פרשני:בבלי:חולין יב ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין יב ב

חברותא[עריכה]

ומשנינן: הכי קאמר רבי: נראין דברי רבי יהודה האוסר, לרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי, בנמצאו באשפה שבשוק. לפי שאף רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי לא נחלק עליו על רבי יהודה אלא באשפה שבבית. אבל באשפה שבשוק מודי ליה. והיינו נמי דקאמר: ונראין דברי רבי חנינא באשפה שבבית. שאף רבי חנינא לא התיר אלא באשפה שבבית. ולא בא רבי להכריע בזה ביניהם, אלא לפרש מחלוקתם.  96 

 96.  ולהלכה פסקו רוב הראשונים, דאף ד"רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן", לא סמכינן על רוב זה אלא היכא במקום שאין השוחט לפנינו, או שאין ידוע מי שחט. אבל אם השוחט נמצא כאן, הרי לכתחלה בדקינן ליה אי גמיר או לא.
שנינו במשנה: הכל שוחטין חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן.
ומדייקת הגמרא: שמא קלקלו, דמשמע שהוא טעם לאסור שחיטתן בדיעבד, לא קתני. אלא "שמא יקלקלו" קתני, דמשמע שקודם השחיטה איירי.
אמר רבא: זאת אומרת, דמהאי טעמא ד"שמא יקלקלו", אין מוסרין להן לשחוט אפילו חולין לכתחלה! ואפילו בגדול עומד על גביהם, משום שמועדים הם לקלקל תמיד, ואיכא בזה משום "בל תשחית".  97  שנינו במשנה: וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם - שחיטתן כשרה.

 97.  רשב"א לשיטת רש"י.
ואף שמבואר בריש פירקין שהמילה "וכולן" באה להביא כמה דינים, לכל מר כדאית ליה, מכל מקום, ודאי קאי נמי אחרש שוטה וקטן.
ודנה הגמרא: מאן האי תנא דמכשיר שחיטת חרש שוטה וקטן,  98  היכא שברור לנו ששחטו כדין, על אף שאין להם דעת לכוון לשם שחיטה, אלא הם מתכוונים לחיתוך בעלמא, דקסבר דלא בעינן כוונה לשחיטה?  99 

 98.  הנודע ביהודה (תנינא אורח חים סימן א) דן בשאלה, מדוע הקטן פסול לכתוב תפילין מפני שאינו בר קשירה, ובכל זאת הוא כשר לשחיטה, ולא אומרים שאינו בר זביחה, והרי לכאורה, כמו שהוא לא מחויב להניח תפילין, כך אינו מוזהר על איסור נבלה? ואומר הנודע ביהודה, שהסיבה שהקטן נחשב בר זביחה היא מפני שאסור לספות לו נבלה בידים. מה שאין כן לגבי כתיבת תפילין, שאפילו קטן שהגיע לחינוך פסול לכתוב, מפני שמצות חינוך לתפילין היא רק מדרבנן.   99.  כתב המהרש"ל שאם כיון השוחט במפורש שלא לשחוט שחיטה המתירה אלא לנחור את הבהמה, שחיטתו פסולה (יש"ש סימן יג). ויש אחרונים (אמרי בינה דיני שחיטה סימן ז) שהבינו בדעתו, שאם מתכוין לשחוט אלא מתכוין שלא יהיה היתר לבהמה בשחיטה זו, שחיטתו כשרה, ורק אם מתכוין לנחור, וקרה ששחט כראוי, אז השחיטה פסולה, משום חסרון כח גברא. אך העונג יום טוב (סימן נז) הבין בדעתו שאף כוונה שלא להתיר פוסלת.
אמר רבא: רבי נתן היא.
דתני אושעיא, זעירא דמן חבריא, צעיר החבורה  100  של בני הישיבה: זרק סכין על מנת לנועצה בכותל, והלכה ושחטה כדרכה שחיטה כהלכה - רבי נתן מכשיר את השחיטה, אף שנעשתה בלא כוונה. וחכמים פוסלין, משום דשחיטה בעי כוונה.

 100.  רש"י מפרש עוד פירוש, ש"אושעיא זעירא" היה שמו, והיה מבני החבורה. והתוספות מפרשים שחבריא זה שם מקום.
ומוסיפה הגמרא: הוא אושעיא, תני לה, שנה את הברייתא הזאת, והוא אמר לה להלכה מדעתו, והכריע: הלכה כרבי נתן. דלא בעינן כוונה.
ומקשינן: ואיך מכשרינן לה לשחיטה על ידי זריקת הסכין גרידא? והא בעינן שיהא מוליך ומביא את הסכין על הצואר, ובזריקה איכא רק הולכה!?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן, שהסכין הלכה ובאה כדרכה. וכגון שחתכה הצואר בהליכתה והמשיכה עד הכותל, ומכח הכאתה בכותל חזרה הסכין לאחור וחתכה שוב את הצואר. והיינו הולכה והבאה.  101  אמר רבי חייא בר אבא: בעי רבי יוחנן: האם קטן יש לו מחשבה ויודע לכוון לשם מאי עביד, ולפיכך כשר הוא לכל מילי דבעינן בהו כוונה, וכגון שחיטת קדשים דבעינן בה כוונת "לשמה" - או אין לו מחשבה, ולאו בר כוונה הוא, ולכך הוא פסול לשחיטת קדשים.  102 

 101.  והוה מצי לשנויי בסכין ארוכה שיש בה כשיעור שני "מלוא צואר", דסגי בה הולכה בלבד. אלא מהדר לשנויי בכל גוונא, ואף באיזמל קטן. רש"י.   102.  ואף דסתמא נמי כשר בשחיטת קדשים, ואין פוסל עד שיכוון לשם קרבן אחר - סתמא דקטן גרע, משום דאין לו דעת להבין שהם קדשים וקסבר דחולין הם. דבכהאי גוונא פסול משום ד"מתעסק בקדשים" הוא. ואפילו אם יאמר הקטן להדיא - יודע אני שהם קדשים ולשמן אני מכוון, מספקא לן שמא אין כוונתו כוונה. תוס'. עוד הקשו התוספות: אולי צריך כוונה לשחיטה, ושחיטת הקטן כשרה מפני שגדול עומד על גביו, ומצאנו בכתיבת גט שצריך לכתבו בכוונה לשמה, שקטן כשר לכתבו כשגדול עומד על גביו. ותירצו, שהתועלת בגדול עומד על גביו היא כשהגדול מלמד את הקטן ומזהיר אותו לכתוב לשמה, ואילו מלשון המשנה "אחרים רואים אותם" משמע שאינם מלמדים אלא רואים אותם בלבד. תוס' ד"ה מאן. והרשב"א מחדש, שהתועלת בגדול עומד על גביו היא בזה שהגדול מכוין לשמה, וזה מועיל רק בדבר שלא תלוי בעושה בלבד, כגון כתיבת גט, שלא מועילה בלי צווי הבעל. אבל בשחיטה, התלויה רק בשוחט, שהרי אפילו שחט את בהמת חבירו שלא מדעתו, שחיטתו כשרה, שם אין כוונת העומד על גבי השוחט מועילה.
אמר ליה רבי אמי לרבי חייא בר אבא: ותיבעי ליה לרבי יוחנן אם יש מחשבה לקטן, אפילו במקום שיש מעשה עם המחשבה, שמוכיח המעשה על מחשבתו, אי מהני מחשבתו. וכגון עולה שעומדת בדרום העזרה, ואמר הקטן: הריני מביאה לצפון, שכן דינה לישחט שם! והביאה לצפון ושחטה. דהמעשה שמביאה לצפון מוכיח שמחשבתו לשם קדשים היא, וגם קאמר להדיא ששוחט לשם קדשים. ואמאי בעי רבי יוחנן דוקא במחשבה לבד בלא מעשה?
ואסיק רבי אמי לקושייתו: מאי שנא מחשבה עם מעשה בקטן דלא קמיבעיא ליה, ופשיטא ליה דאית ליה לקטן מחשבה עם מעשה - הלא הוא משום דתנן "יש להם מעשה המוכיח על מחשבתם", כמובא להלן, ואם כן, מחשבה גרידא בקטן, נמי לא תיבעי ליה, דהא ודאי אין לו מחשבה. דהא כיון דשמיעא ליה ההיא מתניתין, הא דתנן בה נמי "אין להם מחשבה".
דתנן במסכת כלים (יז טו): האלון והרמון והאגוז שחקקום תינוקות ועשאום כלי, על ידי שניקבו בהם נקב בצידם ורוקנו את תוכנם, כדי שיוכלו למוד (למדוד) בהן עפר, או שהתקינום לכף מאזנים, הרי הם מקבלים תורת "כלים". ולכך אם נגעה בהם טומאה, הרי הם טמאין, מפני שיש להן לקטנים מעשה המוכיח על מחשבתם. כי במקום שמעשיהם מוכיחים על כוונתם, וגם אומרים בפה שלכך מתכוונים, וכגון הכא, שאומרים שמתכוונים לעשיית כלי, וגם עושים את הכלי במעשה - מחשבתם מחשבה!

דרשני המקוצר[עריכה]