שור מועד
|
|
שור מועד הינו בעל חיים שהזיק שלוש פעמים באחד מנזקי קרן ובכל פעם הוזהרו בעליו בפני בית הדין שישמרו עליו. בעל חיים שהתרגל להזיק באחד מנזקי קרן, הוא נעשה מועד רק לאותה פעולה. לדוגמא: בהמה שנשכה שלוש פעמים, היא נעשית מועדת לנשיכה. ליתר התולדות של קרן וכן לאב עצמו (נגיחה) היא עדיין נחשבת תמה.
לדוגמא: שור שנגח שלוש פעמים בשלושה ימים ולאחר כל נגיחה הוזהרו בעליו בפני בית הדין שישמרוהו, הרי זה נעשה שור מועד, ומכאן ואילך בעליו חייבים לשלם נזק שלם. שור שנגח שלוש פעמים ביום אחד, למרות שהוזהרו בעליו לאחר כל נגיחה שישמרוהו - אינו נעשה שור מועד. בעליו של שור מועד חייבים בתשלומי כל הנזק. אם הבעלים משלמים את דמי הנזק בקרקע, עליהם לשלם מהיפה שבנכסיהם, שנאמר (שמות כב, ד): "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם".
סימן או סיבה?[עריכה]
במשנה משנתנו נחלקו התנאים בתהליך הפיכתו של שור תם למועד. לדעת רבי יהודה שור נעשה מועד רק אם נגח שלושה ימים יום אחר יום ואילו לדעת רבי מאיר אפילו אם נגח ג' פעמים ביום אחד, משום שהדברים קל וחומר "ריחק נגיחותיו חייב – קירב נגיחותיו לא כל שכן?!".
האחרונים חקרו במהות חזקה זו, האם העובדה שנגח ג' פעמים מגלה שטבעו להיות נגחן או ששלוש הנגיחות הן אלו שהרגילוהו ליגח וכעת רכש ויצר לעצמו טבע ליגח. יש שכתבו שהסיבה ששור הופך למועד לאחר ג' נגיחות היא משום שנגיחות אלו הפכו אותו מעתה לשור מועד ואילו יש כתבו שלאחר שנגח מתברר לנו למפרע שהיה תמיד נגחן בטבעו. הקהילות יעקב ורבי שמעון שקופ אף אמרו שנחלקו בחקירה זו כבר הראשונים.
בירושלמי מובא שמי שהסתפק האם הזכיר גבורות גשמים או לא, אינו צריך לחזור במידה וכבר עברו שלושים יום מעת שהתחילו להזכיר גשמים. כלומר, שעד שלושים יום האדם עוד עשוי להתבלבל ולומר את הנוסח של העונה החולפת (מוריד הטל) אך לאחר שלושים יום חזקה שהאדם כבר התרגל ואם הסתפק אם אמר- אינו חוזר. המהר"ם מרוטנבורג אמר שעיקר ההרגל נובע מכך שהאדם אמר תשעים פעמים את הנוסח החדש במהלך שלושים הימים. כהמשך לשיטתו, הוא אף נהג לומר בשמיני עצרת, בו מתחילים לומר גבורות גשמים, תשעים פעמים ברצף משיב הרוח ומוריד הגשם בשביל שלא יצטרך לחזור במידה ויסתפק בימים שלאחריו. מנגד, רבנו פרץ כתב שעיקר ההרגל הוא באמירת הברכה במשך שלושים יום ברציפות, ואין תועלת באמירת תשעים פעמים ביום אחד כמנהגו של המהר"ם. המהר"ם הוכיח את שיטתו מדיני שור המועד ומשיטת רבי מאיר כי כשם שאם השור נגח שלוש פעמים בימים שונים הוא נהיה מועד, כך קל וחומר שאם נגח שלוש פעמים באותו היום יהיה מועד. אמנם, רבנו פרץ חלק וכתב שאין הנדון נודה לראיה הואיל ולגבי התפילה הדבר תלוי בהרגל לשונו, ובכך לא אומרים שכל שכן שמתרגל בקירוב.
וביארו הקהלות יעקב ורבי שמעון שקופ שנחלקו בחקירה הנ"ל, שלדעת רבנו פרץ מהות החזקה בשור המועד היא גילוי טבעו ולכן אין ללמוד מכך לאמירת "משיב הרוח" ששם העניין הוא ההתרגלות, ולדעתו דווקא בגילוי טבע שייך לומר שקירוב עדיף מריחוק אך בהתרגלות ורכישת טבע דווקא אריכות הזמן מסייעת ומחזקת את ההתרגלות. ואילו המהר"ם סבר שגם בשור המועד מהות החזקה היא התרגלות ליגח ויצירת טבע של נגחן ולכן יש לדמות לכך את דין אמירת "משיב הרוח", ולדעתו מוכח מהסוגיא שגם בהתרגלות יש עדיפות לקירוב המעשים.
הלכה כרבי יהודה[עריכה]
אמנם, האחרונים מקשים גם על המהר"ם וגם על רבנו פרץ כיצד דנים אם לדמות לשור המועד או לא, הרי להלכה כלל איננו פוסקים כרבי מאיר שאמר שבקירב נעשה מועד מקל וחומר, אלא פוסקים כרבי יהודה שרק בריחק נגיחותיו נעשה מועד, ואם כן בשום מקרה איננו סוברים שיש עדיפות בקירוב מבריחוק.
המגן אברהם (ס"ק יג) מיישב שעקרונית מודה רבי יהודה שקירוב עדיף אלא שלגבי שור המועד יש סברא מיוחדת לחלוק כי יש לומר שביום אחד לא מוכח שטבעו נגחן כי אולי שיגעון אחזו ביום זה. וכן ביאר המאירי בסוגייתנו (ד"ה אמר המאירי) את סברת רבי יהודה, שביום אחד יש לומר שסיבה היא שאירעה לו ואין זה מלמד על טבעו.
הראי"ה קוק (דעת כהן סי' ח ס"ק א) מיישב בדעת המהר"ם שרבי מאיר ורבי יהודה נחלקו בחקירת האחרונים הנ"ל, שלדעת רבי מאיר מהות החזקה היא הרגל ויצירת טבע ולכן סבר שכל שכן בקירב נגיחותיו, כי בקירוב מתרגל יותר, ואילו רבי יהודה סבר שמהות החזקה היא גילוי טבעו ולכן סבר שאדרבה ריחוק הנגיחות עדיף משום שבקירוב יש לתלות שמא גרמה לכך סיבה אחרת כגון שאחזו שיגעון. נמצא שבמקום שהדבר תלוי בהרגל יודה רבי יהודה שקירוב עדיף, ולכן יכול המהר"ם ללמוד את דינו מדברי רבי מאיר.