עדות: הבדלים בין גרסאות בדף

יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

עדות היא מסירת מידע על ידי אדם נאמן ונטרלי (שאינו חשוד לשקר, אינו קרוב של בעלי הדין ואינו נוגע בדבר) אשר ראה את הדברים והוא נאמן עליהם.

מקור

התורה קובעת (דברים יז, ו): "עַל־פִּ֣י׀ שְׁנַ֣יִם עֵדִ֗ים א֛וֹ שְׁלֹשָׁ֥ה עֵדִ֖ים יוּמַ֣ת הַמֵּ֑ת, לֹ֣א יוּמַ֔ת עַל־פִּ֖י עֵ֥ד אֶחָֽד". הלכה זו נכונה לדיני נפשות, וגם לשאר העונשים, ככתוב בתורה (דברים יט, טו): "לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל־עָוֹן֙ וּלְכָל־חַטָּ֔את בְּכָל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א, עַל־פִּ֣י׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר".

מבואר בפסוקים אלו, שניתן לפסוק ולהכריע את הדין ולהעניש אדם (ואפילו להורגו) על פי שני עדים, ומאידך אין להסתמך לשם כך על עדות של עד אחד.

מפסוקים אלו למדו חז"ל^{(דרוש מקור)} שניתן לסמוך על עדות של שני עדים בכל תחומי התורה: איסור והיתר, דיני ממונות, אישות, מלקות, מיתה ועוד.

מספר העדים המינימאלי

בפסוקים (הנ"ל) מבואר שאין להעניש אדם אלא על פי שני עדים (ולא על פי עד אחד). ומבואר בדברי חז"ל, שגם בנוגע לדיני ממונות, אין לחייב אדם ממון על פי עד אחד (בבלי כתובות פז, ב), אך כאשר עד אחד מעיד שהנתבע חייב ממון לחברו - עליו להישבע ולהכחיש את דברי העד (שם). גם בנוגע לדבר שבערווה, דהיינו עדות על קידושי אשה או גירושיה, יש צורך בשני עדים (בבלי גיטין ב, ב).

נמצא שברוב דיני התורה: ממונות, אישות, מלקות ומיתה, אין להסתמך על עד אחד, ורק על פי שני עדים ניתן להכריע את הדין.

מאידך, לעניינים מסוימים גם עד אחד נאמן:

• לשבועה בדיני ממונות (וכפי שנתבאר)
• עד אחד נאמן באיסורין (בבלי גיטין ג, א)
• בסוטה (אִשה שבעלה קינא לה והיזהירה בפני שני עדים שלא תסתתר ותתייחד עם אדם מסוים, והיא נכנסה עמו לבדם לבית והתייחדה עמו שם, לעיני שני עדים) - שאם מעיד עד אחד שהיא נטמאה (ונבעלה לאותו אדם) - העד נאמן (בבלי שבועות לב, א), האשה נאסרת לבעלה ומפסידה את כתובתה (רמב"ם סוטה א, יד).
• בעגלה ערופה - אם נמצא חלל בשדה מחוץ לעיר ולא נודע מי היכהו יש להביא עגלה ערופה, אך אם עד אחד מעיד שיודע מי הרוצח אין להביא (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש ט, יב).
• בעדות אשה - עד אחד המעיד על שפלוני מת ואשתו מותרת להינשא - נאמן (משנה יבמות טז, ז) מדברי חכמים, שהקלו בה כדי שהאשה לא תתעגן, וסמכו על כך שהיא תבדוק זאת היטב (בבלי יבמות פח, א).

החובה להעיד

בדיני ממונות

אדם היודע עדות לאדם אחר מישראל, ואם יעיד עליו תתקבל העדות בבית הדין ותביא תועלת ממונית לאותו אדם, והלה תובעו להעיד לו - מצֻווֶה לבוא להעיד בבית דין (שולחן ערוך חו"מ כח, א), שנאמר (ויקרא ה, א): "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו". דברים אלו אמורים בכל עדות, בין בעדות שבגינה מתחייב אדם לשלם לבעל-דינו ובין בעדות שבגינה אדם נפטר מלשלם לבעל-דינו (רמב"ם עדות א, א). ואם נמנע מלהעיד לו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים‏^[1] (בבלי בבא קמא נה ב).

בנוסף, החובה להעיד ולהציל ממון חברו היא בכלל מצות השבת אבידה^{(דרוש מקור)} ומצות "ואהבת לרעך כמוך" (שו"ת יד אפרים א, ד), הכוללת שאדם יגמול חסד לחברו וימנע ממנו כל נזק גופני או ממוני. ויש אומרים שהנמנע מלהעיד לחברו ולהציל ממונו - עובר גם באיסור "לא תעמוד על דם רעך"‏^[2], ויש חולקים וסוברים שאינו עובר בלאו זה‏^[3]. יש מי שכתב, שהנמנע מלהעיד לטובת חברו, עובר על מצוות אלו גם כאשר חברו לא תבע אותו להעיד (פתחי תשובה חו"מ כח, ד)‏^[4]. וכן עד הפסול לעדות, שקיבלוהו הצדדים עליהם, חייב להעיד לטובת חברו (ערוך השולחן חו"מ כח, ב), ואם לא העיד מבטל מצות השבת אבידה (קצות החשן כח, ג; נתיבות המשפט כח, א).

אך פעמים שאדם פטור מלהעיד, כאשר הדבר אינו מתאים לכבודו ולמעמדו הראוי, כגון, תלמיד חכם היודע עדות לחברו בעניין הנידון בפני בית-דין שהדיינים בו קטנים במעלתם התורנית מאותו תלמיד חכם, שפטור הוא מלבוא ולהעיד (בבלי שבועות ל ב). וכן אדם שייגרם לו נזק גופני או ממוני מחמת עדותו (ולא יקבל פיצוי הולם על כך^{(דרוש מקור)}) - פטור מלהעיד (שו"ת אבקת רוכל סי' קצה "הטענה השמינית")‏^[5]. בעניין שכיח זה ישנן הבחנות בין מצבים שונים^{[דרושה הבהרה]}, ויש לשאול על כך פוסק-הלכה ירא-שמים הבקי בדיני ממונות להלכה ולמעשה (ומכיר את המציאות ואת דרכי ההתנהלות של בתי-הדין).

תביעה להעיד ודין שבועת העדות

ערך מורחב - שבועת העדות

אדם רשאי לתבוע את חברו היודע לו עדות וכשר לעדות, שיבוא ויעיד לו. ואם הלה מכחיש שיודע לו עדות, הוא יכול להשביעו על כך.

אדם היודע עדות לחברו בענייני ממון, אם נשבע שאינו יודע לו עדות, עבר באיסור שבועת שקר^{(דרוש מקור)} וחייב קרבן עולה ויורד. דינים אלו מבוארים בפרק הרביעי של מסכת שבועות.

בדיני איסורים ועונשים

אדם היודע עדות בדיני איסור, כגון אם הוא יודע שחתיכת בשר מסוימת היא חֵלב (או אם הוא יודע שאשה מסוימת נטמאה ונאסרה לבעלה‏^[6] או אם אשה באה לחפש היתר להינשא והוא יודע שבעלה חי‏^[7]), מצוה וחובה עליו לבוא ולהעיד על כך בכדי להפריש מאיסור.

ואפילו אם עדות זו איננה לכבודו, כגון שהוא חכם גדול בתורה, ויכול להעיד על איסור זה בפני בית דין שדייניו קטנים ממנו בתורה - חייב ללכת להעיד (שולחן ערוך חו"מ כח, ה), שנאמר (משלי כא, ל): "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה כנגד ה'" - כל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב (בבלי שבועות ל, ב).

אך אם ראה שחברו עבר על איסור, אזי אם הוא עד אחד, אינו נאמן להעיד על כך, ולכן אסור לו לבוא ולהעיד על כך (רמ"א חו"מ כח א), שיש בזה משום איסור לשון הרע, ואמרו חז"ל (בבלי פסחים קיג, ב): "שלושה הקדוש ברוך הוא שונאן: המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחברו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערווה בחברו ומעיד בו יחידי". ומספרת הגמרא (שם) שהעיד אדם ששמו זיגוד על אדם ששמו טוביה שהלה חטא, בפני בית הדין של רב פפא. פסקו הדיינים שזיגוד (העד) חייב מלקות, והלקוהו. שאל זיגוד: "טוביה חטא וזיגוד לוקה?!" השיב רב פפא: "אכן, שכן כתוב 'לא יקום עד אחד באיש', ואתה העדת עליו לבדך והוצאת עליו שם רע לחינם" (וראה חפץ חיים, פתיחה, לאוין, י, ובאר מים חיים שם). ממעשה זה, למדו הפוסקים (שו"ת הרשב"א ח"ב ס"ס קפד) שעד אחד שהעיד לבדו על אדם מישראל שחטא - חייב מלקות (שו"ת הרא"ש ז, ז).

שני אנשים הכשרים לעדות שראו יחד אדם מישראל עושה עבירה שהעובר עליה חייב מלקות או מיתת בית דין, מצוה עליהם לבוא יחדיו ולהעיד על כך (שו"ת הרא"ש ס, ה), שנאמר (דברים יז, ז-יב): "וביערת הרע מקִרבך" (רא"ש מכות א, יא). ויש חילול השם בדבר, שאדם שחטא בפני עדים לא נענש (כסף משנה עדות א, ב). ואף אם עדות זו אינה לכבודו, כגון שהוא תלמיד חכם ובית-הדין שדן באותו אדם קטן ממנו בתורה, בכל זאת חייב ללכת ולהעיד (רמב"ם עדות א, ב).

וכן אם דנים בבית דין לגבי אדם מסוים, ויש אדם אחר היודע לו עדות ועדותו יכולה לזכות את הנידון, מצוה על העד לבוא ולהעיד עליו, ולהצילו ממיתה או ממלקות, כדי שלא ייענש חלילה אדם נקי (כסף משנה עדות א, ב).

האסור לשקר בעדות

הערות שוליים