ומי שעומד אחרי הכהנים אינו נכלל בברכה. ולכן אלו שיושבים בשורות הראשונות בבית-הכנסת, צריכים לעבור למקום אחר בעת ברכת כהנים, מפני שאם ישארו במקומם, ימצאו עומדים אחרי הכהנים, והברכה לא תחול עליהם. ואין צורך לעמוד ממש מול הכהנים, אלא גם מי שעומד בצידיהם נכלל בברכה, בתנאי שלא יעבור את הקו שמצידי הכהנים ואחורה. וכן מי שעומד לפני הכהנים אבל מפנה להם את גבו - אינו נכלל בברכה (שו"ע קכח, כד). גם מי שמחמת אונס לא בא לבית-הכנסת נכלל בברכה, כמו למשל מי שהיה צריך לצאת לעבודתו, או נשים וילדים שאינם באים לבית-הכנסת, כל אלה נכללים בברכה שמופנית כלפי כל ישראל. ורק אלו שיכולים לבוא ולעמוד לפני הכהנים ומתרשלים בכך - אינם נכללים בברכה.

צורת עמידת הכהנים בזמן הברכה[עריכה]

בשעה שהכהנים מברכים את העם, עליהם לא להסיח את דעתם מהברכה ולא להביט על הציבור. עיניהם צריכות להיות מופנות כלפי מטה, כפי שנוהגים בעת התפילה. הכהנים מורידים את הטלית על פניהם. אסור להביט על הכהנים בזמן הברכה, כי השכינה שורה על כפות ידיהם.

הכהנים מרימים את ידיהם עד לגובה הכתפיים, מושיטים קדימה את הידיים, ומחלקים את האצבעות באופן שיהיו ביניהן חמישה רווחים: בכל יד פרוסות האצבעות, כאשר הזרת צמודה לקמיצה, והאמה צמודה לאצבע. בין האצבעות לאגודל וכן בין האגודלים של שתי הידיים יש רווחים נוספים, המשלימים לחמישה. על הכהנים להושיט את כפות הידיים, כך שתוך הכפות יופנה כלפי הארץ ואחורי הידיים יהיו כלפי מעלה.

קריאה לכהנים לפני הברכה[עריכה]

כשמסיימים הקהל לומר "אמן" בסוף ברכת "מודים", קורא הש"ץ, או אחד מן הקהל, על פי מנהג המקום: כהנים. קריאה זו מקורה בדרשת הגמרא (שם) על הפסוק "אמור אליהם", הקובעת שכאשר יש יותר משני כהנים ("להם") יש צורך בקריאה לפני הברכה. השו"ע פסק שהחזן רשאי לקרוא לכהנים ואין בכך חשש הפסק (כמו שאין הקראת הברכה לכהנים נחשבת כהפסק), וכן פוסקים בקהילות הספרדים. לעומתו, הרמ"א הביא שיש החוששים לשיטת ר"ת^[6] ונותנים לאדם אחר לקרוא לכהנים וכן נוהגים האשכנזים. הביאור הלכה (קכח,כה) אף אומר שקריאה זו היא המחילה את החיוב של הברכה, ובבית כנסת שכולו כהנים ואין ישראל שיקרא לכהנים, חיוב הברכה אינו מדאורייתא. אם יש כהן יחיד אין קוראים כהנים.

הברכה[עריכה]

לפני הברכה אומרים הכהנים נוסח יהי רצון שיצליחו בברכתם: "יהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא הַבְּרָכָה הַזֹּאת (לכהנים שֶׁצִּוִּיתָנוּ) (לקהל שֶׁצִּוִּיתָ) לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, בְּרָכָה שְׁלֵמָה, וְלֹא יִהְיֶה בָּהּ שׁוּם מִכְשׁוֹל וְעָוֹן, מֵעַתָּה וְעַד עֹולָם". בעבר נהגו לומר ברכה זו בעת הליכת הכהנים לברכה, וכן פסק בשו"ע, אך הרמ"א הביא שנהגו שהכהנים אומרים אותה על הדוכן (וכן כתב הבית יוסף) על מנת שיוכלו לכוון באמירתה וכן המנהג הרווח.

הכהנים פותחים בברכה: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וצונו לברך את עמו ישראל באהבה". בזמן אמירת הברכה, הכהנים מסתובבים תוך כדי אמירת הברכה אל הציבור. בסיום הברכה, מקריא הש"ץ את שלושת פסוקי "ברכת כהנים" מלה במלה, והכהנים חוזרים אחריו. הטעם להקראה זו הוא על מנת שהכהנים לא יתבלבלו בברכתם. בסוף כל פסוק עונה הציבור אמן, ושליח הציבור מתחיל להקריא את הפסוק הבא. הש"ץ צריך לחכות שיסיימו הכהנים לומר את המילה, ואז יאמר את המילה הבאה. על הציבור להמתין שהכהנים יסיימו את הברכה בטרם יענו אמן, על הש"ץ להמתין עד שיסיים הציבור לומר אמן לפני שיקריא לכהנים את הברכה הבאה, ועל הכהנים להמתין לש"ץ עד שיגמור להקריא לפני שיענו אחריו.

הכהנים צריכים לשאת את כפיהם בעת הברכה, כלומר לפשוט את ידיהם כלפי המתברכים. וכהן שידיו חלושות ורועדות, ואין בכוחו להחזיקן נשואות בעת הברכה - אינו רשאי לעלות לדוכן ולברך, ואף אינו יכול להתקין דבר שיעזור לו להרים את ידיו משום שיש צורך שיוכל להרים את ידיו בכוחות עצמו.

טעם נשיאת הכפיים[עריכה]

בטעם נשיאת הכפיים בעת הברכה, הסביר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי הלכות נשיאת כפיים ה, ג) שיש קישור בין תנועות הידיים לבין ביטויי הלב כמו שנאמר "נשא לבבנו אל כפיים אל אל בשמיים", וכשהכהנים פורשים את ידיהם לברך את ישראל, הם מבטאים בכך את אהבת הלב כלפי ישראל בעוצמה חזקה.

באופן שונה הרב קוק (עולת ראיה ח"א רפד) הסביר שנשיאת הכפיים מבטאת את הרצון להתקדם אל מעבר לגבולות הגוף ולשאיפה לעתיד. הכהנים נושאים את כפיהם על מנת לבטא את הכמיהה והתפילה המובעות בברכת כהנים, אל עולם שלם ומתוקן .

לאחר הברכה[עריכה]

לאחר הברכה, כאשר הש"ץ ממשיך בברכת "שים שלום", אומר הציבור: "אדיר במרום שוכן בגבורה, אתה שלום ושמך שלום - יהי רצון שתשים עלינו ועל כל עמך בית ישראל, חיים וברכה למשמרת שלום", והכהנים אומרים: "רבון העולמים, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש" ואז הם חוזרים למקומם

חיוב הברכה[עריכה]

תוקף החיוב[עריכה]

חיוב הברכה הינו מדאורייתא גם כיום ואינו תלוי בקיום בית המקדש. המצווה בעיקרה מוטלת על הכהנים המחוייבים לברך את עם ישראל, אך ספר חרדים (יב, יח) מחדש שלא רק הכהנים מקיימים מצווה מן התורה בשעה שהם מברכים את ישראל, אלא אף הישראלים העומדים מול הכהנים בשתיקה ובכוונה, ועונים אמן לאחר הברכה, שותפים בקיום מצוות התורה של ברכת כהנים, והובאו דבריו בפוסקים.

כהן המברך כמה פעמים ביום[עריכה]

מן התורה, הכהן חייב לשאת את כפיו פעם אחת ביום. אך, הגמרא בר"ה כח: מסבירה שבמידה ומגיע לציבור אחר (או לתפילת מוסף באותו ציבור) רשאי לברך שוב את העם. המנחת חינוך (שעח,א) מדמה את העניין למצוות תפילין, שלמרות שהאדם כבר יצא ידי חובתו במצווה, עדיין רשאי להניח שוב תפילין בברכה^[7].

כהן המבטל את המצווה[עריכה]

כל כהן שקראו לו לעלות לדוכן לברך את ישראל וסרב, אף שמצד הדין הוא מבטל מצווה אחת בלבד, נחשב לו הדבר כאילו ביטל שלוש מצוות מן התורה משום שמלשון הפסוקים משמע שישנם שלושה חיובים שונים על הכהנים, שנאמר: "כה תברכו", "אמור להם", "ושמו את שמי". ולפיכך סירובו של הכהן לקיים את רצון הבורא ולברך את ישראל, נחשב כביטול שלוש מצוות מן התורה^[8].

זמני אמירת הברכה[עריכה]

אומרים ברכת כהנים בכל יום בחזרת הש"ץ של שחרית, וכן במוסף, בימים שאומרים בהם מוסף. לא נהגו לומר במנחה. בטעם הדבר הסבירו שזה משום שאסור לכהן לעבוד כשהוא שתוי יין, וחוששים שמא יעלה כהן שתוי לדוכן, חשש שאינו קיים בשחרית ומוסף, שאסור לאכול לפניהם. מאותו הטעם נהגו שבתעניות עולים הכהנים לברך גם במנחה. ביום כיפור עולים הכהנים לברך גם בתפילת נעילה (אם הספיק הציבור להגיע לסוף חזרת הש"ץ לפני השקיעה), אך לא עולים לברך במנחה, ובמקום זאת אומר הש"ץ את הנוסח של "יהי רצון".

יש מנהג לברך ברכת כהנים - כאשר נוכחים כהנים - גם בברית מילה ובפדיון הבן. בחלק מקהילות עדות המזרח נהוג שהאב או רב הקהילה מברך את נער בר המצווה בברכת כהנים לאחר העלייה לתורה.

ברכת כהנים בחוץ לארץ[עריכה]

על אף שבאופן פשוט יש לברך ברכת כהנים בכל יום, בדברי הרמ"א מובא מנהגם של בני אשכנז בחוץ לארץ לישא כפיים רק בתפילת מוסף שבימים טובים "נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפיים אלא ביום טוב משום שאז שרויים בשמחת יום טוב וטוב לב הוא יברך מה שאין כן בשאר ימים אפילו בשבתות השנה... ואפילו ביום טוב אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף שיוצאים אז מבית הכנסת וישמחו בשמחת יום טוב". גם בדרכי משה הסביר הרמ"א את טעם המנהג כי אין לברך ברכת כהנים כאשר אין שרויים בשמחה, ורק בעת מוסף ביום טוב שרויים בשמחה אמיתית ולא טרודים "בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם" ולכן נהגו שלא לישא כפיים בזמן אחר ‏^[9]

הסבר אחר למנהג מובא בשו"ת בית אפרים שהביא סימוכין למנהג זה וטען כי הוא נובע מהקושי לזהות את כהני חוץ לארץ ככהנים ודאיים. לדבריו, מכיוון שבימינו הכהנים מוגדרים כ"כהני חזקה" שאין הוכחה לכהונתם מלבד חזקה, מחמירים שלא לתת לכהני חוץ לארץ לעלות לדוכן אלא רק בעת מוסף של יום טוב "כדי שלא תשתכח תורת כהונה מהם". אמנם, בניגוד לכהני חוץ לארץ, כהני ארץ ישראל החזיקו בכהונתם ולכן אין חשש של ברכה לבטלה בעלייתם לדוכן ולכן הם יכולים לעלות בכל יום.

אמנם, רבים חלקו על טעמים אלו וגם הגר"א ניסה להנהיג לומר אף בחו"ל ברכת כהנים בכל יום אך לא עלתה בידו.

הטבת חלום[עריכה]

יש נוסח מיוחד של הטבת חלום, הנאמר בזמן ברכת כהנים, עבור מי שחלם חלום רע ונפשו עגומה עליו.

שומע כעונה בברכת כהנים[עריכה]

הגמ' בסוטה לח. לומדת שיש דין ענייה בקול רם אצל הכהנים שנאמר "אמור להם". החזון איש(או"ח כט) הביא שיש לדון לפי זה האם ניתן לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה בברכת כהנים. לפי הגישה שדין שומע כעונה נובע מכך שהשמיעה של הברכה נחשבת כאילו השומע עצמו אומר- ממילא אין אפשרות לצאת ידי חובה בברכה משום שהשומע אינו אומר את הברכה בקול רם בכדי שיישמע לציבור. מאידך, אם נאמר שדין שומע כעונה יסודו בכך שהשומע מתאחד עם המשמיע ובכך נחשב שמה שאומר המשמיע עולה לו- יכול לצאת משמיעת האחר משום שיוצא ידי חובתו באמירת המשמיע, ולכך נטה החזו"א^[10].

ברכת כהנים ללא חזרת הש"ץ[עריכה]

נשיאת כפיים לא תלויה דוקא בחזרת השץ אלא בתפילה בציבור, לכן כשיש עשרה אנשים המתפללים יחד תפילת לחש, ויש בינהם כהן, הכהן נושא כפיו ומברך ברכת כהנים (כף החיים סימן קכח ס"ק ד).

כיצד הדבר מתבצע למעשה?

א: הכהן יטול ידיו לפני תפילת לחש ויעמוד להתפלל סמוך למקום בו הוא יעמוד לברכת כהנים.

ב: החזן מתפלל בקול מתחילת התפילה והציבור עונה לקדושה, ולאחר מכן החזן ממשיך להתפלל בקול והציבור יחד איתו (אמנם בתפילה קצרה שעושים במנחה המנהג הוא שלאחר האל הקדוש החזן ממשיך בשקט מכל מקום כאן כדאי שימשיכו איתו בקול כדלהלן, סימן קכד סעיף ב ביה"ל ד"ה בלחש).

ג: כשהחזן מגיע לרצה, הכהן יזוז מעט לכיוון הדוכן (קכח מ"ב ס"ק קו).

ד: כשמגיע החזן לברכת כהנים, אם יש יותר מכהן אחד בבית הכנסת, הוא מכריז כהנים (ואין זה הפסק, כף החיים שם) והכהנים מברכים ברכת כהנים כרגיל.

ה: הציבור יכול לענות אמן על הברכות מכיון שגם הוא נמצא במקום זה בתפילה (פסק"ת סימן קכח אות נ, ויש אומרים שיענו רק על הפסוקים בברכת כהנים ולא על הברכה שלפניהם).

ו: בסיום ברכת כהנים, הכהנים מסתובבים ומסיימים את תפילתם.

הברכה בבית המקדש[עריכה]

בזמן שבית המקדש קיים, נושאים הכהנים את ידיהם בכל בוקר, בעת תפילת שחרית, ומברכים את כל עם ישראל. אך ההלכות שונות במקצת מההלכות המונהגות בבית כנסת: במקום לומר פסוק-פסוק, אומרים הכהנים את כל שלושת פסוקי הברכה בבת אחת, ואחריהם עונים העם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". שלא כמו בכל הארץ, מגביהים הכהנים ידיהם מעל ראשם בזמן הברכה, מלבד הכהן הגדול, לגביו יש מחלוקת אם מגביה את ידיו מעל הציץ שעל ראשו. בנוסף, במקדש אומרים הכהנים את שם ה' המפורש, ולא כשאר הארץ, בה משתמשים בשם א-דנות.

קמיעות הכסף[עריכה]

בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בקברים מתקופת בית ראשון באיזור כתף הינום שבירושלים התגלו 2 רקיעי כסף מגולגלים שעליהם חרותה ברכת כהנים, המתוארכים סביב שנת 600 לפני הספירה. הם כנראה שמשו כקמיע. זהו הטקסט המקראי הקדום ביותר שנתגלה עד כה. חסרות שם כמה מילים, והאכיאולוג פרופסור גבי בקראי מסיק שסיבת החיסרון הוא מחמת ניסיון לחסוך מקום, שכן הפסוק השני והשלישי מחוברים כך "יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום".

קישורים חיצוניים[עריכה]

• הלכות ברכת כהנים הרב אליעזר מלמד
• מהותה של ברכת כהנים הרב דוד דב לבנון

הערות שוליים