יהודי יפו: הבדלים בין גרסאות בדף

ההתיישבות היהודית ביפו, בעת החדשה, החלה בראשית המאה ה-19. היישוב חודש עקב ריבוי קווי האוניות שהגיעו לנמל יפו מאירופה. הנמל היה שער הכניסה היחידי לארץ-ישראל. ומאז שהונהג מתן ההגנה לאזרחי מדינות זרות, החלו להגיע לארץ נוסעים רבים. לשיא הגיע היישוב היהודי בעשור השנים לפני מלחמת העולם הראשונה. ייסוד תל אביב בשנת 1909 וגירוש יהודי העיר בזמן המלחמה הביאה לירידה במספר תושביה היהודים: מ-8,000 נפש בשנת 8,000 ל-5,000 נפש בשנת 1922. המאורעות בשנים 1929 ו-1936 הביאו לירידה בנוכחות היהודית ביפו.

תאור העיר מפי מבקרים יהודים

הרב משה ריישר ביקר ביפו בראשית המאה ה-19 ובספרו "שערי ירושלים " הוא כתב עליה" עיר ישנה על חוף ים התיכון. חוף לאוניות הרבה, המוליכות אליה כל מיני סחורות, אשר נתחלק לירושלים ולשאר העירות. רוכלות העמים ובפרט בבורית ^[1]. היא מוקפת חומה גבוהה עבה כשלש חומות ולמעלה נקיקים להעמדת כלי שריפה (קאנאנין)^[2]. סביבת העיר (מלאה) בגנות ובפרדסים נחמדים, מכל עצי פרי תנובה הרבה מאד. (יפו) נשקפת על פני השרון כגן אלקים. לדעת קצת חכמים היא בנויה עוד מימי נח והוא קבור בה. בשנת תקצ"ז (1837) הייתה רעידת אדמה גדולה מאוד ושלשה עשר אלף איש ירדו שאולה ורוב הבתים נהרסו^[3].

שרגא פייבל כהנוב, איש "העלייה הראשונה", כתב על מראה העיר בשנת 1885 :" הם (היהודים הספרדים) לא נבדלים מן הערבים לא בתלבושתם ולא בכיסוי-ראשם. הספרדים היפואיים הם יוצאי המגרב: מרוקו, תוניס ואלג'יר - לא נבדלו מן הערבים גם בלשונם. היהודים הראשונים שראינו ביפו, המה סרסורים, לא נבדלו מן הערבים גם במידת תרבותם". הוא ראה בעיר סרסורים יהודים, הבחרים (יורדי הים), הסבלים , החמרים (מובילי החמורים) והגמלים (מובילי הגמלים ) והוא ממשיך בתיאורו: "זעקותיהם וצריחותיהם הגסות החרישו את האזנים. ודומה כי עוד רגע אחד ויקומו איש על חברו וירצחו איש את חברו נפש. וכל זה נצטרף בלבי לרושם אחד: עיר שכולה ערבים ^[4]

הרב יעקב שאול אלישר

הרב יעקב שאול אלישר ^[5] מספר בזכרונותיו כי היהודים שהיו מגיעים ליפו, היו נוהגים להתאכסן, בבואם לארץ ישראל, בביתו של לא-יהודי. בעל האכסניה היה מודיע ל"פקיד העדה" בירושלים את מספר היהודים שהגיעו. הוא היה מארגן שיירה של חמורים, כולל תיבות מעין עריסות לנשיאת זקנים, וכך עלו לירושלים. בדרך הנוסעים לנו באכסניה יהודית ברמלה ושילמו דמי מעבר לשייח שהיה באבו גוש ובעוד "איזה כפרים (שילמו)מס קצוב".

חצר היהודים

בשנת 1820 עלה לירושלים "הגביר" ר' ישעיהו אג'ימאן מאיסטנבול, "איש עשיר ונכבד", שהיה השולחני, מנהל הכספים, "דפתרדאר" של ראש חיל "ייניצ’רים" - כוחות העילית של האימפריה העות'מאנית . הוא קנה חצר ביפו והקים אכסניה עבור העולים המגיעים לארץ ישראל בדרכם לירושלים. היא כונתה בשם "דאר אל יאהוד" - דהיינו חצר היהודים. חדר אחד באכסניה הוא הקדיש לבית כנסת, שכן כבר היה מנין יהודים ביפו.

בשנת 1832, תחת שלטון מוחמד עלי, אשר הגביר את הביטחון הפנימי בארץ, החל היישוב היהודי ביפו לגדול. לעיר הגיעו יהודים ממרוקו אשר מטרתם הייתה להגיע לצפת אך ספינתם נטרפה בים מול חיפה. בחיפה העולים לא מצאו פרנסה. הם עברו לעזה ושם הצליחו במסחר החיטה, אשר ייצאו אותה לחו"ל דרך נמל יפו, וכך התיישבו בעיר. בשנת 1839 הגיע קבוצת אשכנזים ליפו. היות שהייתה מגפה בארץ הם לא הורשו לעלות לירושלים. כאשר בוטל האיסור לעלות לירושלים, אחדים מהם החליטו להמשיך ולהתגורר ביפו. הם הצטרפו לעדה הספרדים ויחד התפללו בבית כנסת אחד.

רבי יהודה הלוי מרגוזהּ‏

בשנת 1841 מונה הרב חיים אברהם גאגין ל"חכם באשי" הראשון בירושלים. הוא מינה את רבי יהודה הלוי מרגוזהּ‏ יוצא העיר דוברובניק ^[6] , שכבר היה בעיר ועסק במסחר, ל"ממלא מקומו" ביפו. תפקידו היה להסדיר את נסיעת עולי הרגל לירושלים אמצעות שיירות, אשר עד אז אורגן על ידי פקיד העדה מירושלים.

בשנת 1856, אחרי "מלחמת קרים", נחתמו ההסכמים בין מעצמות אירופה לבין האימפריה העות'מאנית על הנהגת משטר ה"קפיטולציות" , שסיפקו ביטחון פיזי לאזרחים הזרים שבאו לתחום האימפריה. וכך גדל מספר עולי הרגל הנוצרים לארץ הקודש, כאשר רובם הגיעו דרך נמל יפו. וכך זכתה העיר להתפתחות כלכלית ופיזית מהירה. היא הייתה זירה של התערבות אירופית מתעצמת, דבר שבא לידי ביטוי בהקמת נציגויות קונסולאריות, כנסיות, בתי-ספר, שירותי-רווחה ומוסדות-מסחר.

בעקבות גידול תנועת עולי הרגל והעלייה בהיקף המסחר, החליטו אחדים מתושבי ירושלים עם חיים אמזלאג בראשם להשתקע ביפו. סיר אמזלאז ושותפיו הקימו בית מסחר בעיר ולאחר שנים אחדות הוא התמנה לסגן קונסול בריטניה בעיר . "והדבר הואיל הרבה כמובן להרחבת היישוב היהודי בעיר. בעקבותיו ירדו לעיר אשכנזים נוספים" ןכך נוסדה העדה האשכנזית ביפו.

חיים אמזלאג

בשנת 1863 הקהילה היהודית ביפו החלה להתארגן. ר' יהודה הלוי מרגוזהּ‏ יזם את הקמת "ועד העיר יפו". פעולתו הראשונה הייתה הקמת סניף של חברת כל ישראל חברים, בנשיאות חיים אמזלאג וכך ב-12 במארס 1868 נוסד בית-ספר לבנים מטעם החברה.

אביו של חיים אמזלג, יוסף אמזלג, שהגיע ליפו מעיר גיברלטר, היה ידיד אישי של משה מונטפיורי. ואירח אותו בעת ביקוריו בעיר. בשנת 1855 מונטיפיורי רכש פרדס על מנת לספק תעסוקה ליהודים תושבי יפו.

בשנת 1869 החלו לנסוע לירושלים בעגלות רתומים לסוסים במקום על חמורים. העגלה הראשונה שעלתה לירושלים נסע בה פרנץ יוזף הראשון קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית. וכך תארו אותה: "נפלא היה בעיני בייחוד מראה מרכבת הקיסר...אמנם ידעתי עבר את רכבי פרעה מן החומש..אך מרכבת מוחשית-ממשית ראיתי לראשונה רק ביום הגדול ההוא. ^[7].

במסעו של הקיסר חנכו את הדרך החדשה לעיר, את הקמת פונדק הדרכים בשער הגיא והחלה בדרך יפו-ירושלים תנועה עירנית של נוסעים ותיירים בשנת 1875 היו כבר חמישים עגלות שנסעו בדרך לירושלים. אמנם לא היה קל לנוסעים: בעליות ביקשו מהם לרדת "משום צער בעלי חיים", בירידות "משום חשש סכנה" ובמישור "תרדו ותטיילו לשם תענוג".

יסוד תל אביב

בין השנים 1879 - 1868 גדל מספר תושביה של העיר ונהרסו החומות שהקיפו אותה. בשנת 1887 הוקמה השכונה היהודית הראשונה בפרברי יפו "נווה שלום" ובשנת 1890 - השנייה - "נוה צדק" ובהמשך הוקמו שכונות נוספות, בין השאר שכונת שבזי. שכונות אלה היו לחלק מתל אביב לאחר הקמתה בשנת 1909.

בשנת 1890 מסכם אברהם משה לונץ בספרו מורה דרך בארץ ישראל וסוריה את המידע הקיים על העיר. ביום שלישי מגיעות האוניות ליפו. "חוף בנוי מתוקן" אין. "אם הים גועש על הנוסע לסמוך על בעלי הסירות כי יביאו אותו לחוף". בעיר שלושה בתי מלון. לעשר מדינות יש קונסול בעיר היכולות לעזור לך בעת הצורך, חמישה שירותי דואר, חלפן כספים אחד ורופא יהודי אחד. בעיר 16,000 נפש מהם 2,700 יהודים: ספרדים - 1,100 ואשכנזים - 1,600'.

"סחר העיר הזאת רב כי אדמתה דשנה ופטריה". בקרבתה 300 פרדסים, ומיליוני תפוזים, לימונים ואתרוגים, נשלחים מכאן לחו"ל. יפו היא עיר נמל ובשנה שעברה עברו דרכה 399 אוניות קיטור ו-554 אוניות מפרש. בעיר "ועד הפועל" הדואג לעולים לארץ ישראל. בשנים אלו היה נמל יפו מרכז לבואם של עולי העליות הראשונות לארץ.

הרב קוק

חשיבות יפו בעת האחרונה הוכרה לראשונה ע"י הרב קוק. הרב קוק זיהה ביפו ובמושבותיה את עם ישראל על כל גווניו ולאור כך יוצא הרב קוק בשנת תרע"ד , עשר שנים לאחר עלייתו לארץ ,את "מסע המושבות" – מסע שכל מטרתו היא הכרות עם עם ישראל בכל מקום שהוא. אנו בישיבת יפו כדרכו -כן דרכנו, בחרנו להיות חלק מעם ישראל על כל גווניו ^[8].

בשנת תרס"ד נבחר הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרבה של יפו ושל המושבות. הןא מצא שפה משותפת עם העולים ונהג לתמוך בהם בכל עת שהיה צורך בכך . והוא החזיק בתפקיד עד שנת תרע"ט, למרות שבפועל לא נכח בעיר החל משנת תרע"ד, קצת לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ^[9].

ביוזמת הרב קוק הוקם ביפו בית ספר תחכמוני, הראשון מבין בתי הספר מסוגו בארץ ישראל. בית הספר "תחכמוני" : "מטרת התחכמוני ברורה היא, להרים את דגל היהדות האמתית בא"י באופן שתהיה מלאה בכל הטוב .... הנמצא בכל המפלגות השונות, ולעבד סגנון מיוחד..." (איגרות הראי"ה ב, עמ' י"ג)^[10]

הרב כתב בה'תרס"ח (1908) אל חברי המזרחי באירופה:" בעיר הקודש יפו כבר נמצא בית ספר אחד, אשר מטרתו מתאימה לחפץ כבודם, והוא בית ספר 'תחכמוני' שחברו בו תורה וחכמה, והשלטת השפה העברית, בתור שפת לימודים, והוא נוסד כולו על פי חפץ שלומי אמוני ישראל, באופן שכל יראי ה' והחרדים את דברו יוכלו למצוא בו חפץ, והכל יכנס תחת שם בית ספר "מזרחי"^[11].

ראשית "תחכמוני" ביפו בחדר מתוקן שהוקם בשנת 1905 על ידי אנשי אגודת "אחוה" במטרה לשלב מעט לימודי חול בתוכנית הלימודים, שרובה המכריע נותר עדיין בתחום לימודי הקודש. בשנת תרס"ח (1908) שלמדו בו כשמונים ילד. בעקבות ביקור הרב י. ל. מימון בארץ ישראל בקיץ תרס"ח, כשליח מרכז מזרחי ברוסיה כדי לבחון את מצב החינוך הדתי בארץ ישראל. מרכז המזרחי בפרנקפורט אימץ את המלצת הרב מימון בדבר הענקת חסות המזרחי ל"תחכמוני", הרב ראה בתחכמוני בלם פוטנציאלי להתפתחות הגימנסיה העברית "הרצליה" אשר נוסדה בשנת 1905 ביפו ההשפעה שרכשה הגמנסיה בקרב הקהילה היפואית ומחוצה לה, דירבנה את חרדי יפו בעידוד הרב ליזום הקמת מוסד דתי מקביל. עם הקמת תל אביב בית הספר עבר לרחוב לילינבלום. בבניין בו שכן בי"ס תחכמוני, האולפנית של תל אביב.

על לימודי היהדות בגימנסיה

במקביל קמה הגימנסיה העברית "הרצליה" על ידי ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן ואשתו פניה מטמון-כהן. נסיון קודם שלהם היה בארגון חינוך עברי באודסה . הגימנסיה החלה עם 17 תלמידים ורק אחר כך היא גדלה, כאשר בתחילה אלו ילדים מהמיסיונים ביפו. עם הגידול הם עברו לנווה שלום . בשנת 1909הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל בתל אביב ונקראה על שם בנימין זאב הרצל, וכך זכתה לשם בו היא מוכרת כיום הגימנסיה העברית "הרצליה". ^[12]

"אחד העם בקר בגימנסיה ושהה בה ימים אחדים. הוא התריע על מצב לימודי היהדות בגימנסיה ועל הגישה ללימוד התנ"ך. הוא שולל את גישת מורי הגימנסיה להתעלם ממורשת היהודית של שנות הגלות ולנסות לקשור את התלמידים הנוכחיים בגימנסיה ישירות אל תקופת התנ"ך - בראשית העם היהודי והוא מסכם" אבל אנו, בני הגלות, עם כל היותנו מבינים הלך רוחם של המורים האלה ועם כל הכבוד אשר ירחש לבנו למקור שגיאותיהם, לא נוכל בכל זאת לקבל באהבה גם עצם השגיאות. אי-אפשר לפסוח על אלפי שנה של היסטוריא ולחנך עכשו "יהודים קדמונים", כאלו חיו בדורו של ישעיהו. השלשלת ההיסטורית, אם מוציאים מתוכה את החוליות שבאמצע, אין ראשה וסופה מתאחדים לעולם. הילד היהודי בימינו, ואף זה שבארץ-ישראל, הוא פרי החיים ההיסטוריים של כל הדורות, ובשביל שיכיר את עצמו ואת עמו צריך שיכיר את קנינינו הלאומיים – וגם התנ"ך בכלל – לא רק בצורתם "המקורית", כי אם בכל הצורות שבהן נתלבשו במשך הדורות והיו לכחות פועלים בחיי העם. ואם תעלימו מן הילד את ההתפתחות ההיסטורית המאוחרת ותראו לו רק את "הזוהר הטבעי" של התקופה הקדמונית, לאמור: "כזה היו אבותיך, והיה אף אתה כמהם!" – יהיו תוצאותיו של החנוך הזה בכלל כתוצאותיו ביחס לידיעת התנ"ך בפרט: מרוב השתדלות לטהר רוח הילד מרשמי הגלות ולקרבו אל "המקור" הקדמוני, תעשו לו את הדברים מבולבלים כל-כך, עד שלא ידע, מה מקומו בעולם שהוא חי בו ומה הוא היחס בינו ובין שאר בני עמו, שעדיין "רוח הגלות" שולטת בהם...." ^[13]

מרכז העלייה והמושבות

תחילת המאה ה-20 הייתה תקופה שבה היה מספר היהודים בעיר הגיע לשיא של התקופה שקדמה לקום המדינה: בשנת 1907 8,000 מתוך 40,000 תושביה היו יהודים. הייתה זאת רק חלק מהפעילות היהודית בעיר. יפו הייתה גם מרכז המושבות היהודיות בארץ. אליה הגיעו היהודים מהגולה וממנה פנו למושבות הראשונות. ביפו קבלו את המידע על הקרקעות העוטדות למכירה ועל מקומות העבודה הפנויים. פעילות זאת התרכזה סביב בח'אן מנולי.

הח'אן היה אכסניה לעוברי אורח בבעלות ארמני בשם מנוּ‏לי. היה שימשה תחנה מרכזית של העגלות שנסעו למושבות הראשונות. אליה הגיעו בני המושבות ליפו לקניית המוצרים שהיו דרושים להם ולשם שיווק תוצרתם.

אל החאן הגיעו גם העולים החדשים וכאן המתינו להם סוחרי הקרקעות. הח'אן כונה על ידי משה סמילנסקי "מרכז המושבות ביפו". בסביבתו היה גם המוסדות אשר סיוע לקליטת העולים : ועד חובבי ציון והמשרד הארצישראלי.

ב-26 ביולי 1903 נפתח ביפו סניפו הראשון של "בנק אנגלו פלשתינה" שייקרא לימים "בנק לאומי לישראל". בשנת 1921 העביר הבנק את עסקיו לתל אביב.

הקץ לקהילה

בשנת 1908 פרץ גל של מעשי איבה נגד יהודים. ביפו, בניגוד ליתר הערים, יהודים לא חיו ברובע משלהם, אלא חיו בקרב האוכלוסייה הערבית והנוצרית. היו עסקים ביניהם וגם עסקים משותפים. בעקבות מהפכת "הטורקים הצעירים" בטורקיה נוצרה אווירה אחרת בים הקהילות. באותה תקופה החלו גם להתפרסם עיתונים אנטי ציוניים. היה זה אות אשר בישר את אשר יקרה כאשר ידרדרו היחסים בין שתי האוכלוסיות בשנת 1921.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו בעיר כארבעים וחמישה אלף תושבים, וכרבע מהם יהודים. העיר שימשה כמרכז לבאים לארץ, (בין היתר התגורר בעיר בשנים אלו מוסטפה כמאל, שהיה באותו הזמן קצין טורקי, ויהיה לימים לשליטה של טורקיה, והיו בה אכסניות רבות לעולים, ותעסוקה רבה שסיפקו הפרדסים, הנמל, והתנועה המתמדת של תיירים. עם פרוץ המלחמה היו בשכונה הצפונית, תל אביב אשר נבנתה מחוץ לעיר הצפופה, כאלף איש.

ז' בניסן- שבוע לפני חג הפסח (30 במרץ 1917) גירשו הטורקים את כל תושבי יפו (ויישובים נוספים, בשל החשש כי הבריטים יכבשו את העיר. תושבי יפו הערבים יצאו לכפרים שבסביבת העיר ובהזדמנות הראשונה חזרו לבתיהם.

אחרי כיבוש העיר על הבריטים, היהודים כבר שבו לתל אביב. ואחרי המאורעות גם האחרונים עזבו את העיר.

לוח אירועים בתולדות יהודי יפו

• 1743 - 1776 קהילה יהודית ראשונה ביפו.
• 1833 - חידוש היישוב היהודי בעיר - העדה ספרדית. 1,000 - 1,500 תושבים בעיר
• 1836 - 10,000 - 15,000 מזה 600 יהודים
• 1837 - רעידת אדמה ^[14] לפי משה ריישר בשערי ירושלים "ושלוש עשרה אלף איש ירדו שאולה, ורוב הבתים נהרסו " ^[15].
• 1856 - 65 משפחות יהודיות ספרדיות ו-3 אשכנזיות.
• 1888 - הריסת חומות העיר ובעקבותיה הקמת השכונות: נווה צדק ו-נוה שלום
• 1890 - פתיחת משרד "חובבי ציון" לטיפול בעולים.
• 1903 - מגפת חולירע בעיר שהפילה קרבנות רבים. החללים נקברים בבית הקברות החדש, רחוק ממקום מגורים - היום ב"בית הקברות טרומפלדור" בתל אביב
• 1907 - 40,000 תושבים, מהם 8,000 יהודים.
• 30 במרץ 1917 - ז' בניסן - שבוע לפני חג הפסח - גירוש תושבי העיר, יהודים וערבים במלחמת העולם הראשונה
• 6 בנובמבר 1917 - כיבוש העיר על ידי ההבריטים: 8,740 יהודים ביפו ועוד 1,248 - בתל אביב.
• 1921 - מאורעות דמים, יוסף חיים ברנר נרצח.
• 1922 - 32,000 תושבים, מהם 4,960 יהודים.

הערות שוליים