מיזם אגרות הראיה של הוצאת "מאבני המקום" מאגד מידע היסטורי, הארות ומקבילות לכל אגרת, מתוך חכמת ההמונים.

רקע לאגרת[עריכה]

אגרת זו היא תגובה על מאמר העורך שפורסם בעיתון "החבצלת" ה' חשוון תרס"ט לאחר חגי תשרי:

חזון התחיה

והחגים עברו והשאירו אחריהם בלב רשמי שמחה ותקוה גם יחד, שמחת החג ותקוה לשנה טובה ממלאים כל לב, בתי החנוך שבזמן החגים עמדו והכריזו כל אחד במודעותיו, כל אחד עומד וקורא לצדו וממלא את המודעה במילי מעליותא, "תכנית" או תקוה למחלקה חדשה שתפתח אחרי פסח, ובזמן הזה יעמד כל אחד ויקוה עד אחרי פסח שבחסד פלוני תפתח המחלקה, ואלה מציגים מחיר המחלקות, המכינות ודומיהן, ועומדים הקוראים נבהלים ומשתוממים באין דעת אן לפנות, לפנות אל פלוני ששם מוזר מצלצל לו, שם לקוח משפת עם שהעיק על אבותיו (בשם זה לוקחים היום את הלב "גמנסיה") והקורא אינו מהפעל אמנם ע"ד המחיר הגדול, הלא על זה כבר חקר שאינו אלא שפת רמיה, משום מעשים שהי' שבב"ס המיוחד, שבו אמנם משלמים האבות דמים מרבים, לפי כוחותיהם, למד תלמוד ששלם אביו בעדו 8 פרנק לחדש ובעל יכולת הוא, כשפנה לשם וכשלהוטים הם אחרי גדל המספר הניחו לו בעד 4, אין דבר, הנ"פ יוסיף ויתן. – ואחרים שבכתב שתקו מפני כי ידועים הם למדי לאלה הפונים להם בעל כרחם, כי בחנם שם ואין כסף לאדונים האלה...

ובימי החג מצאו אגֻדות שונות להתאסף לבחר ועדים, בתי כנסיות לשמח יחד, ואחינו הספרדים, שבמשך של עשר שנה בנו בית כנסת, עמדו עתה וחנכהו ויזמינו את טובי האשכנזים ואת רבנו הרב הגאון קוק, ודרשות נפלאות השמיעו הדורשים, ורבנו בראם, באחרונה נאם צעיר ספרדי אחד בר אוריין, שראוי הוא לתהלה, נכרים מדבריו שהתעוררו אחינו אלה לעשות, העיד בפני כל כי אין בתי חינוך לספרדים פה, אין שום מפעל צבורי להם, אין חברי קדישא, אין מאומה, ובדברים נמרצים העיר על כל החסרונות שבקהלה זו, ויעורר לעשות. עוד העיר כי במאה וחמשים עותמנים שיש לנו הפרידו את האשכנזים וספחום לקהלה נוצרית אחת, ואת הספרדים ספחו לקהלה נוצרית אחרת, שחמשה ושלשים העלימו כליל, זאת אומרת שאין קהלה ישראלית כלל...

ושותקים ואין מי שיעשה לזה מאומה. דבריו פעלו אמנם מעט ותיכף הכריזו להתאסף מחר ולדון על דברים אלו, סמני תחיה נראים בקהלה זו... ומקוים כל אלה שתחית עמם יקרה להם שנצני תחיה אלו יעשו פרי. האם לא הגיע הזמן שאחינו אלה יעשו בתי חינוך כיאות לעם ישראל, קהלה גדולה כזו מסתפקת בבית חינוך קלקל של כי"ח שמעט צרפתית מסמאה בו את העינים.

ובתחכמוני לא הסתפקו במודעה מצלצלת לבד כי אם גם בבחינה להראות פעולתם עד כמה עברו המורים ועשו. ובאמת ראוי הוא התחכמוני לתהלה. אומרים כי תלגרמה באה כי התחכמני נכנס תחת המזרחי, ותקוה גדולה נשקפה למוסד זה, ויש תקוה לאלה שעד עתה לא השיגה ידם להכניס את בניהם לתחכמני ישיגו את מאוים שערגו לו זה כמה... נצני תחיה.

ובשמחת תורה מלאו כל בתי כנסיות שמחה, והרב קוק כבד את התחכמני בבקור רשמי, ובמוצאי החג אחרי ששהה מעט בת"ת בא לבהמ"ד תחכמני וישמח שם בהקפות וברקודים ובשירים, ובצדק קרא בשנון נפלא, כל בעלי הת"ת מכבדים בפסוק "מלכותך" ובכל בעלי התחכמני בפסוק "כי מציון תצא תורה". פתגם גאוני זה העיר את הקהל להבין עד כמה חרד רבנו בפתגמו זה לעסקו של העניין... ופרצופים שונים נראו פה, התחכמני לוקח מעט מעט את לב מתנגדיו. גם אלו ניצני תחיה.

וכשהנך קולט את כולם לתוכך וצוברם יחד לסך הכל הנך רושם "סך=הכל" כזה, בתי החנוך שואפים לשכלול, וקנאת סופרים ממלאה את האויר, קהלה גדולה ביפו שנרדמה זה כמה מתעוררת לתחיה, כל הכתות השונות מתחילות להכיר את שביל הזהב, את הדרך הנכונה ו"המחכימה" שבזה מתארגנת תקוה גדולה "כי מציון תצא תורה". בתקות כל מוקירי עמנו ובחזות.

חזון התקוה.

הערות, מקבילות, וביאורים נצרכים[עריכה]

נמען האגרת[עריכה]

האגרת[עריכה]

(אל עורך ה"חבצלת")

ב"ה, עה"ק יפו ת"ו, י"ד חשון תרס"ט.

עורך נכבד ואהוב, שלו' וברכה.

הנני נזקק בזה לבאר בעתונך היקר דברים אחדים, אשר אבקש מכבוד הדרתך שתשימם בו בלשוני :

מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר. מאז אשר החל אברהם אבינו לקרא בשם ד', היתה לנו לנחלה, כי כל מה שתהיה מושרשת בלבו של אדם יותר הקריאה בשם ד', כן יגדל טובו וישרו, ויהיה יותר מאושר לעצמו ולחברה כולה. דף 219 @

כנסת ישראל נתיחדה מכל האומות להרים ברמה את הדגל של החלטה זאת בעולם, שהטוב והיושר של האדם היא התכלית היותר נשגבה שלו, ושהקריאה בשם ד' והשרשת ידיעה זו היא ההכשרה היותר בטוחה למגמה זו, עד שהמגמה וההכשר הנם דבר אחד ולא יתפרדו. וכאשר לתכלית השרשת הקריאה בשם ד' בלב ונפש, ביחיד ובאומה בכללה, דרוש תלמוד קבוע, משחר טל הילדות של האדם, על כן לקח מקום בראש החינוך הישראלי תלמוד תורה, - ודוקא תלמוד תורה ולא ידיעות אחרות, שאין מטרתן כ"א להכשיר את האדם למלחמת החיים, ולא לעשותו טוב וישר לפני ד' ואדם. זאת היא הדרך העתיקה, אשר בה הלכו אבותינו מעולם, וע"פ דרך זה נשמר שם ישראל בכלל, והצליחו גם עשו פרי, שיצאו מגדולי הדורות המצויינים מאורי אור בעד האומה ובעד כל העולם כולו. הכשרת האדם למלחמת החיים נחשבה בנו תמיד למדרגה השניה של צדדי החינוך, ולא עצם מטרתו. ברבות הימים עברו על ראשנו גלי הזמן, ועם ישיבתנו בארצות הגויים, אשר המטרה הראשית של חנוכם אינה כ"א ההכשרה של האדם למלחמת החיים, והדרישה של הטוב והיושר, - וק"ו הקריאה בשם ד', שהיא הבסיס שלה, - גם אחר שספגו מעט מזה אל תוכם על ידי צנורותינו, נחשבו בכל זאת לטפל נגד ההכשר אל החיים החמריים ומלחמתם, - חדר גם בנו רוח כזה. ורבים מאד הם לדאבוננו, אשר שכחו את צורת החינוך העקרית שלנו, וישכיחו מבתי לימודיהם את הראשיות של מטרת היושר והטוב ואת הקריאה בשם ד' הקשורה בה, ויטביעו את חותם החינוך כולו רק על הכשרת החיים הזמניים, במלחמתם ותאותיהם. האומה בכללה חשה וגדוליה הכירו את הסכנה הצפויה מזיוף חותמנו זה. ולשם דגל מלחמה נקבע, בחזקת-יד ובמסירות-נפש, נגד כל גלי הזמן, חותם צר על בתי החינוך העתיקים, שיהיו מיוחדים רק לרוח ישראל ומטרתו המיוחדת, והטפל של מלחמת החיים יבוקש מן הצד, באופן אשר יודע כי יש הבדל בין קדש לחול. הידיעה הברורה, שנצח ישראל לא ישקר, וכי למרות כל צרכי הזמנים, המשתנים ומתחדשים, היסוד הראשי קבוע הוא ועומד: מלכות ד' וממשלתו, הכשרת האדם והאומה ללכת בדרכיו, המושפעת מהחינוך היסודי, המיוחד בלא שום שיתוף, רק לתלמוד תורה, זהו עומד לעד. "מלכותך מלכות כל עולמים, וממשלתך בכל דור ודור".

מוסדות עתיקים ממין זה יש לנו בגולה ע"י רועי ישראל, גאוני וצדיקי הדורות, וביותר באה"ק, - מקום-המבצר לרוח עמנו היסודי לעד, - ובהם נתפאר סלה.

גם אלה אשר החיים הכבידו עליהם את אכפם, והם מרגישים לחץ כבד ברוחם מדאגת החיים הזמניים של בניהם, והרשו להם לצרף לתכונת החינוך חול אל הקודש, אל נא ישכחו, כי צירוף זה צריך שמירה גדולה, שלא יבא הדבר לידי זיוף המטבע החינוכית שלנו בכלל, וזה צריך בכל מקום להיות משונן וניכר, ויותר מכל באה"ק, אשר בה צריך להשתכלל רוחנו העקרי, בצורתו המיוחדת לנו, השונה מכל העם אשר על פני האדמה^[1]. אל נא ישכחו, כי לא שפות זרות, לא לימודים שמגמתם היא הכשרות חומריות, יצאו ביחוד מציון, - אלא "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים"^[2]. דף 220 @

כשיהיו דברים הללו חרותים על לבם של האחרונים הללו, נוכל בטח לקוות כי לא ירחיקו ללכת, וגם בניהם יהיו שתולים בחצרות ד', "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו"^[3].

זאת היתה כונתי בשיחה הקטנה, אשר הבעתי אותה בעת שמחת תורתנו הקדושה, בבית המדרש הגדול, להמוסד הקדוש "שערי תורה", שהראוני שהובאה בעתונך היקר, נומר 11.[למה הכוונה?]

ידידו מוקיר ערכו ורוצה פועל ידיו באהבה,

הק' אברהם יצחק הכהן קוק

אזכורים בספרים ובמאמרים[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים