צום עשרה בטבת: הבדלים בין גרסאות בדף

צום עשרה בטבת הוא ה"צום העשירי". הוא חל בי' בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים. תלמוד ירושלמי במסכת תענית מונה את הצומות כדלקמן: "צום הרביעי - זה י"ז בתמוז, שנשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. צום החמישי - זה ט"ב (ט' באב), שבו חרב הבית בראשונה ובשנייה. צום השביעי - זה ג' בתשרי, יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. צום העשירי - זה י' בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלם. " (דף כג,ב פרק ד הלכה ה גמרא).

זכריה הנביא מנבא לשבים מבבל, אחרי חורבן הבית הראשון:"וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת, אֵלַי לֵאמֹר. כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ"(ח',י"ח). ועל יסוד כך קבע הרמב"ם: "כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ, עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ; וְלֹא עוֹד, אֵלָא שְׁהֶם עֲתִידִים לִהְיוֹת יָמִים טוֹבִים וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמָר (ראו לעיל) (זכריה ח,יט)".(רמב"ם הלכות תעניות פרק ה',י"ט)

ביום כ"ז כסלו תשי"א הרבנות הראשית קבלה את ההחלטה הבאה: " יום העשירי בטבת נקבע על ידינו , ליום השנה לקהילות ישראל - אנשים נשים וטף - שניספו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם.

לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה - לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה.

ולכל יהודי באשר בוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר "

דבר הרב הראשי

הרב שלמה משה עמאר הראשון לציון, הרב הראשי לישראל פירסם בשנת תשס"ט את ההודעה הבאה:"יום העשרה בטבת, נקבע ליום תענית ציבור עפ"י חז"ל, וכנזכר בגמרא ובראשונים ובשלחן ערוך.

לאחר השואה הנוראה, קבעה הרבות הראשית לישראל, שיום עשרה בטבת, יהיה "יום הקדיש הכללי", לזכרם של הקדושים שנספו בשואה ויום מותם לא נודע.

וכן תיקנו להדליק נר לעילוי נשמתם בליל עשרה בטבת, וללמוד משניות לעילוי נשמתם, וכמובן יאמרו קדיש לעלוי נשמה. ואחרי קריאת התורה, יאמרו תפלת אזכרה לעלוי נשמתם, שנתקנה לזכר חללי השואה.

וכל איש בישראל יראה חובה לעצמו לקיים הנהגה חשובה זו. ונוסיף תפלה לא-ל נורא עלילה, לשמור את עמו ואת נחלתו, והיה המחנה הנשאר לפליטה.

על התעניות

בעשרה בטבת חלים כל דיני תענית ציבור: איסור אכילה ושתיה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, קריאת התורה, הוספת תפילת "עננו" בשמונה עשרה ועוד.

בשולחן ערוך נאמר: "מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו. ותכלית התענית היא, כדי לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשי אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותם הצרות, ובזכרון הדברים האלה נשוב להיטיב, כמו שנאמר והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם. ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותם הימים לפשפש במעשיו. כי אין העיקר התענית. כמו שנאמר באנשי נינוה . וירא האלהים את מעשיהם, ואמרו רבותינו ז"ל וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר, אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ואין התענית אלא הכנה לתשובה. לכן אותם אנשים שכשמתענים הולכים לִטַּיֵּיל, ומבלים את היום בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר. (מתוך ספר ש"ע המקוצר סי' ק"ב)

יש גם שו"תים בנושא:

1. בשו"ת "קול מבשר", נכתב כי החזן בבית הכנסת של הר ציון, רשאי ליתאזר ב"חבל" שהסירו מאחד מהעצים עליו ניתו קרבות השואה והובא לאחר השואה למדינת ישראל, בעת התפילה והאזכרה של נשמות ההרוגים הקדושים .^[1]
2. "הגש"ז אויערבך" נשאל האם ראוי לשמור עשרה בטבת בתור יום זכרון (יא"צ) לאביו ולאימו שנספו בשואה. תשובתו הייתה שהדבר נכון מאוד וגם כדאי לבנו לשמור על היא"צ. ^[2]

מקורו של הצום

עשרה בטבת יום צום, בו החל המצור על ירושלים על ידי צבא נבוכדנאצר מלך בבל. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. וכך מתואר מהלך האירועים בספר מלכים:"וַיְהִי- בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב.וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ"

והמשך הים בצום תשעה באב :"בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא-הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ.ד וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל-גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל-הָעִיר סָבִיב וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה" (ב',כ"ה, א'-ג').

דרש רבי ^[3] " הרי הוא אומר כה אמר ה' צום הרביעי וצום השביעי וצום העשירי וגו'. צום הרביעי, זה שבעה עשר בתמוז שבו הבקעה העיר... צום החמישי, זו תשעה באב יום שנשרף בו בית המקדש… צום השביעי, זה שלשה בתשרי - יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם שהרגוֹ ישמעאל בן נתניה, ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים לפני המקום כחורבן בית המקדש… צום העשירי, זה עשרה בטבת יום שבו סמך מלך בבל את ידו על ירושלם, שנאמר 'ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי' וגו' 'בן אדם כתב לך' וגו'."

יוזמת העם

מה קרה בו ביום שהניע את הגולים להחליט, מעצמם, לקבוע יום צום וזיכרון דווקא בעקבות תחילת המצור על ירושלים? ^[4] איזה מין זעזוע עבר עם ישראל בעקבות התחלת המצור?

ד"ר יוסף (ג'פרי) וולף, מהמחלקה לתלמוד של אוניברסיטת בר-אילן במאמרו למשמעותו של צום עשרה בטבת מנסה להשיב על קושיה זו. הכותב שם לב להדגשת המילה "היום" שלוש פעמים. להדגיש את עָצמת משמעות האירוע שפקד בו ביום את ירושלים. מתבקשת השאלה: כלום ידע יחזקאל שנבוכדנאצר פולש לארץ ישראל ופניו לכיבוש ירושלים? למה נראה שהופתע ? וולף משיב שאת התשובה יש למצוא בהרגשתם של בני יהודה שיש חסינות מוחלטת לירושלים ולבית המקדש. הדברים מוצאים ביטוי חד-משמעי בנאומו המפורסם של ירמיהו הנביא: הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ: שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'. כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה ... הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל ^[5].

ירמיהו מתריס ומתריע נגד האמונה שכנראה רווחה בעם שבית המקדש וירושלים חסינים לגמרי בפני מתקפת מלך בבל, בגין עצם קיומם. [11] ה' - טענו - לא יחריב את ביתו ולא יכניע את ארצו ולא יגלה את עמו, והתנהגותם הדתית והמוסרית אינה רלוונטית בהקשר זה. והרמב"ם מוסיף בהקשר זה:"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויק' כו:מ) 'והתודו את עונם ואת עון אבֹתם במעלם אשר מעלו בי ואשר הלכו עמי בקרי'" ^[6].

יום הקדיש הכללי

הרבנות הראשית קבעה את היום כיום הקדיש הכללי לנספים בשואה אשר מועד פטירתם אינו ידוע.

ביום הקדיש הכללי, עוסקים גם בהיבטים האמוניים של השואה ונתמקד בעדויות העוסקות בגבורה ועמידה של יהודים בקיום ערכי היהדות בשואה. שמירת הזיכרון והמשכיות קיומו של העם היהודי טבוע בתוך עמנו. יש בידינו עדויות רבות שהנרצחים ביקשו שיכרו אותם ויאמרו עליהם קדיש – מחד, ושהעם לא יעבור בשתיקה על מעשי הרצח של העם הגרמני – מאידך.

הנה דוגמה אחת לצוואה של יהודי שנרצח בשואה. נמצא בידינו מכתב אישי ששלח חסיד לרבו. אריה בן לאה שלח מכתב לרבו הרב ישראל שפירא, האדמו"ר מבלוזוב לפני הירצחו ע"י הגרמנים וכך הוא כותב: המקור:אתר קטיף נט

ב"ה 13.1.1943

רבי ישראל שפירא שליט"א, האהוב והיקר!

זה עתה הקיפו הרוצחים את בית החרושת למברשות בו מרוכזים כשמונה מאות יהודים. הרוצחים עומדים לרצוח אותנו, רק שעדיין לא יודעים אם לרוצחנו במקום, או לשלוח אותנו לשריפה (לטרבלינקה, או לבלזיץ).

מבקש אני ממך, רבינו היקר, כשתבוא לארץ ישראל, תקים באיזשהו מקום בארצנו הקדושה אבן מצבה קטנה, עליה תציין את שמי ושם זוגתי, למען לא ישכחו שמותינו, או תכתוב ספר תורה על שמנו. אני שולח לכת"ר 50 דולר עם שליח, ואני ממהר, מפני שהרוצחים מצווים עלינו להתפשט.

אמסור לאבותיך הקדושים פ"ש ממך ואבקש השתדלות בעדך לאריכות ימים ושנים.

עבדו ארי' בן לאה

נ.ב. בני אחותי אצל ואשילבסקי ליד וירצ'יג. אנא, השתדל להוציאם משם ולמסור את הילדים לידיים יהודיות, יהא מי שיהא, ובלבד שיישארו יהודים. אשתי שבע בת חי' נרצחה אתמול. הנ"ל.

מועצה אזורית שומרון הנהיגה כי ביום זה עולין ציונו של כלב בן יפונה זי"ע, שלא נודע יום פטירתו, ולהתפלל עבור כל נשמות ישראל הקדושים שלא נודע יום פטירתם ושמסרו נפשם על קדושת השם העם והארץ. ^[7] מקום מנוחתם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה בתמנת חרס, סמוך לאריאל.

תרגום השבעים

ערך מורחב - תרגום השבעים

עשרה בטבת שייך לשלושה ימי אבילות רצופים על מאורעות קשים לעם ישראל. בח' בטבת תורגמה התורה ליוונית - "תרגום השבעים" ובט' בטבת נפטרו עזרא הסופר ונחמיה ^[8]. לדעת המפרש למגילת תענית (דפוס וילנא): בט' טבת נולד "אותו האיש". ומובא בהגהות והערות לטור ס' תק"פ, הוצאת מכון ירושלים "ולפי זה מובן מדוע יראו רבותינו ז"ל לכתוב במפורש שגזרו תענית על יום

במסכת סופרים כתוב: "מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה ביוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה.

וכך כתוב ב"מסכת מגילה" : דתניא, מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים , ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה. והסכימו כולן לדעת אחת.

הערות שוליים