עגלה ערופה

עגלה ערופה היא המצווה לערוף עגלה במידה ונמצא חלל בשדה שלא נודע מי הרגו, ובכך לסייע במציאת הרוצח או בכפרה על העם‏^[1]. לאחר מציאת החלל מודדים את המרחק מההרוג אל הערים הקרובות אליו, ולאחר המדידה קוברים את ההרוג במקומו. זקני העיר הסמוכה ביותר אל ההרוג מביאים עֶגְלָה (פרה צעירה) שלא נעשתה בה כל עבודה, יורדים אל נחל ששוטף בחוזקה וחותכים את ראש העגלה בסכין מהעורף. לאחר מכן, הם רוחצים את ידיהם ואומרים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" כהצהרה על כך שאין להם כל קשר עקיף להריגה בכך שלא ליוו את הנרצח, שלא שמרו עליו כיאות או שלא ראו את הרוצח ופטרוהו ללא דין‏^[2]. לאחר אמירת הזקנים, הכהנים מתפללים לקב"ה למול העם: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל".

בימינו המצווה לא חלה, לפי שמימי בית שני רבו הרוצחים וכבר מכירים במי שעשוי להרוג. כמו כן, המצווה תלויה בקיום הסנהדרין וזקני בית הדין שאינם קיימים בדורנו.

מקור[עריכה]

מקור המצווה הוא בפרשת שופטים שם מתוארת המצווה וכן דרך קיומה:

	כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'
– דברים כא,א

.

לפי הציווי אם נמצא מת המוטל על הקרקע ולא ידוע מי הרגו, יוצאים דיינים מבית הדין הגדול שבירושלים (הסנהדרין), ומודדים את המרחק מהמת אל הערים הסמוכות, כדי לקבוע איזו עיר היא הקרובה ביותר וכן קוברים את המת במקום שנמצא. לאחר מכן, בית הדין של העיר הקרובה ביותר לוקחים עֶגְלָה (פרה צעירה), שלא נעשתה בה עבודה מעולם, ומביאים אותה אל "נחל איתן" ועורפים שם את ראשה וקוברים אותו. חכמי העיר הקרובה רוחצים את ידיהם ואומרים בפני הכהנים, בזמן שהם עומדים בנחל: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ", והכהנים אומרים: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל".

המפרשים הקשו על מיקומה של הפרשיה בתוך פרשת משפטים המפסיקה בין דיני המלחמה המתחילים בדיני כהן משוח מלחמה כשיוצאים למלחמה וממשיכים בדיני מצור על עיר ובין הדינים הקשורים לאחר המלחמה המובאים לאחר מכן בדין אשת יפת תואר. הכלי יקר פירש כי התורה סמכה את שתי הפרשיות על מנת להראות שכשם שמקפידים על כריתת עצים העושים פרי בעת מצור על עיר, קל וחומר שיש להקפיד על אדם העושה פירות שנהרג ונמצא חלל באדמה כמו בדין עגלה ערופה. יש המסבירים את הקשר בין הפרשיות לפי דברי אור החיים על דיני עיר הנידחת שכתב שהמלחמה עלולה לעורר את האכזריות בלב האדם ולכן יש להיזהר להקפיד בדיני עיר הנידחת שלא לקחת משללה על מנת להבהיר שהריגת בני העיר נובעת אך ורק מרצון ה'. באותו האופן, הקישור בין דיני עגלה ערופה המראים על חשיבות חיי האדם לבין דיני המלחמה באים להזהיר את האדם שגם ביציאתו למלחמה עליו לעשות זאת מתוך קיום דברי ה' ולא מתוך אכזריות ועליו לשמור על קדושת חיי האדם לאחריה‏^[3].

טעם המצווה[עריכה]

פרסום המקרה וסיוע במציאת הרוצח[עריכה]

הרמב"ם חלק ג מ מפרש כי מטרת המצווה היא לפרסם את מעשה ההריגה ועל ידי הטקס הנעשה על ידי זקני העיר יתפרסם הדבר ויימצא הרוצח. לפירושו, הסיבה שמודדים את המרחק לעיר הקרובה היא משום שסביר שהרוצח הגיע משם ולאחר שזקני העיר יעידו כי לא שמעו על הדבר ולא התרשלו בתיקון הדרך ובלוויתו ייתכן ויתגלה הרוצח, וכן האיסור לעבוד את הנחל הקרוב לרצח נועד להעניק מוטיבציה לבעל המקום לעשות כל תחבולה ולחקור את הרצח עד שיוודע ההורג, כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם‏^[4]. ספר החינוך פרשת שופטים תקל הוסיף על דבריו כי כאשר כל העם ייאספו לראות את הטקס הגדול באסיפת זקני העיר וגדוליה, שהוא מעשה המושך את האנשים, יתעוררו האנשים האנשים לחפש בעצמם את הרוצח ומי שיידע דבר מה בנושא יספרו לזקנים. וכן בניגוד לפירוש הרמב"ם, הוא מסביר פרשת שופטים תקלא כי טעם איסור העבודה בנחל בא כדי להזכיר לעולם בלב כל עוברי דרך כי "על דבר שנרצח איש אחד בדרך נערפה העגלה במקום ההוא ויניעו לבבם עם זה להרחיק ענין הרציחה מאד".

רבי יוסף בכור שור הוסיף כי לאחר עשיית הטקס הגדול גם נתוודע לעולם על דבר הרציחה וממילא אשת הנרצח וילדיו יוכלו לשמוע על כך והיא תוכל להינשא בשנית. כמו כן, הוא מדגיש כי יש בדברי הכהנים והזקנים לפני העם מסר חינוכי כי הקב"ה מקפיד מאוד על כל הריגה וכי הוא "טורח" גם על נפש אחת שנאבדה.

כפרה על הרצח[עריכה]

הרמב"ן ‏^[5] הקשה על שיטת הרמב"ם כי לפי דבריו היה צריך לערוף את העגלה דווקא בשדה ראוי לזריעה ולא במקום יבש‏^[6]. לכן, הרמב"ן פירש כי מעשה העגלה הערופה דומה במהותו לקורבן הנעשה בחוץ כגון שעיר המשתלח, וייתכן וכוונתו היא שעל ידי עריפת העגלה מכופר על הארץ ועל הדם הנשפך בה. חיזוק לטעם כי מדובר בכפרה ניתן למצוא בבקשת הכהנים לאחר המעשה בכפרה מאת ה' וכן בדרשת חז"ל על הטעם ללקיחת עגלה צעירה בת שנתה- "מפני מה אמרה תורה הבא עגלה ערופה? אמר הקדוש ברוך הוא: תבא עגלה בת שנתה שלא עשת פירות, ותֵערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות".

מנגד, הרש"ר הירש דברים כא ו דחה את פירושו של הרמב"ן ואף פירש כי התורה מנסה להדגיש כי אין מדובר בקורבן. הוא מציין כי בניגוד לקורבן הכהנים בעגלה ערופה מגיעים רק בסיום התהליך ולא מעורבים בו כלל, בניגוד לקורבנות אחרים שנעשים בחוץ, כמו למשל בפרה אדומה. כמו כן, גם העובדה שהעגלה נערפת מאחורי העורף ולא מן הצוואר וכן שנקברת ולא נשרפת בדומה לשאר הקורבנות, מדגישה את העובדה כי אין מדובר בקורבן‏^[7]. אמנם, ייתכן כי יש במעשה העגלה הערופה כפרה לארץ ולעם כדברי הרמב"ן, אך לא בצורה הדומה לקורבן אלא באופן אחר של כפרה לארץ בעזרת עריפת העגלה. כיוון דומה לכך ניתן למצוא בדברי הספורנו שמפרש כי העריפה נעשית דווקא מאחורי הראש לסמל שכשם שזאת מיתה הנסתרת מעיני הנהרג כך גם הריגת החלל נסתרה מעיני הזקנים והעם, ובכך מסביר את הדינים המיוחדים של מעין "קורבן" זה.

מדידת העיר[עריכה]

לאחר מציאת החלל, מודדים חמישה זקנים מבית הדין הגדול שבירושלים את המרחק ממנו לבין הערים מסביבו‏^[8]. רש"י פירש בטעם המדידה כי היא על מנת לדעת איזו עיר קרובה יותר ומשמע מדבריו כי במידה והדבר ניכר לכל אין צורך למדוד, אך מנגד הרמב"ם פסק כי קיימת חובה למדוד ולכן אף אם המת נמצא בצד העיר, וממילא ברור כי היא העיר הקרובה ביותר עדיין יש מצווה למדוד. הרש"ר הירש הסביר בטעם זה שיש למדוד משום שיש בעצם המדידה הטלת כתם על השלטונות העירוניים שמסביבה ורמז לאחריותם כבר מעצם המדידה המראה את קרבתם‏^[9].

העיר הקרובה מביאה את העגלה רק במידה ומניין אנשי העיר שבה הוא כמו מניין העיר הרחוקה, אבל במידה שבעיר הרחוקה יש יותר אנשים הולכים אחר העיר הגדולה יותר לפי שרוב וקרוב הלך אחר הרוב ‏^[10]. המדידה יכולה להתבצע רק לעיר שיש בה בית דין של עשרים ושלושה (שיכולים אחר כך לקיים את המצווה) וכן אין מודדים לירושלים לפי שלא נתחלקה לשבטים. במידה וההרוג נמצא בסמוך לעיר שיש בה גויים או עיר ספר אין מתקיימת המצווה לפי שחוששים שהגויים הרגוהו.

בגמרא בכורות יח א, נחלקו בדין שתי עיירות הנמצאות במרחק שווה האם עליהם להביא שתי עגלות ערופות או שיביאו שתיהם עגלה ביחד מכיוון שמן הסתם אחת הערים קרובה יותר מהשנייה אלא שאנו לא מצליחים למדוד במדויק. להלכה, הרמב"ם פסק כי על שתי הערים להביא את העגלה ביחד והם יעשו תנאי כי העגלה מובאת עבור העיר שבאמת קרובה יותר.

העריפה בנחל איתן[עריכה]

לאחר סיום המדידה קוברים את הנהרג במקומו וחוזרים זקני הסנהדרין למקומם ובית הדין של העיר הקרובה מביא עגלת בקר (מתחת לגיל שנתיים) אשר לא נעבדה השייכת לאנשי העיר. את העגלה מורידים אל נחל איתן כמובא בפסוק "נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ". רש"י מפרש כי מדובר ב"נחל קשה אשר לא נעבד". מנגד, חז"ל סוטה מו ב פירשו כי מדובר באיסור להבא לחרוש ולזרוע בנחל זה לעולם, ונחלקו רבי יאשיה ורבי יונתן האם יש צורך גם שהנחל יהיה יבש מלכתחילה כדברי רש"י או שהאיסור הוא רק שלא לעבוד בו להבא.

רש"י מפרש על פי המדרש כי לקיחת העגלה הצעירה שעדיין לא הולידה ועריפתה במקום יבש שאיננו צומח באה לכפר על הריגת הנרצח אשר לא יכל להמשיך בחייו "מפני מה אמרה תורה הבא עגלה ערופה? אמר הקדוש ברוך הוא: תבא עגלה בת שנתה שלא עשת פירות, ותֵערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות", כאשר הגמרא מפרשת כי הפירות אינם פריה ורביה (שהרי הדין קיים בזקן) אלא בכך שמנעו מעשיית מצוות. מנגד, החזקוני מפרש כי יש לקחת עגלה אשר לא עבדה כסמל לכך שגם אנשי העיר והזקנים נקיים מן הרציחה.

את העגלה עורפים בנחל בסכין גדולה מאחורי עורפה, ולאחר מכן בית הדין וזקני העיר רוחצים את ידיהם בנחל במקום עריפת העגלה. לאחר סיום העריפה העגלה אסורה בהנאה לעולמים. הרש"ר הירש הסביר באיסור הנאה זה כי משמעותה ממשיכה גם לאחר שנעשתה בה מצוותה. הספורנו מפרש כי העריפה נעשית דווקא מאחורי הראש לסמל שכשם שזאת מיתה הנסתרת מעיני הנהרג, כך גם הריגת החלל נסתרה מעיני הזקנים והעם, באותו האופן הוא מפרש כי העריפה נעשית דווקא בנחל איתן שהוא מקום שומם בדרך כלל.‏^[11].

אמירת הזקנים והכהנים[עריכה]

בפסוקים נאמר כי על הזקנים להצהיר "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". הגמרא סוטה מו ב מקשה על אמירה זו ומסבירה כי הכרזת הזקנים נוגעת לכך שהם לא התייחסו אליו בצורה חסרת אחריות שיכלה להוביל להריגתו בדרך עקיפה "וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכים דמים?! אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה". בניגוד לתלמוד הבבלי שמפרש את אמירת הזקנים על יחסים להרוג, בירושלמי ‏^[12] מפרשים כי הכוונה דווקא ליחסם לרוצח. לפירושם, זקני העיר מתוודים כי הם לא גרמו להריגת החלל בכך שראו את ההורג ופטרוהו בלא דין.

לאחר אמירת הזקנים מתפללים הכהנים לקב"ה לפני העם: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל". הראשונים דייקו כי הכפרה הנדרשת היא על כל ישראל מכיוון שהחטא הזה הוא חטא לישראל כולו, בין אם משום שלא ליוו את הנרצח ולא שמרו על הדרכים‏^[13] או שמפני חטאם סיבב הקב"ה שהנרצח יהיה בגבולם‏^[14], והכפרה שמבקשים הכהנים היא דווקא לכלל העם ואילו לרוצח אין כפרה במעשה זה.

דיני המצווה[עריכה]

המצווה חלה דווקא בארץ ישראל כפי שנאמר בפסוק "באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה" ואיננה חלה בחוץ לארץ (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א). מאותה הסיבה, המצווה איננה נוהגת בירושלים משום ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים" ולא ניתן לומר עליה "לרשתה"‏^[15]

לפי הפסוקים על ההרוג להיות "חלל" והגמרא לומדת כי במידה והמת חנוק או טמון בגל איננו מוגדר כחלל. רש"י פירש כי הכוונה שעל ההרוג להיהרג דווקא בחרב או בכלי ברזל, אך מנגד המאירי פירש כי אם ניכר שנחנק על ידי אדם עורפין עליו. המלבי"ם והמנחת קנאות פירשו שחלל הוא ביצא ממנו דם, ואילו בחנוק אין יוצא ממנו דם, אך אם יצא ממנו דם אף בחניקה, עורפין. כמו כן, במידה והאדם נמצא גוסס ולא מת אין לו דין עגלה ערופה לפי שאיננו מוגדר כחלל הלכות רוצח ושמירת הנפש ט יא, וכן הנמצא תלוי אין לו דין עגלה ערופה לפי שנאמר על החלל להיות "באדמה".

במידה וההרוג היה טרפה, כלומר שהיה קרוב למות אף לפני ההריגה, נחלקו הפוסקים האם הוא מוגדר כחלל לעניין עגלה ערופה. המאירי כתב כי עדיין מביאים עליו עגלה ערופה לפי שאיבד חיים, ומנגד יש שפירשו כי אין לו דין עגלה ערופה לפי שרוצחו לא היה מתחייב על הריגתו מיתה כדין כל הרוג‏^[16].

המצווה בימינו[עריכה]

במשנה בסוטה סוטה ט ט מבואר כי "משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה"- עם הזמן רבו הרוצחים עד כי כבר ידעו מיהם הרוצחים המועדים לבצע את הרצח וכבר לא היה ספק שקול מי רצח, עד שבימיו של אלעזר בן דינאי שהיה רוצח מפורסם ‏^[17] בטלה מצוות עגלה ערופה. בתוספתא סוטה יד א מפורש שדין זה נלמד מהמילים "כי ימצא"- ולא בשעה שמצוי מיכן- שכאשר אין עוד ספק מיהו הרוצח כבר אין מקום למצווה זו, וכן פירש הרש"ר הירש את התוספתא: "מצוה זו נוהגת בזמן שיד שלטונות החוק היא תקיפה ומקרי רצח והריגה הם נדירים, ולפיכך חלל הנמצא באדמה הוא בגדר "מציאה" המעוררת תשומת לב. כנגד זה בזמן שניטל כח החוק, עד שמקרי רצח הם מעשים שבכל יום, כגון בתקופה הסמוכה לחורבן בית שני, גם מצוה זו איננה נוהגת... כמו כן מצוה זו איננה נוהגת במקום המופקע מהשפעת בתי הדין של ישראל והריגה מצויה בו אפוא לעתים קרובות".

לקריאה נוספת[עריכה]

• אנציקלופדיה תלמודית:עגלה ערופה
• "עגלה ערופה- אחריות הזקנים", הרב בראון דסברג, מחניך ב'.
• פרשת עגלה ערופה - טעמיה ומיקומה שמעתין, 150 תשס"ג, עמ' 53-70.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• משמעותה של עגלה ערופה אתר ישיבה
• הלכות עגלה ערופה ידידיה סרי ישיבת ברכת משה

הערות שוליים