גדעון בן יואש: הבדלים בין גרסאות בדף

גדעון בן יואש היה השופט החמישי בספר שופטים. נקרא גם ירובעל וירובשת. צעיר בניו של יואש מעפרה, שהיה ממשפחת אביעזר משבט מנשה.

מלחמתו עם מדין[עריכה]

רקע[עריכה]

כמה עשרות שנים אחרי נצחון ברק ודבורה על יבין מלך כנען, חזרו ישראל לחטוא, וניתנו ביד מדין לתקופה של שבע שנים. המדינים היו פושטים על ישראל, ביחד עם עמלק ובני קדם, ובוזזים את כל היבול, וישראל נאלצו לחפור מנהרות ומערות כדי להתחבא, ולהחביא את היבול.

כאשר זעקו בני ישראל אל ה', נשלח אליהם נביא (לא כתוב שמו; בסדר עולם מובא שהיה זה פנחס בן אלעזר), אך הוא לא הושיע את ישראל, אלא נזף בהם: ש-ה' הוציא אותם ממצרים, הושיע אותם מיד הגויים ונתן להם את ארצם - והם לא שמעו בקולו.

שליחת המלאך אל גדעון[עריכה]

גדעון היה צעיר בניו של יואש, מבית אבי-עזר, וחי בעפרה. מלאך ה' נשלח אליו, ומצא אותו חובט חיטים בגת - שם נאלץ להסתיר את מעשיו, מפחד המדינים. המלאך אמר לגדעון: ה' עמך גבור החיל.

גדעון השיב, שאם ה' היה איתו ועִם עַם ישראל, לא היה מוכר אותם ביד מדין - "ואיה כל נפלאתיו, אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה'?" והמלאך השיב: לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין - הלא שלחתיך!

גדעון ביקש אות, שיוכיח שבאמת מלאך ה' הוא המדבר איתו. הוא לקח מנחה, הניח אותה על הסלע, וכאשר המלאך נגע בה במקלו, היא עלתה באש והמלאך נעלם. גדעון פחד כי ימות על שראה את מלאך ה', ו-ה' הודיעו שלא ימות. גדעון בנה במקום ההוא מזבח ל-ה', וקרא את שמו: "ה' שלום"

הריסת המזבח[עריכה]

באותו לילה, ציווה עליו ה' להרוס את מזבח הבעל שהיה בעפרה, לבנות במקומו מזבח ל-ה', ולהקריב בו את הפר המשובח שנשמר לעבודה זרה - באש שידליק בעץ האשרה שעמד שם.

גדעון לקח עשרה מעבדיו, ועשה את כל אשר ציווה ה'. כשהשכימו אנשי עפרה בבוקר, וראו שהמזבח נהרס, האשרה נכרתה והפר הוקרב ל-ה', שאלו מי עשה זאת, וכששמעו שהיה זה גדעון - רצו להרגו. יואש אביו הניא אותם מכך,משה המלך וטען שאם לבעל יש כוח - הוא יקום את נקמתו בגדעון בכוחות עצמו, ולא יצטרך את עזרתם. מאז אותו יום, נקרא שמו של גדעון ירובעל (מלשון ירב בו הבעל).

האותות[עריכה]

לאחר שמדין נתאספו יחד עם עמלק ובני קדם למלחמה בישראל, תקע גדעון בשופר, ואסף אנשים משבטו, משבט אשר, משבט זבולון ומשבט נפתלי. גדעון ביקש שנית מ-ה' אות שינצח במלחמה: הוא יניח גזת צמר אחת בגורן, ובבוקר, אם הגזה תהיה רטובה וכל הארץ שמסביב תהיה יבשה - סימן שהקב"ה איתו. הוא הניח את הגיזה, ובבוקר גיזת הצמר היתה כה רטובה, שהוא יכול היה לסחוט ממנה ספל מים שלם.

גדעון ביקש אות נוסף מהקב"ה: הוא ישאיר שוב את הגיזה בחוץ, אך הפעם יקרה להיפך: האדמה תהיה רטובה ורק הגזה תהיה יבשה. בבוקר, כשיצא לבדוק, מצא שאכן כך היה.

רש"י במקום מסביר, שבפעם הראשונה היה טל על הגזה יותר מבשאר מקומות: מלא הספל מים - אבל היה גם טל על כל הארץ, ולא התקיים התנאי בשלמותו: "שהברית כרותה לטל שאינו נעצר". לכן ביקש גדעון אות נוסף, למרות שהדבר נראה כעזות כלפי שמים, שכבר ניתן לו אות אחד והוא מבקש נוסף - שכן הראשון לא התקיים בשלמות, וגדעון חשש שהקב"ה לא איתו.

צמצום הצבא[עריכה]

גדעון חנה עם שלושים ושתיים אלף חייליו בעין חרוד, ומחנה מדין חנה מצפון לו, בגבעת המורה. ה' ציווה על גדעון להקטין את צבאו - כדי שיהיה ניכר שהנצחון היה בנס, בזכות ה', ואיש לא יחשוב שהיה זה בזכות מספרם הגדול של בני ישראל.

גדעון הורה לכל מי שמפחד לחזור לביתו, ובעקבות כך חזרו עשרים ושנים אלף איש, ונשארו עשרת אלפים בלבד, אך ה' אמר לגדעון שזו עדיין כמות גדולה מדי, והורה לו להוריד את עשרת האלפים הנותרים אל המים - ושם ימיין אותם ה', ויאמר לגדעון מי יבוא איתו ומי לא.

גדעון לקח את העם אל המים, ושם ציווה עליו ה' להפריד בין אלו שיכרעו על ברכיהם כדי לשתות, ובין אלו שילקקו "כאשר ילוק הכלב", כלומר, לוקח מים בידו ומביא אותם אל פיו. גדעון הפריד ביניהם, ו-ה' ציווה עליו לקחת רק את המלקקים - שהיו שלוש מאות איש בלבד, ולשלוח את כל האחרים בחזרה לבתיהם.

המפרשים מסבירים את דרך החלוקה בשני כיוונים:

1. שהכורעים על ברכיהם עושים כך משום שהיו רגילים לכרוע - כי כרעו הרבה פעמים מול עבודה זרה. אלו שהביאו את המים בידם אל פיהם, לא התרגלו להשתחוות לאלילים, ולכן בחר ה' בהם (ילקוט שמעוני שופטים סב רש"י שופטים ז, ה; ומצודת דוד בפס' ז).
2. שאלו שמביאים את המים אל פיהם - הרי זה סימן שהם זריזים וחרוצים יותר, ואילו הכורעים מראים על עצלות (רלב"ג שם בפס' ה).
3. הכורעים על ברכיהם עושים זאת מפני בולמוס התאווה לשתות הרבה בפעם אחת, וגם יש בזה עדות לחולשת פרקי האיברים שלהם (מלבי"ם שם בשם העקידה).

חלום המדיני[עריכה]

שלוש מאת האנשים לקחו איתם שופרות, ויצאו עם גדעון. מחנה ישראל היה ממוקם בהר, ומחנה מדין בעמק. מול שלוש מאות האנשים של גדעון, מתוארים מדין, עמלק ובני קדם: "כארבה לרב, ולגמליהם אין מספר כחול שעל שפת הים לרב" (שופטים ז, יב) בהמשך מובא שהם היו מאה שלושים וחמישה אלף - פי 450 ממחנה גדעון.

בלילה, הורה ה' לגדעון לתקוף את מדין, כי ה' נתנו בידי ישראל. ובנוסף לכך הורה ה' לגדעון שאם הוא מתירא,אז שירד עם פורה נערו למחנה מדין, וישמע מה הם אומרים במחנה. גדעון ונערו ירדו אל העמק ושמעו את אחד החיילים מספר לחברו כי בחלומו ראה לחם שעורים מתהפך במחנה, והופך את אחד האהלים על פניו. החייל השני השיבו כי זה בודאי אות כי ה' נותן את המחנה בידי גדעון - הלחם שהופך את האוהל משול לחרבו של גדעון, שתהפוך את המחנה. כששמע זאת גדעון, הוא השתחווה והודה ל-ה'.

המלחמה[עריכה]

מעודד מהחלום ששמע מאותו החייל במדין, חזר גדעון אל מחנהו, העיר את חייליו, וחילק אותם לשלושה חלקים, כשכל חייל נושא שופר, ולפיד בתוך כד. הם הגיעו למחנה מדין בראש האשמורת התיכונה, וכאשר גדעון הורה, תקעו כולם בשופרות, נפצו את הכדים, וקראו: "חרב ל-ה' ולגדעון!". המדינים שהתעורררו, היו בטוחים שצבא גדול מאוד מתקיף אותם, בשל הרעש והאור - ומרוב בהלה, החלו להרוג זה את זה, כיון שלא זיהו אחד את השני.

מחנה מדין יצא כולו במנוסת בהלה ענקית, ואנשי ישראל שבאזור, מהשבטים מנשה, אשר ונפתלי יצאו אחריהם למרדף. בינתיים, שלח גדעון מלאכים להר אפרים, וביקש מאנשי אפרים לרדת לירדן, ולחסום את נתיב הבריחה. אנשי אפרים אכן עשו זאת, ובמהלך המלחמה לכדו את שני שרי מדין - עורב וזאב - והרגו אותם.

המריבה עם אנשי אפרים[עריכה]

כשהגיע גדעון אל אנשי אפרים, הם הביאו לו את ראשיהם של עורב וזאב, אך רבו איתו על שלא קרא להם לעזור לו להלחם במדין. גדעון ענה להם: "הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר", ואמר להם שמה שהם עשו טוב בהרבה ממה שהוא עשה - שכן הם הרגו את עורב וזאב, דבר שהוא לא היה מצליח לעשות בעצמו.

המרדף אחרי מלכי מדין[עריכה]

גדעון ואנשיו חצו את הירדן, במרדף אחרי שארית המדינים, וביניהם גם שני מלכיהם: זבח וצלמנע, שהספיקו לברוח לפני שבני אפרים חסמו את הדרך.

גדעון ואנשיו פנו אל העיר סוכות, ובקשו לחם - אך אנשי סוכות השיבו לו בבוז: "הכף זבח וצלמנע עתה בידך כי נתן לצבאך לחם?" גדעון נשבע שכשיחזור מנצח מהמלחמה, ידוש את בשרם בקוצים. לאחר מכן, פנה גדעון אל אנשי פנואל וביקש גם מהם לחם - והם ענו תשובה דומה לתשובת אנשי סוכות. גדעון הכריז, שכשיחזור מהמלחמה יהרוס את מגדל העיר.

אנשי גדעון הגיעו עד לקרקור, שם היו שארית מחנה מדין - חמישה עשר אלף איש, כאשר מאה ועשרים אלף נפלו בדרך. גדעון עלה על המחנה השאנן, החריד את כל ישביו ולכד את זבח וצלמנע.

כאשר חזר, עבר דרך סוכות, וביקש מנער אחד שיכתוב לו את שמות גדולי העיר. הנער כתב לו שבעים ושבעה שמות, וגדעון תפס את האנשים, הציג בפניהם את זבח וצלמנע השבויים, ודקר את בשרם בקוצים. הוא נתץ את מגדל פנואל, והרג את אנשי העיר.

גדעון שאל את זבח וצלמנע איפה האנשים שהם הרגו בתבור, ואמר להם שאלו היו אחיו בני אמו, ושאם הם לא היו הורגים את קרוביו - היה משאיר אותם בחיים. הוא ציוה על בנו הבכור יתר להרוג את זבח וצלמנע, אך יתר פחד, שכן היה עדיין נער. אז בקשו מלכי מדין מגדעון שיהרוג אותם הוא, "כי כאיש גבורתו", וגדעון הרג את שניהם.

חיי גדעון לאחר המלחמה[עריכה]

האפוד[עריכה]

עם ישראל ביקש מגדעון שיקים בית מלוכה חדש - הוא ימשול בהם, ואחריו בנו ובן-בנו - אך גדעון השיב, שלא הוא ולא בנו ימשלו בהם, אלא ה'.

אבל אז חטא גדעון - הוא הורה לעם לתת לו את כל התכשיטים שלקחו כשלל המלחמה, זרק את כל הזהב אל בגד, והפך אותו לאפוד - לשם ה'. אבל אחרי שהניח גדעון את האפוד לראווה בעירו עפרה, עבדו ישראל לאפוד.

משפחת גדעון[עריכה]

לגדעון היו נשים רבות, ונולדו לו שבעים בנים. הוא לקח לו גם פילגש אחת מהעיר שכם, והיא ילדה את בנו אבימלך.

לאחר הנצחון על מדין שקטה הארץ ארבעים שנה, אך לאחר שנפטר גדעון, חזרו ישראל לחטוא ולעבוד עבודה זרה. אחרי מות גדעון, רצח אבימלך את כל אחיו, ותפס את ההנהגה - אך לאחר שלוש שנים נהרג בעצמו.