רציפות היישוב היהודי בירושלים: הבדלים בין גרסאות בדף
דניאל ונטורה (שיחה | תרומות) |
דניאל ונטורה (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[תמונה:Vetechezena_enenu.jpg|left|thumb|250px|תפילת היהודים בצפיה לשוב לירושלים]] | [[תמונה:Vetechezena_enenu.jpg|left|thumb|250px|תפילת היהודים בצפיה לשוב לירושלים]] | ||
'''רציפות היישוב היהודי בירושלים''' נשמרה כמעט מאז חורבן [[בית שני]]. היא התבססה על האפשרות ל[[שיבת ציון]], [[קיבוץ גלויות]] ובנינו מחדש של [[בית המקדש]]. רק לאחר [[מלחמת ששת הימים]] כאשר הריבונות על ירושלים השלמה עברה לידי [[מדינת ישראל]] - מדינת העם היהודי | '''רציפות היישוב היהודי בירושלים''' נשמרה כמעט מאז חורבן [[בית שני]]. היא התבססה על האפשרות ל[[שיבת ציון]], [[קיבוץ גלויות]] ובנינו מחדש של [[בית המקדש]]. רק לאחר [[מלחמת ששת הימים]] כאשר הריבונות על ירושלים השלמה עברה לידי [[מדינת ישראל]] - מדינת העם היהודי - חודש היישוב היהודי, גם ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]] במסגרת [[הרובע היהודי|ירושלים שבין החומות]]. | ||
==התקווה לבניית בית המקדש== | ==התקווה לבניית בית המקדש== | ||
| שורה 13: | שורה 13: | ||
[[תמונה:Hacetovet.jpg|left|thumb|250px|הכתובת]] | [[תמונה:Hacetovet.jpg|left|thumb|250px|הכתובת]] | ||
לאחר [[מרד בר כוכבא]] | היהודים לא הורשו להיות בירושלים לאחר [[מרד בר כוכבא]]. נגזר עונש מוות על היהודים שיבואו לתחומה <ref name=A>אוצר ישראל ערך '''ירושלים''' </ref>. | ||
לפי המסורת | אדריאנוס קיסר הרס את שרידי העיר ובנה במקומה עיר אלילית ושינה את שמה ל"אליה קפיטולינה" <ref>כך גם שינה את שם הפרובינציה (המחוז) שכבש מ"יהודה" ל"פלשתינה"</ref> . ההרס בוצע לפי המסורת ב[[תשעה באב]] וכך נכתב בתלמוד:"טורנוסרופוס הרשע (שר הצבא של אדריאנוס) חרש את שרידי בית המקדש וסביבתו" <ref>תלמוד בבלי, מסכת תענית, כ"ט, א'</ref> כך התקיימה הנבואה של [[מיכה הנביא]] שכתב: '''ציון שדה תחרש'''<ref>מיכה ג,יב</ref>, דהיינו נחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה. לפי מנהג רומא - התקיימו חגיגות חריש בשטח שיועד לבניית העיר החדשה. במרוצת השנים, היהודים הורשו, אחת, לשנה, לבוא ולבכות על חורבן הבית. | ||
במאה ה-4 יוליאנוס הקיסר הציע לבנות מחדש את בית המקדש. | ההתיישבות היהודית בירושלים חודשה במאה ה-4. יוליאנוס הקיסר הציע לבנות מחדש את בית המקדש. מדיניותו של יוליאנוס הקיסר כלפי היהודים לא הייתה חלק ממדיניותו הדתית הכוללת. יוסף גייגר <ref>במאמרו '''התפשטות הנצרות בארץ ישראל - מראשיתה עד ימי יוליאנוס''' (בתוך) המחברים: צבי ברס, שמואל ספראי, יורם צפריר ומנחם שטרן, '''ארץ ישראל - מחורבן בית שני עד הכיבוש המוסלמי, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ב</ref> סבר כי"השקפתו על היהדות ותוכניתו להקים את בית המקדש הייתה פועל יוצא של השקפה כוללנית ושלימה על הבעיות הדתיות והמדיניות של הקיסרות". הוא ראה את "מורשת היהדות" - מחד-גיסא ו"התרבות היוונית" - מאידך גיסא, היו "היכין והבועז" של הדת הנוצרי. כמו כן, הוא יחס חשיבות לחידוש הקרבת הקורבנות בבית המקדש. | ||
קיימות שתי אגרות המעידות על על החלטת הקיסר, בהן נאמר: <ref>המקור: שם, עמ' 213</ref> | |||
* "על היהודים לחזור למקומם, לבנות את בית המקדש ולהחזיר את תוקף מנהגי אבותיהם (משמע עבודת הקרבנות)" | |||
קיימות שתי אגרות המעידות על על החלטת הקיסר, בהן נאמר: <ref>המקור: שם, עמ' 213</ref>* "על היהודים לחזור למקומם, לבנות את בית | |||
* היא מופנית אל "חבר היהודים" ובה הוא מודיע על הקלת נטל המס עליהם, מבקש להתפלל בעד שלום מלכותו לאל עליון... כדי שיוכל לבנות את בית המקדש בעיר הקודש ירושלים '''בה ישובו לישב יהודים" | * היא מופנית אל "חבר היהודים" ובה הוא מודיע על הקלת נטל המס עליהם, מבקש להתפלל בעד שלום מלכותו לאל עליון... כדי שיוכל לבנות את בית המקדש בעיר הקודש ירושלים '''בה ישובו לישב יהודים" | ||
המקורות היהודים | המקורות היהודים מאותה תקופה, כמעט ולא מזכירים אירוע זה ולכן קשה לעמוד על יחס היהודים לבשורת הקיסר. מכל מקום, הקיסר מינה את אחד מעוזריו לביצוע התוכנית. לפי מקור נוצרי התקינו כלים מכסף כדי לעבד את האבנים, על מנת לשמור על האיסור להשתמש בברזל בבניה <ref>ספר דברים, כ"ז, ה'</ref>. המקורות הנוצרים גם מוסרים על המוני יהודים שבאו לסייע. | ||
סיומו של דבר, כאשר החלה הבנייה פרצה שריפה "כדורי אש" יצאו מבסיס הבניין, פועלים נשרפו והבנייה הופסקה. התיאורים הנוצרים על אירועי היום מפורטים ומצביעים על שמחה לאיד. יוסף גייגר מציין כי באותם הימים עלה באש מקדש אפולו המפואר באנטיוכיה, כך שייתכן ןהיו שני האירועים הצתה מכוונת מצד הנוצרים, אשר שללו את הקמת בית המקדש. | סיומו של דבר, כאשר החלה הבנייה פרצה שריפה "כדורי אש" יצאו מבסיס הבניין, פועלים נשרפו והבנייה הופסקה. התיאורים הנוצרים על אירועי היום מפורטים ומצביעים על שמחה לאיד. יוסף גייגר מציין כי באותם הימים עלה באש מקדש אפולו המפואר באנטיוכיה, כך שייתכן ןהיו שני האירועים הצתה מכוונת מצד הנוצרים, אשר שללו את הקמת בית המקדש. | ||
היו שנלהבו לכך. ביטוי לכך יש אולי בכתובת בכתובת עברית שנמצאה חקוקה על אבני [[הכותל המערבי]], מתחת ל"קשת רובינסון" מאותה תקופה ובה נחרט "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא (תִפְרַחְנָה" <ref>ישעיהו ס"ו, י"ד</ref> | |||
==הפרסים== | ==הפרסים== | ||
גרסה מ־15:24, 13 במרץ 2009
|
|
רציפות היישוב היהודי בירושלים נשמרה כמעט מאז חורבן בית שני. היא התבססה על האפשרות לשיבת ציון, קיבוץ גלויות ובנינו מחדש של בית המקדש. רק לאחר מלחמת ששת הימים כאשר הריבונות על ירושלים השלמה עברה לידי מדינת ישראל - מדינת העם היהודי - חודש היישוב היהודי, גם בעיר העתיקה במסגרת ירושלים שבין החומות.
התקווה לבניית בית המקדש
לאחר החרבן נשארו בירושלים רק יהודים בודדים. מסופר על רבי עקיבא כי , בעוד חבריו הצטערו ובכו בראותם את חורבנה של ירושלים ושממות מקדש ה' - הרי רבי עקיבא ראה בחורבן את התחלת קיום ייעודי הגאולה וכך מסופר במסכת מכות:" פעם אחת היו עולין לירושלים (רבן גמליאל, ר' אלעזר בן עזריה, ר' יהושע, ר' עקיבא), כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו ו"הזר הקרב יומת" [1] ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, אמר להן לכך אני מצחק דכתיב :"ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו"[2], וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב :"לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו'" בזכריה כתיב:" עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" [3], עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו.[4].
התקווה לחידוש הישוב היהודי בירושלים לא פסקה מעולם.
יוליאנוס הקיסר
היהודים לא הורשו להיות בירושלים לאחר מרד בר כוכבא. נגזר עונש מוות על היהודים שיבואו לתחומה [5].
אדריאנוס קיסר הרס את שרידי העיר ובנה במקומה עיר אלילית ושינה את שמה ל"אליה קפיטולינה" [6] . ההרס בוצע לפי המסורת בתשעה באב וכך נכתב בתלמוד:"טורנוסרופוס הרשע (שר הצבא של אדריאנוס) חרש את שרידי בית המקדש וסביבתו" [7] כך התקיימה הנבואה של מיכה הנביא שכתב: ציון שדה תחרש[8], דהיינו נחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה. לפי מנהג רומא - התקיימו חגיגות חריש בשטח שיועד לבניית העיר החדשה. במרוצת השנים, היהודים הורשו, אחת, לשנה, לבוא ולבכות על חורבן הבית.
ההתיישבות היהודית בירושלים חודשה במאה ה-4. יוליאנוס הקיסר הציע לבנות מחדש את בית המקדש. מדיניותו של יוליאנוס הקיסר כלפי היהודים לא הייתה חלק ממדיניותו הדתית הכוללת. יוסף גייגר [9] סבר כי"השקפתו על היהדות ותוכניתו להקים את בית המקדש הייתה פועל יוצא של השקפה כוללנית ושלימה על הבעיות הדתיות והמדיניות של הקיסרות". הוא ראה את "מורשת היהדות" - מחד-גיסא ו"התרבות היוונית" - מאידך גיסא, היו "היכין והבועז" של הדת הנוצרי. כמו כן, הוא יחס חשיבות לחידוש הקרבת הקורבנות בבית המקדש.
קיימות שתי אגרות המעידות על על החלטת הקיסר, בהן נאמר: [10]
- "על היהודים לחזור למקומם, לבנות את בית המקדש ולהחזיר את תוקף מנהגי אבותיהם (משמע עבודת הקרבנות)"
- היא מופנית אל "חבר היהודים" ובה הוא מודיע על הקלת נטל המס עליהם, מבקש להתפלל בעד שלום מלכותו לאל עליון... כדי שיוכל לבנות את בית המקדש בעיר הקודש ירושלים בה ישובו לישב יהודים"
המקורות היהודים מאותה תקופה, כמעט ולא מזכירים אירוע זה ולכן קשה לעמוד על יחס היהודים לבשורת הקיסר. מכל מקום, הקיסר מינה את אחד מעוזריו לביצוע התוכנית. לפי מקור נוצרי התקינו כלים מכסף כדי לעבד את האבנים, על מנת לשמור על האיסור להשתמש בברזל בבניה [11]. המקורות הנוצרים גם מוסרים על המוני יהודים שבאו לסייע.
סיומו של דבר, כאשר החלה הבנייה פרצה שריפה "כדורי אש" יצאו מבסיס הבניין, פועלים נשרפו והבנייה הופסקה. התיאורים הנוצרים על אירועי היום מפורטים ומצביעים על שמחה לאיד. יוסף גייגר מציין כי באותם הימים עלה באש מקדש אפולו המפואר באנטיוכיה, כך שייתכן ןהיו שני האירועים הצתה מכוונת מצד הנוצרים, אשר שללו את הקמת בית המקדש.
היו שנלהבו לכך. ביטוי לכך יש אולי בכתובת בכתובת עברית שנמצאה חקוקה על אבני הכותל המערבי, מתחת ל"קשת רובינסון" מאותה תקופה ובה נחרט "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא (תִפְרַחְנָה" [12]
הפרסים
במאה ה-7, צבאות כוסראו מלך פרס הגיעו לגבולות השלטון הביזנטי בסוריה ובארץ-ישראל. בקרב יהודי א"י וסוריה קמה תסיסה, אשר לא הייתה כדוגמתה מאז המרד בימי קונסטנטיוס וגלוס מהמאה ה-4. המרירות והשנאה לאדום הרשעה היו עמוקים ביותר. העם שיווע לגאולה מידי ביזנץ, והנה הופיעו צאצאי עם כורש. מה תימה אם קבלו יהודי א"י את הכובשים בהתלהבות, אם התייצבו לימינם באלפיהם וברבבותיהם, אם לא ידעו לבלום את רגשות-הנקם העזים ומסוערים, שביקשו לעצמם מוצא מאז ומתמיד ?
לפי אויטיחיוס יש מקום להנחה כי היהודים פתחו בהתקוממות ובמעשי נקם בשלטונות הביזנטיים ובמרדפיהם הנוצריים עוד לפני כניסת הפרסים לגבולות סוריה וא"י. עובדה זו יש בה כדי להעיד על כוח-אוכלוסין יהודי רב בארץ-ישראל ועל תקוות משיחיות נלהבות, שנתלקחו בקרב היהודים באותה פרשת מרד.
לפי אויטיחיוס היו רוב הלוחמים היהודים, שנלוו על הכובשים הפרסים, מאנשי טבריה, הר הגליל, נצרת וסביבתה. אל יהודי הגליל הצטרפו גם יהודי סביבת ירושלים, ואולי גם יהודי דרום הארץ. יהודי א"י, עמדו בצדם של הפרסים, לפני שערי ירושלים. נקל לשער מה הייתה סערת הנפש של עשרות אלפי המתקוממים והלוחמים היהודים, בעמדם לפני חומות עיר הקודש, שהייתה אסורה עליהם בישיבה כחמש מאות שנים רצופות, ואת התלהבותם לקראת ההסתערות על מעוז הנצרות, שנואת נפשם [13] במאה ה-7 כבש את הארץ מלך פרסי בשם "כורש". עזרו לידו 24 אלף חיילים יהודים בתקווה שיוכלו לשבת בעיר[5].
המוסלמים
כאשר המוסלמים צרו על העיר, בשנת 636, היא נסמרה להם על-ידי הנוצרים בתנאי כי היהודים לא יכנסו אליה. הכובש בקר בקרב דוד ומצא אותו מלא אשפתות "אשר מילאו הנוצרים בשנאתם ליהודים" [5]. רק בשנת 638 הורשו היהודים לעיר, אחרי הקמת המסגד בהר הבית ועשרה מהם "שרתו שם לטאטא בכל יום". עם זאת נחשבה תקופה זו לטובה עבור היהודים.
הכליף מעאד' אלמעז לדין אללה (953-975) נחשב לאוהד היהודים והעדה היהודית בירושלים גדלה [5].
בשנת 1071 נכבשה הארץ על-ידי הסלג'וקים, אשר שמו קץ למרכז היהודי בירושלים. עם מרבית יהודי ירושלים, שנפוצו לכל עבר, ברחה גם הישיבה הראשית, זה מרכז הגאונות הארצישראלית, והשתקעה בעיר החוף צור, שנשארה בידי השליטים הפאטימיים במצרים. אמנם, בישובים הקטנים, ובייחוד בכפרי הגליל, עוד נשארו יהודים, כנראה לא מעטים במקומותיהם.
הצלבנים
בשנת 1099 כבשו משתתפי "מסע הצלב הראשון" את ירושלים . ביום כ"ג תמוז ד"א התנ"ט (25 ביולי) העיר נכבשה ותושביה המוסלמים והיהודים נהרגו ביום השבת כ"ד תמוז. בשנת 1170 היו בעיר יהודים בודדים.
וכך מתואר בדף הקשר של ישיבת הר עציון] :" שיכורים מניצחונם, ערכו הצלבנים טבח נורא בתושבי העיר, שכמוהו לא ידעה ירושלים מעודה. גדודי הלוחמים שעטו ברחובות כאחוזי תזזית, דקרו ושחטו בדם קר כל מי שנקרה בדרכם, עד כי סוסי הצלבנים התבוססו בנחלים של דם עד ברכיהם. אורגיית הרצח, האונס והביזה הייתה כה נוראית, עד כי כרוניקאי צלבני מתאר:
"אי-אפשר היה לחזות במספר העצום של הנשחטים מבלי לחוש אימה ולהתחלחל; בכל מקום היו מושלכים חלקי גופות של בני אדם; האדמה הייתה מכוסה בדמם הניגר של ההרוגים. אבל נורא עוד יותר היה להביט במנצחים עצמם, מתבוססים בדם ונוטפי דם מכף רגל ועד ראש, מראה נורא שעורר אימה בקרב כל מי שפגש בהם".
כהמשך לפרעות תתנ"ו, היה גורלם המר של בני הקהילה היהודית. הם התכנסו כולם בצפיפות רבה בבית הכנסת הגדול ונשרפו על ידי הצלבנים בהיותם בחיים. כך באה לקיצה הקהילה הענקית של ירושלים, שישבה ברובע היהודי של התקופה, האזור שנקרא שנים לאחר מכן כמעט עד ימינו בשם "הרובע המוסלמי", וכעת נקרא "הרובע היהודי המתחדש".
הערות שוליים
- ↑ ספר במדבר א, נ"א
- ↑ מיכה ג', יב
- ↑ זכריה ח, ד
- ↑ כ"ד, א"-ב
- ↑ 5.0 5.1 5.2 5.3 אוצר ישראל ערך ירושלים
- ↑ כך גם שינה את שם הפרובינציה (המחוז) שכבש מ"יהודה" ל"פלשתינה"
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת תענית, כ"ט, א'
- ↑ מיכה ג,יב
- ↑ במאמרו התפשטות הנצרות בארץ ישראל - מראשיתה עד ימי יוליאנוס (בתוך) המחברים: צבי ברס, שמואל ספראי, יורם צפריר ומנחם שטרן, ארץ ישראל - מחורבן בית שני עד הכיבוש המוסלמי, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ב
- ↑ המקור: שם, עמ' 213
- ↑ ספר דברים, כ"ז, ה'
- ↑ ישעיהו ס"ו, י"ד
- ↑ מקור