אברהם אבינו: הבדלים בין גרסאות בדף

ציון קברו של אברהם אבינו במערת המכפלה

אברהם אבינו (מכונה גם אברהם העברי) הינו מייסד העם היהודי והראשון משלושת אבות האומה. נולד כאברם לתרח, עובד אלילים, אך לאחר שהקב"ה נגלה אליו וציוה אותו: "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"‏^[1] הוא האיר את אור האמונה בה' אחד יחד עם שרה אימנו כאשר הקב"ה העיד עליו כי הוא "יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". לאברהם הובטחה לראשונה ארץ כנען כאשר מכוח הבטחה זו המשיכו בניו וזרעו לגור בה, וכן הוא הראשון שנצטווה באות ברית המילה כאשר לאחריו שמו השתנה על ידי הקב"ה מאברם לאברהם. הקב"ה ניסה את אברהם בעשרה נסיונות כאשר הקשה שבהם היה עקידת יצחק בה הוא ציווה את אברהם להעלות את יצחק בנו לעולה בהר המוריה, אך לאחר שאברהם עוקד את יצחק על גבי המזבח הוא מצווה שלא לגעת בו.

לאחר שישמעאל בנו הבכור של אברהם שולח עם אימו הגר השפחה, הפך יצחק בנו השני לממשיך דרכו ולממשיך השושלת של עם ישראל. נקבר במערת המכפלה לצד שרה אשתו כשהוא בן 175.

הולדתו[עריכה]

אברהם נולד לאביו תרח בעיר חרן, עבר לאור כשדים ומשם הצטווה על ידי הקב"ה "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" בראשית י"ב א'. הוא והלך לארץ כנען יחד אשתו, שרי, אשר שמה היה לשרה אימנו, בן אחיו לוט וכן "וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן" (ד').

בסוף פרשת נח מסופר על יצירת אברם מאור כשדים וכך נאמר: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם (שם, י"א, ל"א). הרמב"ן סבור אחרת :"והעניין שקבלו רבותינו בזה הוא האמת, ואני מבאר אותו. אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים, כי אבותיו בני שם היו, וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם. לפי הרמב"ן, תרח הוליד את בניו הגדולים –אברהם ונחור, בעבר הנהר פרת, בעיר חרן‏^[2].

אברהם באור כשדים[עריכה]

הפעם הראשונה בה מוזכר אברהם הינה בפרשת נח בה מובאת שושלת היוחסין שלו כבן לתרח ואח להרן. התורה כותבת כי הרן, אחיו של אברהם, מת בימיו בגיל צעיר בימי אביו באור כשדים.

המדרש מרחיב את הסיפור מאחורי מיתתו של הרן ומתאר גם את תחילת דרכו של אברהם כמי שמתנגד לעבודת אלילים. לפי המדרש, לתרח אבי אברהם היתה חנות פסילים, ואברהם שהכיר את בוראו שבר את כל הפסלים שבחנות. כאשר תרח אביו ראה זאת והתרגז עליו, ענה לו אברהם שהפסלים רבו על קערת סולת שניתנה להם ובטעות שברו אלו את אלו. כאשר תרח כעס וענה לו שדבר זה אינו אפשרי- ענה לו אברהם שאכן זה אינו אפשרי, אבל כיצד הוא מאמין ועובד לפסלים שאינם מסוגלים אפילו לזוז ממקומם.

כאשר תרח רואה שאין הוא יכול להתווכח עם אברהם, הוא שולח אותו אל נמרוד. נמרוד קורא לאברהם לעבוד את האש (כמותו) אך אברהם מקשה לו כי אם כך עליו לעבוד את המים שמכבים את האש. נמרוד ממשיך ואומר לו לעבוד אם כן למים, אך אברהם אומר לו שאם כן עליו לעבוד לעננים המביאים את המים, וממשיך להתווכח איתו באופן הזה. לאחר זמן, לנמרוד נמאס מאברהם והוא אומר לו שהוא ישליך אותו לאש (אליה הוא עובד) והוא מצפה מהאלוה אליו עובד אברהם להצילו.

באותו הזמן הרן התבונן מהצד והחליט בליבו שהוא יחליט בדיעבד עם מי ללכת לפי המנצח- אברהם או נמרוד. אברהם הושלך לכבשן האש אך הקב"ה הצילו והאש לא פגעה בו. אמנם, כאשר שאלו את הרן באיזה צד הוא והוא ענה שהוא מאמין כאברהם- הרן הושלך לכבשן האש ונהרג.

הד לנס זה ניתן למצוא בדברי הפסוק בספר נחמיה, בו נחמיה רומז להצלת אברהם באור כשדים:"אַתָּה-הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים". הרמב"ן מפרש כי המונח "הוצאתיך" יש שפירושו "לחלץ ממקום מסוכן" או "לשחרר ממצב קשה", כמו " אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים " (שמ' כ:ב) וייתכן שגם פסוק זה היווה מקור לדרשות חז"ל על נס אור כשדים.

ההליכה לארץ כנען[עריכה]

בתחילת פרשת לך לך מובא ציוויו הראשון של הקב"ה לאברהם "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". רש"י ומפרשים נוספים מדייקים מכפילות המילים "לך לך" כי מטרת ההליכה היא למענו של אברהם וכדבריו "להנאתך ולטובתך". לדבריהם, הקב"ה מצווה על אברהם לצאת מארצו לארץ ישראל על מנת ששם הוא ייתן לו בנים ויעשה אותו לגוי גדול וכן שיתפרסם שמו בעולם במהלך הליכה זו. האלשיך מרחיב פירוש זה באומרו כי שורשו של אברהם הוא בארץ ישראל, וכל עוד הוא אינו שם הוא לא יוכל להיות שלם ולכן עליו ללכת דווקא לשם.

כאשר אברהם שומע את דבר ה' הוא מיד לוקח את בני ביתו ויוצא לעבר ארץ כנען "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן". במהלך הדרך, הקב"ה נגלה לאברהם ומבטיח לו כי הוא יעניק את הארץ לזרעו.

ירידת אברהם למצרים[עריכה]

לאחר שמתואר שאברהם גר בנגב, נאמר בתורה כי אברהם נאלץ לרדת למצרים בעקבות רעב שפרץ בארץ ישראל "וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ".

הפרשנים נחלקו האם נהג אברהם כדין בכך שירד מהארץ בעקבות הרעב. הרמב"ן פירש כי ירידתו של אברהם למצרים הייתה חטא משום שהיה עליו לבטוח בקב"ה שיצילו מהרעב. הרמב"ן אף קובע כי בעקבות ירידת אברהם למצרים נקבע גם כי זרעו יירד גם הוא למצרים " ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה". כהמשך לפירוש זה ניתן לראות כי בדומה לאברהם גם בניו ירדו למצרים בעקבות הרעב וכן כשם שהקב"ה הביא על פרעה "נגעים גדולים" כאשר קרב לשרה, כך גם הביא למצרים עשר מכות וכן בדומה לאברהם- גם ישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול‏^[3]‏^[4].

מנגד, רוב הפרשנים כגון המלבי"ם והרד"ק כן משמע מפירוש הרמב"ם ‏^[5] הסבירו כי לא היה פגם במעשהו של אברהם, וכי לא היה לו להסתמך על הנס שיחייהו אלא לבקש לעצמו הצלה טבעית. בניגוד לרמב"ן שהסביר שהניסיון לאברהם היה לבחון האם יישאר בארץ או יעזוב אותה, הם פירשו כי הניסיון הוא לבחון האם אברהם יהרהר על דבר ה' שהבטיח לו את הארץ ולבסוף הוא נאלץ לעזוב אותה. לפירושם, אברהם אכן לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה ועמד בניסיון.

חיזוק לגישה זו ניתן למצוא גם בדברי המדרש שאברהם עמד בכל עשרת הניסיונות שהתנסה בהן, וגם מדברי הגמרא בבא קמא ס ב הלומדת ממעשהו של אברהם הדרכה מעשית כי כאשר יש רעב בעיר צריך לברוח למקום בו שרוי האוכל ולכאורה רואה את מעשהו של כאברהם כאידיאלי.

לקיחת שרה לפרעה[עריכה]

כאשר אברהם יורד למצרים, הוא אומר לשרה כי הוא מפחד שכאשר המצרים יראו אותה ואת יופיה הם ירצו לקחת אותה ולהרוג אותו. לכן הוא מבקש ממנה לומר להם שהיא אחותו על מנת שלא יהרגוהו וגם שייטב לו בעקבות זאת "אִמְרִי נָא, אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ".

כפי שחשש אברהם, שרה נלקחה הישר לבית פרעה בעוד אברהם קיבל מתנות עבורה. אמנם, הקב"ה הטיל נגעים גדולים על פרעה דבר שגרם לפרעה לחשוד כי היא אשת איש‏^[6] ולכן פנה לאברהם בטרוניה על מעשיו ולבסוף מחזיר לו את שרה ומשלח אותם.

כיצד אברהם סיכן את שרה?[עריכה]

המפרשים התקשו כיצד אברהם התנהג כך ביחסו לאשתו, והרמב"ן מתייחס גם למעשה זה של אברהם כחטא וקובע כי אברהם חטא "חטא גדולה בשגגה". באותו האופן גם האברבנאל תמה כיצד ייתכן שאברהם יפגע באשתו על מנת להציל עצמו ולזכות בכך לממון?

מדברי אברהם ניתן ללמוד כי הוא חשש לחייו ולא רצה שיהרגוהו על מנת להתחתן עם שרה ולכן שינה מדרך האמת. הר"ן מוסיף לפרש כי בימי אברהם היו אחי האישה ואביה אחראים על נישואיה. לכן, כאשר אברהם אמר למצרים שהוא אחיה, הוא קיווה כי הם יפנו אליו בבקשה לשאת אותה, ויתחילו לדון איתו על ענייני ממון ומוהר. אברהם חשב כי רבים יבואו לבקש את ידה וממילא הוא יוכל לדחות את כולם לאורך זמן לכאורה כחלק מהמשא ומתן ובינתיים לחיות במצרים בשלווה. אמנם, לבסוף פרעה, שכמלך המקום היה מעל החוק, החליט לקחת את שרה לעצמו ולכן גם לא שאל כלל את אברהם ותוכניתו נכשלה‏^[7]‏^[8].

אמנם, מלבד העובדה שאברהם רצה להציל את עצמו, לא מובן מדוע הוסיף כי גם ייטב לו בעבור מעשה שרה?

ייתכן ולאחר שאברהם ראה כי עליו לגרום למצרים להאמין ששרה היא אחותו, הוא גם ניסה להרוויח מהעניין ואכן היה בכך חטא ועוון כדברי הרמב"ן. מנגד, מכך שאברהם סירב לקבל מתנות ממלך סדום, קשה לומר שאברהם שמח לקבל מתנות מפרעה, וייתכן לומר תירוץ אחר. הרד"ק מפרש את דברי אברהם "למען ייטב לי בעבורך" ו"חיתה נפשי בגללך" כדבר אחד- כלומר שהטובה שתהיה לי היא שאשאר בחיים, וממילא אין קושי בדבר. אמנם, מכך שלאחר ששרה חוזרת לאברהם נכתב בפירוש כי "לאברהם היטיב בעבורה" וניתן לו מתנות נראה יותר כפירושו של רש"י המסביר כי אכן אברהם התכוון מתנות ממש. יש המתרצים קושי זה בכך שאברהם רצה לקבל מתנות מפרעה אך לא למען הממון עצמו, אלא למען ההכרה המלכותית בו כאדם חשוב. אברהם שחשש לחייו קיווה כי הוא יקבל מתנות מהמלכות שייתנו לו מעמד בקרב תושבי הארץ שגם יבטיח לו ביטחון לחייו והגנה כמקורב למלכות ‏^[9].

היפרדות אברהם מלוט[עריכה]

ערך מורחב - מריבת רועי אברהם ורועי לוט

לאחר שאברהם חוזר ארצה ממצרים, הוא מתואר כמי שמגיע יחד עם כבודה גדולה של כסף וזהב. התורה מספרת כי גם ללוט היה רכוש רב ודבר זה הוביל למריבות בין הרועים שלהם "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ".

הסיבה למריבה[עריכה]

רש"י מפרש על פי המדרש כי מריבת הרועים נבעה מכך שרועי לוט רעו בשדות זרים ורועי אברהם הוכיחו אותם על הגזל. לפירושו, רועי לוט טענו כי מאחר והקב"ה נתן את הארץ לאברהם, ולאברהם אין יורש, הרי שלוט עתיד לירש את הארץ וממילא אין בדבר גזל. לפי הסבר זה, דברי הפסוק על כך שסיבת המריבה היא משום ש"היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו" היא מכך שמאחר שלא יכלו לשבת יחדיו הוצרכו רועי לוט לפלוש לשדות זרים.

מנגד, הרמב"ן מקשה על פירוש זה שהרי הקב"ה הבטיח לאברהם שהוא ייתן את הארץ לזרעו, ואיך טעו רועי לוט לחשוב שלוט עתיד לירשו. לכן, הוא מפרש כי המריבה הייתה על שטחי מרעה כפשט דברי הפסוק "ולא יכלו לשבת יחדיו" כאשר רועי אברהם ורועי לוט נאבקו על שטחי מרעה שכל אחד רצה לעצמו.

הצעת אברהם[עריכה]

על מנת להפסיק את המריבה, מציע אברהם ללוט להיפרד "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". לוט נושא את עיניו ומחליט ללכת אל כיכר הירדן, סדום, מכיוון שהוא רואה שהיא פוריה ו"כולה משקה", בעוד אברהם נפרד מנו ויושב בארץ כנען.

התגלות ה' לאברהם[עריכה]

לאחר פרידת אברהם מלוט מסופר כי "אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד", ובכך נרמזת ביקורת על לוט שהחליט להשתכן במקום רשעים. הקב"ה מתגלה אל אברהם ומבטיח לו בשנית את הארץ. ייתכן ויש בדברי הקב"ה הסתייגות מהצעת אברהם ללוט. בעוד אברהם אומר ללוט "הנה כל הארץ לפניך" ומציע לו למעשה חלקים מהארץ המובטחת, ולוט נושא את עיניו ולוקחה, הקב"ה מזכיר לו כי "כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה". כמו כן, בעוד על לוט נאמר כי "וישא לוט את עיניו" כשהוא בוחר לעצמו חלק מהארץ, גם הקב"ה אומר לאברהם "שא נא עיניך וראה... כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה".

מלחמת ארבעת המלכים את החמישה[עריכה]

ערך מורחב - מלחמת ארבעת המלכים את החמישה

לאחר היפרדות לוט ואברהם, התאחדו ארבעה מלכים וכבשו יחד את כל עבר ירדן, ושיעבדו אותו במשך שתים עשרה שנה, עד שבשנת השלוש עשרה מרדו חמשת המלכים ונלחמו בהם. יש שפירשו כי דברי הפסוק "שלוש עשרה שנה מרדו" לא מתאר רק את העובדה שמרדו לאחר שתים עשרה שנות שיעבוד אלא גם כי הם מרדו שלוש עשרה שנה. בשנה הארבע עשרה למלחמה עלה כדרלעומר והמלכים אשר איתו להחזיר את השליטה על המלכים המורדים. המלכים נערכו למלחמה ב"עמק השידים" שהיה מלא ב"בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר". חמשת המלכים הפסידו את המלחמה, וברחו מפני האויב, ובעת מנוסתם חלקם נפלו לתוך בורות, וחלקם נמלטו להרים. מלכי סדום ועמורה וכל תושביה, נלקחו לשבי, ובין השבויים היה בן אחיו של אברהם: לוט.

לאחר המלחמה התורה מתארת כי "הפליט" מגיע ומבשר לאברהם כי לוט נשבה. רש"י מסביר על פי בראשית רבה כי פליט זה הוא עוג מלך הבשן עליו נאמר בתורה כי הוא היחיד שנשאר מיתר הרפאים. כאשר אברהם שומע שלוט נשבה הוא לוקח את שלוש מאות ושמונה עשרה חניכיו ילידי ביתו והוא יוצא למלחמה על המלכים. אברהם ואנשיו מפתיעים את מחנה המלכים בלילה ותוקפים אותו ומבריחים אותו ולוקחים את כל הרכוש ואת כל השבויים חזרה.

לאחר ניצחונו של אברהם, יצאו לקראתו מלך סדום ומלכיצדק מלך שלם. מלכיצדק מתואר כ"כהן לאל עליון" והוא מוציא לחם ויין ומברך את אברהם ואת אלוהיו שעזר לו, ואברהם בתגובה נותן למלכיצדק מעשר ממונו. לפי פירוש חז"ל מלכיצדק היה שם בן נוח והוא היה מלך ירושלים ולכן נתן לו אברהם מעשר מפני שידע שהוא עובד את הקב"ה. מנגד, מלך סדום פונה לאברהם ומציע לו חלוקת שלל כך שהוא יקבל את האנשים שנשבו ואברהם את הרכוש. אברהם מסרב להצעתו של מלך סדום ולוקח רק את חלקם של האנשים שבאו לעזרתו במלחמה "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם, בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם".

ברית בין הבתרים[עריכה]

ערך מורחב - ברית בין הבתרים

לאחר ניצחון מלחמת המלכים, הקב"ה נגלה לאברהם ומבטיח לו שיקבל שכר הרבה מאוד. רש"י מסביר שאברהם חשש שאיבד כבר את זכויותיו אחר שזכה לניסים במלחמת המלכים ולכן היה צריך להבטחה נוספת מאת הקב"ה.

הקב"ה מבטיח לאברהם שייתן לזרעו את הארץ אברהם שואל בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?. המפרשים התקשו כיצד ייתכן שאברהם מפקפק בהבטחתו של הקב"ה ושואל האם היא אכן תתקיים הגמרא מגילה לא ב מביאה את דבריו של אברהם כחשש לגבי חטאם של בניו בעתיד ולכן מבקש ממנו הבטחה שתעמוד גם במידה ובניו יחטאו בעתיד. תשובתו של הקב"ה היא בכך שהוא כורת עם אברהם את הברית שמראה כי ירושת הארץ תהיה הבטחה נצחית שלא תשתנה. וכדברי רבינו בחיי "תהיה הארץ לישראל אחזת עולם... ואם אולי יגלו ממנה ישובו אליה כי אחזת עולם היא להם לא לעובדי גילולים".

אברהם לוקח עגלה עז איל ובתר אותם לשניים בעוד את הציפור אותה לקח הוא לא ביתר. רש"י מפרש את ביתור החיות בצורה סימבולית. לדבריו, הפרים האילים והשעירים נמשלו לעובדי העבודה הזרה ולכן ביתר את כולן להראות כי הם ייעלמו מן העולם בעוד עם ישראל המשולים לציפור יהיו קיימים לעולם. בדומה לכך, הרד"ק פירש כי גם כאשר עם ישראל יהיו בגלות עדיין יהיו דבקים באמונתם בקב"ה ובתורה. הקב"ה מבשר לאברהם כי הוא עתיד להיקבר בשיבה טובה ורק צאצאיו יירשו את הארץ משום שרק אז יישלם עוון יושבי הארץ. לאחר הבטחת הקב"ה נחתמת הברית באופן סמלי בין אברהם לבין שליחו של הקב"ה כאות לכך שהיא תתקיים לעד, וכן מובאים גבולות הארץ המובטחת. רש"י הסביר כי משמעות המעבר בין הבתרים היה דרך ידועה לכורתי בריתות שנהגו לבתר חיה לשניים ולעבור יחד בין הבתרים. לפירושו, אברהם עובר בין הבתרים יחד עם "תנור עשן ולפיד אש" שמהווה שליחו של הקב"ה.

עקידת יצחק[עריכה]

ערך מורחב - עקידת יצחק

התורה מתארת שאברהם נצטווה "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". אברהם הזדרז והשכים בבוקר וחבש בעצמו את חמורו (וכפי שדורשים חז"ל שהאהבה מקלקלת את השורה). הוא לקח עמו את שני נעריו שהיו לפי המדרש ישמעאל ואליעזר. ביום השלישי הגיעו להר המוריה, ושם רואים אברהם ויצחק לפי המדרש (מובא ברש"י) "ענן קשור על ההר", והם מבינים שזה המקום.

הם משאירים את שני הנערים עם החמור ועולים לבדם. בדרך שואל יצחק את אברהם "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?", ואברהם עונה לו "אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי", ולמרות שיצחק הבין את התשובה שהיא "ואם אין שה, לעולה בני (רש"י)", הם הולכים יחדיו - בלב שווה. כשהם מגיעים עוקד (קושר) אברהם את יצחק בנו למזבח ומכין את המאכלת לשחוט את בנו,ואז קורא מלאך ה' אליו "אברהם אברהם אל תשלח ידך מאומה ואל תעש לו מאומה". אברהם מסתכל ומוצא איל אחר נאחז בסבך בקרניו (וזה אחד הרמזים לשופר, שהוא מזכיר את אילו של יצחק). אברהם מקריב אותו במקום יצחק, ומובא מדרש ברש"י: "על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יה"ר שתהא זו כאלו היא עשויה בבני כאלו בני שחוט כאלו דמו זרוק כאלו בני מופשט כאלו הוא נקטר ונעשה דשן". בעקבות עמידת אברהם בניסיון מבטיח לו ה': "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ, כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו".

מדוע נבחר אברהם[עריכה]

בתחילת פרשת לך לך מובא במפתיע וללא רקע מוקדם‏^[10] כי הקב"ה פונה אל אברהם ומצווה עליו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". הפרשנים הביאו מספר הסברים לבחירתו של אברהם:

התבוננות בדרכו של עולם[עריכה]

המדרש בראשית רבה הביא משל לבחירתו של אברהם:

"אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם".

מדברי המדרש עולה כי אברהם ראה עיר דולקת ולא הבין כיצד ייתכן שאין לעיר מנהיג. הרמב"ם כנראה הבין שכוונת המדרש שאברהם ראה עיר מוארת (דולקת) ועולם מסודר ומתוך ההתבוננות בחוקי הטבע ומורכבותם הסיק כי יש בורא שיצר חוקים אלו.

"כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטיפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו".

בדומה לדברים אלו, גם הרמב"ן מפרש כי אברהם נבחר על ידי הקב"ה בעקבות מלחמתו בצלמים ובעמידתו האיתנה כנגד תרח אביו ונמרוד כמבואר במדרש (כפי שמובא להלן).

דרישה לצדק אלוהי[עריכה]

מדברי המדרש עולה כי אברהם ראה עיר דולקת ולא הבין כיצד ייתכן שאין לעיר מנהיג. המהר"ל מפרש כי משמעות הביטוי שהעיר דולקת היא שאברהם הרגיש שהרשע מתרבה בעולם ו"שורף" את העיר ואין מי שיעצור בידו ועל כן שאל- היכן הוא בעל הבית שישפוט אותם בדין צדק. ייתכן ותשובתו של הקב"ה לאברהם מבטאת את התשובה לשאלה זו: אכן יש אדון לעולם והוא מצווה עליך ללכת וליצור עם חדש שידע את הקב"ה וישמור את דרכו. ייתכן והמדרש מוצא רמז לדרכו זו של אברהם כאשר הוא דן עם הקב"ה על עשיית דין צדק לסדום ואף מבקש עליהם רחמים, בניגוד למעשיו של נח שלא ביקש רחמים על דורו.

בחירה אלוהית ללא קשר למעשי אברהם[עריכה]

דברי הרמב"ם על הבנתו של אברהם תלויים במחלוקת המצויה בגמרא בבלי יומא כח, ב באיזה גיל אברהם הכיר את הבורא. בעוד הרמב"ם נוקט כאחת הדעות שאברהם הכיר את בוראו בגיל 40, הגמרא מביאה גם דעה לכך שאברהם הכיר את בוראו בגיל 3- דבר שככל הנראה מתאפשר רק במידה ובחירתו של אברהם איננה תלויה בכושרו השכלי אלא בבחירה אלוהית בלבד‏^[11].

המהר"ל נצח ישראל יא מבאר שבחירת עם ישראל היא בחירה אלהית שאינה קשורה למעשיו של אברהם. לפירושו, אין זו בחירה באברהם באופן פרטי, אלא בחירה בעם ישראל ככלל- באברהם וזרעו. הקב"ה החליט שזרעו של אברהם הוא המתאים להיות נציגו בעולם, ומשום כך הוא הטמיע בזרעו סגולה מיוחדת המתבטאת בעוצמות גדולות, שבזכותן הוא יכול לקיים את רצון ה' בעולם. כיוון שכך, גם כאשר עם ישראל חוטא נשארת בו עדיין הסגולה הפנימית, והוא עדיין העם הנבחר. לפי המהר"ל, הקב"ה לא הודיע מדוע בחר באברהם כדי ללמדנו שזו בחירה שאינה תלויה בדבר מסוים, וכאמור גם אם חלילה עם ישראל לא יתנהג בצורה הולמת, הוא יישאר עמו של הקב"ה למרות הכול.

קריאה אוניברסלית שרק אברהם שמע[עריכה]

השפת אמת מפרש כי הקב"ה אכן לא פנה דווקא אל אברהם בקריאתו "לך לך" אלא לעולם כולו, אך אברהם היה היחיד שנענה לקריאה זו. לפירושו, קריאת "לך לך" הדהדה בעולם מאז ומתמיד. כבר בבריאת העולם הקב"ה הכריז כיצד לעשות רצונו בעולם, כבר אז הקב"ה הכריז על השליחות הקיימת בעולם - 'לתקן עולם במלכות ש-די'. אך אברהם היה היחיד שמוכן ליישם את קריאתו של הקב"ה.

הקשר בין לוט ואברהם[עריכה]

על אף שלוט הינו רק בן דודו של אברהם ואין לו קשר משפחתי קרוב אליו- אברהם לוקח אותו איתו למסעו. אמנם, ייתכן שהליכתו של לוט עם אברהם לא הייתה תולדה של קשר אותו יצר אברהם אלא לוט החליט ללכת עימו ורק לאחר מכן אברהם הסכים שילכו יחד. רמז לקריאה זו ניתן למצוא בכך שהפסוק מתאר כי "וילך אברהם... וילך איתו לוט" ורק לאחר מכן מובא כי אברהם לוקח את לוט עימו ‏^[12].

באופן אחר, החזקוני מפרש כי בין אברהם ללוט נוצר קשר עמוק לאחר מותו של הרן. הוא מסביר כי בעקבות מיתתו של הרן בגלל מעשי אברהם באור כשדים, לוט בנו נהיה כבן בית בביתו של אברהם ולכן הלך עימו. המלבי"ם מרחיב אף יותר פירוש זה ומסביר שכאשר תרח יוצא יחד עם אברהם ולוט הוא עושה זאת כבריחה מנקמתו של נמרוד שהיה עלול לפגוע בלוט משום שהיה גואל הדם של אביו.

מנגד, המדרש (בראשית רבה מא, יא) מביא דעה כי אברהם הולך לכל מקום עם לוט משום שהוא רואה בו את יורשו. לדברי המדרש, אברהם "מדביק את לוט אחיו לירשו" משום שאין לו בנים ולוקח את לוט תחת חסותו כ"בן מאומץ" שיוכל להמשיך את דרכו.

אישיותו[עריכה]

אמונה בה': התורה מעידה עליו שלאחר שקיבל הבטחה מהקב"ה שיהיה לו זרע בגיל מופלג: "וְהֶאֱמִן בַה'"בראשית או,ו. ראש למאמינים.

יראת- א-לוקים: לאחר נסיון העקידה המלאך אומר עליו: "עתה ידעתי כי ירא א-לקים אתה". אברם עצמו מציין מידה זו כחשובה באומרו לפרעה: "רק אין יראת א-לוקים במקום הזה והרגוני".

אוהב ה': "אברהם אוהבי" ישעיהו

גומל חסדים: הכנסת אורחים. "תתן... חסד לאברהם" זריזות: בסיפור הכנסת האורחים של אברהם מופיע השורש 'מהר' 3 פעמים, ושורש -'רוץ' פעמיים, בפרשת העקידה נאמר "וישכםם אברהם בבוקר", הנני לשון ענווה וזריזות" ,רש"י גבורה: רדף אחרי ארבעת המלכים ונלחם בהם על-מנת להציל את לוט. מחנך: הקב"ה מעיד עליו: "כי ידעתיו למען אשר ילווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"

חסד אמונה וגבורה[עריכה]

הרב אליקים לבנון, רב היישוב אלון מורה ליד העיר שכם וראש ישיבת אלון מורה כתב על היותו אברהם אבינו איש אמונה וגבורה את הדברים האלה בעלון פרשת השבוע - "ישע שלנו": " מידת החסד כידוע מיוחסת לאברהם אבינו, "חסד לאברהם", אולם יש שתי מידות נוספות בהם מצטיינת דמותו של אברהם אבינו: האמונה והגבורה.

• "וְהֶאֱמִן בַּה'" (בראשית ט"ו, ו'), כך מתארת התורה את תגובתו של אברהם להבטחת הקב"ה "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (שם, ה'). וכדברי חכמים (שבת צז,א): "החושד בכשרים לוקה בגופו. דכתיב, במשה רבנו, והן לא יאמינו לי. אך לפניהקב"ה גלוי שהם יאמינו, דכתיב ויאמן העם. אמר לו: הם מאמינים בני מאמינים, מבניו של אברהם אבינו. אתה אין סופך להאמין,שנאמר יען לא האמנתם בי".
• יסוד האמונה מופיע אצל אברהם אבינו יחד עם תכונת הגבורה. "האדם הגדול בענקים, זה אברהם אבינו, שהיה גבוה, קומתו כנגד שבעים וארבעה אנשים" (מסכת סופרים כ"א, ט')."

אומר הרב לבנון: " שתי התכונות הללו נדרשות הן זו לזו. הנה נקרא אברהם אבינו לשליחותו של הקב"ה, המוציאו מבית אביו וממשפחתו, ללכת אל ארץ לא נודעת. במבט לאחור, רואה אברהם רבים לפניו, אשר נכשלו בשליחותם ולא מילאו את התקוות אשר תלה בהם הקב"ה. אדם הראשון החל את תפקידו בגן עדן, אך גורש משם. נח היוצא מן התיבה, עם שליחות לבנות מחדש את העולם, ומיד נכשל אחד מבניו עד כדי ההכרח לקללו, "ארור כנען". ובודאי, אנשי דור הפלגה שהיו בעלי כוחות אדירים, והקב"ה הפיצם ובלל את שפתם. מי אם כן ערב לאברהם שהוא יהא שונה מקודמיו, ויצליח יותר במילוי שליחותו. לשם כך, נצרך הוא בראש ובראשונה ליסוד האמונה. קוראים אנו בפרקי ההלל שבתהילים: "הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר; אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד, אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי: כָּל–הָאָדָם כֹּזֵב" (קט"ז, י' - י"א). פשט הפסוק מורה לנו שהאמונה נשענת על סבלנות, שהרי בניגוד ל"האמנתי" מעמיד דוד המלך את "אני אמרתי בחפזי".

התיישבות אברהם בנגב[עריכה]

אברהם אבינו התיישב בנגב, בדרומה של ארץ ישראל. לא נאמר טעם מפורש לכך, אך ניתן למצוא הסברים אפשריים לכך בדברי המפרשים.

א. המדבר הוא מקום שאנשים עוברים בו, ואין להם מים ומזון, ולכן אברהם שרצה לעשות חסד עם הבריות הלך לגור דווקא שם, לקבוע מקום שממנו יוכל לסייע לעוברים במדבר, להכניס אורחים, לתת להם מים ומזון. כך נראה מהמדרשים.

ב. במדבר עוברים אנשים רבים, והם פנויים לשמוע. דרך הכנסת האורחים של אברהם, עוברי המדבר הכירו את ה'. הם הבינו שהחסד של אברהם משקף את החסד של ה'. כך נראה מחלק מהמדרשים.

ג. להתרחק מן הגזל. המדבר הוא מקום שאפשר לרעות בו את הצאן הרב, ללא חשש גזל. אין שם שדות, רק עשבייה פראית. - כמו וינהג את הצאן אחר המדבר אצל משה, ולפי פירוש רש"י שמשה רצה מקום שאין בו חשש גזל ברעיית הצאן.

ד. המדבר הוא מקום התבודדות ועבודת ה'. כמו אצל משה וינהג את הצאן אחר המדבר - ולפי פרוש הספורנו שמשה רצה להיות פנוי למחשבה ועבודת ה'.

ה. הרש"ר הירש מסביר כי אברהם ביקש בכוונה לגור במדבר משום שרצה לבודד עצמו ואת אנשיו מסביבות הערים על מנת שלא יהיה מושפע מהם לרעה. מנגד, כאשר אברהם ציפה לבן הוא שינה את מקומו והחליט לעבור לגור ליד הערים על מנת שבנו לא יגור בצורה מבודדת אלא ילמד את העולם בשביל שבבוא היום יוכל להתחבר אליו.

אבי תנועת התשובה[עריכה]

שש אלפים שנים עתיד העולם להתקיים, אומרת הגמרא. בבלי סנהדרין צז, א; "ששת אלפים שנה הוי עלמא. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח" (בבלי סנהדרין צ ז א).

בדברי ימי העולם. אלפים שנות תוהו היו "הדורות המכעיסים ובאים". קרוב לסוף האלף השני הופיע אברהם אבינו, עמודו של עולם, והוא פתח תקופה של תורה, של הדרכה אלוקית, של מתן תורה, נבואה ורוח הקודש.

הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן כתב בעלון לפרשת לך לך, "שבת בשבתו" על אברהם אבינו בתור אבי תנועת התשובה] מבהיר : "אמרנו שאברהם פותח את שנות התורה, אולם שנת הולדתו היא 1948. גם השנה בה הכיר את בוראו אינה שנת 2000, אלא שנת 1951 או 1996 (תלוי בדעות שונות בחז"ל). יש לשאול, אפוא, איזו נקודה במהלך חייו של אברהם היא המציינת את המעבר לשנות התורה - שנת ה-2,000 לבריאת העולם ?

אומרים רבותינו - "את הנפש אשר עשו בחרן". היום היו קוראים לזה 'הפצות'. כשאברהם אבינו הקים את תנועת התשובה הראשונה בהיסטוריה, ננער העולם ממציאות של תוהו והיה לעולם של תורה.

שואל החתם-סופר: אם חנוך גדול מאברהם, ועל כן נהפך למלאך, מדוע לא יצאו ישראל מזרעו? ואם אברהם גדול מחנוך, למה נקבר כאחד האדם? ומשיב: מלאכים רבים יש לו לקב"ה, מלאך נוסף בשם חנוך אינו מהווה תוספת משמעותית. אילו היה אברהם מתבודד כחנוך, היה עולה להיכל גבוה עוד יותר ממנו. אך הוא וויתר על התפתחותו האישית, והתמסר לתיקון עולם. הבחירה הזו היא שורש האומה הישראלית, העתידה להפוך את כל העמים לקרוא כולם בשם ה'.

הרב שפירא ממשיך, אין זו רק דרשה יפה על אברהם אבינו, אלא גם מצווה מדאורייתא: "'ואהבת את ה' אלקיך' - אהבהו על הבריות (גרום לבריות לאוהבו) כאברהם אביך, שנאמר 'ואת הנפש אשר עשו מחרן'". ומוסיף הרמב"ם - "רצונו לומר: כמו שאברהם מפני שהיה אוהב, כמו שהעיד הכתוב 'אברהם אוהבי'... קרא בני האדם להאמין בה' מרוב אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם".

בשל היות המצווה הזו מיסודי התורה, מונה אותה הרמב"ם מיד לאחר שתי המצוות הקשורות באמונה בה'. התורה עצמה מדגישה את חשיבותה הרבה, ואומרת עליה: "ושיננתם לבניך ודיברת בם...".

ובסיכום, ואם כך הוא ביחס לאומות העולם, צא ולמד עד כמה חייבים כולנו לאהוב ולהאהיב את שמו של אבינו שבשמים על ישראל בניו. נתמסר כולנו להיות מן העוסקים במלאכת הקודש, המשיבים לב בנים על אבותם.

היבטים חוץ מקראיים[עריכה]

ארכיאולוגיה[עריכה]

בעיר מארי (סוריה - איזור מגוריו של אברהם אבינו, בזמן היותו "אברם") נמצאו כ- 25,000 לוחות חימר כתובים בניב בבלי אכדי מהמאה ה- 18 לפנה"ס^[13] (שהיא תקופת חיי האבות לפי התורה), ובהם נמצאו שמות אלו: אברם, ישמעאל, אישרלים (ישראל?), יעקב, לבן, בנימין, זבולון, לוי, ועוד שמות מקראיים^[14]. וכן שמות של אתרים גיאוגראפיים, שהיו המוכרים עד אז רק מן המקרא: כנען, חרן, גבל, חצור, ועוד^[15].

וכן באבלה שבצפון סוריה נמצאו כ- 18,000 לוחות חימר ואף בהם הוזכרו השמות אברם, ישמעאל, ישריה, ועוד^[16].

ויליאם פוקסול אולברייט בספרו "מתקופת האבן עד הנצרות"^[17] כתב:

"אין בספרנו להתעכב כאן על דברי ימי האבות בארץ. עד כדי כך מרובים הפרטים שנתאמתו על ידי התגליות בשנים האחרונות, שרוב החוקרים המומחים סילקו ידם מן התיאוריה הישנה של ביקורת המקרא."

ראו גם[עריכה]

• ברית בין הבתרים
• מלחמת המלכים (בימי אברהם)
• ארכיאולוגיה מקראית

הערות שוליים