פרשני:בבלי:חולין סה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין סה ב

חברותא[עריכה]

אין לי ללמוד הארבה אלא חגב הבא לפנינו ואין לו גבחת, דילפינן ליה השתא מכלל ופרט וכלל. (כדמפרש לקמן), דכתיב "אשר לו כרעים" - הרי זה כלל. "ארבה" - הרי זה פרט. "למינהו" - חזר הכתוב וכלל. ולומד אני במידה של "כלל ופרט וכלל" את כל הדומה לפרט. והיינו, אותן חגבין שיש להן את ארבעת הסימנין המוזכרין במשנה (ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו), ואת הסימן החמישי - שאין להם גבחת!
אבל, חגב הבא לפנינו ויש לו גבחת, שאינו דומה לארבה אלא בארבעת הסימנין המוזכרין במשנה, ואילו בסימן החמישי הוא שונה ממנו - מנין שאני מרבה גם אותו?
תלמוד לומר "סלעם" - זה ניפול (ולקמן פריך, דלעיל אמרינן סלעם זה רשון). ולסלעם יש גבחת והכשירו הכתוב.
"למינהו" - להביא את האושכף. שאחר הסלעם כתבה התורה "למינהו", כדי שנלמד מהפסוק בכלל ופרט וכלל:
כלל - אשר לו כרעים. פרט - ארבה.
למינהו - חזר וכלל. ומזה מרבה אני את האושכף ואת היוחנא הירושלמית שיש להם גבחת.
ואין לי לרבות אלא הבא לפנינו ואין לו גבחת, דמרבינן ליה מ"למינו" הכתוב אצל הארבה. וכן מרבה אני את הבא לפנינו ויש לו גבחת דמרבינן ליה מ"למינהו" הכתוב אצל הסלעם, והבא לפנינו ואין לו זנב.
ומרבה אני את החגבים האלו (בין אותם שיש להם גבחת, ובין אותם שאין להם גבחת) כשאין להם זנב, דומיא דארבה וסלעם, שאין להם זנב, ודומין הם להם בחמשה סימנין (בארבעת הסימנין הכתובים במשנה, ובסימן הזה שאין להם זנב).
אבל חגב הבא לפנינו ויש לו זנב, מנין שגם הוא טהור, אף על פי שאין לו את הסימן החמישי?
תלמוד לומר, חרגול - זה רשון! ולחרגול יש, זנב והכשירו הכתוב.
ומדכתבה התורה אחר החרגול, "למינהו", דרשינן - להביא את הכרספת, ואת השחלנית, והוא הדין לערצוביא המוזכרת לעיל (ודרשינן להו בכלל ופרט וכלל כדדרשינן לעיל. אשר לו כרעים - כלל, חרגול - פרט, למינהו - חזר וכלל).
ואין לי לרבות אלא הבא לפנינו ואין לו גבחת, וכן הבא לפנינו ויש לו גבחת. וכן חגב הבא לפנינו ואין לו זנב, והבא לפנינו ויש לו זנב, דכולהו איתרבו מדכתיב "למינו", "למינהו", "למינהו".
והבא לפנינו ואין ראשו ארוך. דמרבה אני את החגבים האלו בזמן שאין ראשם ארוך. דומיא דארבה, סלעם וחרגול, שלכולם אין ראשם ארוך, ודומין הם להם בחמשה סימנין.
אבל חגב הבא לפנינו וראשו ארוך (ויש לו את ארבעת הסימנים המוזכרים במשנה), מנין שגם הוא טהור?
אמרת, הרי אתה דן בנין אב משלשתן -
מארבה, סלעם וחרגול.
לא ראי, אינו דומה ארבה שאין לו גבחת ואין לו זנב, כראי חרגול, שיש לו גבחת וזנב.
ולא ראי חרגול, שיש לו גבחת וזנב, כראי ארבה, שאין לו גבחת וזנב.  139 

 139.  על פי התוספות
ולא ראי שניהם, ארבה וחרגול, הארבה אין לו גבחת ולחרגול יש זנב. כראי סלעם, שיש לו גבחת ואין לו זנב.
ולא ראי סלעם, שיש לו גבחת ואין לו זנב, כראי שניהם, לארבה אין גבחת, ולחרגול יש זנב.
ומוכח, שאין טהרת החגבים תלויה לא בזנב ולא בגבחת, שהרי יש מהם שיש להם זנב וגבחת, ויש מהם שאין להם זנב וגבחת, וכל המינין הללו טהורים, ולכן ילפינן בלימוד של "במה מצינו" את שאר החגבים, מהחגבים המוזכרים בתורה.
הצד השוה שבהן, בחגבים המוזכרים בתורה, שיש לו לחגב ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולין,  140  וכנפיו חופין את רובו וטהורין הן.

 140.  הקרצולין הם רגליים נוספות, והן הכרעיים האמורות בכתוב, שבהם הם מנתרים.
אף כל חגב שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולין, וכנפיו חופין את רובו -
טהור הוא.  141 

 141.  ולקמיה פריך, מה להצד השוה שבהן, שכן אין ראשן ארוך. ומנין לך לרבות היכא שראשן ארוך).
וממשיכה הברייתא: והלא הצרצור הזה (שהוא מין חגב טמא), יש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו.
יכול יהא מותר כיון שיש לו את ארבעת סימני הטהרה?
תלמוד לומר "ואת החגב למינהו". והלא המילה חגב מיותרת, שהרי כל חגב שיש לו את ארבעת סימני הטהרה מרבינן ליה.
אלא, דרשינן: ששמו יהיה חגב! וכל האמורין בתורה נקראים הם בשם חגב, ואלו הצרצור אינו נקרא בשם חגב.
אי שמו חגב, יכול אפילו אין בו את כל ארבעת הסימנין הללו, נמי יהיה טהור? תלמוד לומר "ואת החגב למינהו", ודרשינן: עד שיהא בו כל הסימנין הללו. ואם חסר לו אחד מהסימנין, אינו טהור.
(והמילה "חגב" היא זאת שכתבה לעיל הברייתא - אלו כללי כללות, והמילה "למינהו" היא - הפרטי פרטות שכתבה הברייתא. ששניהם נכתבו לדרשה יתירא).
פריך רב אחאי: מה להנך חגבים, המוזכרים בתורה, שכן אין ראשן ארוך. ומנין לך ללמוד ולרבות אפילו חגבין שראשן ארוך!?
וכי תימא כיון דשוו הנך חגבין לחגבין הכתובין בתורה בארבעה סימנין, מייתינן להו ומטהרינן אותם אף על פי שראשן ארוך, ולא פרכינן מה להצד השוה שאין ראשן ארוך תאמר בחגבין אחרים שראשן ארוך, כי היות והם דומים להנך חגבים הכתובים בתורה במקצת, מרבינן להו.
נחלקו התנאים בלימוד המידה של כלל ופרט וכלל.
איכא מאן דאמר, שהכלל הראשון הוא העיקרי, והוי כעין כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט, והכלל האחרון מרבה רק דבר שדומה לפרט בכל צדדיו.
ואיכא מאן דאמר שהכלל האחרון הוא העיקרי, ומוסיף על הפרט, ומרבינן כל דבר הדומה לפרט ואפילו דומה לו במקצת. והכלל הראשון מהני למידרש כעין כלל ופרט, ולמעוטי דבר שלא דומה לגמרי לפרט. אבל כל דבר שדומה במקצת לפרט מרבינן ליה.
ותנא דבי רבי ישמעאל סבירא ליה כמאן דאמר אזלינן בתר הכלל האחרון, ולכן אפשר לרבות אפילו חגבין שראשן ארוך. כיון שהם דומים במקצת ולא בעי שידמו לגמרי לפרט.
אי הכי, שכל דבר הדומה במקצת לפרט מרבינן ליה, חרגול נמי, דשוו להו לארבה וסלעם, לא ליכתוב בתורה, ותיתי, נלמד חרגול מארבה וסלעם, אף על גב שאין להם זנב, ואילו לחרגול יש זנב (כמו שלמדנו בלימוד של במה הצד שאפילו זה שראשו ארוך הוא טהור ואף על פי שאינו דומה לחגבין המוזכרין בתורה, שאין ראשן ארוך)!?
וממשיכה הגמרא: אלא, מאי טעמא לא ילפינן חרגול מארבה וסלעם, דאיכא למיפרך, מה להנך, ארבה וסלעם, שכן אין להן זנב, ואלו לחרגול יש זנב, ולכן לא ילפינן ליה מיניהו.
אם כן, הכי נמי איכא למיפרך: מה להנך חגבים המוזכרים בתורה, שכן אין ראשן ארוך! ואינך יכול ללמוד מהן לחגב שראשו ארוך. והדרא קושיין לדוכתא, מנין לנו לרבות חגב שראשו ארוך שגם הוא טהור, מאחר שאינך יכול ללמוד אותו בבמה הצד!?
ומשנינן: אלא, אמר רב אחאי: סלעם המוזכר בתורה - יתירא הוא. (וכתבה אותו התורה לרבות חגב שראשו ארוך).
ומפרשת הגמרא: לא ליכתוב רחמנא סלעם, ותיתי, ונלמד אותו מארבה ומחרגול בצד השוה, שגם לסלעם וגם לארבה וחרגול יש להן את ארבעת סימני הטהרה.
דמאי פרכת, מה תוכל לפרוך את הצד השוה: מה לארבה דאין לו גבחת, תאמר בסלעם שיש לו גבחת. הרי חרגול יוכיח, דיש לו גבחת וטהור הוא!
ואם תיפרוך: מה לחרגול דיש לו זנב, תאמר בסלעם שאין לו זנב!?
הרי ארבה יוכיח, דאין לו זנב וטהור הוא!
וחזר הדין. הצד השוה שבהן, ששוין בארבעת סימנין ואין ראשן ארוך. אף אני אביא סלעם, שיש לו את ארבעת הסימנין, ואין ראשו ארוך.
ואם כן, סלעם דכתב רחמנא, למה לי?
אלא ילפינן במידה של "דבר שאינו ענין לגופו, תנהו ענין לדבר אחר, ואמרינן: אם הסלעם אינו ענין לגופו (שמיותר הוא), תנהו ענין לרבות חגב שראשו ארוך. ומהייתור של המילה סלעם ילפינן לרבות את החגבין שראשם ארוך.

דרשני המקוצר[עריכה]