דבורה הנביאה: הבדלים בין גרסאות בדף

דבורה אשת לפידות היתה האישה היחידה ששימשה כשופטת, הרביעית מבין השופטים המוזכרים בספר שופטים, ואחת משבע הנביאות שהיו בעם ישראל.

קורות חייה

תקופתה של דבורה

לאחר מותו של אהוד בן גרא, חזרו בני ישראל לעשות את הרע בעיני ה'. כעונש, השתעבדו ישראל ליבין מלך כנען, שישב בחרושת הגויים. בראש צבאו של יבין עמד שר הצבא סיסרא, ובצבאו היו תשע-מאות רכב ברזל.

דבורה נהגה לשבת תחת "תומר דבורה" שבין הרמה ובין בית אל בהר אפרים, וישראל עלו אליה לשם למשפט.

ציווי ברק

לאחר שבני ישראל צעקו אל ה', שלחה דבורה, וקראה לברק בן אבינועם משבט נפתלי, להושיע את ישראל מיד יבין. דבורה ציוותה את ברק בשם ה' לאסוף עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון אל הר תבור, ומשם לרדת אל נחל קישון - ו-ה' ימשוך לשם את סיסרא וצבאו ויתן אותו ביד ברק.

ברק התנה את צאתו לשליחות זו בכך שדבורה תלך עמו - ודבורה אמרה כי אמנם תלך, "אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אשה ימכר ה' את סיסרא". לאחר הסכמתה, אסף ברק עשרת אלפים איש מבני זבולון ונפתלי, ועלה איתם ועם דבורה אל הר תבור.

המלחמה בסיסרא

כאשר שמע סיסרא שבני ישראל התאספו להר תבור, הוא אסף את צבאו אל נחל קישון, שלמרגלות הר תבור. אז אמרה דבורה לברק: קום, כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך - הלא ה' יצא לפניך!. ברק ירד בראש צבאו לנחל, וה' המם את סיסרא וצבאו - על פי השירה, עלה נחל קישון על גדותיו, מה שהפך את היתרון העצום של סיסרא - תשע מאות רכב הברזל - לחיסרון, שכן הרכב נתקע בבוץ. סיסרא ירד מהמרכבה, וברח ברגל משדה הקרב, וברק רדף אחרי צבאו עד חרושת הגויים, והשמיד את כל הצבא.

מות סיסרא

סיסרא נמלט, והגיע אל אוהל חבר הקיני, שם אשתו של חבר, יעל, יצאה לקראתו, והציעה לו להכנס לאוהל. סיסרא נכנס, ויעל כיסתה אותו בשמיכה, ונתנה לו חלב לשתות למרות שהוא ביקש מים.

סיסרא ביקש מיעל לעמוד בפתח האוהל, ואם יעבור מישהו וישאל אם יש שם אדם - לשקר ולומר שאין. הוא נשכב ונרדם, ויעל לקחה יתד של אוהל ופטיש, ניגשה אליו בשקט, ותקעה את היתד ברקתו. כך התקיימו דברי דבורה שסיסרא יהרג בידי אישה.

כאשר עבר שם ברק, הזמינה אותו יעל להכנס, והראתה לו את סיסרא, ששכב מת כשהיתד תקועה ברקתו. לאחר סיום המלחמה, שקטה הארץ במשך ארבעים שנה.

שירת דבורה

לאחר הניצחון, שרה דבורה שירה ביחד עם ברק. בשירה משבחים דבורה וברק את ה' על ההצלה, מתואר המצב הקשה ששרר בישראל לפני המלחמה, מצוינים לשבח המתנדבים למלחמה: בני השבטים אפרים, בנימין, חלק ממנשה, זבולון, נפתלי ויששכר, ומגונים המתשתמטים מהמלחמה: בני שבט ראובן, חלק משבט מנשה ודן, וכן יושבי העיר מרוז הסמוכה למלחמה שלא הגיעו למלחמה כלל, למרות שיכלו לעזור.

בשירה מתואר גם הניצחון במלחמה, ומתוארת השתתפותם של כל איתני הטבע במלחמה. מוזכרת לשבח יעל, שהרגה את סיסרא, ובסוף מוזכרת אם סיסרא, שמצפה לחזרתו של בנה כגיבור מן המלחמה, ולא מבינה מדוע הוא מתעכב. השירה מסתיימת בתפילה: "כן יאבדו כל אויביך ה' ואהביו כצאת השמש בגברתו" (שופטים ה).

שירת דבורה נקראת כהפטרת פרשת בשלח (למנהג האשכנזים קוראים גם את סיפור המלחמה ולמנהג הספרדים קוראים רק את השירה).

דמותה של דבורה

כאמור, היתה דבורה אחת משבע הנביאות - האחרות הן שרה אשת אברהם, מרים אחות משה ואהרן, חנה אם שמואל, אביגיל אשת דוד, חולדה ואסתר - ואף השופטת האישה היחידה. למרות זאת, לא רואה דבורה את עצמה במעמד של גבר, וכאשר מבקש ממנה ברק לצאת איתה למלחמה, היא רואה זאת בעין שלילית, ואומרת שלא בדרך זו תהיה תפארתו. גם בשירה החלוקה ברורה: עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר - קום ברק ושבה שביך בן אבינעם. המלחמה היא לגבר, והשירה לאישה.

פירוש השם "לפידות", הוא על פי הפשט שם בעלה, אך במדרש אומרים חז"ל, שהיתה עושה פתילות להאיר במשכן. וכן מוזכר במדרש (ילקוט שמעוני): בעלה של דבורה עם הארץ היה. אמרה לו: בוא ואעשה לך פתילות ולך לבית המקדש שבשילה - אז יהיה חלקך בין הכשרים שבהם ותבא לחיי העולם הבא. והיא עושה פתילות והוא מוליך לבית המקדש... והיא מתבוננת [כלומר, חושבת] ועושה פתילות עבות, כדי שיהא אורן מרובה. והקב"ה, בוחן לבות וכליות, אמר לה: דבורה, את נתכוונת להרבות אורי - אף אני ארבה אורך ביהודה ובירושלים. יש מדרש שבעלה הוא ברק בן אבינועם (מובא ברד"ק). מצודת דוד מפרש את המילה לפידות, "אשת חיל - זריזה במעשיה כלפיד אש".

בגמרא מובא שהיתה יושבת תחת התומר כדי למנוע יחוד.

דבורה קוראת לעצמה בשירה "אם בישראל", ומשבחת את עצמה שבעם ישראל כבר חדלו פרזון [לשבת בערים ללא חומה] - עד שהיא קמה. חז"ל אומרים, שכתוצאה מכך שהתגאתה, ניטלה ממנה הנבואה, ולכן עונים השומעים, ואומרים לה: "עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר" (בבלי פסחים סו, ב)