מקצת היום ככולו: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
(7 גרסאות ביניים של משתמש אחר אחד אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
בהלכה, '''פולטת שכבת זרע''' היא [[אישה]] שיצא מגופה - מה[[נרתיק]], [[נוזל זרע|שכבת זרע]], במהלך שלושה הימים הראשונים שלאחר קיום [[יחסי אישות]]. בשלשת הימים הראשונים, הזרע נחשב עדיין כ"זרע" כי הוא ראוי להזריע. אישה כזו טמאה במשך יום אחד כ[[בעל קרי]].
בהלכה, '''מקצת היום ככולו''' הוא כלל האומר כי גם חלק מהיום נחשב ליום, ולכן כאשר [[חלות]] מסויימת תלויה במספר קצוב של ימים, ניתן להחשיבה גם אם החלה באמצע יום - או נסתיימה באמצע יום.
==מקור במקרא ובמשנה==
ב[[פרשת יתרו]], לאחר ציוויו של הקב"ה ל[[משה רבינו]] לקדש את בני ישראל ולהכין אותם לקבלת התורה, נאמר בפסוק: {{ציטוטון|וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה}}{{מקור|שמות יט, טו.}}. קבלת התורה הייתה ב[[שבת]], והציווי היה ביום רביעי (לפי דעת [[רבי יוסי]]) או ב[[יום חמישי]] לפי דעת שאר החכמים. ביום זה הוא אסר עליהם לקיים יחסי אישות עם נשותיהם, כדי שבשבת, היום בו עתידה התורה להנתן, יהיו הנשים טהורות לקבלת התורה. מכאן למדו חז"ל כי פולטת שכבת זרע בתוך שלושה ימים אחרי קיום יחסים, טמאה.


{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה? שנאמר  היו נכונים לשלשת ימים|מקור={{משנה|שבת|ט|ג}}}}
==דוגמאות==
אחת מהדוגמאות לכלל הוא בהלכות [[נזירות]]. לפי [[רב מתנה]] מספר הימים שבהם צריך מי שקיבל עליו נזירות לקיים דיני נזירות - הוא שלושים, כי כתוב בפסוק {{ציטוטון|נזיר יהיה}}, והמילה "יהיה" היא ב[[גימטריה]] שלושים{{מקור|בבלי|נזיר ה א.}}. עם זאת, סבור רב מתנה שאדם שקיבל עליו נזירות, וגילח את שערותיו ביום השלושים, יצא ידי נזירות, מכיוון שנהג נזירות בחלק הראשון של יום השלושים. חידוש מיוחד בכלל "מקצת היום ככולו" הוא בסוגיית נזיר זו, שבה נקבע כי לא רק שניתן להחשיב את החלק הראשון של היום השלושים ככולו של יום השלושים, אלא שניתן להחשיב עד יום השלושים עצמו לתחילת הנזירות השנייה, במקרה שנזיר קיבל על עצמו שני נזירויות{{מקור|נזיר ו א}}. כלל דומה הוזכר גם על ידי [[רב (אמורא)|רב]], גם היא בהלכות נזירות{{מקור|נזיר טו א}}.


ב[[ברייתא]] מפורשים שלושה דיעות אודות דין זה: {{ציטוטון|ת"ר פולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דברי [[רבי אלעזר בן עזריה]] רבי ישמעאל אומר פעמים שהן ד' עונות פעמים שהן ה' עונות פעמים שהן ו' עונות [[רבי עקיבא]] אומר לעולם ה' ואם יצאתה מקצת עונה ראשונה נותנין לה מקצת עונה ששית}}. בבית מדרשו של [[רב פפא]] פירשו החכמים את המשנה.  רבי אלעזר בן עזריה סבור כי האזהרה ניתנה ביום חמישי, ובשלושת הימים ניתן למנות גם את היום שבו ניתנה האזהרה, על פי הכלל [[מקצת היום ככולו]], וגם את יום השבת, על פי הכלל הנ"ל, וממילא נראה שהפולטת ביום השלישי, לאחר שכבר עברו יומיים - טהורה. רבי ישמעאל סבור גם הוא ש[[מקצת היום ככולו]], אלא שהוא סבור שהאזהרה ניתנה ביום רביעי, והכלל הוא שהפולטת ביום השלישי טמאה, ורק הפולטת ביום הרביעי טהורה. לעומת זאת, רבי עקיבא סבור שהאיסור אינו נקבע לפי מספר הימים אלא לפי מספר ה"עונות" (עונה היא יום או לילה), ולאחר חמשה עונות, האשה אינה מטמאה יותר. לפי כל הדיעות, הנשים טבלו בליל שבת, מכיוון שבליל שבת כבר עבר הזמן שבו אם האישה פולטת זרע היא טמאה{{מקור|{{בבלי|שבת|פו|א}}.}}.
במיוחד ידוע הכלל בהלכות [[אבלות]]. נהוג כי ביום השביעי של שבעת ימי האבל, יושבים האבלים שעה קלה ומקבלים תנחומים ולאחר שקיימו את "מקצת היום ככולו", הם קמים מאבילות שבעת הימים, ועוברים לאבילות שלושים היום, הנוהגת בחודש הראשון של האבילות{{הערה|רמב"ם, שופטים אבל ז ב. וראה עוד  [http://www.shasnik.co.il/%D7%9E%D7%A7%D7%A6%D7%AA_%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%9B%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95__-_%D7%A6%D7%A4%D7%95_%D7%91%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%95_%D7%A9%D7%9C_%D7%9E%D7%A8%D7%9F_%D7%94%D7%92%D7%A8_%D7%A2_%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3/403.html בשיעורו] של הרב [[עובדיה יוסף]].}}. כמו כן מוזכר הכלל בנוגע לדין האומר שאם במהלך ימי השבעה או השלושים חל חג, החג דוחה את ימי האבילות לגמרי, ובלבד שכבר הגיעו ימי השבעה או השלושים והאבלים נהגו חלק מהם. לפי [[אבא שאול]], אם ביום השמיני חל יום חג, נדחית מהאבלים תקנת ה"שלושים". הסיבה  לכך היא, מפני שאומרים "מקצת היום ככולו", וממילא בוקרו של היום השביעי משלים את שבעת הימים, וחלקו השני של היום נחשב כבר חלק מימי השלושים, וכאמור, לאחר שחלו ימים השלושים, דוחה החג את גזירת השלושים מהאבלים ופוטר אותם מכך{{מקור|מועד קטן טו א}}.


==מחלוקת הראשונים==
==מחלוקת הראשונים==
הגישה המקובלת לפי רוב הראשונים היא שדין טומאה זו הוא בהלכות [[טהרת המשפחה]] וגורם לאישה טומאה לבעלה. זו הסיבה שנוהגים להמתין חמשה ימים מהיום הראשון שבו החל דם ה[[נידה]] לזוב, ומאז וודאי לא קויימו יחסים. לפי כמה דיעות, לאחר היום הראשון, יש להמתין שלושה ימים, כך שלללא ספק לאחר קיום היחסים היו שלושה ימים תמימים [[מעת לעת]]. לפי דיעות אחרות - וכך מנהג האשכנזים, יש להמתין ארבעה ימים אחר היום הראשון, כי חששו שמא קיום היחסים היה ב[[בין השמשות]] ומיד אחר כך ראתה דם נידה, ובעוד שהם יחשבו שבאותו זמן היה עדיין [[יום]], האמת תהיה שבאותו זמן כבר שקעה החמה והוא נחשב כ[[לילה]], וכדי למנוע טעויות בנושא חמור זה ממתינים חמשה ימים מהיום שבו החל דם הנידה לזוב, ולאחר מכן סופרים [[שבעה נקיים]] (לממרות שמהתורה נידה אינה צריכה לספור שבעה נקיים, אנו נוהגים לספור שבעה נקיים כחלק מ[[חומרא דרבי זירא]] שהתקבלה להלכה).
נחלקו הראשונים בגדר "מקצת היום ככולו", האם הכוונה היא שגם חלק מהיום נחשב ככולו, או שמא חלק מהיום גורר את שאר חלקי היום ומחשיב גם אותו כמו המקצת. לפי חכמי התוספות הכוונה היא שגם חלק מהיום נחשב ככולו, ולפי ה[[רמב"ן]] וה[[רשב"א]] הכוונה היא שהחלק הראשון של היום גורר את שאר היום והרי זה כאילו כל היום נתקיימו הדינים שהתקיימו בהתחלת היום. מסיבה זו, [[זבה]] שטבלה ביום השביעי שלה, לאחר ספירת [[שבעה נקיים]] ולאחר מכן ראתה שוב זיבה, הרי היא טהורה, מכיון שבהתחלת היום הייתה טהורה ופקעה ממנה דיני זיבה. לעומת זאת, בתחילת ספירת שבעה נקיים, לא ניתן להחשיב את חלקו הראשון של היום כטהור אם נטמאת הזבה בסוף היו, והרשב"א מסביר כי הכלל "מקצת היום ככולו" נאמר רק כאשר במקצת היום חלה [[חלות]] מסויימת של [[טומאה]] או [[טהרה]], אך כאשר הייתה טהרה - כי לא הייתה טומאה, הרי הטומאה שבסוף היום גורמת למפרע ליום להחשב כיום "טמא"{{מקור|הראשונים הם בנידה לג א}}.
==באחרונים==
לא תמיד נאמר הכלל מקצת היום ככולו. כך למשל, [[כבש הבית|איל]] הכשר להקרבה רק בהיותו שתי שנים, אינו כשר להקרבה אם הוא ביום האחרון של השנה הראשונה. הסיבה לכך היא, שכאשר ה[[יום]] הוא רק אמצעי להשלים את ימות ה[[שנה]], גם אם נאמר "מקצת היום ככולו", ניתן רק לומר שהיום כבר היה, אבל השנה עדיין לא נגמרה עד שיגמר גם סוף היום. מסיבה זו פוסק הרמב"ם{{מקור|שמיטה ויובל יב לא}} שבדין [[בתי ערי חומה]], שבהם נחלט הבית לקונה בשנה השנייה, לא נאמר הדין של מקצת היום ככולו, שהרי גם אם נאמר שהיום האחרון של השנה הראשונה עבר, עדיין לא נכנסה השנה השנייה{{הערה|1=שיעורי רבי [[משולם דוד הלוי סולובייצ'יק]] על מסכת ערכין [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=50251&hilite=91885427-571e-407b-bf49-0270c83d90b1&st=%D7%9E%D7%A7%D7%A6%D7%AA+%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D+%D7%9B%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95&pgnum=386 דף ל"א ע"א].}}.
==הגבלות לכלל והרחבתו==
ההסבר של הכלל הוא, כאשר נדרשת [[חלות]] מסויימת החלה על ידי יום, רק חלק מהיום עשוי לבצע אותה חלות, כי גם חלק מהיום הוא יום. לא רק יום, אלא כל זמן קצוב המחיל חלות מסויימת, אם עבר חלק מהזמן - הרי הוא ככולו.  


עם זאת דיעות בודדות בראשונים סבורים שדין זה אמור רק לדיני [[טומאה וטהרה]] לעניין אכילת [[קדשים]] ו[[תרומה]], אך לא לענין טהרת המשפחה{{מקור|1=[http://www.dafyomi.co.il/lectures/marei-nida033.pdf הרא"ש מביא את שני הדיעות].}}.
נחלקו הפוסקים האם ניתן לומר "מקצת היום ככולו" גם ביום האחרון של י"ב חודשי האבילות.  ה[[תרומת הדשן (ספר)|תרומת הדשן]]{{מקור|סימן רצ"ב}}, קובע שלא ניתן לומר על היום האחרון שמקצתו ככולו, כי אם כן, היינו צריכים לומר ש"מקצת החודש ככולו", כי מכיוון דין האבילות מוזכר בתלמוד כ"י"ב" חודש" נמצא שהוא תלוי במספר החודשים העובר ולא במספר הימים, וברור וידוע שאין כך ההלכה. אך ה[[רדב"ז]]{{הערה|1=שו"ת רדב"ז [[אבן העזר]] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1952&st=&pgnum=334 סימן תתצ"ה] (תנ"ד)}} מביא את דבריו והוא חלוק עליו, והוא סובר שהמספר "12" חודש הוזכר רק כ[[סימן]] מקוצר למספר הימים - 355 יום. הוא קובע שלמרות שה[[תרומת הדשן]] נחשב לפוסק נכבד וחשוב, להלכה הוא קובע שניתן להקל ולומר שניתן לומר גם כאן "מקצת היום ככולו", מפני ש[[ספק דרבנן לקולא]]. לעומת זאת, ב[[ערוך השולחן]] נפסק להלכה להחמיר{{הערה|1=[http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94_%D7%A9%D7%A6%D7%94 יורה דיעה שצ"ה].}}.
==סתירת שבעה נקיים==
ב[[מסכת נידה]] {{מקור|נידה לג א}} מסופר על דיון בין [[רמי בר חמא]] ו[[רבא]], האם דינה של אישה כזו, שלפטה שכבת זרע, שווה לאישה שראתה דם זיבה ש[[סתירת שבעה נקיים|סותרת את ספירת השבעה נקיים]], ובמילים אחרות - האם ה[[טומאה]] ש[[חלות|חלה]] על האישה היא מכיוון שהזרע יצא מגופה והרי זה מטמא אותה באותו אופן שהוא מטמא [[זכר]] שיצא מגופו [[נוזל זרע|שכבת זרע]] שהוא טמא טומאת ערב, או שמא הטומאה שחלה עליה הוא רק מדין [[טומאת מגע]], על ידי נגיעת השכבת הזרע בחלקי גופה.


{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=בעי [[רמי בר חמא]]: פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה? רואה היתה וסותרת או דילמא נוגעת היתה ולא סתרה?}}
==קישורים חיצוניים==
 
* הרב ברוך בענדט גאיטיין, [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32802&st=&pgnum=24 כלל קי"ח - מקצת היום ככולו], בספרו "כסף נבחר" חלק שלישי
על שאלה זו של רמי בר חמא התפלא רבא, והתבטא כדרכו על רמי בר חמא {{ציטוטון|לפום חורפא שבשבתא}} - בגלל חריפותו המופלאה אינו מעיין די הצורך לפני שאומר את דבריו. תמיהת רבא היא, כיצד ייתכן לומר שיציאת שכבת זרע מגופה של האישה יגרום לסתור את ספירת שבעת הנקיים, הרי לא ייתכן לומר שראיית שכבת הזרע יסתור את כל שבעת ימי הנקיים שספרה שהרי אפילו הבעל עצמו שיצא שכבת זרע מגופו אינו סותר את כל שבעת הנקיים, והרי לא ניתן לומר שראיית הזרע יסתור רק יום אחד, שהרי אמרה התורה "ואחר תטהר" - שלא טומאה מפסקת ביניהם. אך חכמי התלמוד דחו את דבריו של רבא, והביאו ראיה מזב שסותר יום אחד למרות שגם בו נאמר שאסור שתהא טומאה מפסקת בין שבעת הנקיים לטהרתו.
 
לעומת זאת, בהמשך המסכת נכתב כי פולטת שכבת זרע מטמאה מדין "רואה" ולא מדין נוגעת, לדעת רוב החכמים. ב[[ברייתא]], למדו זאת מהפסוק {{ציטוטון|וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ}} {{מקור|ויקרא טו יט}}. המילים "דם יהיה דמה בבשרה" נראים מיותרים לכאורה, ומכאן למד בברייתא כי גם כאשר הדם הוא בבשרה ולא יצא עדיין לחוץ הוא גורם לה טומאה. {{מקור|בבלי נידה מ"א ע"ב}}. {{ציטוטון| תנו רבנן בבשרה, מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ. ואין לי אלא [[נדה]], [[זבה]] מנין? תלמוד לומר זובה בבשרה. פולטת שכבת זרע מנין? תלמוד לומר "יהיה"}}. מכאן נראה לכאורה, כי דינה של הפולטת שווה לדם נידה, שאינו נטמא מדין [[טומאת מגע]] שאינו קיים על ידי נגיעה במקום "בית הסתרים" הנחשב כחלק הפנימי של הגוף, אלא מדין ראייה הדומה לראית דם נידה.
 
לעומת זאת, [[רבי שמעון]] חלוק על כך וקובע: {{ציטוטון|דיה כבועלה, מה בועלה אינו מטמא עד שתצא טומאה לחוץ אף היא אינה מטמאה עד שתצא טומאתה לחוץ}}. לדבריו של רבי שמעון, רק באופן אחד יש [[גזירת הכתוב]] שנגרם לאישה טומאה על ידי שכבת זרע, הוא על ידי [[תשמיש המיטה]] עם [[זב]] {{ציטוטון|וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע; וְרָחֲצוּ בַמַּיִם, וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב}} {{מקור|ויקרא טו יח}}, שבו האישה נהיית טמאה על ידי קיום יחסי אישות עם הזב למרות שמגע בית הסתרים הוא, ובתלמוד הוסבר כי טומאת פולטת נאמרה באופן שהאישה לא טמאה בתור משמשת עם זב, למשל כאשר לאחר תשמיש המיטה היא נותרה שכובה במיטתה ולא הניעה את גופה כך ששכבת הזרע לא ימאה מגופה במשך שלושת הימים, והטבילוה כאשר היא במיטתה, שאז - כאשר קמה לאחר שלושת הימים, אם יצא זרע מגופה, היא טמאה. משיטתו של רבי שמעון נראה כי הוא סובר שיש לאישה דין "נוגעת" בשכבת זרע ולכן פולטת שכבת זרע טמאה. אם כי למרות זאת הסתפק [[רב שמואל בר ביסנא]], שמא לעניין סתירת שבעה נקיים מודה גם רבי שמעון שדינה כרואה, ולפי גרסא אחרת רב שמואל בר בסינא לא שמע את אשר כתוב בברייתא, ולכן הסתפק מ[[סברא]] אם דינה כרואה או לא. הוא שאל שאלה זאת את [[אביי]], [[רבא]] ו[[רב יוסף]] וכולם השיבו לו כי היא "רואה" ולא "נוגעת" לעניין סתירה. ומכאן מסיקים חכמי התוספות כי רבא חזר בו מהתקפתו על דברי רמי בר חמא וגם הוא מסכים כי האישה דינה כ"רואה".
 
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים|יישור=ימין}}
{{הערות שוליים|יישור=ימין}}
 
[[קטגוריה:כללים ועקרונות בהלכה]]
[[קטגוריה:טהרת המשפחה]]
[[קטגוריה: עקרונות הלכתיים]]
[[קטגוריה:טומאה וטהרה]]

גרסה אחרונה מ־20:51, 28 באפריל 2018

בהלכה, מקצת היום ככולו הוא כלל האומר כי גם חלק מהיום נחשב ליום, ולכן כאשר חלות מסויימת תלויה במספר קצוב של ימים, ניתן להחשיבה גם אם החלה באמצע יום - או נסתיימה באמצע יום.

דוגמאות[עריכה]

אחת מהדוגמאות לכלל הוא בהלכות נזירות. לפי רב מתנה מספר הימים שבהם צריך מי שקיבל עליו נזירות לקיים דיני נזירות - הוא שלושים, כי כתוב בפסוק "נזיר יהיה", והמילה "יהיה" היא בגימטריה שלושיםבבלי. עם זאת, סבור רב מתנה שאדם שקיבל עליו נזירות, וגילח את שערותיו ביום השלושים, יצא ידי נזירות, מכיוון שנהג נזירות בחלק הראשון של יום השלושים. חידוש מיוחד בכלל "מקצת היום ככולו" הוא בסוגיית נזיר זו, שבה נקבע כי לא רק שניתן להחשיב את החלק הראשון של היום השלושים ככולו של יום השלושים, אלא שניתן להחשיב עד יום השלושים עצמו לתחילת הנזירות השנייה, במקרה שנזיר קיבל על עצמו שני נזירויותנזיר ו א. כלל דומה הוזכר גם על ידי רב, גם היא בהלכות נזירותנזיר טו א.

במיוחד ידוע הכלל בהלכות אבלות. נהוג כי ביום השביעי של שבעת ימי האבל, יושבים האבלים שעה קלה ומקבלים תנחומים ולאחר שקיימו את "מקצת היום ככולו", הם קמים מאבילות שבעת הימים, ועוברים לאבילות שלושים היום, הנוהגת בחודש הראשון של האבילות‏[1]. כמו כן מוזכר הכלל בנוגע לדין האומר שאם במהלך ימי השבעה או השלושים חל חג, החג דוחה את ימי האבילות לגמרי, ובלבד שכבר הגיעו ימי השבעה או השלושים והאבלים נהגו חלק מהם. לפי אבא שאול, אם ביום השמיני חל יום חג, נדחית מהאבלים תקנת ה"שלושים". הסיבה לכך היא, מפני שאומרים "מקצת היום ככולו", וממילא בוקרו של היום השביעי משלים את שבעת הימים, וחלקו השני של היום נחשב כבר חלק מימי השלושים, וכאמור, לאחר שחלו ימים השלושים, דוחה החג את גזירת השלושים מהאבלים ופוטר אותם מכךמועד קטן טו א.

מחלוקת הראשונים[עריכה]

נחלקו הראשונים בגדר "מקצת היום ככולו", האם הכוונה היא שגם חלק מהיום נחשב ככולו, או שמא חלק מהיום גורר את שאר חלקי היום ומחשיב גם אותו כמו המקצת. לפי חכמי התוספות הכוונה היא שגם חלק מהיום נחשב ככולו, ולפי הרמב"ן והרשב"א הכוונה היא שהחלק הראשון של היום גורר את שאר היום והרי זה כאילו כל היום נתקיימו הדינים שהתקיימו בהתחלת היום. מסיבה זו, זבה שטבלה ביום השביעי שלה, לאחר ספירת שבעה נקיים ולאחר מכן ראתה שוב זיבה, הרי היא טהורה, מכיון שבהתחלת היום הייתה טהורה ופקעה ממנה דיני זיבה. לעומת זאת, בתחילת ספירת שבעה נקיים, לא ניתן להחשיב את חלקו הראשון של היום כטהור אם נטמאת הזבה בסוף היו, והרשב"א מסביר כי הכלל "מקצת היום ככולו" נאמר רק כאשר במקצת היום חלה חלות מסויימת של טומאה או טהרה, אך כאשר הייתה טהרה - כי לא הייתה טומאה, הרי הטומאה שבסוף היום גורמת למפרע ליום להחשב כיום "טמא"הראשונים הם בנידה לג א.

באחרונים[עריכה]

לא תמיד נאמר הכלל מקצת היום ככולו. כך למשל, איל הכשר להקרבה רק בהיותו שתי שנים, אינו כשר להקרבה אם הוא ביום האחרון של השנה הראשונה. הסיבה לכך היא, שכאשר היום הוא רק אמצעי להשלים את ימות השנה, גם אם נאמר "מקצת היום ככולו", ניתן רק לומר שהיום כבר היה, אבל השנה עדיין לא נגמרה עד שיגמר גם סוף היום. מסיבה זו פוסק הרמב"םשמיטה ויובל יב לא שבדין בתי ערי חומה, שבהם נחלט הבית לקונה בשנה השנייה, לא נאמר הדין של מקצת היום ככולו, שהרי גם אם נאמר שהיום האחרון של השנה הראשונה עבר, עדיין לא נכנסה השנה השנייה‏[2].

הגבלות לכלל והרחבתו[עריכה]

ההסבר של הכלל הוא, כאשר נדרשת חלות מסויימת החלה על ידי יום, רק חלק מהיום עשוי לבצע אותה חלות, כי גם חלק מהיום הוא יום. לא רק יום, אלא כל זמן קצוב המחיל חלות מסויימת, אם עבר חלק מהזמן - הרי הוא ככולו.

נחלקו הפוסקים האם ניתן לומר "מקצת היום ככולו" גם ביום האחרון של י"ב חודשי האבילות. התרומת הדשןסימן רצ"ב, קובע שלא ניתן לומר על היום האחרון שמקצתו ככולו, כי אם כן, היינו צריכים לומר ש"מקצת החודש ככולו", כי מכיוון דין האבילות מוזכר בתלמוד כ"י"ב" חודש" נמצא שהוא תלוי במספר החודשים העובר ולא במספר הימים, וברור וידוע שאין כך ההלכה. אך הרדב"ז‏[3] מביא את דבריו והוא חלוק עליו, והוא סובר שהמספר "12" חודש הוזכר רק כסימן מקוצר למספר הימים - 355 יום. הוא קובע שלמרות שהתרומת הדשן נחשב לפוסק נכבד וחשוב, להלכה הוא קובע שניתן להקל ולומר שניתן לומר גם כאן "מקצת היום ככולו", מפני שספק דרבנן לקולא. לעומת זאת, בערוך השולחן נפסק להלכה להחמיר‏[4].

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. ↑ רמב"ם, שופטים אבל ז ב. וראה עוד בשיעורו של הרב עובדיה יוסף.
  2. ↑ שיעורי רבי משולם דוד הלוי סולובייצ'יק על מסכת ערכין דף ל"א ע"א.
  3. ↑ שו"ת רדב"ז אבן העזר סימן תתצ"ה (תנ"ד)
  4. ↑ יורה דיעה שצ"ה.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=מקצת_היום_ככולו&oldid=115897"