שערי ירושלים הוא ספר של משה ריישר (ראו להלן) אשר יצא לאור בשנת 1867, בוארשה, ^[1] והודפס מחדש בשנת 1967 בדפוס ספרא. הספר כולל לקט מדרשים על טיבה של ארץ ישראל. תאור של מקומות בארץ ומידע מעודכן לזמנו - ראשית המאה ה-19. כל זה מנקודת ראות של יהודי שגדל בירושלים בן להורים מפולין המדווח ליהודי פולין על האתרים בארץ הקודש לאור הרקע המיקראי והמדרשי שלהם כולל המקומות קדושים . לספר 12 פרקים או "שערים" בלשון המחבר - כנגד י"ב שערי בית המקדש אשר לדבריו "נראים עד היום". המהדורה המודפסת חסרה פרקים אחדים. הספר הוא בין המקורות היחידים המתארים את ארץ ישראל בראשית המאה ה-19 מנקודת ראות יהודית.

בהקדמה הוא מספר מה הניע אותו לכתוב את הספר: "מי אנוכי אשר הביאני המלך חדריו ולדרוך על כל המקומות הקדושים ליגנדר (להדר) עפרה ולנשק אבניה. ודוכתא (מקום) דמשה ואהרון לא זכו לה".

חיבת הארץ

הפרק כולל לקט של מדרשים הדנים ביתרונות ארץ ישראל על ארצות העולם. נביא שלושה מהם:

• כתוב בספר דברים: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע--דִּבְרֵי רִיבֹת, בִּשְׁעָרֶיךָ: וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ--אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ (י"ז, ח') "מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוה מכל הארצות" ([[מסכת קידושין]], דף ס"ט,א'). ולכן אמרו היות וארץ ישראל היא בממוצע (באמצע), אוירו מזוג ומחכים. ויותר (ויתרון) מקום המקדש (הביא לכך) כי בלשכת הגזית שבבית התקדש ישבו חכמי הסנהדרין

• דרש במסכת סוטה : "רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך {על משקל האמור בברכת המזון), אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. אמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם (דף י"ד, א'). אולם חז"ל למדו מכאן כמה אהב משה את הארץ ובקש להכנס אליה. ונוסף לכף, למדנו משם, את מסירות נפשו על כלל ישראל.
• המהרש"א כותב, "מפני מה נתאוה משה להיכנס לארץ ישראל" . משום גלגול מחילות שיחול על הנקברים מחוץ לארץ ישראל. אם יזכה לקבורה בארץ ישראל לא תחול עליו הגזרה.

גבולי הארץ

בפרק זה הוא מתאר את האתרים בגבול ארץ ישראל. נציג את תאורו לאתרים הבאים:

• ים המלח - ימה של סדום. הוא נמצא "במקצוע (בקצה) מזרחי דרומי לא"י". הוא נקרא גם ים המלח ע"ש שמימיו מלוחים יותר משאר מימי הימים. הוא נמצא במקום בו היו הערים סדום ועמורה אשר הפך ה'. הוא מבחין באדים העולים מהים שאותם הוא רואה כעשן הממשיך לעלות מערים אלו. הים נקרא גם ים המות כי"אין בו שום דבר חי" והדגים שיבואו עם מי הירדן ימותו מייד. ומידע למטייל, על מנת להקיפו דרושים 6 ימים, והאנשים הרוחצים בו יצאו "מצופים במלח". ליד ים המלח יש פסל אשת לוט והוא מבחין "כי העיזים לוקקים אותה" אך לא רואים כי נפחו פוחת.
• על מיקום ההר "הֹר‏‏ הַ‏הָ‏ר" , המובא בתיאור גבולות הארץ לפי ספר במדבר: "מֵהֹר הָהָר, תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת; וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל, צְדָדָה" (ל"ד, ח') בצפון, בתחום לבנון של היום הוא כותב: זה הוא "גבל אל אקרע". הר גדול סלבנון, אשר חרתומו בים, כמו הר הכרמל, ו"עליו ארזים עד לב השמים ועצי בטנים ושם מעינות טובות וכפרים ליתרון ברכתו והוא מקיף (ניתן לעקוף אותו) כמו יום או יומיים וזה ההר המבוקש שנקרא הר ההר."
• עכו רש"י כתב "ששם ניצודים דגים רבים" ואכן גם עכשיו יש שם דגין "הרבה וטובים". המים המתוקים נמשכים ממעיין הקרוב לעיר כמה שעות בצנורות ברחובות העיר^[2]. בעיר הנמל הגדול, הנקרא "פורטו", לשם יביאו סחורות מכל העולם. ויש שם יהודים ספרדים, ארבעים בעלי בתים ולהם בית כנסת הפונה לכיוון דרום, נוכח ירושלים. ובה משכן הפאשא "עם אנשי חיל וכלי זין ובה בית האסורים (קרימענאל)".

טבעי הארץ

הפרק עוסק בגאוגרפיה בצורה הבסיסית כדי לתת ליהודי הגולה מושג על חיי היום היום בארץ ישראל. הוא מציין עובדות אחדות החשובות לאלה המתוכננים לבקר בארץ או לעלות אליה.

• לקורא האירופאי הוא מספר כי בארץ ישראל, בקיץ, הימים ארוכים, עד 14 שעות. הוא מציין את חשיבות הטל ומוסיף כי מחג הפסח עד חג הסוכות כבר אין גשם יורד רק טל - לא כמו באירופה.
• ואם הגשם לא מתחיל לרדת הרי זה פיקוח נפש ומתחילים מייד בתענית.
• כאשר יורדים גשמים חזקים חלק מבתים "נופלים". אבל לא כן בירושלים - בה הבתים חזקים והגגות מרוצפים. בצפת נוהגים לכסות את הגג ב"טיט".
• בשנת ה'תקצ"ו (1836) ירד שלג וארבע ימים לא יכלו לפתוח את דלת הבית. אבל בטבריה "לעולם לא יראו שלג".
• בקיץ חם מאד בטבריה. הולכים בבגדים קלים וטובלים בים כנרת.

הוא מציע להזהר מהחיות המצויות בארץ: שועלים, זאבים, נחשים ועקרבים. אם עקרב עוקץ "לוקחים עקרב אחר מטגנים אותו בשמן זית ומניחים על מקום הנשוך והוא מתרפא". יש גם חיה בשם "ברדלס" . החיה הזו רוקדת לפני האדם, עד שהוא מאבד את דעתו ואז היא אוכלת את מוחו.

ישוב הארץ

השער הרביעי מספר על תושבי הארץ ועל סדרי השלטון בה. "המושל על הארץ הוא מלכות ישמעאל הנקרא שולטאן. קיסר גדול של הישמעאלים. עיר המלוכה הגדולה "קונסטאנטינפל" הנקרא "סטמבול".

משה ריישר מספר כי הוא נסע מבירות לקונסטנטינופול. באיזמיר התארח אצל הרב המקומי רבי חיים פלאג'י (השני). בעיר 15,000 יהודים, כולם ספרדים.

הוא מתאר את העיר קונסטנטינופול: "העיר המפוארת בתבל. היא מלאה בתים איו מספר לרבבותם, בה ארמונות הדר ויערות חן, מגדלים נאים וגבוהים, פרדסי נועם, וחומות מבצרים, עד מלא כל עין לראות, וקסם הסופר לתאר, גודל הפאר הנחמד והיא כולה עיר מלוכה. ובערי תורכיה לאורך חוף הים שמונים אלף שווקים וכולם מלאים אנשים מכל פינות תבל, וכל מיני סחורות ורוכלת עמים, אין לשער".

מספר היהודים בעיר 38,400 ספרדים ועוד, האחרים, נתונים לחסות מדינות אירופה.

והוא עובר לתאור הישוב היהודי בירושלים. בימי הרמב"ן שנת 1267 היו בעיר רק 2 צבעים. והוא מתאר: "רבה העזובה וגדול השממון". והוא זוכה להקים בעיר בית כנסת. בשנת קנ"ד (1694) האשכנזים עזבו העיר בגלל החובות הגדולים שלהם. חלק הלכו לחברון וחלק לצפת. ואלה שנשארו בעיר לא היה להם בית כנסת ולא מקום מגורים קבוע. רק בשנת ה'תקע"ו (1806) חזרו העירה והקימו את בית הכנסת תפארת ישראל ובהמשך את חורבת רבי יהודה החסיד.

לספרדים ארבע בתי כנסת והם "נכנסים זה בזה": בית הכנסת "סטאמבול", בית כנסת "קהל אמצעי", בית כנסת "קהל גדול" ובית כנסת "תלמוד תורה" - בו ילמדו תינוקות בית רבנן. הרב הגאון רב רבי חיים בן עטר בעל האור החיים התפלל בו. ובצד מערב בית קטן, אשר בו דולקים תמיד נרות "וקבלה בידם כי אליהו הנביא היה בבית זה". הוא מונה בערך ח"י ישיבות בירושלים.

לאנשי ורשא, בעירם הודפס הספר, הוא מספר כי יש "כולל ורשא" בעיר ויש להם "בתי מדרשות וישיבות, בהם יושבים ולומדים, יומם ולילה".

מרום מראשון מקום קדשינו

הפרק הזה דן "בנשארת לנו מבית תפארתנו לעמוד אחרי כתלינו" - היא הכותל המערבי. המקום נקי וטהור ולא שמים בו אשפה. ממנו רואים את 12 השערים של הר הבית. על ההר נטועים "עצי ארזים" - דבר שהוא נגד דברי התורה שבה כתוב :"לא תטע לך אשרה אצל המזבח". על מקום קודש הקודשים יש בנין "מפואר ומהודר מאד מאד". והוא מצר כי "הבנין היה לבית התפילה לישמעאליים, מקום בו רק הכהן הגדול היה נכנס פעם בשנה ועתה רמסו בו הטמאים שומו שמים". בנין אחר קרוי "מדרש שלמה" ויש בריכה בשם "ביר אל דעם" - בור הדם, אליו נשפך דם הקרבנות.

הכותל העומד לרשות היהודים אורכו 30 אמה. בשאר השטח יש בתים של הערבים. יש עוד 10 אמות פנוי ליד הכותל, אבל לשם לא נותנים לגשת כי לישמעאלים נודע כי במקום זה היה לרדב"ז גילוי שכינה. היות והקטע נחשב למקום תפילה חשוב ליהודים,^[3] הישמעאליים גדרו את המקום. הקטע הוא הוא מול לשכת הגזית. לשכת הגזית היה במקום הנקרא היום "מחכימי" - היום מקום משפט הערבים ואז חכמי הסנהדרין ישבו בו.

הוא מגיע גם למערת מלכי דוד, אליה ליהודים לא נותנים להיכנס. אפשר להתפלל מחוצה לה ולהוריד נרות פנימה דרך החלון.

על קרית ארבע - גדלים בה ענבים מתוקים מדבש. היהודים יושבים באמצע העיר בחצר אחת ולהם בית כנסת הנקרא על שם אברהם אבינו. קרוב לעיר בריכת מים המספקת מים לכל ההעיר. מייצרים זכוכית בעיר אבל היא "דקה ומכוערת ונמכרת בזול".

על צפת - העיר רק יהודים, הגויים חונים מסביב לעיר. ארבעת המינים גדלים בשפע בסביבת העיר וממנה מביאים לכל הארץ. מסביב לעיר מעיינות "חזקים", "יפים" ו"מתוקים". בדרום העיר מצודה הנקראת "מצודת יוסף בן גוריון". הוא מבקר גם בבית הכנסת של האר"י ז"ל.

הוא עובר בטבריה ממשיך לשכם ועלה צפונה ל"ארם צובא" היא חאלב בצפון סוריה, עובר בדמשק וחוזר לארץ. הוא מביא פירוט של יישובי הגליל העליון בזמנו, אחד לאחד - 30 במספר.

עד כאן נשלם שבחי הארץ

נחמת הארץ

על הגאולה הקרובה לבוא. פרק זה כולל מדרשים ונביא אחדים מהם:

• הרמב"ם ב"הלכות מלכים" : "המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דויד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה.
  

וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו: שהרי תורה העידה עליו, שנאמר "ושב ה' אלוהיך את שבותך, וריחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים... אם יהיה נידחך, בקצה השמיים--משם, יקבצך ה' אלוהיך, ומשם, ייקחך. והביאך ה' אלוהיך..." (דברים ל, ג-ה). ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים". (פרק י"א, א'-ב') br /> משה ריישר מוסיף "גילי מאד בת ציון, הנה מלכך יבוא".

• בתלמוד הבבלי, בבא קמא מתוארת איך תבוא הגאולה: "לתרוייכו (שמות כב) כי תצא אש ומצאה קוצים תצא מעצמה שלם ישלם המבעיר את הבערה אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הציתי אש בציון שנאמר (איכה ד) ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה ואני עתיד לבנותה באש שנאמר (זכריה ב) ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה." (עמוד ס' ב'').
  

הקב"ה מבטיח שכשם שהוא גרם לחורבן הבית על ידי שריפה כך יבנה הבית ב"אש"

• ר' אברהם אזולאי בחסד לאברהם מסכם את הצפוי באחרית הימים: "דע כי מסורת קבלה בידינו כי באותו יום כשיבא המשיח עם קיבוץ גליות לארץ ישראל, באותו יום ימצא בארץ ישראל שבעת אלפים מבני ישראל, ובאותו היום יחיו המתים שבארץ, ובאותו היום יסתלקו חומת האש מירושלים, ובאותו יום יבנה בית המקדש באבנים טובים ומרגליות, ובאותו יום יחזרו המתים שבארץ ישראל בעת חיותם בריה חדשה רוחניים, וכן הז' אלפים הנמצאים חיים, כולם בריה חדשה גוף רוחני, כגופו של אדם הראשון קודם החטא וכגופו של [חנוך ו]משה רבינו ע"ה [ואליהו], וישוטו כולם באויר מעופפים כנשרים וגו', וכל זה לעיני אנשי קיבוץ הגליות:
  

וכשישראל בני קיבוץ גליות יראו שאחיהם נעשה בריה חדשה, ופורחים באויר ללכת ולדור בגן עדן תחתון ללמוד תורה מפי השם יתברך, אזי, יתקבלו בני קיבוץ גליות דאגה בלבם ודאבון נפש, ויתרעמו למלך המשיח ויאמרו וכי אין אנו בני ישראל כמותם, מאין זכו הם להיות רוחניים בגוף ונפש מה שאין כן אנו ולמה נגרע." (מעין ג -נהר כ"ב)

הערה לסיום

בפרק זה מסתיימת מהדורת 1967 הכוללת 79 עמודים. הספר המקורי כולל פרקים נוספים.

על משה ריישר

משה ריישר היה עיתונאי ו סופר וחוקר ארץ ישראל מירושלים בהמאה ה-19 וכתב על חיי היהודים בחברון ובירושלים. בספרו הוא מתאר את ירושלים בזמנו. ביקר בסוריה ובלבנון. בכתביו הוא מתיחס לנושאים מגוונים כמו: איתור כלי בית המקדש, מנהגי תשעה באב בירושלים העתיקה וגם תאור של תהליך הבניה של מגרש הרוסים.

חיי יום יום

התנכלויות ליהודים בירושלים

בזכרונות ר' משה ריישר המובאים בספרו של אברהם יערי הוא פונה אח "אחינו בני ישראל הקדושים" ומספר להם על גורל יהודי ירושלים עד שנת 1847, השנה בה הגיע לעיר הקונסול הבריטי| ג'יימס פין בעקבות והנהגת משטר הקפיטולציות . בריטניה נטלה תחת חסותה "רבים מיהודי ארץ ישראל" וכך זכו להגנה פיזית מהתושבים המוסלמים של העיר ומנעו התנהגות שרירותית של השלטונות . הוא מבקש לספר "מִזעִיר מהגלות" שעוברת על יהודי ירושלים, חברון, צפת וטבריה. לתיאור הוא מקדים שני הערות חשובות :

• התיאור כולל גם מה "שאבותי סיפרו לי" - כלומר טווח הסקירה הוא רחב.
• למרות היסורים,הוא לא מאבד את האופטימיות שלו ומוסיף ליד שמות הערים יבב"א, כלומר "ייבנו במהרה בימינו אמן".

הוא מתאר את ירושלים בעשרים השנים שחלפו, עד לבוא ג'ימס פיין. היה זה בזמן המלחמות בין הצבא המצרי שהגיע לארץ ישראל, מרד הערבים המקומיים ונסיונות הצבא ה עות'מאני להשליט סדר באזור. וזה תיאורו : "עיר ציון מִדבַּ‏‏ר היתה, ירושלים שממה, והיו בה חֹ‏רַ‏בוֹ‏ת ישנות מימי החורבן (חורבן הבית השני) ^[4], מסביב לעיר מדבר שמם ודרכים עקלקלות וקוצים וברקים ( סוג קוץ)".

אבל מה שגורם לו צער ביותר הוא "הערביים השודדים הפראים". הם הוא נוהגים להתבטא: "אשלֹ‏ח יהוד", כלומר, יהודי ! פשוט ושלח לבושך . הם נהגו להפשיט יהודים מלבושם "עד בשרו" ושלחו אותו העירה ערום ויחף. ועל השלל אמרו: "הדא כסב אללאה" - כלומר : "זה הרווח הוא מאלוקים.

והדרך מירושלים לחברון, שבע שעות, וסכנה ללכת אף עם "שיירה גדולה". מכל מקום, הוא מציין כי מקובל על כל נסיעה לומר בסיומה ברכת הגומל.

גם כאשר היה יהודי הולך בעיר ירושלים היה סכנה: אם הלך בימין הדרך הישמעאלי אמר לו פנה שמאלה ולהיפך ואם היה נוגע בו היה מכה אותו באכזריות. ןאם היהודי היה מלמל משהו, היה טוען כי הוא "קיללו באמונתו ובנביאו מוחמד", הביאו לדין המוסלמי ו"נתנוהו בבית האסורים בעינויים קשים". כאשר יהודי הלך בשוק, האחד מושך בפאות, השני בזקן, השלישי גוזל את כובע והאחרון זורק בו אבן בכוונה להמיתו.

ריישר מספר על משפחה מוסלימית בשם "בשט", אשר נהגה להשכיר ליהודים דירות בשכר דירה מופקע. והם "מיוחסי הישמעאלים רשעים ושונאי ישראל מאוד". כאשר בקשו להביא משא כל שהוא מהשוק וראו יהודי, אפילו "זקן, עשיר או תלמיד חכם" או אפילו רב מכובד היכואותו עד שהביא את המשא על גבו לביתם "והיה כצחוק בעינהם". אישה לא יכלה לצאת מהבית מפני "הישמעאלים שטופי זימה". כאשר הלכו לכותל או לקברי צדיקים להתפלל זרקו עליהם אבנים ו"לגלגו בצחוק".

ובכל זאת הוא מסיים בסיפור אופטימי. בספרו ׳שערי ירושלים׳ הוא כותב, על תקופה מאוחרת יותר, "ואח״כ בא הרה״צ ר׳ אהרן משה מגזע צבי מבראד זצוק״ל וקנה חורבה אחת מחורבות ירושלים ושם בית מדרש גדול ולא היה לו מנין מאנשי רוסיה להתפלל עמהם עד כי בחמלת ה׳ מאז והלאה באים לירושלים מכל המדינות הקרובים והרחוקים בכל יום ויום אנשים נשים וטף להסתפח בנחלת ה׳ בהר הקודש"^[5]

הרב השחור מחברון

ר' משה ריישר ממשיך בתאור מצב היהודים בחברון. וכך הוא מסכם את מצבם בשנת 1850: "והיהודים אשר בחברון סבלו עול גלות מהערביים והישעאלים אשר לא האמינו בחיים וםחדו מכל עלה נדף.{{{1}}}. הגורם לכך היה "ערבי אחד פניו כשולי קדירה וקראו אותו "השחור". וזה סיפורו:

בשנת 1827 השיח' עבד אל-רחמן (מדורה) ואחיו משתלטים על העיר ומשעבדים את יהודי חברון לבני חסותם תמורת תשלום ל"הרב השחור". הכינוי "הרב השחור" ניתן בספרי החשבונות של יהודי חברון למקבל דמי החסות מהם שהיה לשליט האזור. הפחה התורכי בירושלים ניסה להכניעו, הדבר לא עלה בידו והוא מינה אותו למושל האזור. למרות התשלום מראש להיהודים, רכושם נבזז. חלקם עברו לעיר העתיקה בירושלים לרחוב שכונה "רחוב חברון. על המתרחש בעיר בשנת 1851 מספר ספר חברון^[6] "המורד עבד-אל-רחמן מהכפר דורא משתלט על העיר ומטיל קנס "ארבעים ארנקים על הרובע היהודי". רק בשנת 1855 החליטו הטורקים לשים סוף לתוהו ובוהו בהר חברון. הצבא הטורקי השתלט על העיר. שנות שלטונו הסתיימו. ומסיים ריישר" לקחו אותו לסטאמבול בשלשלאות של ברזל ועשו לו משפט מוות. כן יאבדו כל אוייבי ה' ! והיהודים עשו משתה שמחה ויום טוב".

אחרי הקפיטולציות

אחרי הקפיטולציות השתנה מצב היהודים. הקונסולים בירושלים הגבירו שליטה והטילו אימה על "הערביים הפראים והישמעאלים" ועתה חירות גדולה ליהודים מכל דבר". מי שמקלל יהודי, היהודי רשאי להכות אותו עד מוות או יהיה בבית הסוהר ששה חודשים, יולקה בשלשלאות ברזל וגם ישלם קנס.

ולכן כל יום מגיעים לירושלים יהודים מכל העולם: חיטא, רוסיה, וואלין, פולין, הונגריה, גליציה וגם הספרדים. העולים בונים בתים, בתי כנסת ובתי מדרשות. מגיעות שיירות עם זהב, כסף וסחורות "באין פחד"ץ

תאור מקומות

הנוף בחודש ניסן

הרב משה ריישר היה נוסע בקו פולין-ארץ-ישראל-פולין ככל שהדבר התאפשר לו. בשנת ה'תרל"ט נתן ביטוי בכתב לרשמיו מארץ הקודש בספרו "שערי ירושלים". בספר, שנדפס בוורשה, היו בו י"ב שערים. "בכל שער מבואר דברים חדשים ונפלאים מענייני ארץ הקודש ומעמדה וכו'". והנה כמה שורות מהספר היחודי הזה, הנותן, בין היתר, תמונת מצב של אזורים בארץ-ישראל דאז, לפי חודשי השנה. ואנחנו עניניינו, כמובן, בחודש ניסן של אותם הימים. "ניסן יתחיל האביב וימי הקיץ והקציר, ותיכף ומיד אחר חג הפסח הולכים בני-ישראל לקצור חטים לשומרם על פסח הבא. רוב התושבים ישנים בקיץ מחוץ לבתיהם, בחצריהם ועל גגותיהם מפני רוב החום... בטבריה ת"ו (תבנה ותכונן) החום רב מאוד מאוד... ורובם הולכים ללא מכנסיים ובלא אנפלאות, רק במלבושים דקים וקלים ובכל שעה הם טובלים את עצמם בים. ורוב הילודים שמה עיניהם טרוטות ורעים. "בצפת ת"ו אחר הגשמים צומחים הרבה עצים ופרחים המפיקים ריח טוב ונחמדים למראה, ובכל מקום גדילים עשבים המועילים לרפואות... כלבים, חתולים שם אין מספר, כי שם אינם הורגים את הכלבים... והכלבים שם אינם נושכים. וברוב בתים יש נחשים הדרים שם כבן-בית וקבלה בידם שאם אחד הורג הנחש שבביתו אבד מזלו. "הישמעאלים יודעים ללחש את הנחש וללקחם בידם אף שיהיה גדול כקורת בית הבד. בפסח הם באים אל היהודים ושק מלא נחשים על כתפיהם ומנערים אותם מן השק על הארץ. גדולים מאוד וקטנים מאוד ומשחקים עימם, ובעבור זה לוקחים חתיכות מצות. "בטבריה נמצאים עקרבים מרוב החום וכמה פעמים אשר נשכו כמה בני-אדם, ורפואתם היא שלוקחים עקרב אחד ומטגנים אותו בשמן-זית ומניחים על המקום הנשוך ומתרפא". בספר גם סיפורים ממגידי-אמת על ניסים ונפלאות שארעו בעקבות תפילות על קיברם של רבי שמעון בר-יוחאי וחוני המעגל. ^[7]

עוד על טבריה: הוא מאשר שהאר"י התפלל בעיר. טבריה מקום מושבה האחרון של הסנהדרין מאז חורבן בית שני היוותה תמיד מרכז רוחני והוגדרה "כבירת העם היהודי במובן הרוחני" כשבע מאות שנה לא פסק בה קול תורה. כמו דברי התלמוד (מסכת ראש השנה לא, ב) עשר גלויות גלתה סנהדרין וטבריא עמוקה מכולן אמר ר' יוחנן ומשם "עתידין להגאל" ועל פי דברי הזוהר הקדוש "תחיית המתים תחילתה בטבריא", ובדברי המדרש לא בחר ה' מכל הימים אלא את ים כנרת.^[8]

תפארת מגרש הרוסים

אחד התאורים הידועים של משה ריישר הוא על מגרש הרוסים בימיו שהיה מתחם מרשים בגודלו ובבנייניו וכך הוא מתאר אותו: " וגם מלך רוסיא ירום הודו קנה מאת השולטאן מקום גדול מאוד כשלושים אמות רחוק מן העיר, ובנה חומה גדולה ונאה סביב ובתוכה בנה מגדלים וחצרים גדולים וחזקים מאד, כולם מאבני מחצב מפותחים פתוחים ציצים ופרחים, ובתי תפלות ומרחצאות, רחובות ושווקים הרבה, נאים אף יפים. מי יוכל לשער כל ההון אשר עלה הבניין הזה, כי אין מספר. ועושי המלאכה היו אלף וחמש מאות, והתחלת הבניין משנת תרח"י [1868] עד הנה ועוד לא נשלם. וקורא [המלך] שם העיר "נאווע ירושלים", רוצה לומר "ירושלים החדשה", ושולח מבני אמונתו ומושיבם בתוכו." (מ' ריישר, '''שערי ירושלים''' 1867. הודפס מחדש, דפוס ספרא, ירושלים )1967)

על יהודים בסוריה ובלבנון

ידוע על ביקוריו בסוריה ובלבנון. הוא היה בלבנון בשנת תרי"ח (1858) בעיר בבעלבכ ומוסר על מספר יהודים ספרדים המתגוררים במקום. כמו כן בקר בדמשק בקברו של הרב חיים ויטאל, עליו מסופר "וכך עשה, הלך במהרה לשם, ועשו שם תפילות גדולות ובקשות וגזרו תענית ציבור מגדול ועד קטן, ועשו תשובה גדולה ונתבטלה הגזירה. בקרבת קברו של רבי חיים ויטאל בדמשק היה מקום אחיזת הסטרא אחרא אשר מקובל מדורי דורות אצל יהודי דמשק שהוא מקום בית רמון (המוזכר בספר מלכים ב', ה, י"ח) רבי משה ריישר מצוטט בתור האומר שהוא מקום טומאה ומלא קליפות. והמכשלה הזאת היתה צער גדול לישראל, כל מי שעבר דרך שם הוכרח להשתמד רל. כי נכנס בו רוח שטות וטומאה... ^[9]

מחבוא כלי המקדש

משה ריישר מספר בספרו "~שערי ירושלים" על אוצרות בית המקדש אשר נטמנו בקרבת "עין כעל" בגליל. הוא מוסיף כי צבא נפוליאון בונפרטה בשנת 1799 , חיפש אחרי המטמון. וכך הוא מתאר את המקום:

"עין-כחל בקעה גדולה ועמוקה מאד ובה מעין מים טובים ועל שמו נקראת עין-כחל, שם מעט בתים תושבי ישמעאלים ערביים, ולמזרחו הר גבוה ורם ומשופע מאד ובראשו חצוב כדמות שער סתום, ואומרים כי שם נגנזו כלי בית המקדש, וכן כתוב בספר 'עמק המלך' וכן בספר'מסכת כלים'...

ומלך צרפת נאפולעאן [=נפוליאון] זה כחמישים שנה, שהיה בארץ-ישראל, וגם אצלו היה ידוע על-ידי ספרי דברי הימים, ששם בהר עין-כחל הכלים גנוזים,וחפר את ההר כמעט עד חציו, אך לריק היה יגיעו ולשוא היה עמלו, כי לא ידע שלא יוכלו להתגלות, אליו ולא לאחר, עד שיבוא משיח בן דוד צדקינו בבי"א"

ר' חיים הורביץ מתאר, בספרו "חבת ירושלים" משנת תר"ד ( 1844 ), מאתר את אזור עין-כחל וסביבתו בזו הלשון: "עין-כחל לדרום צפת, סמוך לעכברא, בדרך שהולכים מצפת לטבריא יש בקעה גדולה ועמוקה מאד ולמטה מעין מים טובים זקוף וגבוה מאד ולמעלה בראשו חצוב מעט בעובי ההר, כדמות שער וסתום, ונקרא עין-כחל, ועוברים דרך עליו ויש שם כמה בתים. ושם נגד מזרח יש הר ואומרים שבזה ההר נגנזו כלי בית-המקדש, והלא המה בכתובים ב'מסכת כלים' של בית-המקדש".

בשנת תר"ה ( 1845 ) כותב יהוסף שווארץ בספרו "תבואות הארץ": "עד היום בדרך מטבריא לצפת, צפונית-מערבית ים כנרת, מעין גדול הנקרא עין-כחל", בלא להזכיר את אגדת מטמון כלי המקדש. ^[10]

מנהגי היהודים בתקופתו

מנהגי תשעה באב בירושלים העתיקה

משה ריישר מספר על מנהגי תשעה באב בירושלים העתיקה כפי שהיו נהוגים בזמנו:

• "ר' משה ריישר כותב בספרו "שערי ירושלים": בתשעה באב יתאבלו מאד האשכנזים והספרדים, ובפרט בעיה"ק ירושלים בראותם החורבן לעיניהם, ורק לאחר התפילות והקינות בבתי הכנסת, ואחר זה ילכון רובם לכותל המערבי ויבכו על חורבן בית מקדשנו". ^[11]

• "מנהג יפה אף לילך למרום מראשון מקום מקדשנו, ולעמוד אחר כתלנו. הוא כותל ...נאה אחר הטבילה ולבישת בגדים לבנים. ובבואם שמה, כורעים ...המערבי ומשתחווים בהכנעה ואומרים: אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים! "...וארבע אמות טרם יגשו חולצים המנעלים. ^[12]

על מנהג נשיאת כפים

לגבי נשיאת כפיים בירושלים כותב ר׳ משה ריישר בספרו שערי ירושלים ״הכהנים ישאו ידיהם בכל יום יום...וביום השבת שתי פעמים שחרית מוסף וכן בר״ח ... רק בצפת וטבריה וחברון לא ישאו כהנים אשכנזים את ידיהם בכל יום רק בשבת בתפילת מוסף, וביו״ט בכל המוספים. והספרדים בכל מקומות מושבותיהם נושאין ידיהם בכל יום״. ^[13]

ראו גם

• אתמולים - על "הרב השחור" המכונה בספרו של צבי אילן "השודד השחור מחברון"

לקריאה נוספת

• מ' ריישר, שערי ירושלים 1867, וארשה תרל״ה (1875), הודפס מחדש, דפוס ספרא, ירושלים 1967}
• עודד אבישר (עורך), ספר חברון: עיר האבות ויישובה בראי הדורות, כתר, 1978. -שער חמישי : איגרות ורשמי ביקור - משה ריישר
• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל - כרך א': פרק י"ד, יסורי ישיבת בארץ ישראל לפני הקפיטולציות, זכרונות ר' משה ריישר, אמצע המאה ה-19

הערות שוליים

.