פתח תקוה: הבדלים בין גרסאות בדף

פתח תקווה היא עיר בגזרה המזרחית של "מטרופולין" תל אביב. בסוף שנת 2007 היא מנתה 184,2 אלף תושבים, מזה 169,3 יהודים, דהיינו : 92%. שיעור הגידול השנתי שלה היה 2.7% , מעל הממוצע של יישובי המטרופולין שהיה 1.9%. מרכיבי הגידול באוסלוסייה היו : 2.400 - הגירה פנימית, 2.100 - ריבוי טבעי ו-400 עלייה. צפיפות האוכלוסייה בפתח תקווה היא גבוה: 5,130.8 נפש לקמ"ר לעומת 2,048.3 נפש לק"מ - במטרופולין.

פתח תקווה נוסדה בשנת 1878 עד גדות הירקון. המשכה היה עח גבעה, היכן שהיום ממוקמת בעיר. הוא ננטשה ונבנה מחדש בשנת 1882. חלק מתושביה בערו להתגורר ביהוד, היום סביון. החל משנת 1886 החלה להתבסס במקומה הנוכחי. בשנת 1921 הייתה למועצה מקומית ובשנת 1937 הייתה לעיר, העיר העברית השנייה, אחרי תל אביב. היום היא מרכז נפת פתח תקווה וכלולה במחוז המרכז של מדינת ישראל.

מקור השם

מקור השם פתח תקווה לקוח מספר הושע: "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" (ב', י"ז). הסיבה לבחירת השם הייתה שקבוצת המתיישבים הראשונים בפתח תקוה ניסו קודם לכם, בשנת 1872 להתיישב בסביבות העיר יריחו . הקבוצה איתרה שטח קרקע שעמד למכירה פומבית בסמוך ליריחו. הם החליטו לקרוא למושבה החדשה פתח-תקווה, המוזכרת בספר הושע בהקשר ל"עמק עכור" מפרשת עכן בספריהושע: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ, יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה; וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל-יִשְׂרָאֵל, אֶבֶן, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ, וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים. וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל-אֲבָנִים גָּדוֹל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּשָׁבה', מֵחֲרוֹן אַפּוֹ; עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, עֵמֶק עָכוֹר, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. {{{1}}}. ועמק זה, לפי דברי הנביא. יהיה לפתח תקוה.. היה זה ביטוי לתקוה שאפשר להפוך מקום מקולל לייושב פורח. בסופו של דבר רכישת הקרקע שם לא התבצעה, והמתיישבים הגיעו לשפלה, ורכשו את אדמות הכפר הערבי אוּ‏מְלָבָּס וקראו למושבה החדשה בשם פתח תקווה.

תולדות המקום

העיר נוסדה בי"ב אלול ה'תרל"ח, 10 בספטמבר 1878, בתור יישוב חקלאי. היא הייתה המושבה הראשונה שנוסדה על ידי יהודים בעת החדשה. לכן היא זכתה בכינוי "אם המושבות".

המתיישבים הראשונים, יהושע שטמפפר, יואל משה סלומון, זרח ברנט, דוד גוטמן ויהודה ראב תחליה הם ניסו להקים את המושבה בשטח אדמה שקנו ליד הירקון וקראו להם "הירקונים". ההתיישבות במקום לא האיר פנים למתישבים, בשל מגפת הקדחת שנגרמה בשל הקירבה לביצות שנוצרו בגדות הירקון. הם קנו חלקת אדמה נוספת, רחוק מעט מהירקון, במקום בו ממוקמת העיר היום, היום ביתר דיוק מסביב לבית הכנסת הגדול היום וקראו למקומם "רמתיים".

חיים אמזלאג סגן הקונסול של בריטניה ביפו היה מעורב ברכישת אדמותיה של פתח-תקווה." מידת המעורבות שלו איננה ברורה: אחיינו יוסף נבון כתב, כי בשנת 1876 פנו אליו מייסדיה העתידים של פתח-תקווה וביקשו את עזרתו בחיפושיהם אחר קרקע. אחרי נסיונותיהם הכושלים של אנשים אלה לקנות אדמה בסביבות חברון ויריחו נפגש נבון עם דודו ועדכן אותו. חיים אמר, שאפשר לרכוש קרקע בסביבות יפו. אחר-כך שלח מברק אל בעל האדמה אנטואן בישארה טיאן, בעל אחוזה נוצרי מיפו, ומישש את הדופק, והלה ענה בחיוב. חיים ויוסף ביקרו בשטח, אבל טיאן דרש יותר מדי תמורתו

• המתיישבים תיארו את ההתפתחות בצורה שונה. בקיץ 1878 יצאו מירושלים דוד גוטמן, יואל משה סלומון, יהושע שטמפפר, זרח ברנט ואחרים מן העדה האשננזית בירושלים במגמה לבדוק את אדמות מלבס שבסביבת יפו. בהגיעם לשם ביקשו מחיים אמזלאג לפנות אל בעל הקרקע טיאן, במגמה לארגן פגישה ביניהם ולסייר בשטח. אמזלאג נענה ברצון. אך בינתיים, ב-30 ביולי 1878, נרכש שטח אדמה קרוב בן 3,375 דונאמים תורכיים60 (כ-3,044 דונאמים מטריים) מאפנדי נוצרי ביפו, סלים קצאר. בשנה שלאחר-מכן הגיעו המתיישבים לידי הסכם גם עם טיאן וקנו ממנו 10,000 דונאמים תורכיים (9,193 דונאמים מטריים) מאדמתו בתשלומים לשיעורין. אחדות מקרקעות אלו נרשמו על שמו של אמזלאג". ^[1]

על תהליך ההחלטה לרכישת קרקעות הכפר אומלבס מביא הסופר הארץ-ישראלי משה סמילנסקי את התאור הבא. שלושת המייסדים, יואל משה סלומון יהושע שטמפפר ודוד גוטמן, יצאו מיפו יחד עם דוקטור יפואי אל אדמות הכפר אומלבס על מנת לבחון את המקום. היה זה לאחר שבביקור מוקדם הם נוכחו לראות כי תושבי המקום מועטים ורובם חולים. הדוקטור חזה כי אדמת האזור רעה והסתמך על אי הימצאותם של ציפורים, הנשמעות לאינסטינקט הטבעי שלהן, באזור. אך סלומון ענה "ובכל זאת", ותגובת שטמפפר הייתה "ננסה" והקבוצה החליטה על רכישת הקרקע. מאורע זה מונצח בשירו של יורם טהרלב, "הבלדה על יואל משה סלומון".

משה סמילנסקי מספר מספר כי בשנת תר"ם , שנה לאחר ייסוד המושבה, נחלקו חלוצי פתח תקווה לשני "מעמדות" : "האמידים התיישבו על הרמה ויקרא המקום בפי הציבור "רמתים" והעניים התיישבו על שפת הירקון ויקראו "ירקונים" - והמקום נקרא "מעמקים"". לאחר גאות מי הירקון נהרסו בתי ה"ירקונים" ורובם נטשו את המקום ועזבו לירושלים.

הבאר הראשונה

[תמונה:בול הבאר.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בול הבאר הראשונה של פתח תקווה]] כאשר שלושת מייסדי פתח תקווה יהושע שטמפפר, יואל משה סלומון, דוד גוטמן בדקו את אדמות הכפר הערבי אוּ‏מְלָבָּס במטרה לרכוש אותם. הם "הזדעזעו למראה הפלחים הדווים, הסמויים וצהובי הפנים וליבם נתמלא יאוש" ^[2]. יואל משה סלומון, שידע ערבית, נשאר במקום כדי לבדוק את טיב המקום. לאחר שלשה ימים הבין כי אין לסמוך על דבריהם. הוא הלך לכפרים השכנים ושם נמסר לו כי ליושבים על אדמת אומבלס סובלים משתי בעיות:

• הם שותים את המים של מעיינות נחל הירקון, היום ליד ראש העין. המים היו מזוהמים שכן הרועי הצאן ורועי הבקר נהגו להשליך למים את הנבלות של הבהמות למי הירקון.

• קרבת הביצות אשר בה גדלו המוני יתושי הקדחת. אלא גרמו לתושבי המקום כי ייחלו וימותו.

לפי כך החליטו מייסדי פתח תקוה כי פעולת הבנייה הראשונה תהיה חפירת באר מים.^[3]. המלאכה הוטלה על יהודה ראב. נשכר קבלן, אשר סוכם עימו לחפור עד לעומק של 18 מטר. כאשר הגיעו לעומק זה ולא נמצאו מים, הקבלן חזר ליפו. רק לאחר תשלום נוסף נמשכה חפירת הבאר ואכן נמצאו מים בעומק 24 מטר. האירוע נודע בסביבה והתושבים הערבים של הכפרים השכנים הגיעו לפתח תקווה על מנת לשאוב מים נקיים לשימושם.

הערבים כינו את הבאר 'ביר –שוע' וייעצו שהמים הראשונים יינתנו לנשים כסגולה לפריון.^[4]

החריש הראשון

יהודה ראב מוזכר בתור "פותח תלם ראשון" באדמת פתח תקווה. האגרונום דוד רגנר, שבא מהונגריה לנהל את עבודת האדמה החליט להזמין מארץ מוצאו [[מחרשה|מחרשות] , מהסוג המקובל באירופה. כמו כן, הביא שוורים מסוריה "גדולים וכבירי כח". לאחר הגשם הראשון, אליעזר ראב ובנו יצאו לעבודה בשדות, יחד עם 12 פלחים ערבים. תבואת השדות הצליחה והערבים שבחו את העבודה ואמרו : "אל יהוד אשטר מן אלמן" - כלומר - היהודים עולים בחריצותם על הגרמנים, תושבי מושבות הטמפלרים.מראה השדות הירוקים לעומת השדות היבשים מסביב גרם לכך שהשכנים התבאו "אל ברכת אנד אל יהוד" - דהיינו הברכה שרוייה אצל היהודים.

טוביה סלומון מסביר גם את הרקע לתופעה. הכפריים, בעלי הניסיון ^[5] לא זורעים מייד אחרי הגשם הראשון, אם הוא הקדים שלא כרגיל. הם קוראים לו "גשם נפל", כאילו אישה הרה מפילה את ולדה. הם מחכים לגשם השני. כי תופעה מקובלת בארץ, שלעיתים נוצר פער זמנים בין הגשם הראשון לבין בוא שאר גשמי החורף. ואם זורעים מייד אחרי הגשם הראשון, השתילים נובלים עד שמגיע הגשמים הנוספים של החורף. אבל כך לא קרה באותה שנה בפתח תקוה. האגרונום היהודי קבע: " לא הערבים יהיו מורינו לעבודה, כי אם בינתנו תהיה משמשת דוגמא להם.

המושבה ננטשה לאחר שלוש שנים. וכאשר יהודה ראב בא לראות מה נותר במקום, השומר מנע ממנו לשתות מממי הבאר. הסתבר כי הוטלה לבאר גופה והמים לו היה כבר ראויים לשתיה ^[6]

חג הפסח הראשון

בתום השנה הראשונה הסתבר כי היבול עלה יפה. המתיישבים החליטו לקיים את כל המצוות התויות בארץ: לקט, שכחה ופאה. את תרומות ואת המעשרות הפרישו כדין והעמיסו אותם על 30 גמלים והעלו אותם לירושלים. טוביה סלומון מספר כי "היום ההוא עשה רושם כביר על כל תושבי ירושלים". וקהל של המונים באו לראות כיצד יהודים מביאים את יבול אדמתם ומעשרותיהם לירושלים מאז חורבן הבית השני. באחד הבתים בשכונת מאה שערים התקיימה סעודת מצווה. וכל הספקות בקשר עם טבל ודמאי התבטלו שכן נתרקיימו הפעם כל המצוות התויות בארץ.

בפסח תרל"ט - 8 באפריל 1878 חגגו מייסדי פתח תקוה את החג, כאשר כל הבית התרוקן מכל התבואה שנאספה בחורף. הם החליטו לעשות את הסדר בביתו של דוד גוטמן. וכך מתאר אברהם יערי בספרו זכרונות ארץ ישראל מפי טוביה סלומון: {{ציטוט|תוכן= "חגגו בבית שנתרוקן מכל התבואות ששמו בו בתחילת חדשי החורף. אותו הבית הגדול שבו ערכו את הסדר, היה מואר וערוך שולחנות וכסאות וכל הכלים הדרושים לכבוד החג. ר' דוד גוטמן, הזקן שבחבורה, ישב בראש המסובין עם כל בני משפחת אשתו, שהוא גדלם וחנכם, ויתר חבריו ובני משפחותיהם, האבות והבנים, הקטנים והגדולים, עוטרים לו מסביב, ודמות לו כראש-שבט מוקף המון יוצאי חלציו, שדאגת כולם עליו. פניו האציליים מביעים קורת-רוח מרובה על שקיים סוף סוף את נדרו אשר נדר לה', להיות האחד מהראשונים בישוב החקלאי בארץ הקודש. פתח ר' דוד גוטמן ואמר:

"הלילה הזה הוא ליל זכרון לישראל על הנסים ועל הנפלאות שעשה אלוקינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחרות, משעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. הלילה הזה עלינו לברך את ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה: שהחיינו לכונן מושבה חקלאית ראשונה בארצנו הקדושה ולסול המסילה להבאים אחרינו. אנחנו הננו היום הצפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המאיר לנו אור תקווה והסולל לפנינו דרך הקודש. במקום הזה בקע לנו אור השחר ועוד מעט וזרחה עלינו, יראי ה', שמש צדקה ומרפא. נשמת ישראל סבא תשוב, תעל, תתלבש בקדושה ובטהרה כימי קדם קדמתה, ושוב פעם נזכה להקים לנו נביאים וקדושי עליון לגאולתנו ולגאולת העולם". .{{|מקור= (מאתר סנונית המצטט את הבטאון מחניים - גיליון פ')}}

הקמת המושבה יהודיה

בתרמ"ג (1883) ניסו לחדש את הישוב בפתח תקווה. המתיישבים חיפשו מקום רחוק מהמקום הקודם, אותו נאלצו לעזוב בעקבות המחלות. הם חיפשו מקום גבוה, בעל אקלים נוח יותר, שאין לקדחת שליטה עליו. בני פתח-תקוה יסדו את המושבה יהוד, כחמישה ק"מ דרומה מהמקום הישן, בקרבת הכפר הערבי יהודיה -היום סביון.

בשנת 1885 -1886 חזרו רוב המתיישבים לפתח תקוה. במושבה שנבנתה מחדש הבניינים נבנו ביתר יסודיות: מאבני כורכר מסותתות וגגות רעפים. למרות איסור השלטונות התורכיים על היהודים לבנות בתים מחוץ לערים, הערימו החלוצים על השלטונות, אך אלה ניסו להרוס את הבניינים. הודות להתערבות הקונסול הגרמני וגורמים אחרים, ניצלו הבניינים הקיימים מהרס, אך הבנייה נפסקה.

התבססות המושבה

הבתים הראשונים

בתרמ"ז (1884) בנה א.ל. פרומקין את הבית הראשון במושבה מאבני כורכר. המרפסות עשויות מעץ ואת החצר הקיף בחומה . בעקבותיו בנה זרח ברנט בניין אבן, ודוד גוטמן בנה בניין איתן. שאר הבניינים – של יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון – נבנו בשיטה הבגדדית, היינו: שלד מעץ ממולא טיט ופירורי אבן מבחוץ מצופה לוחות עץ, ובפנים טיח מחימר וקש. הגגות מרעפי מרסיל. הרפתות נבנו מלבני טיט עם קש.

ריבוי הבניינים מסוג זה סיבתו בכך שלא נמצאו חוצבי אבנים בשטח פתח-תקוה והבאת אבנים מהמחצבות הרחוקות מהמושבה עלתה כסף רב. אנשי פתח-תקוה, שרובם היו אנשי עמל, בחרו להסתפק בבניינים אירעיים שאינם עולים הרבה ובניינם אינו נמשך זמן רב. ^[7]

תכנון המושבה

התכנון הראשוני היה מבוסס על השיטה של בננית המושבות ה"צרקסיות" בגליל. שני שורות של בתים, שהיוו חומה כלפי חוץ. כשאר המשקים בפנים החומה ובמרכז בניני הציבור.

אשר לחלוקת המגרשים, פה הייתה שיטתו של חיים משה סלור מקובלת. הוא חילק את הקרקע לעשרה חלקים שווים, כמספר שבטי ישראל (בלי אפרים ומנשה). כל חלק כזה חילק שוב לעשר חלקות ובסה"כ – 100 חלקות. כל המיגרשים היו בעלי חזית שווה. כך נתקבלו חזיתות צרות ברוחב 5-15 מ' ומיגרש מלבני ארוך. בתוך המיגרש פנימה צופפו כל המבנים הדרושים למשק החקלאי: דיור, רפת, מזווה, מחסן לכלי עבודה ולול. סלור שמעולם לא למד הנדסה או תכנון, תיכנן כך את המושבה החקלאית הראשונה בארץ-ישראל.

שומרי המושבה בראשיתה

זרח ברנט, ממייסדי פתח תקוה מספר על ההתנפלות הראשונה המאורגנת על מושבה יהודית, שהייתה ב-1 מרץ 1886. תושבי המושבה לא היו מוכנים שערביי הישובים השכנים יבואו למושבה ועוד מעט " היו בתיה לבז ובניה להרג ולמשימה". התושבים התבצרו עד שבאו חיילים טורקיים, אסרו בשלשלאות 16 שייחים, הובילו אותם ליפו, שם קבלו מלקות ונידונו למאסר.

המושבה החליטה כי היא זקוקה לשומרים נאמנים. בתולדות פתח תקווה רשומים ששה שומרים, כאשר האחרון שבהם היה אברהם שפירא. הם הביאו בטחון למושבה ונתנו דוגמא לשאר המושבות כיצד להגן על עצמן, בתיהן ושדותיהן.

הגעת הפועלים לפתח תקווה

המושבה פתח תקווה הייתה אבן שואבת לאנשי העלייה השנייה - פועלים בעיקר. האיכרים נעזרו בפועלים לצורך עיבוד השדות והמטעים, בינהם ההדרים אשר באותה עת החלו לטעת במושבה. אבל, הם העדיפו את הפועל הערבי. וכך החלה מלחמה על כיבוש העבודה.

וכך החל משנת 1905, הגיעו למושבה למעלה ממאה איש. עבורם, העבודה אינה רק אמצעי-פרנסה אלא תכלית ההגשמה הציונית. הם בקשו לבסס את "העבודה עברית". היו גם ההתנגשיות עם איכרח המושבה שומרי המסורת שכן רוב הפועלים לא נהגו בהתאם ךהלכה היהודית .

בפורים תרס"ה (1905) הוקמה אגודת הפועלים שנקראה הפועל הצעיר. השם ניתן על ידי זלמן גיסין, מאיכרי פתח-תקוה, שהיה בין המייסדים. תוכנית האגודה נתבססה על כיבוש מקצועות העבודה "העלאת מצבו הטבעי והתרבותי של הפועל העברי בארץ-ישראל", ייסוד קופות מילווה, מטבחי פועלים, חנויות קואופרטיביות, חוות התיישבות וכן הפצת הלשון והתרבות העברית.

בשנת תרע"א (1911) נפתח בפתח תקוה מועדון הפועלים הראשון בארץ. בנשף הפתיחה השתתפו רבים מצעירי המושבה. המועדון היה למרכז הרוחני של ציבור הפועלים, אך גם האיכרים בני המושבה ביקרו בו (מבנה מועדון הפועלים עמד שנים במקום בו עומד היום בית ההסתדרות, ברחוב ההסתדרות).

בתרע"א (1911) בתקיימה בפתח-תקוה הוועידה השנייה של "פועלי יהודה", בה הונח יסוד לקופת חולים. באותה שנה נפתח חדר-חולים לעולים מתימן, שעלו ארצה שנה קודם לכן והתחלואה הרבה הפילה בהם חללים רבים. שנתיים אחר-כך, בתרע"ג, הושלם בניין השכונה הראשונה בארץ לעולי תימן – זוהי "מחנה יהודה", אחת השכונות הוותיקות בפתח-תקוה

עד הקמת המדינה

הרחוב הראשי של המושבה בשנת 1913 מקור התמונה: first pictures of Hertz Israel

]

שנים אלה היו קשות לפתח תקווה. לא רק שהיו קשיים בייצור החקלאי: משבר כלכלי קשה בהיעדר יכולת לייצא לאירופה את היבול החקלאי, מכת ארבה שניחתה על השדות, גזירות של השלטון התורכי ורדיפה של עסקני הציבור אלה שתושבי המושבה התבקשו לקלוט את פליטי תל-יפו שגורשו מבתיהם.

במלחמת העולם הראשונה קלטה המושבה את היהודים שגורשו מתל אביב ומיפו על ידי השלטונות העות'מאניים. גירוש בוצעה לאור החחש מנחיתה שלת המבא הבריטי בחוף הים בשפלת החוף ולאור ההתקדמות הצבא הבריטי, שכבר כבש את שפלה לעמדות הצבא התורכי שהיו מרוכזות בגדה הצפונית של באזורים "שייח' מוניס" ו"טירה" היום .

פרעות תרפ"א

בחודש מאי 1921 החלו פרעות תרפ"א ביהודי יפו, בהן נרצח בין היתר הסופר יוסף חיים ברנר. ימים אחדים לאחר מכן ב-5 במאי, תקפו ערביי הכפרים יהודייה, פג'ה, ראס אל-עין ואחרים את המושבה. על הגנתה הופקדו אברהם שפירא וסגנו אבשלום גיסין.

בפרעות נהרגו ארבעה מתושבי פתח תקווה‏‏^[8] - ובהם גיסין וזאב אורלוב, על שמם רחובות מרכזיים בפתח תקווה של היום.

מועצה מקומית

[[תמונה:PTpardes1.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ראש העיר שלמה שטמפפר ובנו בנימין בפרדס שטמפפר בפתח-תקווה, שנות השלושים

בשנת 1921 , לאחר הפרעות ועקב התרחבותה של המושבה בעקבות העלייה, קיבלה פתח-תקווה מהשלטון הבריטי מעמד של מועצה מקומית . ב-1937 קיבלה מעמד של עיר, כשלוש שנים לאחר תל אביב, ובכך הייתה ליישוב העברי השני שקיבל מעמד זה. משה סמילנסקי, נשיא התאחדות האיכרים, יצא נגד מהלך זה, שאותו ראה כמסכן את פתח-תקווה ואת כלל המושבות. ראש העיריה הראשון היה שלמה שטמפפר, בנו של מייסד המושבה.

לפתח-תקווה מקום חשוב בהיסטוריה של התפתחות היישוב היהודי בא"י, בשמשה מקום מעבר לעולים, במיוחד אלה בני העלייה השנייה, שהגיעו אליה וממנה התפזרו לכל רחבי הארץ. אנשי תנועת העבודה ראו בפתח-תקווה את מרכזם, ובה נוסדו תנועות "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה". במלחמת העצמאות סבלה פתח-תקווה מהתקפותיהם של פורעים ערבים מכפר קאסם והשומרון.

החיים הדתיים בעיר

משקלפ של היהודים הדתיים בעיר הוא נכבד. בעיר פועלים למעלה מ-300 בתי כנסת בנוסחים שונים ו-6 מקוואות טהרה.

בין המוסדות הדתיים החשובים בעיר הוא בית הכנסת "בית יעקב" שהוקם ב-1880 ("בית הכנסת הגדול") שנקרא ע"ש אביו של הברון רוטשילד, ועדיין משמש כאחד מבתי הכנסת המרכזיים בעיר.

הישיבה הראשונה בעיר, ישיבת לומז'ה נוסדה בתרפ"ו (1925)^[9]. בפתח תקוה גם נוסד הכולל הראשון בארץ מחוץ לחומות ירושלים: "כולל תורת ארץ ישראל" הפעיל עד לימינו אנו. כיום פעילות בעיר ישיבות נוספות רבות, ביניהם ישיבת אור ישראל הליטאית, ישיבת נחלת דוד של הרב ברוך שמעון סלומון, רשת החינוך החרדית-לאומית דרכי נועם, ישיבת למרחב, ישיבת ההסדר פתח-תקווה, כולל רצון יהודה והישיבה התיכונית פתח-תקווה. בעיר פועלת גם רשת מוסדות החינוך של חב"ד הכוללת גנים, בית ספר לבנות, בי"ס לבנים, מדרשת ערב, ועוד.

רב העיר הנוכחי הוא הרב ברוך שמעון סלומון.

בית הכנסת "בית יעקב"

ch,בית הכנסת - המקור:אתר "מרכז פסג"ה הפתח תקווה"

בית הכנסת בית יעקב הוא בית הכנסת המרכזי של פתח תקווה. אתר "מרכז פסג"ה הפתח תקווה" מביא את סיפורו, כדלקמן:

"בית הכנסת הגדול "בית יעקב " נקרא על שם אביו של הברון רוטשילד. הברון תרם לסיום בניית בית הכנסת וזכה בנוסף לשם לתפילה מיוחדת שחוברה לכבודו ונאמרה בשבת ובמועד. בניית בית הכנסת החלה בשנת 1890 תר"ן, ונסתיימה ב 1898 תרנ"ח. כל בני המושבה תרמו בכסף ובימי עבודה להקמת המבנה. עזרה משמעותית לבניה התקבלה מכספי עזבונו של הנדבן אייזק מטוקשאט. לפי עיתון הצפירה בז' באייר תרנ"ד התקבלו 8141 פרנק מעיזבון זה להקמת בית הכנסת. הבניין תוכנן ע"י דניאל ליפשיץ. קירותיו החיצוניים של בית הכנסת נבנו מאבני כורכר. המבנה עומד ממזרח למערב וחולק בגלל רוחבו ל-3 סטווים וזאת כדיי להתגבר על בעיית העמדת הגג.בניית הסטווים נוצלה לבניית הקומה השנייה ועזרת הנשים.

במרכז עמדה הבמה. עם הרחבת בית הכנסת הוזז הארון למבנה בצורת חצי גורן ומעליו נבנתה כיפה מפוארת שצופתה בקשקשים. בקיר המערבי – חזית בית הכנסת הותקנו 3 שעוני שמש ע"י משה שפירא, ושעון בן כ-70 שנה בו מסומנות השעות באותיות ולא במספרים. שעוני השמש, כל שעון מותאם לתקופה מסוימת בשנה.לפיו ניתן לקבוע בדיוק את זמני התפילה. השעונים עובדים בשיטת הנקודה, כלומר, את השעה המדויקת קובעים לפי נקודת השמש העוברת בחריר הנמצא במוט שמעל השעון.

בית הכנסת היה מקום כינוס ומרכז לאירועים בימי שמחה ועצב.כאן התארחו נכבדים כמו: הלורד בלפור, הברון רוטשילד, הנציב העליון הרברט סמואל, ראשי המדינה ונשיאיה. בית הכנסת אירח חזנים רבים, שנים פעלה בו מקהלה.

עד היום מאות מתפללים גודשים אותו במשך כל היום."

לקריאה נוספת

• רן אהרנסון, לכו ונלכה - סיורים במושבות העלייה הראשונה, הוצאת יד יצחק בן צבי - ירושלים, 2004
• מרדכי נאור, "ממושבה לעיר: כיצד הפכה 'אם המושבות' פתח-תקווה לעיר", אריאל, 1994.
• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל - כרך א':
  • זקני פתח-תקווה מפי משה סמילנסקי, אוּ‏מלבֶּ‏ס, עד 1878 - פרק כ"ה
  • טוביה סלומון, ייסוד פתח-תקווה, 1878 - 1880 - פרק כ"ו
  • זרח ברנט, אחת המתיישבים מפתח-תקווהמספר, 1871 - 1882 - פרק כ"ז
  • זקני פתח-תקווה מפי משה סמילנסקי, מטיפוסי המתיישבים על שפת הירקון, 1880 - פרק כ"ח
  • זקני פתח-תקווה, חידוש היישוב היהודיבפתח-תקווה על ידי עולי ביאליסטוק, 1883 - פרק כ"ט
  • מרדכי דיסקין, חלוץ עולי ליטא בפתח-תקווה, 1882 - 1886 - פרק ל'
  • יהודה ראב, בדוי יהודי בפתח-תקווה, 1885 - פרק ל"א
  • דב חביב-לובמן, מהחיים בפתח-תקווה בשנים הראשונות', 1885 - 1886 - פרק ל"ב : "גלוי אליהו", קורטוב של כיבוש, "קפיצת הדרך",
  • זרח ברנט, התנפלות על פתח-תקווה, 1886 - פרק ל"ג
  • זקני פתח-תקווה מפי משה סמילנסקי, "סקנדר חדד" מראשוני השומרים של פתח-תקווה, 1886 - פרק ל"ד
  • יהודה אידלשטיין, אברהם שפירא ראש השומרים בפתח-תקווה. 1884 ואילך - פרק ל"ה : "במעלליו יתנכר נער", רצח במושבה, בעקבות סוסים גנובים

• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל - כרך ב': פרק ק"י, ההגנה על פתח-תקווה, מזכרונות בני המושבה, 1921

• משה סמילנסקי, פרקים בתולדות היישוב - כרך א' ואחרים, תל אביב הוצאת דביר - תל אביב, 1939

קטגןריה: חבל ארץ השרון