זעירי
|
|
| זעירי | |
|---|---|
| מקום פעילות | ארץ ישראל |
| דור | שני לאמוראים |
| בית מדרש | ישיבת טבריה |
| רבותיו | רבי יוחנן |
| תלמידיו | רב חייא בר אשי; סורחב בר פפא; אבא בר חנן; רב דימי ורב נחמן |
זעירי (השני) היה אמורא בדור השני לחכמי ארץ ישראל, מגדולי תלמידי רבי חנינא[1], ורבי יוחנן[2]. אמרותיו ופסקיו, מוזכרים עשרות פעמים בתלמוד.
מעמדו בישיבת טבריה[עריכה]
זעירי היה גדול תלמידי רבי חנינא, ומגדולי חכמי ארץ ישראל, יותר מרבי אלעזר שנודע כ"מרא דארעא דישראל". על כך יעיד המעשה הבא המובא בגמרא ריש לקיש שחה בים, בא רבה בר בר חנה ונתן לו את ידו, ושוחח עימו. הגמרא שואלת? האם ייתכן שריש לקיש נתן את ידו לרבה בר בר חנה? הרי ידוע, כי ריש לקיש, למי שהיה נותן לו את ידו, הביאו לו הלוואה כספית ללא עדים, שכן אפילו לרבי אלעזר שהיה מרא דארעא דישראל (ראש החכמים בארץ ישראל) לא נתן את ידו, ומתרצת הגמרא, כי אם אם המעשה היה בריש לקיש, כנראה שהאדם השני היה זעירי.
בשונה מאמוראים אחרים, כאשר הוא היה אומר שבמשנה חסר קטע מסוים, קבעו חכמי הזמן את הוספתו כחלק מנוסח המשנה, בשונה למשל מהוספותיו של רב ששת[3] הוא נודע בכושר הסברתו המיוחד, עד שאמר עליו רבא[4]: כל ברייתא שזעירי אינו מפרש אותה, לא ניתן לפרש אותה.
הוא לא נזכר בתלמוד בשם "רבי", באף מקום[5], וזאת על פי המאמר "גדול מרבן שמו", כלומר גדול יותר רב כאשר אינו נקרא בשם תואר, שכן שמו עצמו הוא תוארו.
הקפדתו היתירה על יוחסין[עריכה]
רבי יוחנן, גדול חכמי ארץ ישראל רצה שזעירי ישא את בתו, אבל זעירי התחמק ממנו מכיוון שהוא היה מבבל הנחשבת למיוחסת יותר ביחס לארץ ישראל שבה התערבו פסולין. פעם אחת הגיעו לשלולית מים וזעירי הרכיב את רבי יוחנן על כתיפו. אמר לו רבי יוחנן באותה שעה: תורתי כשירה לך, ואילו בתי אינה טובה בשבילך? אך למרות זאת זעירי המשיך להתחמק ממנו. והגמרא מסבירה כי רבי יוחנן לא ידע את אמרתו של רבי אלעזר "לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה סולת נקייה", כך שבבל הייתה מיוחסת לגמרי, שזו היא הסיבה רצה זעירי לקחת את בתו של רבי יוחנן לאשה, עקב יחוסו הגדול יותר מאשר רבי יוחנן[6].
גם הלכתית, החמיר זעירי בהלכות יוחסין. כך למשל התייחסותו למשנה במסכת כתובות[7]: "ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה "מה טיבו של איש זה?" - "איש פלוני, וכהן הוא". רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת. ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה". התחבטו חכמי ארץ ישראל בפירוש משנה זו, מדוע סובר רבי יהושע לא יאמינו לאשה לומר שנבעלה לאדם כשר, הרי יש לה מיגו. רב אסי תירץ, שהכוונה במילה "מדברת" היא כינוי בלשון נקייה ליחסי אישות שהמקרא[8] קורא לה בלשון אכילה ודיבור, ולכן אין לאשה מיגו לומר שלא נבעלה, שהרי ראו שנבעלה. זעירי לעומת זאת, הסביר את המשנה כפשוטה שראוה מדברת ומתייחדת עם אדם במקום סתר, ולא מאמינים לה לומר שלא נבעלה, ולמרות שעל פי ההלכה אין אוסרין אשה על יחוד, מעלה עשו ביוחסין, מפני חומרתן.
גישה זו, מקובלת הייתה בידי זעירי מרבו רבי חנינא שכן גם הוא סבר כי יש להחמיר במיוחד ביוחסין ובלשון חז"ל "מעלה עשוי ביוחסין". לפי זה פירש זעירי בשם רבו רבי חנינא, את המשנה במסכת כתובות[9] "אמר רבי יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה אמר רבי יוחנן בן נורי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תינשא לכהונה", ופירש שמדובר שם שעברה שם קבוצת אנשים שכל אחד מהם כשר לכהונה - כלומר שאינו פוסל בביאתו את האשה שבא עליה, ואינו נתין או ממזר, ומלבד זאת רוב אנשים העיר כשרים לכהונה, כך שישנם שני רוב להכשיר. בטעם הדבר פורש בתלמוד, שלא די ברוב אחד, כמו שאר ההלכות שבהן נפסק להלכה כי אם הרוב כשר ניתן לסמוך עליו למעשה, ולמשל אם נמצאה חתיכת בשר ליד עשרה חנויות שתשעה מהן כשרות - מותר לאכול את חתיכת הבשר, אך ביוחסין החמירו שצריך שני רוב, וגזרו שמא אם יסתמכו על רוב אחד, שמא יקרה שהאשה תבוא לביתו של הבועל, שאז הבועל הוא "קבוע", ותקף לגביו הכלל "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ולכן גזרו שגם כאשר הבועל יצא מביתו ואינו קבוע בביתו, אין לסמוך על רוב העיר, ואף על רוב קבוצה שמהם פירש אחד ובעל אין לסמוך, שמא יסמכו על רוב העיר במקרה של קבוע שבו אין רוב מועיל.
מסחרו[עריכה]
הוא היה סוחר, וגם היה נוסע ממדינה למדינה, לצורך מסחרו. באחת ממסעותיו עבר במצרים, שמליאה הייתה בכשפים, וקנה חמור, אך כאשר רצה להשקותו מים, התברר כי הכשפים נמסו והתפוגגו, ומדובר למעשה בגמל, שמחירו זול יותר. המוכר אמר לו: לו היה עלי להחזיר לך, שכן כל אחד יודע שכאשר קונה הוא בעל חיים עליו להשקותו מים לפני הקנייה כדי לבדוק מי הוא הבעל חיים האמיתי, ולולי זעירי אתה ששמך מפורסם בכל העולם לא היינו מחזירים לך את הכסף[10].
תלמידיו[עריכה]
על תלמידיו נמנו אבא בר חנן[11], שבת נ א}}, רב דימי שמסר מאמרותיו[12], רב נחמן[13], רב חייא בר אשי[14] וסורחב בר פפא[15]
קישורים חיצוניים[עריכה]
- יהודה ליב הכהן מימון (עורך), "זעירי", יחוסי תנאים ואמוראים, ירושלים, תשכ"ג 1963, עמודים קצ"ו-ר"ד, באתר HebrewBooks
- זעירי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
הערות שוליים