בושם האפרסמון: הבדלים בין גרסאות בדף
אריאל ביגל נ"י (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
|||
| (5 גרסאות ביניים של 3 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{מפנה|אפרסמון|דינים הקשורים לאפרסמון|אפרסמון והלכותיו}} | |||
[[תמונה:Sapsaphas Madaba with Afarsimon in half circle.jpg|left|thumb|250px|ענף של האפרסמון במפת מידבא, מסומן בחצי עיגול : המקור - ויקישיתוף, הצלם = M. Disdero, Madaba]] | [[תמונה:Sapsaphas Madaba with Afarsimon in half circle.jpg|left|thumb|250px|ענף של האפרסמון במפת מידבא, מסומן בחצי עיגול : המקור - ויקישיתוף, הצלם = M. Disdero, Madaba]] | ||
| שורה 25: | שורה 26: | ||
"הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם-רֹפֵא אֵין שָׁם: כִּי, מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה, אֲרֻכַת, בַּת-עַמִּי.(פרק ח', כ"ב) | "הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם-רֹפֵא אֵין שָׁם: כִּי, מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה, אֲרֻכַת, בַּת-עַמִּי.(פרק ח', כ"ב) | ||
===הנטף, הצרי, | ===הנטף, הצרי, הקטף והבושם === | ||
לאפרסמון שמות נרדפים :ה"נטף" <ref> | לאפרסמון שמות נרדפים: ה"נטף"<ref>רבי [[דוד קמחי]] מפרש: "נטף" הוא כלי בו שמים את הצרי</ref>, "צרי" , "קטף" ו"בושם" . רבן [[שמעון בן גמליאל]] כתב כי: "הצרי אינו אלא שרף [הנוטף] מעצי הקטף" ([[מסכת כריתות]], ו' א'). [[תרגום אונקלוס]] מתרגם שה"נטף" הוא "בוסמין" ו[[תרגום יונתן]] כותב: "בוסמי קטף". ה"בשם" המוזכר ב[[שיר השירים]] אף הוא מיוחס לצמח בושם מפורסם <ref>עין גדי מוזכרת בשיר השירים כמקום אירועים</ref>. במדרש [[בראשית רבה]] שחובר ב[[ארץ ישראל]] ונערך במאה החמישית או השישית מזוהה ה[[צרי]] עם "בלסם-קטף" <ref>'''קחו מזמרת הארץ בכליכם''' רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: דברים שהן מזמרין בעולם, חלזון, חמר, קטף, ומור, איגורי, ומעט צרי, בלסם, קטף, מעט דבש. (סימני הפיסוק אינן במקור)</ref>. הצרי ניתן לזיהוי עם האפרסמון עקב היותו גם בחומר דליק ועל כך מעיד ה[[תלמוד בבלי]] [[מסכת שבת]] כ"ה - כ"ו ש"אין מדליקים בצרי" בערב שבת. [[רש"י]] בעקבות [[ספר יוסיפון]] זיהה את האפרסמון עם "פנג" ([[ספר יחזקאל]]כ"ז, י"ז) ובשם "בלשמא". | ||
ב[[ספר מלכים]] א' כתוב :"וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב, וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר-נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. (י','). '''כַבֹּשֶׂם הַהוּא''' מיוחס לבושם האפרסמון. | ב[[ספר מלכים]] א' כתוב: "וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב, וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר-נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. (י', י'). '''כַבֹּשֶׂם הַהוּא''' מיוחס לבושם האפרסמון. | ||
==השימוש בעצים או במופק מהם== | ==השימוש בעצים או במופק מהם== | ||
| שורה 44: | שורה 45: | ||
המקורות התלמודיים מצביעים על כך כי במקדש השתמשו בעצי אפרסמון ולא בשמן האפרסמון. | המקורות התלמודיים מצביעים על כך כי במקדש השתמשו בעצי אפרסמון ולא בשמן האפרסמון. | ||
* ב[[מסכת ברכות]] מוזכר "המוגמר" - הוא קטורת של חומרי בושם הנשרפים באש ומעלים ריח ניחוח להנאה ולצרכים אחרים. ושם נאמר: "כל המוגמרות מברכים עליהן " | * ב[[מסכת ברכות]] מוזכר "המוגמר" - הוא קטורת של חומרי בושם הנשרפים באש ומעלים ריח ניחוח להנאה ולצרכים אחרים. ושם נאמר: "כל המוגמרות מברכים עליהן "בוקר '''עצי''' בשמים" (מ"ג,א') | ||
* כפי שכבר הבאנו לעיל: "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר".([[מסכת ברכות]] מ"ג , ע"א) - | * כפי שכבר הבאנו לעיל: "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר".([[מסכת ברכות]] מ"ג , ע"א) - | ||
* [[רש"י"]] מפרש שה'''עץ''' עצמו בא לפנינו". | * [[רש"י"]] מפרש שה'''עץ''' עצמו בא לפנינו". | ||
==בין ה"שרף" לבין השמן== | ==בין ה"שרף" לבין השמן== | ||
גרסה אחרונה מ־15:13, 21 באוגוסט 2011
|
|
- הדף "אפרסמון" מפנה לכאן. לערך העוסק בדינים הקשורים לאפרסמון, ראו אפרסמון והלכותיו.
בושם האפרסמון, היה, לפי המשוער ה"נטף" ששימש לקטורת הסמים במשכן וה"צרי" - בבית המקדש. מקורו של הבושם הוא מעץ האפרסמון אשר גדל באגן דרום ים המלח, מצוער בדרום, דרך עין גדי ועד יריחו בצפון. פליניוס הרומאי כותב בספרו "תולדות הטבע" [1] "אין מכל הבשמים מי שידמה לאפרסמון (balsamum). הארץ היחידה שלה הוענק צמח זה היא יהודה". נראה שחבל ארץ יהודה שאליו הם מתכוונים הוא "עמק יהודה", הכולל בתקופת המשנה את האזור "מעין גדי ועד יריחו" (תוספתא, שביעית פ"ז ה"י; ירושלמי, שביעית פ"ט ה"ב; לח ע"ד).
השימוש באפרסמון היה בתור בושם, לקטורת, לרפואה - לכאב ראש בעיקר - ולמשיחת מלכים בעת ההכתרה [2].
על איכות הפרי העיד התלמוד הבבלי אשר מספר כי האפרסמון של בית רבי הועמד בדרגה אחת עם האפרסמון של בית הקיסרות הרומית וכך כתוב : "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר" מסכת ברכות מ"ג , ע"א).
עוד על סגולותיו של הבושם מובא המדרש באיכה רבה המתאר את התנהגותן של בנות ציון, אשר הביא לחורבן בית המקדש:" ר' יוסי אומר שהיתה צרה צורת דרקין על מנעליה ורבנן אמרין שהיתה מביאה זפק של תרנגול וממלא אותו אפרסמון ונותנת אותו בין עקיבה למנעלה וכשהיתה רואה כת של בחורים היתה דופקת עליו והיה אותו הריח מפעפע בהן כארס הזה של עכנא (הנחש) ( פ"ד ,י"ח).
קיימת השערה כי האפרסמון היה בראש סממני הקטורת שהוקרבו במשכן – הנטף ובבית המקדש- הצרי. דר' זהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן כי "זיהוי הצרי המקראי הוא מעורפל, יחד עם זאת הצרי כפי שהוא מוזכר אצל חז"ל הוא בעיני ודאי". "
אין מדובר באפרסמון של ימינו ששמו המדעי הוא : Diospyrus_Kaki.
זיהוי העץ במקרא[עריכה]
הצרי מהגלעד[עריכה]
השם המדעי המעודכן של עץ ה"אפרסמון" הוא Commiphora gileadensis , שם הכולל בו את שם חבל בו הוא גדל בעבר הגלעד. השם המדעי הקודם של האפרסמון היה Commiphora Opobalsamum. מיכאל זהרי, פרופסור לבוטניקה, סבור כי הצמח גדל בר באזור עין גדי ובגלעד. ספר בראשית - כתוב על השיירה המביאה צורי מהגלעד ( והעוברת ליד הבור בעמק דותן בו נמצא יוסף הצדיק:
"וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד; וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ (ל"ז, כ"ה).
וכן ספר ירמיהו, כאשר הנביא ירמיהו מתאונן על בני ישראל מדוע הם פונים למקורות זרים. "הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם-רֹפֵא אֵין שָׁם: כִּי, מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה, אֲרֻכַת, בַּת-עַמִּי.(פרק ח', כ"ב)
הנטף, הצרי, הקטף והבושם[עריכה]
לאפרסמון שמות נרדפים: ה"נטף"[3], "צרי" , "קטף" ו"בושם" . רבן שמעון בן גמליאל כתב כי: "הצרי אינו אלא שרף [הנוטף] מעצי הקטף" (מסכת כריתות, ו' א'). תרגום אונקלוס מתרגם שה"נטף" הוא "בוסמין" ותרגום יונתן כותב: "בוסמי קטף". ה"בשם" המוזכר בשיר השירים אף הוא מיוחס לצמח בושם מפורסם [4]. במדרש בראשית רבה שחובר בארץ ישראל ונערך במאה החמישית או השישית מזוהה הצרי עם "בלסם-קטף" [5]. הצרי ניתן לזיהוי עם האפרסמון עקב היותו גם בחומר דליק ועל כך מעיד התלמוד בבלי מסכת שבת כ"ה - כ"ו ש"אין מדליקים בצרי" בערב שבת. רש"י בעקבות ספר יוסיפון זיהה את האפרסמון עם "פנג" (ספר יחזקאלכ"ז, י"ז) ובשם "בלשמא".
בספר מלכים א' כתוב: "וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב, וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר-נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. (י', י'). כַבֹּשֶׂם הַהוּא מיוחס לבושם האפרסמון.
השימוש בעצים או במופק מהם[עריכה]
לפי המקורות הבושם הופק על ידי קליפות העץ. חוקר הצמחים תיאופרסטוס (371 לפנה"ס - 286 לפנה"ס כותב: "אומרים כי השרף נאסף על ידי חריצת הקליפה בחתיכות ברזל מאונקלות בעונה החמה (של השנה) ". בשיטה זו הכמות שניתן לאסוף היא קטנה, ריח הבושם עז מאד ולמעשה מערבבים אותו עם סממנים שונים. לכן, ההנחה היא שנעשה שימוש בענפים של העץ, שגם הם ריחניים ונמכרים במחיר גבוה.
עדות לשימוש בבלסם-העץ התגלתה במצדה. בתוך קובץ פפירוסים במחנה "הלגיון הרומי העשירי" בשתי פיסות שונות, נכתבה המילה Xylobalsamo. בלסם-העץ היה כנראה בשימוש הצבא הרומי לצרכים רפואיים או לקטורת [6]
זהר עמר, בעקבות ניתוח פרשני ימי הביניים, מעלה את האפשרות שבמקדש לא הקטירו את הבושם שנטף מקליפת העץ, אלה את "עצי-הקטף" עצמם , שהיו רוויות בשמים, "בלשם העץ" (Xylobalsamo) מהם מיצו את השמן או השתמשו במקלות.
ההיסטוריון הרומי " פליניוס הזקן" מביא את התיאור המלא והמפורט ביותר" הפקת המוהל מהענפים נעשה על ידי חיתוך (הקליפה) בעזרת זכוכית, אבן או סכין העשויה עצם...המוהל הנוטף מהחתך נקרא אופובלסטום (Opobalasamon) הוא מתוק ונוטף נטיפות זעירות. הנטף נספג בעזרת פקעיות צמר לכלים העשויים מקרני בעלי-חיים, ומועבר מהן לאחסון בכלי חרס חדשים. הנטף דומה לשמן זית סמיך. תחילה בגוון לבן ואחר כך צבעו נוטה לאדום ומתקשה...קיים גם שוק לענפים. חמש שנים לאחר כיבוש ממלכת יהודה בשנת 70 הכניסו הזמורות והמוהל המופק מהן 800,000 ססטרציות (לאוצר רומא). זמורות אלו נקראות "בלסם-העץ" (Xylobalsamo). מרתיחים אותם בשמנים ריחניים והם באו במקום המוהל. אפילו הקליפות נמכרו לתרופות. וכך: נטף היה המוצר היקר ביותר, אחריו - העלים, אחריו - הקליפות והאחרון "
עצי הבשמים כמקור[עריכה]
המקורות התלמודיים מצביעים על כך כי במקדש השתמשו בעצי אפרסמון ולא בשמן האפרסמון.
- במסכת ברכות מוזכר "המוגמר" - הוא קטורת של חומרי בושם הנשרפים באש ומעלים ריח ניחוח להנאה ולצרכים אחרים. ושם נאמר: "כל המוגמרות מברכים עליהן "בוקר עצי בשמים" (מ"ג,א')
- כפי שכבר הבאנו לעיל: "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר".(מסכת ברכות מ"ג , ע"א) -
- רש"י" מפרש שהעץ עצמו בא לפנינו".
בין ה"שרף" לבין השמן[עריכה]
מובא בשם רבן שמעון בן גמליאל כתב כי :"הצרי אינו אלא שרף [הנוטף] מעצי הקטף" (מסכת כריתות, ו' א') ולפי התלמוד הירושלמי : "של עצי הקטף". אפשר כי הצרי שהוקטר בבית המקדש היה מהשרף שבתוך עצי הקטף ולא מתוך השמן שנטף מחוץ לקליפת העץ לאחר פציעתו [7]. הדיוק מדברי רשב"ג מביא אותנו למסקנה שהצרי שבקטורת היא "בלסם-העץ". גם רבי סעדיה גאון והרמב"ם [8] זיהו את ה"נטף" ואת ה"צרי" עם עוד בלסם - כאשר המונח "עוד" משמעותו מקל או ענף.
רבי יוסף קארו סבור אחרת, לדעתו, הצרי הוא השרף הנוטף מן הקטף ולא מעץ עצמו. אך להלכה, לא הפסק כמוהו, כלומר העץ עצמו ולא השרף הושם בקטורת.
מוצקים או נוזלים בייצור הקטורת[עריכה]
המהל המופרש מן האפרסמון הוא צמיג, כפי שמעיד שמו הלטיני: Opobalasamon, מיץ האפרסמון - מדובר בשמן סמיך או משחה טבעית. האפרסמון הטהור היה מוצר יקר ערך ונמכר כטיפות נוזליות . הגאונים קבעה לה ברכה מיוחדת: "שנא מכל משח בשמי הנך מעצר להו וריחא, דהאי מאילנא נפיק" מרכיבי הקטורת הידועים היו עשויים מחומרים מוצקים יבשים, אשר עברו תהליך כתישה לאבק. הכנסת בושר אפרסמון כנוזל אינו מתאים לעריכת תערובת הקטורת. פרופ' יהודה פליקס חוקר הבוטניקה במקרא ובתלמוד סבור כי במשכן השתמשו במוצרי אפרסמון מוצק שהובאו מחצי האי ערב. אבל, כאשר הגיעו לארץ ישראל, והכירו את מיץ האפרסמון אכן השתמשו בו לפיטום (להכנת) הקטורת.
חומר דליק[עריכה]
השימוש בבושם האפרסמון במצב צבירה נוזלי מהוה סכנה. מובא מעשה באישה שהתקשתה בשמן האפרסמון והדליקה נר שבת ואחזה בה האש ונשרפה[9]. מסקנה אפשרית מכאן שבמקדש נמנעו מלהשתמש בשרף האפרסמון. מה עוד שגם שאר מרכיבי הקטורת היו דליקים. כך פחתה הסכנה לבהן. במשנה מודגש כי הכהן היה מקבל הוראת מדוייקות איך חהקטיר את הקטורת ו"מעולם לא שנה אדם בה" (מסכת תמיד, ו'ג'). נקבע כי קודם עליו לפזר את הקטורת רחוק ממנו ורק לאחר מכן להתקרב לכיוון עצמו. הרמב"ם מציין כי פיזור הקטורת על האש נעשה :"בנחת כמי שמרקד סולת" (הלכות תמידין ומוספין נ'ח').
הסתייגויות[עריכה]
זהר עמר מביא הסתייגויות אפשריות לדעתו כי ה"צרי" שהקטר במקדש הוא בלסם העץ ולא שמן האפרסמון או השרף היבש.
- לא סביר שישתמשו בחומר נחות לפיטום הקטורת. על כך הוא משיב כי בחירת התערובת נעשתה מטעמים מקצועיים ולכן נכללת "לבונה שריחה רע (מסכת כריתות ו',ב') ודבש למרות מעלותיו, שכן "אילו נותן לתוכה מעט דבש, לא היה העולם כולו יכול לעמוד בריחה (תלמוד ירושלמי,מסכת יומא, פרק ד' הלכה ה' - מ"א ד')
- כתישת בלסם- העץ אינה מלאכה קלה שכן הוא עשוי מסיבים דקים, שקשה לפורר אותם לאבקה. הבעיה נפתרה על ידי כך שהכנת הקטורת בוצעה רק על ידי אומנים לכך. אחת המימניות שנדרשו מהרוקח המוסמך היה ידע בשחיקת הסממנים השונים, בהתאם לקשיותם ושאר תכונותיהם.
בעקבות המחקר של זהר עמר ושל ד"ר דוד אילוז עולה, שאין כמעט לאפרסמון שרף מוצק, אלא נוזלי שאינו מתאים כמוגמר. לדעתינו, זה קשור גם לסוד האפרסמון, כלומר ניצולת מכסימלית של הנטף מהצמח ומהילתו בשמן בסיס באופן שלא יפגע בעוצמת הארומה.
האפרסמון בהלכה[עריכה]
- ערך מורחב - אפרסמון והלכותיו
החיוב של בושם אפרסמון בקדושת שביעית הוא במחלוקת: לדעת חכמים חייב, ולדעת רבי שמעון פטור, והלכה כמותו. לכתחילה, אין להכין "שמן עָרֵב", דהיינו שמן ריחני שבו הומסו בשמים, כמו נטף האפרסמון [10]. מותר להשתמש בשמן שנעשה בערב שביעית ל"סיכה", בתנאי שנרכז מאדם שאינו חשוד שערבב אותו עם שמן מתוצרת שביעית [11]
האפרסמון אינו חייב בערלה. העץ שאינו מוגדר כעץ פרי למאכל האדם - ענפיו והשרף הנמצא בעצתו, יהיו לכאורה פטורים מערלה וכנראה גם השרף בפריו, שהרי במקרה של האפרסמון הפרי הוא הטפל [12]. לדעה כי האפרסמון הוא עץ סרק שותף גם הרמב"ם.
היות והשתמשו בשיקוי המיוצר מאפרסמון, יחד עם יין ומים, בתור מחזק ומרפא לאדם והוא לא נועד לאכילה לאנשים בריאים, הרי התקנתו בשבת נאסרה [13]. יחד עם זאת, אם אכל ממנו ביום הכיפורים הוא פטור היות והוא נחשב לתרופה. העץ והשרף - הנטף - אינן חייבים בתרומות ומעשרות, שכן רק מאכל אדם חייב במעשרות. אבל אם נמהל בושם האפרסמון בשמן הראוי לאכילה, כמו "שמן ערב", יהיה חייב בתרומות ומעשרות [14] . רק את שמן הפילייטון או "שמן הנרד" חז"ל פטרו מתרומות וממעשר היות והוא הובא מחו"ל. הם לא עשו כן לגבי האפרסמון שהוא סמלה של ארץ ישראל. מכאן גם הברכה על האפרסמון "בורא שמן ארצנו" [15]. עם זאת, שמן האפרסמון חייב בתרומות ומעשרות למרות שאין הוא מיועד לאכית אדם. החיוב הוא מדרבנן, מחשש שמא עירב בו שמן שחייב במעשר . שמן מעין זה, עלול להיות פסול לאכילה, שהרי הוא כולל מרכיב של הקטורת. אבל ההנחה היא שמשון יוקרו מדטבר בכמות מיזערית שאינה פוסלת אותו ממאכל. הנוהג לערב שמן אפרסמון בשמן אחר יעידו הקנקנים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל ועליהם נמצאה הכתובת "בלסנה" או בלזמה" - שמותיו היוונים של האפרסמון. [16] במדרש תנחומא לפרשת נח מוזכר "חבית של אפרסמון" - המונח מתאים יותר לשמן מהול מאשר לנטף טהור הנמכר בפכיות קטנטנות. על ענפי אפרסמון המושמים ב"מוגמר" מברכים: "בורא מיני בשמים" ועל שמן האפרסמון "בורא שמן ערב".
התנהגות מגדלי האפרסמון[עריכה]
בחפירות הארכיאולוגיות בבית הכנסת העתיק בעין גדי התגלתה כתובת העשוי לשפוך אור על טיבם של מגדלי עץ האפרסמון. הכתובת מוצגת היום ב"מוזיאון רוקפלר". בסיומה מופיעה כתובת ארוכה, המתייחסת לכללי התנהגות בקהילת עין גדי. לפיה, כל מי שיגרום למחלוקת בין אדם לחברו, יספר לשון הרע על חברו לגויים, יגנוב או יגלה את סודה של הקריה - סוד הכנת אפרסמון , עליו התבססה כלכלת המקום, והיה מוצר יצוא חשוב תחול עליו הקללה הבאה ""זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא ייתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה" מקור=צבי אילן שאול ליברמן במאמר בתרביץ, כתב עת מדעי במדעי היהדות, מנסה לבחון את טיבה של חלק זה בכתובת והקשר האפשרי בין חלקיה ומדוע דווקא היה צריך לכתוב אותה בבית הכנסת. לכתובת זו אין דמיון לתוכנם של כתובות אחרות בבתי כנסת. עד כדי כך שכותביה היה מוכן לכלול בה קללה נמרצת, בארמית:
"יתן אפוה בגברה ההוא ובזרעוה" - כלומר, שייתן פניו באיש ההוא ובמשפחתו. בנוסף לכך, הקללה תחול על כל מי שמטיל מחלוקת בין אדם לחברו, ועל מי שאומר לשון הרע על חברו לגויים, על מי שגונב חפצו של חברו ועל מי שמגלה את סוד הפרי לגויים. ה"סוד הכפר" הוא כנראה גידול עץ האפרסמון, טיפולו והתקנת שמנו. לפי הספרות העתיקה, היה דרוש לשם כך מומחיות ואומנות שנמסרה במשפחות אומנים , מדור לדור. בתלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה כתוב "א"ר יוסא הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות כהדא תרתין אומנוון הוון בגירו זגגייא וקובטרייא זגגייא לא אלפין וקמון קובטרייא אלפון ואיתעקרון (כאותן שתי משפחות אומנים שהיו בגירו, זגגים וצעיפנים. הזגגים לא לימדו אומנותם לנכרים והתקיימו, הצעיפנים לימדו ונעקרו" (פרק ב', הלכה א' גמרא) אין פלא שהאומנים היו מקללים את חבריהם כדי שלא יגלו את סוד הכפר לגויים. אך היות וכרמי האפרסמון והתעשייה היו נכסי הקיסר והיהודים היו אריסים, יש להניח כי נציגי השלטון סיפקו להם כלים שונים כדי לשפר את הטיפול ולהגביר את התפוקה. וכאן באה ההזהרה מפני גניבת החפצים, שהרי החפצים של המלכות, ולעיתים עולה על הדעת להשתמש בחפצים של אחרים , שהרי כולם שייכים לקיסר. אשר ללשון הרע, בתלמוד ירושלמי מסכת פאה נאמר כי מותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת (פרק א' הלכה ה'). בהנחה שמגדלי האפרסמונים היו מתכנסים ובינהם היו גם נציגי הקיסר. שם דנו במכסות שעל כל אחד לספק. לא מן הנמנע שהיו מעלים - אפילו בסמוי - טענות אחד כנגד השני , כמו שאלמוני משתמט ממילוי חובתו באספקת המכסה המשותפת. מן הסתם רבו תושבי המקום ובהזדמנות של מפגש ציבורי יכלו לומר לשון הרע, בפני נציגי השלטון, אולי זה היה אפילומביא להם תועלת. " סוף דבר, מסתבר מאוד, שלפנינו תקנון של איגוד הכורמים בעין-גדי שנכתב על פסיפס של בית הכנסת למען יראו וייראו. וזכורים לטוב שלושת האחים בני חלפי, שהיו כנראה מראשי האיגוד, שנתנו את התקנות בבית הכנסת שלהם " תרביץ בנימין מזר הארכיאולוג כותב באותו נושא: סודות הייצור היו נשמרים בקרב הגילדות של מגדלי בשמים ורוקחים שהיו בדרך כלל מאוגדים על בסיס משפחתי והיוו מעמד כלכלי סגור.
מטעי האפרסמון אחרי חורבן הבית[עריכה]
בעת הלחימה בעין גדי ניסו היהודים, לדברי ההיסטוריון הרומי, פליניוס הזקן, לעקור את מטעי האפרסמון לבל ייפלו בידי הרומאים, אך אלה שמרו והגנו על כל שיח. אחרי דיכוי המרד, הרומאים ניסו לשקם את מטעי האפרסמון. פלינוס מספר:" כעת מגדלים אותו שם על חשבון המדינה ומצב התפתחותו טוב מקודם" [17] אוסביוס מקיסריה במאה ה-3 - |מאה ה-4 כותב שגידול האפרסמון בעין גדי התקיים גם בזמנו, אולי עד ל|מאה ה-8 כאשר ירד הביקוש לבושם (בעקבות התפתחות נתיבי דרך המשי) והירידה בפעילות החקלאית באזור [18].
במצדה[עריכה]
במצדה עצמה נמצאו אוסטרקונים, חרסים נושא כתובת. על אחד מהם כתוב השם "קטפי". נבחנת ההשערה כי יש קשר בין השם לבין ה"קטף" שהוא משנות שמן האפרסמון[19]. במקביל נמצאו כתובות עבריות : "דבלה" "דבלה כתושה יפה" "גרוגרת" [20].
במפת מידבא[עריכה]
במפת מידבא מופיעים בשלוש מקומות איורים של צמח בעל עלים תלתניים בסביבות יריחו . צמחים אלה מזוהים עם האפרסמון הן בשל הדמיון לצמח הפיגם (Ruta)) שבו הוא תואר במקורות הקלאסים [21] . והן בשל מיקומם: מצפון לעיר (ממזרח לישוב ארכלאיס), ושניים במזרח בעבר הירדן באזור של רמתא. כך מקבל גבול התפוצה הצפוני המופיע בתלמוד הבבלי משמעות ברורה יותר: "מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" )מסכת שבת, כ"ו, ע"א). כלומר, רוב מטעי האפרסמון, לפחות בתקופה הביזנטית, היו כנראה דווקא בעבר הירדן. באזור יריחו, לפי מפה מידבר, ניתן למקם את מטעי האפרסמון בתחום אחוזת ארכלאיס (כנראה חרבת אלביודאת), שקיבלה את מימיה מאמה שהגיעה מעין אלעוג'ה. באתר זה נחשפו שרידים מראשית המאה הראשונה לפנה"ס ועד לשלהי התקופה הביזנטית, ובהם מבנה מונומנטאלי הבנוי אבני גזית ושהתנשא לגובה רב מעל סביבתו. כנראה שמדובר במגדל ועליו סולם המופיע במפת מידבא מזרחית ליישוב ארכילאיס, ובניהם איור הצמח, כלומר, מדובר במגדל שמירה שצפה על מטעי האפרסמון שהיו במקום מפת מידבא גם רומזת אולי למועד האחרון שבו גידלו את האפרסמון בארץ-ישראל. לדעת רוב החוקרים מפה זו מתוארכת למחצית המאה ה-6, ולפי הצעה אחרת – למחצית השנייה של המאה ה-7, לאחר הכיבוש הערבי. יש בכך לאשש את האפשרות שגידולו נמשך באזור עד "בית אומיה" עד המאה השמינית
בארצות חוץ[עריכה]
קיים זיהוי של האפרסמון מימי הביניים בזכות המסורת הסורית-ערבית אשר מתעדות אותה בהרחבה, כולל איורים. החל מהמאה השביעית-שמינית, האפרסמון מוגדל במצרים בעין אלשמס הסמוכה לקהיר העתיקה. יש על כך עשרות רבות של תיאורים, עד לראשית המאה השבע-עשרה. השימוש השמן אפרסמון היה נסחר ומקובל גם בבתי המרקחת אירופאיות עד המאה השמונה עשרה.
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ CHAP. 54. (25.)--BALSAMUM; OPOBALSAMUM; AND XYLOBAL- SAMUM
- ↑ תלמוד בבלי מסכת כריתות ה', ב'
- ↑ רבי דוד קמחי מפרש: "נטף" הוא כלי בו שמים את הצרי
- ↑ עין גדי מוזכרת בשיר השירים כמקום אירועים
- ↑ קחו מזמרת הארץ בכליכם רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: דברים שהן מזמרין בעולם, חלזון, חמר, קטף, ומור, איגורי, ומעט צרי, בלסם, קטף, מעט דבש. (סימני הפיסוק אינן במקור)
- ↑ קדמוניות 89-90 תש"ן עמ' 54-58
- ↑ יש גירסאות לפיהן מצוטט רבן שמעון בן גמליאל "הצרי אינו אלה שרף מעצי הקטף"
- ↑ רס"ג בתפטיר (בתאג') לשמות ל', ל"ד בפרוש סעדיה גאון על התורה. ירושלים, תשמ"ד עמ' צ"ו והרמב"ם בהלכות בית המקדש ב', ה'
- ↑ "לימא מר מפני שהוא עף חדא ועוד קאמר חדא מפני שהוא עף ועוד גזירה שמא יסתפק ממנו ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה אמרה לה זיל איקשיט במשחא דאפרסמא אזלא איקשיט כי אתת אמרה לה זיל איתלי שרגא אזלא אתלא שרגא אינפח בה נורא ואכלתה:" (מסכת שבת כ"ו,א')
- ↑ מפני שכך השמן המקורי משתנה באיכותו
- ↑ הסיכוי לערבוב הוא אינו גדול שכן מדובר במוצר יקר ואם יוודא כי עשה כן יימנעו האנשים מקנייתו
- ↑ אפרסמון והלכותיו - זהר עמר
- ↑ רמב"ם הלכות שבת כ"ב, י"א
- ↑ תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי, םרק א' סוף הלכה ג': " ושמן ערב בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין"
- ↑ מסכת ברכות מ"ג, א,
- ↑ Y.Yadin & G .Nave , Masada I The Yigael Yadin Excavacation 1963-1965 Final Report , Jerusalem 1989,p.47 מצוטט בהערה אפרסמון והלכותיו - זהר עמר
- ↑ Plinius, Historia Naturalis 12,15,24
- ↑ ההר המרכזי - יהודה - שומרון - השפלה - בקעת הירדן משרד החינוך - יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשס"ב
- ↑ מיתוס מצדה על אוסטרקונים אחרים שנמצאו אצל יהודי מצדה
- ↑ חיים יהודיים במצדה - "הידברות"
- ↑ תיאופרסטוס, IX, 6; דיוסקורידס I 18; פליניוס XII
לקריאה נוספת[עריכה]
- זהר עמר, "עץ האפרסמון שבקטורת", תחומין י"ז, תשנ"ז, והספרות המובאת שם.
- זהר עמר, אפרסמון והלכותיו, תחומין כ"ח, תשס"ח
- שאול ליברמן, "הערה מוקדמת לכתובת בעין גדי", (בספר "מדבר יהודה וים המלח", בעריכת צבי אילן , הוצאת החברה להגנת הטבע , 1973. פורסמה בתרביץ שנה מ' חוברת א'
- בנימין מזר , נוה עין גדי ותולדותיו, (בספר "מדבר יהודה וים המלח", בעריכת צבי אילן , הוצאת החברה להגנת הטבע, 1973.
- צבי אילן , בתי כנסת קדומים בארץ ישראל – משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1991
- זאב ארליך, יריחו היהודית לדורותיה, ירושלים, תשנ"ד
- זהר עמר, ספר הקטורת, הוצאת רנרט ללימודי ירושלים, אוניברסיטת בר אילן והוצאת ארץ, אוניברסיטת תל אביב, 2002 - מידע אודות הקטורת המקראית
קישורים חיצוניים[עריכה]
- זהר עמר , אזור גידולו של האפרסמון לאור מפת מידבא - שיח שדה- כתב עת למקום, סביבה ויהדות - כולל רשימת מקורות עניפה