הכותל המערבי: הבדלים בין גרסאות בדף

הכותל המערבי הוא הקיר היחיד שנותר שמקיף את הר הבית.

קדושת המקום

מאז חורבן בית המקדש היה הכותל המערבי מקום תפילה, בקשות, תחנונים והשתפכות הלב למתאבלים על חורבן בית המקדש וגלות השכינה. יהודים מכל התפוצות, באים לקונן על מר הגלות ולבקש מאת הבורא על הישועה והגאולה הקרובה. בכל הדורות היו מתכנסים אחינו בכל ימות השנה, בשבת ובחול, בחג ובצום, בימי שמחה ובימי אבל ברחבת הכותל המערבי ושופכים את שיחם לפני קונם.

תיאור המקום

הכותל המערבי כולו בנוי אבני גזית גדולות מונחות זו על גב זו ללא כל טיח. האבנים, מהן אורכן כמטר וחצי וגובהן כמטר, ומהן אורכן מארבעה עד חמשה מטרים. גובה הכותל 18 מטר. תשעת הנדבכים הראשונים, הבנויים אבנים גדולות, הם העתיקים ביותר. זהו חלק מן החומה שהקיפה את הר הבית סביב סביב. ארבעת הנדבכים הבנויים אבנים גדולות פחות, הונחו, כנראה, על ידי הרומאים אחרי החורבן. מעליהם עוד אחד עשר נדבכים בנויים אבנים קטנות יותר, שנוספו שנים רבות אחרי החורבן. אולם הכותל הנראה לעינינו אינו כל הכותל בשלימותו. במעמקי האדמה נמצאו עוד תשעה עשר נדבכים עשויים אבנים גדולות.

מקורות עליו

בחז"ל מובא, כי שבע אבנים ביסודו של הכותל המערבי: ראשונה הניח אדם הראשון, שניה - אברהם, שלישית - יצחק, רביעית - יעקב. יוסף הניח אבן חמישית, דוד הניח אבן שישית, ושביעית - שלמה. כשחרב בית המקדש ונפלו שלושת כתליו, ניגש איש צבא רומי להרוס כותל רביעי, הוא כותל מערבי - מיד נפל מת. ניגש שר הצבא, ויבשו כל אברי גופו. אחריו בא טיטוס הרשע בעצמו. יצאה בת קול ואמרה: רשע, פנה לאחוריך, אל תתקרב הלום, כל הכתלים מסרתי לידך, חוץ מכותל זה.

במדרש איכה רבתי (א, לב) מסופר: שלוש שנים ומחצה הקיף אספסינוס את ירושלים והיו עמו ארבעה דוכסין. דוכס מערב, דוכס מאפריקה, דוכס מאלכסנדריה ודוכס מפלסטיני. הקיסר הרומאי חילק את העיר בין ארבעת הדוכסים על מנת להחריבה. שלושת הדוכסים החריבו כל אחד חלק שלו. והדוכס הערבי, שנפלה בחלקו החומה המערבית של הר הבית, לא החריב את שלו. כששאלו הקיסר פשר מעשהו, ענה: אילו החרבתי את חלקי לא היה יודע שום אדם מה החרבת. ושמא יאמרו עיר קטנה הרסת, ועתה, בהשאירי חלק אחד, יראו הבריות את חוזקו הגדול ויאמרו: ראו כחו של הקיסר, עיר חזקה החריב, וזה יהיה שכרך.

האגדה על חשיפתו

האגדה מספרת, כי שנים רבות היה הכותל המערבי מכוסה אשפה, עד שבא סולטן תורכי וציווה לגלותו. וכך מספרת האגדה: "הוגד לי, שבימי המלך שולטאן סולימאן לא היה נודע מקום מקדש וציווה לחפש אותו. ויהי היום, והאיש הממונה על המלאכה הזאת אחרי שנתייאש מלבקש ולשאול, ראה אשה באה ובראשה סל מלא זבל וטינוף. ויאמר לה: מה זה בראשך? ותאמר: זבל. - ולהיכן את מוליכתו? אמרה: למקום פלוני. אמר לה: מאיזה מקום את? אמרה לו: מבית לחם. אמר לה: ומבית לחם עד המקום הזה אין שם אשפה? אמרה לו: קבלה היא בידינו, שכל מי שמוליך מעט זבל באותו מקום מצוה הוא עושה... וציווה אנשים רבים להסיר הזבל מהמקום ההוא ויגל את מקום המקדש... וציווה לרחוץ הכותל במי שושנים".

הכותל בתקופת המנדט הבריטי

הכותל המערבי היה במשך שנים רבות סמטא בעיר העתיקה. המתפללים בו סבלו מהצקות של הערבים באיזור שלא כיבדו את המקום. בתקופת שלטון המנדט הבריטי החליטה הממשלה הבריטית על "סטטוס קוו" בכותל, לפיו יהיה מותר להתפלל בכותל אך לא להביא כסאות, ספסלים, ארונות קודש וכדומה. בין השאר נאסר על היהודים לתקוע שם בשופר. המחתרות ניהלו מאבק בנושא כי ראו בכך השפלה לאומית. חברי האצ"ל, הלח"י ותנועת הנוער בית"ר תקעו במסירות נפש בשופר בכל מוצאי יום כיפור בכותל, ורבים נאסרו בשל כך.

שחרור הכותל

הכותל נכבש ע"י הליגיון הירדני עם כל העיר העתיקה במלחמת השחרור. הכותל שוחרר בכ"ח באייר - עם איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים . הכותל שוחרר ע"י הצנחנים בראשות מוטה גור, ובראש החיילים הלך הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב הראשי לצה"ל דאז, כשהוא תוקע בשופר ונושא ספר תורה. בכותל ערך תפילת מנחה בה קראו הלל, אמרו שהחיינו והזכירו את נשמות הנופלים בקרב. הרב צבי יהודה קוק זצ"ל והרב הנזיר - הוא הרב דוד כהן זצ"ל הובא בג'יפ צבאי מיוחד לכותל אז. הרב הנזיר לא יצא מביתו בכל השנים בהם היה הכותל כבוש בידי הירדנים. הרצי"ה קוק הכריז באוזני העיתונאים שהגיעו למקום "ידע כל העולם כולו: חזרנו הביתה ולא נזוז מפה!". בשל השחרור נקבע יום כ"ח אייר ליום ירושלים ע"י הרבנות.

הכותל בימינו

הכותל הורחב ע"י הריסת שכונות המוגרבים וכיום משתרעת לפניו רחבה גדולה בה מתבצעים אירועים גדולים כמו: השבעות של כמה וכמה יחידות בצה"ל, מעמדי תפילה, "זכר להקהל" וכדומה. ביום ירושלים מסתיים ה"ריקודגלים" ברחבת הכותל. על הכותל מונה רב - שהיה במשך שנים ארוכות הרב גץ זצ"ל. כיום רב הכותל הוא הרב שמואל רבינוביץ' שליט"א, שדואג לסדרי המקום, ואף סידר מערכת של "דיילים" ששומרים על ספרי התורה במקום, סדרי התפילות ועל הסדר. בכל אירוע ציבורי או ביקור של אישיות חשובה בכותל מתלווה רב הכותל אליהם.

יש שנהגו לטמון פתקי בקשות מה' בין סדקי הכותל. אך יש בכך בעיה כמבואר בהמשך. הפתקים נלקחים ע"י רב הכותל ונטמנים בהר הזיתים.

איסור תחיבת היד בין אבני הכותל

לטמא^[1] אסור להכנס להר הבית, ולכן יש להזהר שלא לתחוב את היד בין אבני הכותל, מכיון שיש הטמאים, כגון זבין וזבות נדות ויולדות^[2] שאסורים להכנס להר הבית באיסור לא תעשה,^[3] וזה שייך גם במי שאינו בעצמו מטומאת אלו, שהרי גם במי שנגע בזב - או בנכרי שדינו מדרבנן כזב^[4], - או בנדה ויולדת, גם כן נטמא בטומאת זב,^[5], וכן על בעל קרי,^[6] והאיסור חל גם על הכנסת היד לכותל, שיש האומרים שהיא איסור דאורייתא, ^[7] מפני שהיא הנקראת בלשון חז"ל "ביאה במקצת", ונפסק להלכה שביאה במקצת שמה ביאה, ויש חולקים כי הוא איסור מדרבנן והעונש הוא מכת מרדות^[8].

ועובי הכותל של הר הבית, יש לו קדושת הר הבית, ודינו כלפנים^[9]

על טמא מת, היודע בוודאי שאינו טמא באחת מכל הטומאות הנ"ל, אין איסור להכנס להר הבית בכללותו,^[10] כי אם למקומות מסוימים בתוך הר הבית, אשר חלקם - מהחיל והלאה - אסור מדרבנן, ובחלקם כרוך בעונש^[11] כרת.^[12] אך מכיון שהיום אין אנו יודעים את המקומות במדויק, אסרו כל גדולי דורנו את הכניסה להר הבית^[13].

אך יש לציין כי בכללות הענין אם מחילות שבין האבנים קדושים, ישנה מחלוקת הפוסקים. דעת החזון איש, ועוד פוסקים שיש איסור בכך, וכתבו "אוי להם ולנפשותם", ויש מתירין.^[14]

[ולהלכה וודאי שיש לשאול רב מוסמך באיסורים חמורים כאלו.]

קדושת הבית בזמן הזה

דעת הרמב"ם היא כי גם היום חל איסור כרת^[15] מכיון שקדושה ראשונה קדישה גם לעתיד לבוא. אך דעת הראב"ד היא כי אין היום איסור כרת.

וכותב החתם סופר כי מחלוקת זו אינה נוגעת לענין הקדושה העליונה השורה במקום המקדש גם בזמן הזה לכולי עלמא, ושכינה לא זזה ולא תזוז מכותל המערבי לעולם, אפילו בחורבנה^[16].

ספרים בנושא

• ספר אגרא לישרים להגאון הרב אהרן חיים צימרמן זצ"ל.