חזקת קרקעות: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
מאין תקציר עריכה |
יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור) |
||
| (6 גרסאות ביניים של 3 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 5: | שורה 5: | ||
קבעו [[חכמים]] שאדם היושב בקרקע חברו [[חזקת שלוש שנים|שלוש שנים]] ונוהג בה כבעלים - יש לו "חזקה" (כלומר: הוא נאמן לומר שקנאה). | קבעו [[חכמים]] שאדם היושב בקרקע חברו [[חזקת שלוש שנים|שלוש שנים]] ונוהג בה כבעלים - יש לו "חזקה" (כלומר: הוא נאמן לומר שקנאה). | ||
לדעת חלק מה[[תנאים]], אין צורך בשלוש שנים שלימות, אלא די בפחות מכך. שיטת [[רבי ישמעאל]] שניתן להסתפק בשלוש פעמים בהם המחזיק אכל<ref>כמובן, אין צריך [[אכילה]] פיזית דוקא, אלא העיקר שיקח הגידולים לעצמו{{מקור|. (ור' להלן שאם המחזיק פיתח את השטח, אבל לא לקח דבר לעצמו - אין זו חזקה)}}.</ref> גידולים חד-שנתיים בשדה, בכדי ליצור לו "חזקה". כגון: מי ש"כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו" הרי זו חזקה {{מקור| | לדעת חלק מה[[תנאים]], אין צורך בשלוש שנים שלימות, אלא די בפחות מכך. שיטת [[רבי ישמעאל]] שניתן להסתפק בשלוש פעמים בהם המחזיק אכל<ref>כמובן, אין צריך [[אכילה]] פיזית דוקא, אלא העיקר שיקח הגידולים לעצמו{{מקור|. (ור' להלן שאם המחזיק פיתח את השטח, אבל לא לקח דבר לעצמו - אין זו חזקה)}}.</ref> גידולים חד-שנתיים בשדה, בכדי ליצור לו "חזקה". כגון: מי ש"כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו" הרי זו חזקה {{מקור|ר"פ חזקת הבתים - ב"ב כח.|כן}}. | ||
ב[[גמרא]] {{מקור| | ב[[גמרא]] {{מקור|שם|כן}} מבואר שרבי ישמעאל לומד את חזקת שלוש שנים מ[[שור מועד|שור המועד]], וכמו ש[[שור תם]] ש[[נגיחה|נוגח]] שלוש פעמים נעשה מועד - כך חזקת שלוש שנים נוצרת ע"י שלוש אכילות. | ||
בהסבר השוואה זו ישנן שתי גישות: | בהסבר השוואה זו ישנן שתי גישות: | ||
@ כשם ששור שנגח שלוש פעמים [[הוחזק]] לשור נגחן כך בעלים שישבו בקרקעו שלוש שנים ולא צווח הוחזק שתקן {{מקור|(}}[[תוספות|תוס']] {{מקור|שם ד"ה עד נגיחה)}}, וממילא ודאי שמכר או נתן (ב[[מתנה]]) את הקרקע למחזיק {{מקור| | @ כשם ששור שנגח שלוש פעמים [[הוחזק]] לשור נגחן כך בעלים שישבו בקרקעו שלוש שנים ולא צווח הוחזק שתקן {{מקור|(}}[[תוספות|תוס']] {{מקור|שם ד"ה עד נגיחה)}}, וממילא ודאי שמכר או נתן (ב[[מתנה]]) את הקרקע למחזיק {{מקור|תוס' ב"ב כט. ד"ה שתא קמייתא|כן}}. כלומר: משור המועד למדנו שעד שלוש פעמים ניתן לתלות את הדבר במקרה, אך בפעם השלישית אנו לומדים שזהו תכונתו, וכך כאן - בפעם השלישית איננו תולים את שתיקתו במקרה {{מקור|(הגאון}} [[הנצי"ב]]{{מקור|, מרומי שדה, ר"פ חזקת הבתים, ד"ה ומעתה אמרינן; שיעורי}} [[הרב שמואל רוזובסקי|רבי שמואל]]<ref>'''שיעורי רבי שמואל''', על [[מסכת בבא בתרא|בבא בתרא]] חלק ב, תשנ"ג.</ref> {{מקור|שם, אות ה, עמ' סג)}}. | ||
@ "כשם ששור המועד כיון שנגח שלש נגיחות יצא מאותה [[חזקה]] של [[שור תם|תמוּת]], אף כאן יצאה שדה זו מחזקה של מוכר, וכיון שיצאת מחזקת המוכר - עליו להביא ראיה שלא מכרה שהרי חברו [[מוחזק]] ועומד" {{מקור|(}}[[רמב"ן]] {{מקור|ב"ב כח. ד"ה משור המועד; וכן שאר הראשונים שם)}}. וכוונת הדברים היא ששדה שאיננו יודעים מי בעליה, אנו תולים זאת באדם שדר בה עד שנתעורר הספק, אך אם אדם אחר דר שלוש פעמים (בלא [[מחאה]]<ref>עי' עליות ד[[רבינו יונה]] שם.</ref>) בקרקע, אז בטלה [[חזקת מרא קמא]] של הבעלים הקודם {{מקור| | @ "כשם ששור המועד כיון שנגח שלש נגיחות יצא מאותה [[חזקה]] של [[שור תם|תמוּת]], אף כאן יצאה שדה זו מחזקה של מוכר, וכיון שיצאת מחזקת המוכר - עליו להביא ראיה שלא מכרה שהרי חברו [[מוחזק]] ועומד" {{מקור|(}}[[רמב"ן]] {{מקור|ב"ב כח. ד"ה משור המועד; וכן שאר הראשונים שם)}}. וכוונת הדברים היא ששדה שאיננו יודעים מי בעליה, אנו תולים זאת באדם שדר בה עד שנתעורר הספק, אך אם אדם אחר דר שלוש פעמים (בלא [[מחאה]]<ref>עי' עליות ד[[רבינו יונה]] שם.</ref>) בקרקע, אז בטלה [[חזקת מרא קמא]] של הבעלים הקודם {{מקור|הערות וציונים, הרב א. אוסטרן, בני ברק תשנ"ז, עמ' ד; ועוד|כן}}, וההנחה של הרואים היא שהאדם שדר בה קודם לכן היה הבעלים '''הקודם''' של הקרקע<ref>ולדעה זו, חזקת שלוש שנים איננה נובעת משתיקתו של המחזיק {{מקור|ביאורי סוגיות על מסכת בבא בתרא, הרב שמואל הלוי הוניגסברג, בני ברק תשנ"ו, עמ' כג|כן}}.</ref> {{מקור|(ברכת יצחק<ref>'''ברכת יצחק''', מאת הרב יצחק (בן ר' יעקב) אברג'ל, על מסכתות: בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות ושבועות, אשדוד תשס"ז.</ref>, עמ' רכב, ד"ה ונראה דצ"ל; ועוד)}}. | ||
לעומת זאת, [[רבנן]] אינם מקבלים את דעתו של רבי ישמעאל, ולשיטתם נצרכות שלוש שנים שלימות בכדי ליצור "חזקה". בגמרא {{מקור| | לעומת זאת, [[רבנן]] אינם מקבלים את דעתו של רבי ישמעאל {{מקור|ב"ב כח: ולו:|כן}}, ולשיטתם נצרכות שלוש שנים שלימות בכדי ליצור "חזקה". בגמרא {{מקור|ב"ב כח:-כט.|כן}} נדחים כמה הסברים לדעתם, עד שהמסקנה היא משום שאנשים נזהרים לשמור את [[שטר|שטרותיהם]] עד שלוש שנים, ולאחר מכאן מאבדים אותם, לפיכך חזקה היא שלוש שנים<ref>טעם זה איננו מסביר את טעם החזקה, וראה בערך [[חזקת שלוש שנים]].</ref>. | ||
יש אומרים, שלדעת [[שמואל (האמורא)|שמואל]], מודים חכמים לרבי ישמעאל שאין צריך שלוש שנים שלימות, אלא די בשלושה גידולים, אלא צריכים להיות שלושה גידולים מאותו מין {{מקור|רמב"ם ר"פ יב מהל' טוען ונטען; שיטמ"ק ב"ב לו: ד"ה ולעניין פסק הלכה; ועי'<ref>הראשונים המובאים להלן, לא בהכרח סברו כשיטה זו, אך הביאו הסבר כזה.</ref> רשב"ם שם ד"ה דקל נערה רמב"ן שם; מאירי שם; ועוד|כן}}. ויש חולקים וסוברים שאף לדעת שמואל צריך שלוש שנים שלימות {{מקור|רשב"ם ורמב"ן הנ"ל; חי' הרשב"א והריטב"א שם; וכ"ד הר"י מיגא"ש בחי' שם; ועוד|כן}}. | |||
[[רבי יהודה]] חולק על דעת רבי ישמעאל וחכמים, וסובר שכל הצורך בשלוש שנים הוא כדי שאם הבעלים הקודם ילך למקום רחוק (כמו [[אספמיא]] שהוא במרחק שנה הליכה מ[[ארץ ישראל]]<ref>ולא חששו לאדם שמרחיק יותר {{מקור|תוס' ב"ב לח. ד"ה אלא כדי|כן}}.</ref>), יספיק לשמוע שמשהו ישב בשדהו ויבוא למחות, אבל אם ישב אדם בקרקע חברו ואכל מפירותיה בפניו והלה לא מחה - הרי זו ראיה שקנה או קיבל ממנו את השדה {{מקור|רשב"ם ב"ב לח. ד"ה א"ר יהודה לא אמרו|כן}}. | |||
=== מצבים שאורכת פחות === | |||
אמר [[רבא]]: "ואי דלי ליה צנא דפירי {{מקור|- ואם הרים לו סל של פירות|כן}} - לאלתר הוי חזקה" {{מקור|ב"ב לה:|כן}}. ה[[רשב"ם]] {{מקור|ד"ה ואי דלי ליה|כן}} ו[[הריטב"א]] {{מקור|ד"ה אמר רבא|כן}} מסבירים שבמצב שיש [[עדים]]<ref>ובמצב שאין עדים שהמערער סייע למחזיק, אבל המערער בעצמו מודה בכך, אלא שאומר שלא [[מכר]] הקרקע למחזיק, אם נותן [[אמתלא|טעם]] מסתבר לדבריו (סיבה שבגללה היה מוכרח לסייע לו) הוא זוכה, ש[[הפה שאסר]] הוא הפה שהתיר {{מקור|נתה"מ סי' קמב ביאורים ס"ק א; ועי' חי' הרי"ם ב"ב שם ד"ה רשב"ם|כן}}.</ref> שהמערער עזר למחזיק להגביה ולהעמיס את סל הפירות על כתיפו<ref>יש מי שמפרש {{מקור|רמב"ם פי"א מהל' טוען ונטען ה"ט|כן}} שמדובר במקרה שונה מעט: שיש עדים שהמערער אסף את הפירות מהשדה ושלחם לבית המחזיק. והטור {{מקור|חו"מ רס"י קמב|כן}} כתב שהמערער סייעו ללקוט את הפירות והוליכם לביתו מיד הוי חזקה. וכתבו המפרשים {{מקור|סמ"ע שם ס"ק א-ב; ועי' הגהות מיימוניות, שם אות ט; ועוד|כן}} שלא נחלקו המפרשים, ופירושיהם דומים זה לזה, משום שבכל המקרים יש [[אומדנא]] שהמערער הודה למחזיק שמכר לו את הקרקע. {{מקור|(ורק הר"ח המובא להלן חולק על שיטה זו).}}</ref> (כדי להוליכם לבית המחזיק<ref>אבל במצב שלא היה ברור שהמערער מתכוון לקחת את הפירות לביתו - יכול המחזיק לטעון שאסף והעמיס עליו את הפירות כדי שיקחם לביתו של המערער {{מקור|ב"ח|כן}}.</ref> {{מקור|- סמ"ע סי' קמב ס"ק ב}}), מעתה שוב אין המערער נאמן לטעון שהלה יורד לקרקעו בגזל, שכן אם לא מכר את הפירות - לא היה לו לסייע לו לקחת את הפירות. והסיוע הוא כעין [[הודאה]]<ref>כלומר: יש פה [[אומדנא]] שהודה לו. ומטעם זה לא נאמן ג"כ ב[[מיגו]] (שיכול לומר לפירות הורדתיו וכדלהלן), משום שיש [[אנן סהדי]] שמודה שפירות שלו. ועוד שזהו מיגו גרוע, שכן אין כאן [[מה לי לשקר]], משום שהוא מעדיף לטעון שהלה גוזל ממנו אף את הפירות {{מקור|תוס' ב"ב שם ד"ה ואי דלי|כן}}.</ref> שמכר לו את השדה. ואף שחכמים סוברים שחזקת קרקעות היא רק בשלוש שנים ולא לאלתר, במצב שבו המערער עשה מעשה וסייע בידיים לבעל השדה - החזקה היא לאלתר {{מקור|מאירי שם; ראב"ד בשטמ"ק שם|כן}}. וכן פסק בשולחן ערוך {{מקור|חו"מ רס"י קמב|כן}}. | |||
לעומת זאת, [[הר"ח]] {{מקור|ברשב"ם הנ"ל|כן}} מפרש שמדובר שהמחזיק שלח כ[[דורון]] סלסילה של פירות לבית המערער, ומתברר שהפירות הם של הלוקח, עובדה שהוא נותן מהם [[מתנה|מתנות]]. וטעמו משום שהמערער מקבלם ואינו אומר דבר {{מקור|מאירי ועוד|כן}}, ואם היה השדה שלו לא היה מקבל מקצתם כדורון, אלא היה לוקח את כולם {{מקור|טור ורמ"א שם|כן}}. | |||
'''במה דברים אמורים?''' במצב שהמערער טוען שהמחזיק [[גזלן]]<ref>ב[[חידושי הרי"ם|חי' הרי"ם]] {{מקור|מגור (ב"ב שם ד"ה אי דלי)}} מסביר שאין לומר שיתכן שמכר לו לפירות ולכן סייע לו בלקיטתם, מ"מ במצב שאיננו טוען כך, מצטרף מעשהו למעשי ההחזקה בשדה (של המחזיק). {{מקור|ואין לומר שטעם שאינו נאמן על השדה, מפני שהוא תובעו גם על הפירות, משום שלא אומרים}} [[הוחזק כפרן]] {{מקור|מממון לממון (חי' הרי"ם שם).}}</ref>, אולם אם המערער טוען<ref>ומדובר שטען כן מההתחלה, שכן אם טען שהלה גזלן, ואח"כ שבאו עדים שסייעו, חזר ואמר לפירות הורדתיו - אינו נאמן {{מקור|ריטב"א שם|כן}}.</ref> שהוא [[לפירות הורדתיו|נתן לו את השדה לפירות]] - נאמן {{מקור|ב"ב שם; רמב"ם שם ה"י; טושו"ע שם|כן}}. | |||
מצבים נוספים: האי מאן דנקיט מגלא ותובילא {{מקור|ב"ב לג: ע"ש|כן}} | |||
== ראו גם == | == ראו גם == | ||
גרסה אחרונה מ־11:46, 5 בספטמבר 2012
|
|
אדם היושב בקרקע תקופה מסויימת ומתנהג כבעלים - נאמן לטעון שהוא קנה אותה. ואם משהו מערער וטוען הלה איננו בעלים - אינו נאמן, אף אם הוא מביא הוכחות להיות בעלים קודם לתקופת החזקה.
אורכה[עריכה]
קבעו חכמים שאדם היושב בקרקע חברו שלוש שנים ונוהג בה כבעלים - יש לו "חזקה" (כלומר: הוא נאמן לומר שקנאה).
לדעת חלק מהתנאים, אין צורך בשלוש שנים שלימות, אלא די בפחות מכך. שיטת רבי ישמעאל שניתן להסתפק בשלוש פעמים בהם המחזיק אכל[1] גידולים חד-שנתיים בשדה, בכדי ליצור לו "חזקה". כגון: מי ש"כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו" הרי זו חזקה (ר"פ חזקת הבתים - ב"ב כח.).
בגמרא (שם) מבואר שרבי ישמעאל לומד את חזקת שלוש שנים משור המועד, וכמו ששור תם שנוגח שלוש פעמים נעשה מועד - כך חזקת שלוש שנים נוצרת ע"י שלוש אכילות.
בהסבר השוואה זו ישנן שתי גישות:
- כשם ששור שנגח שלוש פעמים הוחזק לשור נגחן כך בעלים שישבו בקרקעו שלוש שנים ולא צווח הוחזק שתקן (תוס' שם ד"ה עד נגיחה), וממילא ודאי שמכר או נתן (במתנה) את הקרקע למחזיק (תוס' ב"ב כט. ד"ה שתא קמייתא). כלומר: משור המועד למדנו שעד שלוש פעמים ניתן לתלות את הדבר במקרה, אך בפעם השלישית אנו לומדים שזהו תכונתו, וכך כאן - בפעם השלישית איננו תולים את שתיקתו במקרה (הגאון הנצי"ב, מרומי שדה, ר"פ חזקת הבתים, ד"ה ומעתה אמרינן; שיעורי רבי שמואל[2] שם, אות ה, עמ' סג).
- "כשם ששור המועד כיון שנגח שלש נגיחות יצא מאותה חזקה של תמוּת, אף כאן יצאה שדה זו מחזקה של מוכר, וכיון שיצאת מחזקת המוכר - עליו להביא ראיה שלא מכרה שהרי חברו מוחזק ועומד" (רמב"ן ב"ב כח. ד"ה משור המועד; וכן שאר הראשונים שם). וכוונת הדברים היא ששדה שאיננו יודעים מי בעליה, אנו תולים זאת באדם שדר בה עד שנתעורר הספק, אך אם אדם אחר דר שלוש פעמים (בלא מחאה[3]) בקרקע, אז בטלה חזקת מרא קמא של הבעלים הקודם (הערות וציונים, הרב א. אוסטרן, בני ברק תשנ"ז, עמ' ד; ועוד), וההנחה של הרואים היא שהאדם שדר בה קודם לכן היה הבעלים הקודם של הקרקע[4] (ברכת יצחק[5], עמ' רכב, ד"ה ונראה דצ"ל; ועוד).
לעומת זאת, רבנן אינם מקבלים את דעתו של רבי ישמעאל (ב"ב כח: ולו:), ולשיטתם נצרכות שלוש שנים שלימות בכדי ליצור "חזקה". בגמרא (ב"ב כח:-כט.) נדחים כמה הסברים לדעתם, עד שהמסקנה היא משום שאנשים נזהרים לשמור את שטרותיהם עד שלוש שנים, ולאחר מכאן מאבדים אותם, לפיכך חזקה היא שלוש שנים[6].
יש אומרים, שלדעת שמואל, מודים חכמים לרבי ישמעאל שאין צריך שלוש שנים שלימות, אלא די בשלושה גידולים, אלא צריכים להיות שלושה גידולים מאותו מין (רמב"ם ר"פ יב מהל' טוען ונטען; שיטמ"ק ב"ב לו: ד"ה ולעניין פסק הלכה; ועי'[7] רשב"ם שם ד"ה דקל נערה רמב"ן שם; מאירי שם; ועוד). ויש חולקים וסוברים שאף לדעת שמואל צריך שלוש שנים שלימות (רשב"ם ורמב"ן הנ"ל; חי' הרשב"א והריטב"א שם; וכ"ד הר"י מיגא"ש בחי' שם; ועוד).
רבי יהודה חולק על דעת רבי ישמעאל וחכמים, וסובר שכל הצורך בשלוש שנים הוא כדי שאם הבעלים הקודם ילך למקום רחוק (כמו אספמיא שהוא במרחק שנה הליכה מארץ ישראל[8]), יספיק לשמוע שמשהו ישב בשדהו ויבוא למחות, אבל אם ישב אדם בקרקע חברו ואכל מפירותיה בפניו והלה לא מחה - הרי זו ראיה שקנה או קיבל ממנו את השדה (רשב"ם ב"ב לח. ד"ה א"ר יהודה לא אמרו).
מצבים שאורכת פחות[עריכה]
אמר רבא: "ואי דלי ליה צנא דפירי (- ואם הרים לו סל של פירות) - לאלתר הוי חזקה" (ב"ב לה:). הרשב"ם (ד"ה ואי דלי ליה) והריטב"א (ד"ה אמר רבא) מסבירים שבמצב שיש עדים[9] שהמערער עזר למחזיק להגביה ולהעמיס את סל הפירות על כתיפו[10] (כדי להוליכם לבית המחזיק[11] - סמ"ע סי' קמב ס"ק ב), מעתה שוב אין המערער נאמן לטעון שהלה יורד לקרקעו בגזל, שכן אם לא מכר את הפירות - לא היה לו לסייע לו לקחת את הפירות. והסיוע הוא כעין הודאה[12] שמכר לו את השדה. ואף שחכמים סוברים שחזקת קרקעות היא רק בשלוש שנים ולא לאלתר, במצב שבו המערער עשה מעשה וסייע בידיים לבעל השדה - החזקה היא לאלתר (מאירי שם; ראב"ד בשטמ"ק שם). וכן פסק בשולחן ערוך (חו"מ רס"י קמב).
לעומת זאת, הר"ח (ברשב"ם הנ"ל) מפרש שמדובר שהמחזיק שלח כדורון סלסילה של פירות לבית המערער, ומתברר שהפירות הם של הלוקח, עובדה שהוא נותן מהם מתנות. וטעמו משום שהמערער מקבלם ואינו אומר דבר (מאירי ועוד), ואם היה השדה שלו לא היה מקבל מקצתם כדורון, אלא היה לוקח את כולם (טור ורמ"א שם).
במה דברים אמורים? במצב שהמערער טוען שהמחזיק גזלן[13], אולם אם המערער טוען[14] שהוא נתן לו את השדה לפירות - נאמן (ב"ב שם; רמב"ם שם ה"י; טושו"ע שם).
מצבים נוספים: האי מאן דנקיט מגלא ותובילא (ב"ב לג: ע"ש)
ראו גם[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ כמובן, אין צריך אכילה פיזית דוקא, אלא העיקר שיקח הגידולים לעצמו. (ור' להלן שאם המחזיק פיתח את השטח, אבל לא לקח דבר לעצמו - אין זו חזקה).
- ↑ שיעורי רבי שמואל, על בבא בתרא חלק ב, תשנ"ג.
- ↑ עי' עליות דרבינו יונה שם.
- ↑ ולדעה זו, חזקת שלוש שנים איננה נובעת משתיקתו של המחזיק (ביאורי סוגיות על מסכת בבא בתרא, הרב שמואל הלוי הוניגסברג, בני ברק תשנ"ו, עמ' כג).
- ↑ ברכת יצחק, מאת הרב יצחק (בן ר' יעקב) אברג'ל, על מסכתות: בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות ושבועות, אשדוד תשס"ז.
- ↑ טעם זה איננו מסביר את טעם החזקה, וראה בערך חזקת שלוש שנים.
- ↑ הראשונים המובאים להלן, לא בהכרח סברו כשיטה זו, אך הביאו הסבר כזה.
- ↑ ולא חששו לאדם שמרחיק יותר (תוס' ב"ב לח. ד"ה אלא כדי).
- ↑ ובמצב שאין עדים שהמערער סייע למחזיק, אבל המערער בעצמו מודה בכך, אלא שאומר שלא מכר הקרקע למחזיק, אם נותן טעם מסתבר לדבריו (סיבה שבגללה היה מוכרח לסייע לו) הוא זוכה, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (נתה"מ סי' קמב ביאורים ס"ק א; ועי' חי' הרי"ם ב"ב שם ד"ה רשב"ם).
- ↑ יש מי שמפרש (רמב"ם פי"א מהל' טוען ונטען ה"ט) שמדובר במקרה שונה מעט: שיש עדים שהמערער אסף את הפירות מהשדה ושלחם לבית המחזיק. והטור (חו"מ רס"י קמב) כתב שהמערער סייעו ללקוט את הפירות והוליכם לביתו מיד הוי חזקה. וכתבו המפרשים (סמ"ע שם ס"ק א-ב; ועי' הגהות מיימוניות, שם אות ט; ועוד) שלא נחלקו המפרשים, ופירושיהם דומים זה לזה, משום שבכל המקרים יש אומדנא שהמערער הודה למחזיק שמכר לו את הקרקע. (ורק הר"ח המובא להלן חולק על שיטה זו).
- ↑ אבל במצב שלא היה ברור שהמערער מתכוון לקחת את הפירות לביתו - יכול המחזיק לטעון שאסף והעמיס עליו את הפירות כדי שיקחם לביתו של המערער (ב"ח).
- ↑ כלומר: יש פה אומדנא שהודה לו. ומטעם זה לא נאמן ג"כ במיגו (שיכול לומר לפירות הורדתיו וכדלהלן), משום שיש אנן סהדי שמודה שפירות שלו. ועוד שזהו מיגו גרוע, שכן אין כאן מה לי לשקר, משום שהוא מעדיף לטעון שהלה גוזל ממנו אף את הפירות (תוס' ב"ב שם ד"ה ואי דלי).
- ↑ בחי' הרי"ם מגור (ב"ב שם ד"ה אי דלי) מסביר שאין לומר שיתכן שמכר לו לפירות ולכן סייע לו בלקיטתם, מ"מ במצב שאיננו טוען כך, מצטרף מעשהו למעשי ההחזקה בשדה (של המחזיק). ואין לומר שטעם שאינו נאמן על השדה, מפני שהוא תובעו גם על הפירות, משום שלא אומרים הוחזק כפרן מממון לממון (חי' הרי"ם שם).
- ↑ ומדובר שטען כן מההתחלה, שכן אם טען שהלה גזלן, ואח"כ שבאו עדים שסייעו, חזר ואמר לפירות הורדתיו - אינו נאמן (ריטב"א שם).