רב חסדא: הבדלים בין גרסאות בדף

רב חסדא היה מגדולי האמוראים בבבל, דיין וראש ישיבת סורא. חי בדור השני והשלישי של תקופת האמוראים. למד תורה מפי רב ומפי תלמידי רב ושמואל. תלמיד-חבר של רב הונא, ראש ישיבת סורא. אחרי פטירתם של רב הונא ורב יהודה, ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא, עמד רב חסדא בראש ישיבת סורא במשך 10 שנים.

רב חסדא נודע בשקידתו ובתורתו. היה ממעט לישון בלילות. נשא ונתן בהלכה עם גדולי האמוראים שבדורו, בהם רב נחמן, רב ששת ורבה בר רב הונא, ועם תלמידיו נמנו גדולי הדור הבא, ובהם רבי זירא ורבא. מאמריו של רב חסדא רבים, והם מקיפים את כל תחומי היהדות. בשמו נמסרו דברים רבים מאוד בהלכה ובאגדה, דברי מוסר ודרך ארץ. מקובל לומר ששהה תקופה מסוימת בארץ ישראל. רב חסדא, שהיה כהן, נודע גם בעושרו הרב, שאותו רכש בעוסקו בהכנת שיכר, ובמשפחתו הענפה. התחתן בגיל 16 עם בתו של רב חנן בר רבא, חתנו של רב. בנותיו נישאו לתלמידי חכמים מפורסמים, אחד מהם הוא האמורא רבא, שנישא לבתו לאחר שנפטר בעלה הראשון, האמורא רמי בר חמא. בניו נמנו עם חכמי הדורות הבאים. רב חסדא זכה לאריכות ימים וחי 92 שנה.

תולדותיו

על משפחתו של רב חסדא ועל ייחוסו לא מוזכר במקורות דבר, אבל ידוע שהיה כהן^[1].

היה בן העיר הבבלית כפרי, השוכנת למרגלות נהר פרת, דרומית לעיר סורא. שם פעל בית דינו של מר עוקבא, ראש הגולה. לימים נעשה רב חסדא למורה ההוראה בכפרי עירו^[2].

נישואיו

התחתן בגיל 16. לימים אמר על כך^[3]: "האי דעדיפנא מחבראי - דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר, הוה אמינא לשטן גירא בעיניך" = זה שעדיף אני מחבריי - מפני שנישאתי בגיל 16, ולוּ נישאתי בגיל 14 - הייתי אומר לשטן: חץ בעיניך! (-ולא היה יכול לפתות אותי לחטוא). אשתו הייתה בתו של רב חנן בר רבא, נכדתו של רב^[4].

מצב כלכלי

בצעירותו היה רב חסדא עני, ונמנע מאכילת ירקות כדי שלא לגרות את התיאבון. עסק בהכנת שיכר ומזה התעשר. בעשירותו היו לו עבדים ושדות, ואת שדותיו מסר לאריסים^[5].

עושרו של רב חסדא היווה דוגמה למצב של תורה ועושר במקום אחד, דבר שלא היה מצוי אצל החכמים. חתנו רבא השווה בין מצבו האישי הטוב של רב חסדא לבין זה של רבה בר נחמני, וכך אמר^[6]:

"אמר רבא: חיים, בנים ומזונות, לא בזכות תלויים הם, אלא במזל תלוי הדבר. שהרי רבה ורב חסדא - שניהם חכמים צדיקים היו, מר מתפלל ובא גשם, ומר מתפלל ובא גשם. רב חסדא חי תשעים ושתיים שנה, רבה חי ארבעים; בית רב חסדא - שישים שמחות, בית רבה - שישים שכולות. בבית רב חסדא - היה סולת לכלבים ולא היה בו צורך, בית רבה - היה מתבקש לחם שעורים לאדם, ולא היה נמצא".

סיפר כי בצעירותו אמרו לו החוזים בכוכבים "חכם תהיה"^[7].

רבותיו

אבימי: בצעירותו למד רב חסדא אצל האמורא אבימי. לגבי הלכה מסוימת אמר לימים רב חסדא "קולפי טאבי בלעי מיניה דאבימי עלה דהא שמעתתא", כלומר: מכות גדולות קיבלתי מאבימי על שמועה זו, מפני שהיה רב חסדא מקשה לו עליה^[8]. מאוחר יותר שכח אבימי את מסכת מנחות, ובא לפני רב חסדא שיזכיר לו אותה.

מר עוקבא: בעירו של רב חסדא, כפרי, כיהן מר עוקבא כאב בית הדין, נוסף על המשרה המדינית שהייתה בידיו - ראש הגולה. רב חסדא למד אצל מר עוקבא, ומסר בשמו מאמרים רבים בהלכה ובאגדה^[9].

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכֻלו' שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו: 'וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר'^[10].

רב: רב חסדא מסר מאמרים אחדים בשמו של רב. רב חסדא חיבב מאוד את דבריו של רב, ולפעמים היה מצטט מהם ומקדים להם את המלים "דבר זה רבינו הגדול אמרו, המקום יהיה בעזרו". מכך שמסר שמועות בשמו של רב מקובל ללמוד שהיה תלמידו של רב. אבל במקורות לא מובאת שיחה ישירה ביניהם, ויש שהסיקו מעובדה זו שרב חסדא למד אמנם בצעירותו לפני רב, אך לא נחשב ממש בין תלמידיו אלא גדול תלמידיו של רב הונא. היה מי שערער גם על קביעה זו וכתב - בניגוד לפרשנות המקובלת - שרב חסדא כלל לא למד לפני רב ורק אחרי פטירתו בא ללמוד בסורא, אצל רב הונא^[11].

רב חסדא אחז בידו שתי מתנות כהונה מבשר שור (הזרוע הלחיים והקיבה, שקיבל רב חסדא - שהיה כהן - כחלק ממתנות הכהונה המגיעות לכהן) ואמר: כל מי שיבוא ויאמר לי שמועה חדשה משמו של רב - אתן לו אותן. אמר לו רבא בר מחסיא: כך אמר רב: הנותן מתנה לחברו - צריך להודיעוֹ, שנאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם" (בתלמוד נדרש הפסוק לפני כן: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם. מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאימו").

נתן לו (את הזרוע והלחיים והקיבה). אמר רבא בר מחסיא: חביבות עליך שמועות של רב כל כך? - אמר לו: כן. אמר לו רבא בר מחסיא: זה מה שאמר רב: מילתא אלבישייהו יקירא (מעיל דמיו יקרים למי שרגיל ללובשו, כלומר: לפי שאתה תלמידו של רב ורגיל בשמועותיו - אתה מחזר אחריהם. - רש"י). אמר לו רב חסדא: אמר רב כך? השמועה האחרונה חשובה לי מן הראשונה, ולוּ אחזתי כאן מתנה נוספת - הייתי נותן לך אותה!^[12]

נוספים: רבותיו של רב חסדא היו תלמידי רב ושמואל. מלבד רב, אבימי ומר עוקבא המוזכרים למעלה, ורב הונא, אשר יוזכר להלן, למד רב חסדא גם אצל רב שילא. עם רבותיו, שבשמם מסר מאמרים, נמנים רב ירמיה בר אבא, זעירי, רב יצחק, רב קטינא, רב חמא בר גוריא וכן מחותנו, רב חנן בר רבא^[13].

האם עלה רב חסדא לארץ ישראל?

רב חסדא מסר מאמרים גם בשמו של רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל. מסיבה זו, וממה שסיפר רב חסדא עצמו כי למד מ"אדם גדול, ומיהו - רבי אמי", יש מסיקים שרב חסדא שהה בארץ ישראל תקופה מסוימת ושם למד תורה מפי רבי יוחנן ורבי אמי. עוד מסופר בתלמוד כי אחרי פטירתו של רב הונא רבו וההספד - שבו היה נוכח רב חסדא - העלו את ארונו לארץ ישראל; ואפשר להבין משם שרב חסדא המשיך עם מסע הלוויה עד לארץ ישראל^[14].

יש מי שהתנגד להבנה זו, ולדעתו רב חסדא לא עלה כלל לארץ ישראל. את הדברים שמסר רב חסדא בשם רבי יוחנן שמע בוודאי מתלמידיו של רבי יוחנן שבאו לבבל. בהלווייתו של רב הונא לא השתתף רב חסדא, אלא רק בשעת ההספד ובעוד הארון היה בבבל. את הדברים שציטט מפיו של רבי אמי שמע ממנו טרם עלייתו של רבי אמי לארץ ישראל^[15].

העובדה שמאמרים רבים של רב חסדא מובאים בתלמוד הירושלמי, אשר מביא משא ומתן של אמוראי ארץ ישראל בהם, היא ייחודית לרב חסדא, והסוברים שרב חסדא עלה לארץ רואים בה סיוע לשיטתם. השוללים את עלייתו של רב חסדא לארץ מסבירים שאמוראים מסוימים, מתלמידיו של רב חסדא, הם אלו שעלו לארץ ישראל ולימדו שם את תורת רבם^[16].

עם רב הונא

מכל רבותיו של רב חסדא, מרבים המקורות לתאר את הקשר של רב חסדא עם רב הונא. רב הונא היה ראש ישיבת סורא אחרי פטירת רב ושמואל, וכיהן בתפקיד זה 40 שנה. רב חסדא למד אצלו, וברבות הימים גדל והיה לו לתלמיד-חבר^[17]. יחד נקראו "זקני סורא" ו"חסידי בבל", ובסוגיות רבות מוזכר משא ומתן הלכתי ביניהם, הן בקושיות והן במחלוקות^[18].

אמר רב הונא: לא יערה אדם שיכר תמרים דרך קיסמים המשמשים כמסננת בלילה, שמא תיפול תולעת על המסננת ואחר כך תיפול לתוך הכוס, ויעבור על איסור אכילת "שרץ השורץ על הארץ" (שלמחרת יחשוב שלא יצאה מן השיכר והיא בגדר "תולעת המים" שאינה אסורה מן התורה).

אמר לו רב חסדא לרב הונא: שנויה ברייתא שמסייעת לדבריך: "כל השרץ השורץ על הארץ" - לרבות יבחושין שסיננָן (שאסורים). משמע מכאן, שאסורים הם מפני שסינן אותם, אבל אם לא סינן - מותר^[19].

מחלוקות הלכתיות

היו ביניהם גם מחלוקות.

איתמר (מונח תלמודי המשמש לרוב פתיחה למחלוקת אמוראים): שתי חצרות זו למעלה מזו (פירוש רש"י: "קרקעית האחד גבוה מחבירתה". והנידון הוא, כאשר יש לבנות גדר בין החצרות, מי נושא בהוצאות).

אמר רב הונא: תחתון בונה מכנגדו ועולה, ועליון בונה מכנגדו ועולה (רש"י: "התחתון בונה משלו מלמטה עד שמגיע לגובה קרקעיתו של חבירו, ואחר כך מתחיל זה לסייעו ונותן חלקו מכנגדו ומעלה, ולא יהא עליון נפסד בשפלוּת קרקעיתו של תחתון").

ורב חסדא אמר: עליון מסייע מלמטה ובונה (שניהם בונים בשותפות מלמטה)^[20].

במסכת בבא מציעא, בהלכות השבת אבדה, הוזכר במשנה דינו של אדם שמצא אבדה של אביו ואבדה של רבו, ויכול להשיב רק אחת מהן לבעליה: "אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". במסגרת הדיון התלמודי במשנה זו^[21], שאל רב חסדא את רב הונא: "תלמיד וצריך לו רבו מאי?" - תלמיד שלומד גם אצל רב אחר ומשמיע לרבו שמועות הלכתיות ששמע מפי אחרים (ונמצא שגם הוא "לימד" מעט את רבו מתורתם של אחרים), האם אבדתו של הרב - שכאן אינו רבו הבלעדי - קודמת לאבדת אביו? את השאלה הבין רב הונא כרמז אליו וכהתרסה כלפיו, ולכן ענה: חסדא, חסדא, איני צריך לך, אתה צריך לי עד ארבעין שנין. כלומר, "עד מלאת לך לפני ארבעים שנה, שבמלאת ארבעים שנה עומד התלמיד על דעת רבו"^[22]. ההמשך מסופר בתלמוד. שני החכמים הקפידו זה על זה, ולא באו זה לפני זה. ישב רב חסדא וצם ארבעים תעניות משום שנפגע רב הונא מדבריו, ורב הונא ישב וצם ארבעים תעניות משום שחשד בכוונתו של רב חסדא.

יחסיו של רב חסדא לרבו

רב חסדא שימש כדוגמה לתלמיד שכיבד את רבו וסירב להורות הלכה במקומו, שלא לפגוע בסמכותו. לפי דברי רב יוסף לאביי, בדיון על האיסור להורות הלכה במקום רבו, "אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא, ולא אורי", אפילו על אכילת ביצה בכותח (מאכל חלבי) - דבר שברור שמותר הלכתית - שאלו את רב חסדא, בימיו של רב הונא, ולא הורה. בסורא, עירו של רב הונא, סירב רב חסדא להורות הלכה. אבל בעירו של רב חסדא, כפרי, נחשב רב חסדא למורה ההלכה^[23].

ביושבם לפני ראש הגולה, נמנע רב חסדא לדבר ולדרוש בפני רב הונא, והמתין עד צאתו. רב הונא, ששמע את הדרשה מבחוץ, שיבח אותה ואת אומרה, רב חסדא:

אמר לו ראש הגולה לרב הונא: כלילא (רש"י: "היו עושין עטרות לחתנים, יש של זהב וכסף צבועות ומצוירות בגפרית ומלח שקורין ניי"ל, ויש של וורד והדס") מניין לנו שאסור? א"ל: מדרבנן, ששנינו במשנה: "בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס". בינתיים קם רב הונא להתפנות. אמר לו רב חסדא: כתוב פסוק^[24]: "כה אמר ה' אלהים הסיר המצנפת והרים העטרה זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפיל", וכי מה עניין מצנפת אצל עטרה? הרי מצנפת מבגדי כהונה היא! - אלא לומר לך: בזמן שמצנפת בראש כהן גדול - עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול - נסתלקה עטרה מראש כל אדם.

בינתיים בא רב הונא, מצא אותם שהיו יושבים, אמר לו (לרב חסדא): האלהים! מדרבנן (רש"י: "אינו אסור אלא מדרבנן, וקרא בעטרה של מלך מיירי, שהיה מתנבא שתיבטל הכהונה ויגלה צדקיהו בגולה"), אלא חסדא שמך וחסדאין מילך (=חסודים ונאים דבריך)^[25].

בירושלמי מובא כי על דרשה זו, שצוטטה לפני רבי יוחנן בארץ ישראל, שיבח רבי יוחנן את רב חסדא ואמר: "הוא חסד ודבריו חסד"^[26].

יחסיו של רב הונא לתלמידו

רב הונא שאל את בנו, רבה בר רב הונא (בצעירותו): מדוע אינך מצוי אצל רב חסדא, שמחודדות הלכותיו? הבן ענה לו שרב חסדא עוסק בזוטות ונותן לו הדרכות בענייני בריאות, במקום ללמדו תורה. נענה האב - רב הונא - ואמר לבנו: הוא עוסק בחיי הבריוֹת, ואתה אומר שעוסק ב'דברי העולם' (דברי חינם, שאינם תורה)? כל שכן, לך אליו!^[27]

פרט נוסף על פעולותיו של רב חסדא בתקופתו של רב הונא מובא באיגרת רב שרירא גאון. רב חסדא עסק בצרכי הישיבה, וכך נאמר באיגרת (בתרגום): "ובשנותיו של רב הונא בנה רב חסדא את בי רב (=בית החכמים, ישיבה) בשנת תר"ד" ('שנת תר"ד' היא 604 למניין השטרות, והיא שנת ד'נ"ג, 293).

יחסיו של רב חסדא לאחר פטירת רב הונא

לאחר פטירתו של רב הונא, הנחה רב חסדא את הנוכחים שטיפלו ברב הונא והוציאוהו מן הבית למסע ההספד והלוויה^[28].

כשנפטר רב הונא, סברו (החכמים) להניח ספר תורה על מיטתו (לכבדו ולומר שקיים מה שכתוב בספר התורה). אמר להם רב חסדא: דבר שבחייו היה סבור שלא לעשותו, עכשיו נקום לעשות לו? שאמר רב תחליפא: אני ראיתי את רב הונא שרצה לשבת על מיטתו, והיה מונח ספר תורה עליה, והפך כד על הקרקע ושם את ספר התורה עליו. מכאן שסובר: אסור לשבת על גבי מטה שספר תורה מונח עליה.

לא הייתה יוצאת המיטה מן הדלת. סברו לשלשלה דרך גגים, אמר להם רב חסדא: הרי למדתי ממנו: חכם - כבודו דרך פתח. סברו להעביר אותו ממיטה למיטה אחרת (במיטה קטנה, שתצא דרך הפתח). אמר להם רב חסדא, כך למדתי ממנו: חכם - כבודו במיטה ראשונה.

חבריו

רב חסדא עמד בקשרים עם גדולי הדור, האמוראים הבולטים שבתקופתו. בנו של רב הונא רבו, רבה בר רב הונא, היה חברו של רב חסדא. פעמים רבות בתלמוד הם מוזכרים יחד, באחדות מהן מסופר שישבו בצוותא כחברי בבית הדין והפליגו יחד בספינה. בצעירותו של רבה בר רב הונא שלח אותו רב הונא ללמוד אצל רב חסדא, אשר הדריך אותו בענייני בריאות. רב חסדא נשא ונתן הרבה עם רב נחמן ועם רב ששת. פעמים רבות בתלמוד מסופר על מפגש של רב חסדא עם אחד מהם או עם שניים מהם^[29].

• שלח לו רב חסדא לרב נחמן: הרי אמרו, לרכובה - שלוש (פירוש רש"י: "מנהג הדיינין לגבות מן הבועט את חבירו בארכובתו של בועט שלושה סלעים לתשלום בושת, לפי שגדולה בושת מכת הארכובה מדחיפת היד"), ולבעיטה (ברגל) - חמש (סלעים), ולסנוקרת (רש"י: "אוכף של חמור, שהיכה בו את חבירו") - שלוש עשרה; לפנדא דמרא (במכה את חברו בידית של מעדר) ולקופינא דמרא (המעדר עצמו) מהו (התשלום על הבושת)? שלח לו: חסדא, חסדא, קנסא אתה מגבה בבבל?! (תשלום הבושת נחשב ל"קנס" שאין גובים אותו בבבל מחוסר סמכות לכך)^[30]
• רב חסדא ורב ששת, כשהיו נפגשים זה עם זה, רב חסדא, היו שפתיו מרתתות מהברייתות של רב ששת (שהיה בקי מאוד), ורב ששת, היה מזדעזע כל גופו מפלפולו של רב חסדא^[31].
• נקלע רב נחמן לסורא. נכנסו אצלו רב חסדא ורבה בר רב הונא. אמרו לו: יבוא אדוני ונעקור את זו של רב ושמואל (הוראה משותפת של רב ושמואל בנושא שבועות). אמר להם: טרחתי ובאתי כל הפרסאות הללו בשביל לעקור את תקנתם של רב ושמואל? אלא הבו דלא לוסיף עלה (=בואו ונחליט שלא להרחיב את התקנה הנזכרת)^[32].
• רב חסדא ורבה בר רב הונא היו הולכים (מפליגים) בספינהץ אמרה להם גבירה אחת (שהייתה גויה): הושיבוני עימכם בספינה! לא הסכימו. אמרה דבר (לחש), ואסרה את הספינה. אמרו הם דבר, ושחררו את הספינה^[33].

כן היו לו, לרב חסדא, מחלוקות בהלכה ומשא ומתן הלכתי עם רב המנונא, רב נתן בר אושעיא, רב יצחק בר אבדימי, עולא ועוד^[34].

תלמידיו ומוסרי הלכות בשמו

על הבולטים שבתלמידי רב חסדא נמנים שני חתניו המפורסמים - רבא, לימים ראש ישיבת פומבדיתא במחוזא, ורמי בר חמא. גם בניו, רב חנן, רב נחמן (בר רב חסדא) ורב תחליפא, למדו לפניו.

רבא ורמי בר חמא, כשהיו עומדים מלפני רב חסדא (אחרי שלימד אותם), רצים בגמרא ביחד (רש"י: "מה ששמעו מפיו: דבר פלוני אסור, דבר פלוני מותר"), וחוזרים ומעיינים בסברה (רש"י: "מה טעמו של דבר, ואם יש להשיב [=להקשות] כלום")^[35].

על הגדולים שבתלמידיו נמנו גם רב אידי בר אבין. רבי זירא היה לרב חסדא כתלמיד-חבר. כן מסרו מאמרים בשמו רפרם בר פפא, רב שיזבי, רב חייא בריה דרבה, רבה בר שילא ועוד. גם רב נחמן בר יצחק מסר בשמו מאמר אחד^[36].

צאצאיו וחתניו

רב חסדא התברך בבנות, והוא לימד אותן הלכות צניעות. הבנות נישאו לחכמים ידועים. בת אחת נישאה לרמי בר חמא, ולאחר פטירתו של רמי בר חמא נישאה לרבא. בת אחרת נישאה לרב עוקבא בר חמא, אחיו של רמי בר חמא, "ובדקו חכמים מסורא ועד נהרדעא, ולא מצאו (אחים כהנים הנשואים לאחיות כהנות), חוץ מבנותיו של רב חסדא, שהיו נשואות לרמי בר חמא ולמר עוקבא בר חמא, ואף על פי שהן היו כהנות - הם (בעליהן) לא היו כהנים"^[37]. אודות כך מסופר בתלמוד, כי בת רב חסדא הייתה יושבת בכנפי אביה. היו יושבים לפניו רבא ורמי בר חמא. אמר לה: מי מהם את רוצה? אמרה לו: את שניהם. אמר רבא: ואני אחרון. יש נוסחה שמסיימת את המעשה במלים "וכן הוה" - וכן היה. לאחר פטירתו של רמי בר חמא נשא רבא את בת רב חסדא.

לרב חסדא היו בנים, שנמנו על האמוראים של הדורות הבאים. לגבי בניו רב חנן, רב נחמן ורב תחליפא, מן התלמוד עולה כי למדו לפניו^[38]. שני אמוראים נוספים מוזכרים כבניו, אך בתלמוד אין מסופר שלמדו לפניו - והם רב מרי ורב פינחס. אותם שני חסידים, שיש אומרים שהיו רב מרי ורב פינחס בני רב חסדא, אחד הקדים לתת אוכל (נתן לשַמָּש העובד כמלצר לאכול לפני הסעודה) והשני היה מאחר להאכילו (ונתן לשמש לאכול אחרי הסעודה מכל המאכלים). זה שהקדים להאכיל (את השמש) - אליהו היה מדבר איתו, וזה שאיחר להאכיל - לא היה אליהו מדבר איתו^[39]. במקום אחר מסופר כי היה להם יין שנשדד בידי גויים באמצעות יהודי שהוכרח לסייע בכך, והמעשה בא לדין לפני רב אשי^[40].

שני בנים נוספים שמוזכרים כבני רב חסדא הם מר ינוקא ומר קשישא^[41]. משמעות השמות היא "ילד" ו"קשיש", ושני הסברים ניתנו לכך: רש"י פירש: "שני בנים היו לרב חסדא, ושם שניהם שווין, אלא שהגדול קורין לו מר קשישא ולצעיר קורין לו מר ינוקא"^[42]. ואילו בעלי התוספות חלקו על פירושו של רש"י וכתבו להפך: "הוא הגדול, ועל שם שנולד בינקותו של רב חסדא קרי ליה מר ינוקא. ומר קשישא הוא הצעיר, ונולד בקשישותו של רב חסדא"^[43].

בזיהוים של מר ינוקא ומר קשישא כבני רב חסדא יש קושי מסוים. החוקר הרב אהרן היימן העלה אפשרות שאביהם הוא אדם אחר שנקרא רב חסדא, ואינו האמורא המפורסם רב חסדא. זאת מפני שמר קשישא נמצא פעמים רבות בתלמוד הבבלי במשא ומתן הלכתי עם רב אשי, שנפטר כ-118 שנה אחרי רב חסדא, וכדברי הרב היימן "ואם מר ינוקא נולד בינקותיה דרב חסדא איך יהיה בישיבת רב אשי, שהוא קרוב לשתי מאות שנה?!"^[44]. אבל במפרשים מקובלת הקביעה שמר ינוקא ומר קשישא הם בני האמורא המפורסם רב חסדא. ואף הרב היימן חזר בסופו של דבר להסביר כדברי המפרשים, והשיב על קושייתו: "לכן נראה לי שבאמת היו בני רב חסדא הנודע, אך נולדו קרוב לפטירת רב חסדא, והראשון נקרא בשם ינוקא והשני בשם קשישא, ולכן לא מצינו בשום מקום שידברו עם אביהם או שיאמרו הלכה בשמו, וזה יען כי לא זכו להכירו מעולם"^[45]. ההיסטוריון הרב זאב יעבץ שיער כי מר ינוקא ומר קשישא אינם בנים נוספים של רב חסדא, אלא כינויים לשניים מבניו שנזכרו לעיל^[46].

"אמר רב חסדא: בשבילי - בנות עדיפות לי מבנים". ועוד אמר: "בת תחילה - סימן יפה לבנים"^[47]. כתבו על כך בעלי התוספות: "לדידי בנתן עדיפן לי מבני - פירש בקונטרס: (מפני) שלא נתקיימו לו בנים. ואין נראה, דהרבה בנים היו לו, כדאשכחן רב נחמן בר רב חסדא, מר ינוקא ומר קשישא בני רב חסדא, רב חנן בר רב חסדא, וכן רב מרי ורב פנחס בני רב חסדא בהגוזל בתרא! אלא נראה לר"י דלהכי קאמר 'בנתן עדיפן לי מבני', לפי שהיו חתניו גדולי הדור: רבא, ורמי בר חמא, ומר עוקבא בר חמא".

בבית הדין

רב חסדא כיהן כדיין. בחלק מהדינים ישב בבית הדין עם חברו, רבה בר רב הונא. עליהם מסופר, שפעם אחת ישבו לדון כל היום, ולעת ערב חלש לבם והצטערו על שלא עסקו בתורה באותו היום. כדי להניח את דעתם, הביא לפניהם רב חייא בר רב מדפתי דרשה אקטואלית^[48]:

שנה להם רב חייא בר רב מדפתי: "ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב"^[49] - וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו? תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.

באחד מן הדינים שבאו לפניו היה מעורב איש שיצא לו שם של אדם אלים^[50]:

מרי בר איסק, בא לו אח מבי חוזאי (שם של מקום. הגיע משם אדם שטען שהוא אחיו). אמר לו: חלוֹק לי (בירושה)!

אמר לו: איני מכיר אותך.

בא (האח) לפני רב חסדא. אמר לו: יפה אמר לך (מרי), שנאמר^[51] "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" - מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. [ולכן - אמר לו:] לך הבא עדים שאתה אחיו.

אמר לו: יש לי עדים, ומפחדים הם ממנו (ממרי, אחי), שאדם אלים הוא.

אמר לו (רב חסדא) למרי בר איסק: לך אתה הבא עדים שאינו אחיך!

אמר לו (מרי): וכי כך הדין? הרי 'המוציא מחבירו עליו הראיה'!

אמר לו (רב חסדא): כך נדון אותך ואת האלימים שבחבריך.

אמר לו (מרי): סוף סוף, יבואו העדים ולא יעידו כדבריך! (אם כטענתך, אני אדם אלים שמטיל פחד על העדים, הרי עדים שאני אביא ודאי יעידו כדברי, שאינו אחי, מחמת הפחד!).

אמר לו: שני דברים לא יעשו (הפחד ממך עלול לגרום לעדים להימנע מלהעיד, אבל לא יגרום להם להרחיק לכת ולהעיד ממש שקר).

בהמשך המעשה מספר התלמוד כי באו עדים והעידו שהוא אחיו (ועל מרי בר איסק לחלוק עימו בירושה). האח תבע ממרי בר איסק חלק גם מן הפרדסים ששתל בחלק המגיע לו (לאח), ורב חסדא קיבל את טענתו על סמך משנה במסכת בבא בתרא. הדיון בבית דינו של רב חסדא התגלגל לארץ ישראל וצוטט לפני רבי אמי, אשר - לאחר בירור פרטי הסיפור, בעקבות חוות דעת ששלח לרב חסדא - סמך ידיו על הפסק של רב חסדא.

ראש ישיבת סורא

בראשית תקופת האמוראים פעלו בבבל שתי ישיבות מרכזיות: בסורא - בראשותו של רב, ובנהרדעא בראשותו של שמואל. לצידן התקיימו ישיבות קטנות בערים אחרות, כמו ישיבתו של רב אסי בעיר הוצל. אחרי פטירתם של רב ושמואל התמנה רב הונא לראש ישיבת סורא תחת רב (שנת ד'י"ד, 253 לערך). רב הונא כיהן בתפקידו 40 שנה. העיר נהרדעא, עירו של שמואל, נחרבה שנים אחדות אחרי פטירתו בידי אודנט נזרוס, המכונה פפא בר נצר. במקביל, נוסדה ישיבה חדשה בראשותו של רב יהודה, מתלמידיהם המובהקים של רב ושמואל, בעיר פומבדיתא. במשך 40 שנות כהונתו של רב הונא בישיבת סורא היו כל חכמי בבל (ולאחר פטירת רבי יוחנן ורבי אלעזר אף חכמי ארץ ישראל) כפופים לרב הונא, וקיבלו אותו עליהם כראש חכמי הדור. לאחר פטירתו של רב הונא (ד'נ"ז, 297) היה רב יהודה ראש לחכמי בבל. כל חכמי דורו היו כפופים לו, ובאו לפניו לפומבדיתא. מצב זה נמשך כשנתיים, עד לפטירתו של רב יהודה (שנת ד'נ"ט, 299).

לאחר פטירתו של רב יהודה חזרה הגדולה לסורא, לידיו של רב חסדא. רב חסדא התמנה לתפקיד ראש ישיבת סורא בהיותו בגיל 82, שנתיים אחרי פטירת רבו, רב הונא, והיה לראש הישיבה השלישי (אחרי רב ורב הונא). תפקיד זה נשא רב חסדא עד לפטירתו, כעבור עשר שנים.

ואילו בפומבדיתא לא הוסמך ראש ישיבה תחת רב יהודה, משום שגדולי תלמידיו, רבה ורב יוסף, לא אבו ליטול את התפקיד הרם, ובאו ללמוד לפני רב חסדא בסורא. רב הונא בר חייא כיהן כראש ישיבה בלתי-רשמי בפומבדיתא, אך עם תלמידים רבים; לאחר מכן, בסוף ימיו של רב חסדא, הועבר התפקיד לידיו של רבה, כאשר נֵאות לקבלו.

אחרי פטירתו של רב חסדא (ד'ס"ט, 309), המשיך הלימוד בישיבת סורא בהנהגתו של רבה בר רב הונא, או רבה בר חייא (נוסח אחר). אולם לא התמנה ראש ישיבה רשמי בישיבת סורא עד לימיו של רב אשי, כ-60 שנה אחר כך^[52].

מתורתו

מאמריו של רב חסדא רבים מאוד ומקיפים את כל תחומי היהדות. בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי הובאו מאמרים רבים בשמו - בהלכה ובאגדה, דברי מוסר, דרך ארץ, בריאות והוויות העולם. רבים מהם היוו נושא לדיון תלמודי רחב, ופתח לסוגיות רבות בשני התלמודים. אחדים ממאמריו יובאו כאן (חלקם מתורגמים מארמית, ולעתים בתוספת מילות ביאור).

שיטתו

רב חסדא מוזכר פעמים רבות מאוד בשני התלמודים (בירושלמי לפעמים נקרא רב חסדי או חסדאי). נתון זה מאפשר לעקוב אחרי דבריו בכל מקום וללמוד מהם על שיטה מסוימת שהייתה לו - בלימוד ובנקודות עקרוניות, בתירוץ קושיות ובניסוח^[53].

רב חסדא היה ידוע בפלפול ובכוח הסברות^[54]. דרכו הייתה לעסוק במדרש הכתובים ולמצוא בפסוקי המקרא מקור להלכות מסוימות, ולפעמים אחדות השתמש במליצת הכתוב^[55].

אמר רב חסדא: אכל בשר - אסור לאכול (אחריו) גבינה, אכל גבינה - מותר לאכול בשר. אמר לו רב אחא בר יוסף לרב חסדא: בשר שבין השיניים מהו? קרא עליו (את הפסוק)^[56]: "הבשר עודנו בין שיניהם" (משמע שגם כשהוא בין השיניים עדיין נקרא בשר, ואסור לאוכלו עם גבינה)^[57].

בסוגיות רבות בתלמוד עוסק רב חסדא בזיהוי מקורות תנאיים, משניות וברייתות, שנאמרו באופן סתמי. הוא מצביע על התנא שאמר אותה, ומראה שתוכנוֹ של המקור התנאי הזה תואם שיטה של תנא מסוים, ואינו מוסכם על רוב החכמים. לעתים מצביע רב חסדא מפורשות על חוסר התאמה בין המשנה לבין שיטתו של תנא מסוים. בחלק מן המקרים יש אמורא אחר שחולק על רב חסדא בזיהוי, ולרוב זהו רבא, חתנו^[58].

כך, לדוגמה, במשנה העוסקת בדברים האסורים ביום הכיפורים, נאמר ש"האוכל והשותה אין מצטרפין". כלומר, אם אדם אכל ביום הכיפורים פחות מהכמות המוזכרת במשנה, אינו חייב מלקות או כרת. ואם שתה פחות מן השיעור (לשתייה יש שיעור אחר, המפורט שם במשנה) - אינו חייב מלקות וכרת, שאין האכילה והשתייה מצטרפים. בדיון התלמודי על משנה זו נאמר^[59]:

האוכל והשותה אין מצטרפין. מיהו התנא (שלימד הלכה זו)? אמר רב חסדא: במחלוקת שנויה, ורבי יהושע היא (שסובר ששני איסורים שהשיעור שלהם שונה אינם יכולים להצטרף. המקור של דבריו הוא לגבי דיני טומאה במסכת מעילה)... רב נחמן אמר: אפילו תאמר שמשנה זו דעת חכמים היא (ומוסכמת על כולם. שבדיני טומאה חכמים חולקים על רבי יהושע, כי טומאה היא דבר אחד גם אם השיעור שונה, אבל ביום הכיפורים מדובר בשני איסורים שונים לגמרי).

רב חסדא התנגד לגישה שדינים מסוימים - כגון הקדש, טומאה וקידושין - יכולים לפקוע מעצמם בלא מעשה, גישה שהובילו רבי יוחנן ותלמידיו, ובבבל נאמרה בדרך-כלל מפיו של רבה בר נחמני. את התנגדותו ביטא רב חסדא לא אחת במלים "מאן ציית לך ולרבי יוחנן רבך?" - מי יציית לך ולרבי יוחנן רבך? לרוב מתפתח בעקבות זאת דיון תלמודי בבירור דעתו של רבי יוחנן מול דעתו של רב חסדא^[60].

אמר עולא אמר רבי יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לציבור (שנשארו מיותרים) - נפדים תמימים. ישב רבה ואמר את השמועה ההלכתית הזאת. אמר לו רב חסדא: מי יציית לך ולרבי יוחנן רבך? וכי קדושה שבהן להיכן הלכה?!

במחלוקת העקרונית אם הרהור נחשב כדיבור או לא, סבור היה רב חסדא ש"הרהור לאו כדיבור דמי", כלומר, תוקפו ההלכתי של הרהור אינו כתוקפו של דיבור. בזה חלק על רבינא, שלדעתו "הרהור כדיבור דמי"^[61].

אופיינית לרב חסדא הלשון "מרי דיכי", שמשמעותה: בעל הדברים הללו. בפנייה בלשון זו משתמש רב חסדא כפתיחה לקושייה שיש לו על הלכה שנאמרה, כשמקשה את קושייתו לפני בעל הדברים^[62].

בסוגיות אחדות השתמש רב חסדא בהסבר, כתשובה לקושיה, ש"מידת חסידות שנו כאן". כלומר, ההלכה הנידונית אינה מעיקר הדין, אלא בגדר של לפנים משורת הדין ו"מידת חסידות". אחת מהן היא בדיני אונאה, באדם שנתן לחברו מטבע שחוק כתשלום, שגם אחרי שעבר הזמן הנדרש לתביעת אונאה בבית דין מצווה עליו להחליף לו אותה במטבע טובה^[63].

לפעמים היה רב חסדא משיב על קושיה בדברי תנאים באמירה שיש להבדיל בהלכה מסוימת בין אדם בריא לחולה. כך, לדוגמה, במשנה שעוסקת בחינוך ילדים קטנים לצום ולהתענות ביום הכיפורים. לשון המשנה: "התינוקות (פחות מגיל בר מצווה או בת מצווה), אין מענִּין אותן ביום הכיפורים, אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתיים (לפני הגיעם למצוות), בשביל שיהיו רגילין במצוות". דברי התלמוד על משנה זו^[64]:

אם שנתיים (לפני גיל מצוות) מחנכים אותם, שנה (לפני גיל מצוות) צריך לומר (הרי זה ברור!)? אמר רב חסדא: לא קשה, הא - בחולה, הא - בבריא (כלומר, ילד בריא מחנכים להתענות ביום הכיפורים שנתיים לפני הגיעו לגיל מצוות, וילד חלש מתחנך לכך רק בשנה שלפני בר המצווה שלו).

ממאמריו בהלכה

• אמר רב חסדא: לא יהרוס אדם בית כנסת עד שיבנה בית כנסת אחר. יש שאומרים: משום פשיעה - שמא לא ייבנה בית הכנסת, ויש שאומרים: משום תפילה - שמא לא יהיה היכן להתפלל עד שייבנה בית הכנסת החדש^[65].
• אמר רב חסדא: לעולם ייכנס אדם כשיעור [רוחב] שני פתחים בבית הכנסת, ואחר כך יתפלל^[66].
• אמר רב יצחק בר שילא אמר רב מתנה אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו - כבודו מחול, הרב שמחל על כבודו - אין כבודו מחול^[67].

בדיני עדות, אסורים קרובי משפחה להעיד זה על זה בבית הדין. בתלמוד מוקדשת סוגיה נרחבת להגדרת הקרובים ורמת הקירבה שנכללת באיסור עדות זה. במסגרת זו התייחס רב חסדא לשאלה האם מחותנים מותרים להעיד זה על זה^[68]:

• אמר רב חסדא: אבי חתן ואבי כלה - מעידין זה על זה, ואינם דומים זה לזה אלא כמגופה (=מכסה חבית) שאינה מתאימה לחבית (כלומר, אינם נחשבים כקרובים).

ככהן, מסר רב חסדא הלכות רבות בדיני ברכת כהנים^[69]:

• מה מברך? אמר רבי זירא אמר רב חסדא: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה.

כשעוקר רגליו (ללכת לברך) מה אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל - לא יהא בה מכשול ועוון.

וכשמחזיר פניו מן הציבור (מסתובב בסיום הברכה) מה אומר? הורה רב חסדא לרב עוקבא ודרש: רבונו של עולם, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה עימנו מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל...^[70].

אמר רב חסדא: אין הכהנים רשאים לכופף קִשרי אצבעותיהן^[71], עד שיחזרו פניהם מן הציבור.

אמר רבי זירא אמר רב חסדא: אין הקורא רשאי לקרות "כהנים" (לפני תחילת הברכה) עד שיכלה "אמן" מפי הציבור; ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה - עד שיכלה דיבור מפי הקורא (החזן המקריא להם את מילות הברכה); ואין הציבור רשאין לענות "אמן" - עד שתכלה ברכה מפי הכהנים; ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת - עד שיכלה "אמן" מפי הציבור.

ואמר רבי זירא אמר רב חסדא: אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל שליח ציבור ב"שים שלום"; ואינן רשאין לעקור רגליהם ולילך - עד שיגמור שליח צבור "שים שלום".

בדיני אבלות^[72]:

• שנויה ברייתא: תכפוהו אבליו בזה אחר זה, הכביד שערו - מיקל בתער, ומכבס כסותו במים. אמר רב חסדא: בתער - אבל לא במספריים, במים - ולא בנתר ולא בחול. אמר רב חסדא: זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת.

בדיני אונאה^[73]:

• אמר רב חסדא: מכר לו שְווה חמש בשש, והוקר ועמד על שמונה, מי נתאנה? לוקח, לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, משום שאומר לו: אילו לא הונית אותי לא היית יכול לחזור בך, עכשיו שהונית אותי תוכל לחזור בך?! ותנא תונא (התנא של המשנה מסייע לדין זה): "יפות ונמצאו רעות - לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר".
• ואמר רב חסדא: מכר לו שְווה שש בחמש, והוזלו ועמדו על שלוש, מי נתאנה? מוכר, מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח, שאומר לו: אילו לא הונית אותי לא היית יכול לחזור בך, עכשיו תוכל לחזור בך?! ותנא תונא: רעות ונמצאו יפות - מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח.

נוסח תפילת הדרך נמסר מפיו של רב חסדא^[74]:

• ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך. מאי תפילת הדרך? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך, ותשלח ברכה במעשי ידי, ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, ברוך אתה ה' שומע תפלה..

בדיני עבודת בית המקדש, נאמר במשנה שכהן ערל (לא מהול) פסול מעבודה במקדש ובהקרבת הקרבנות^[75]:

• כהן ערל מחלל עבודה. מניין? אמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו^[76]: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי".

אחד ממאמריו ההלכתיים שמסר רב חסדא, בשם רבו, מר עוקבא, עוסק במזונות האישה והילדים של אדם שנעשה שוטה:

• ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מי שנשתטה, בית דין יורדין לנכסיו, וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר^[77].

בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש אסור לדבר. והוסיף רב חסדא^[78]:

• אמר רב חסדא: סח בין תפילה לתפילה - חוזר ומברך (על מצוות תפילין).

מדרשותיו במוסר ובאגדה

רב חסדא היה עוסק רבות באגדה, והיה לו אמורא שישב לפניו והיה מסדר לפניו את אגדות התלמוד‏^[79]

• אמר רב חסדא: לעולם ישכים אדם ("בערב שבת, לטרוח ולזמן הוצאת שבת" - פירוש רש"י) להוצאת שבת, שנאמר "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" - לאלתר^[80].
• אמר לו רבא לרפרם בר פפא: אמור לנו אדוני מן הדברים הטובים שאמרת בשמו של רב חסדא בעניין בית הכנסת! אמר לו, כך אמר רב חסדא: מהו שכתוב (כלומר, מהי דרשת הפסוק) "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב"^[81]? - אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות^[66].
• אמר רב חסדא, ויש אומרים מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח - אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר^[82]: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי 'אותו' אלא 'אִתו לא אוכל'. יש שגורסים דרשה זו על מספרי לשון הרע, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית"^[83].
• אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל^[84].
• אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו - מעמיקין לו גיהנם, שנאמר "שׁוּחָה עמֻקה פי זרוֹת"^[85].
• אמר רב חסדא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, שנאמר "הנה ה' נצב על חומת אנך (לשון אונאה) ובידו אנך"^[86].
• אמר רבא, ויש אומרים רב חסדא: אם רואה אדם שייסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'"; פשפש ולא מצא - יתלה בביטול תורה, שנאמר: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו". ואם תלה ולא מצא - בידוע שייסורין של אהבה הם, שנאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח"^[87].
• אמר רב חסדא: אין תורה נקנית אלא בסימנין, שנאמר "שימה בפיהם", אל תקרי 'שימה' אלא 'סימנה'^[88].
• אמר רב חסדא: בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שֶׁבַּיָּם, שנאמר: "מכל אשר בחרבה מתו", ולא דגים שבים^[89].
• אמר רב חסדא: בתחילה, קודם שחטאו ישראל (בעריות) - הייתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד, שנאמר: "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך". כיוון שחטאו - נסתלקה שכינה מהם, שנאמר: "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך"^[90].
• אמר רב חסדא: נישאת פחותה מבת עשרים - יולדת עד גיל ששים, בת עשרים - יולדת עד ארבעים, בת ארבעים - שוב אינה יולדת^[91].

מפורסמים דבריו של רב חסדא על לידת בת ראשונה^[47]:

• אמר רב חסדא: בת תחילה - סימן יפה לבנים. ... אמר רב חסדא: ובשבילי - בנות עדיפות לי מבנים.
• א"ל רב חסדא לאבימי: קיבלנו במסורת, שמסכת עבודה זרה של אברהם אבינו ארבע מאות פרקים הייתה; ואנחנו חמישה שונים (במשנה שלנו יש 5 פרקים במסכת עבודה זרה), ואיננו יודעים (איננו מבינים) מה שאנחנו אומרים^[92].

מהנהגותיו

רב חסדא היה לומד בשקידה, ובשל כך היה ממעט לישון בלילות. על כך נאמר בתלמוד^[93]:

אמרה לו בתו של רב חסדא לרב חסדא: לא רוצה אדוני (אבא) לישון מעט? אמר לה: תיכף יבואו ימים ארוכים וקטנים ("ימים שהוא בקבר אריכי לישן, וקטיני לעסוק בתורה ובמצוות" - פירוש רש"י), ונישן הרבה.

חתימתו של רב חסדא הייתה האות סמ"ך (האות השנייה בשמו)^[94].

רב חסדא היה מעיר על קיום ההלכה במידת הצורך.

רב חסדא מצא את רב חננאל שהיה כותב ספרים (תורה) שלא מן הכתב (בעל פה). אמר לו: ראויה כל התורה כולה להיכתב על פיך, אלא (אבל) כך אמרו חכמים: אסור לכתוב [אפילו] אות אחת שלא מן הכתב^[95].

רב חסדא התברך בעושר, ומכספו בנה את בית הישיבה בסורא (ד'נ"ג, 293). למרות עושרו הרב נמנע רב חסדא מלזלזל בממון, ונזהר בשמירתו. מסופר עליו שאת כל המפתחות שהיו לו היה מוסר לשמשו, מלבד המפתחות למחסן העצים, המשמשים לבישול ולהסקה, שכך היה אומר: מחסן אחד של חיטים צריך 60 מחסנים של עצים^[96].

בפרדסיו היה מסייר בעצמו, ומסופר כי פעם אחת ראה דקלים בין הגפנים, ואמר לאריסו לעוקרם, כי שווי הגפנים רב משווי הדקלים: "גופני קני דקלי, דקלי לא קני גופני" (גפנים קונות דקלים, דקלים אינם קונים גפנים). עוד מסופר עליו, שהוא בעצמו כי כשהיה הולך בין הקוצים, היה מגביה את בגדו (שלא ייקרע בקוצים). אמר: זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה (- דרכו של בשר החי להתרפא מפצעיו, אבל הבגד אינו מתרפא מקרעיו)^[97].

דומה לכך גישתו של רב חסדא ביחס לגדרי איסור "בל תשחית"^[98]:

ואמר רב חסדא: מי שאפשר לו לאכול לחם שעורים ואוכל לחם של חיטים - עובר משום (איסור) בל תשחית.

התלמוד דוחה מאמר זה של רב חסדא מן ההלכה, בהסבר כי "בל תשחית דגופא עדיף" ('בל תשחית' של הגוף משמעותי יותר) - יש ערך לטובת הגוף והנאתו, ואין אכילת לחם חיטים נחשבת לאיסור בל תשחית.

כאמור לעיל, הרבה רב חסדא לדרוש בענייני מוסר ודרך ארץ. הוא גינה את הכעס והקפדנות, וכן גינה את ניבול הפה, את הזנות ואת האונאה וקרא לערוך חשבון נפש^[99].

פטירתו

רב חסדא האריך ימים ונפטר בגיל 92. בתלמוד הבבלי מסופר, שמלאך המוות התקשה לבצע את שליחותו בנוגע לרב חסדא, כיוון שפיו של רב חסדא לא הפסיק מלימודו. מלאך המוות הבעית את רב חסדא, וכך הפסיק רב חסדא לרגע את לימודו, ומלאך המוות הצליח לגשת אליו^[100].

כשנפטר רב חסדא סברו החכמים לשים ספר תורה על מיטתו. אמר להם רבי יצחק: דבר שרבוֹ (רב הונא) אינו סובר, אנו נקום נעשה לו?

סברו שלא לשלול את הקרעים (מהלכות האבלות, שקורעים קרע בבגד על תלמיד חכם שנפטר; והשלילה היא החזרת הקרע למקומו, לקראת האיחוי). אמר להם רבי יצחק בר אמי: חכם, כיון שהחזירו פניהם (שהסתובבו) מאחורי המיטה - שוללין^[28].

רבא, חתנו, לא היה סמוך אליו בשעת פטירתו, על פי המסופר בתלמוד, ושמע על כך ברמז מן השמיים^[101]:

רבא, היה מביא לו אריסו עופות שליו בכל יום (שהיה מוצא בכל יום). יום אחד לא הביא. אמר רבא: מה זה? עלה לגג, שמע ילד שאומר את הפסוק (חבקוק ג טז) שמעתי ותרגז בטני. אמר: שמע מניה (אלמד מזה שרמזו לי מן השמיים) נפטר רב חסדא, ובגלל הרב אכל התלמיד (עד עכשיו היו שולחים לי שליו מן השמיים בזכותו של רב חסדא).

אחריו, כאמור, לימד בסורא רבה בנו של רב הונא, או - לפי נוסחה אחרת - רבה בר חייא, אבל לא מונה ראש ישיבה רשמי^[102].

לקריאה נוספת

• ד"ר יהושע הורוויץ, רב חסדא, אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים (כרך א), בעריכת ד"ר מרדכי מרגליות.
• הרב זאב יעבץ, תולדות ישראל (כרך ז), עמ' 133-139.
• הרב יחיאל הלפרין, סדר הדורות, ערך רב חסדא.
• י' פלורסהיים, לתולדות חייו של רב חסדא, סיני עא, ירושלים ה'תשל"ב, עמוד קכא-קלא.
• מ"ב לרנר, מחקרי תלמוד: בעא מיניה רב חסדא מרב הונא, סיני נט, ירושלים ה'תשכ"ו, עמ' טז-כב.

הערות שוליים