יהדות אתיופיה: הבדלים בין גרסאות בדף

קהילת ביתא ישראל היא קהילת בני ישראל שמוצאם מאתיופיה המכונים גם "פאלאשים".

מוצא הקהילה

ישנם כמה השערות על מוצא הקהילה:

• אלו בני שבט דן. כך פסקו רס"ג^{(דרוש מקור)}, הרדב"ז, הרב עובדיה יוסף והרב אברהם שפירא.

• אלו בני שלמה המלך שנולדו לו ממלכת שבא (בדומה למסורת הנוצרית הרואה בשושלת מלכי אתיופיה את זרע שלמה ומלכת שבא).

• יהודים שברחו למצרים ומשם המשיכו עד לאתיופיה בתקופת חורבן הבית הראשון כמתואר בספר ירמיהו^{(דרוש מקור)}.

• קהילה שגוירה ע"י קראים^{(דרוש מקור)}.

ברור שלא יתכן שהיה קשר בני בני העדה לשאר עם ישראל בתקופת הבית השני, זאת משום שמנהגיהם נסמכים בעיקר על התורה שבכתב, ואילו התורה שבעל פה המוכרת אצלנו לא היתה אצלם.

עלייתם לארץ ישראל

מנהגי העדה

לקהילת ביתא ישראל היו מנהגים ומסורות שונים משל רוב עם ישראל. השוני הבולט ביותר הוא העובדה שלקהילה לא היה ספר תורה בעברית, ולמעשה לא הוכרה העברית כלל אצל העדה. לעומת זאת היה להם ספר הנקרא "אורית" - שהוא תרגום של התורה לשפת הגעז, שפה אתיופית עתיקה ששימשה את ה"קייסים" (רבני הקהילה) בטקסים.

הקהילה לא ידעה שבית המקדש נחרב, וסברה שהוא עדין קיים. משום כך הקהילה גם הקריבה קרבנות, ובית הכנסת שלה היה מעין "בית מקדש מעט" כפשוטו, שחולק לקודש ולקודש קודשים שבו הונח ספר ה"אורית", ואליו הורשו רק הקייסים להכנס. בחצר בית הכנסת היה מזבח עליו הוקרבו קרבנות.

הקהילה הונהגה בידי הקייסים, שהיוו מעין רבנים וכהנים. כדי להיות קייס היה צריך ללמוד מפי הקייסים ולקבל הסמכה. כל מי שרצה בכך יכל ללמוד ולקבל את התפקיד (הוא לא עבר מאב לבן).

בקהילת "ביתא ישראל" הקפידו מאוד על דיני טומאה וטהרה, וייחדו מבנה מחוץ לכפר לטמאות (היולדת והנידה) שישבו בו בימי טומאתן. כמו כן, ברוב המקרים התיישבו בני הקהילה דווקא בסמוך לנהרות על מנת שיהיה מקום לטבול בו.

הקהילה תמיד יחלה לזכות ולחזור לירושלים והיו להם תפילות רבות על כך ומנהגים הקשורים עם הציפייה לציון, לדוגמא: בשחיטה תמיד הופנה ראש הבהמה לירושלים, בעת נדידת החסידות מעל שמי אתיופיה היו אומרים מין שיר שביקש מהחסידות להעביר בנדודיהן את התפילה לירושלים וכדומה.

מועדי העדה

החגים בד"כ מקבילים לחגי ישראל עם שינויים במנהגים. אחד השינויים הבולטים הוא הקרבת קרבן פסח ואכילתו בליל הפסח. ביום הכיפורים נהגה העדה לענות את עצמה בצום ובתפילה בבית הכנסת שלוו בקפיצות ארוכות במשך שעות רבות. מעניין שלמרות הניתוק הגדול משאר חלקי עם ישראל ישנם מסורות משותפות, כמו לדוגמא שחג השבועות הוא לא רק חג הביכורים (שהובאו באתיופיה וניתנו לקייסים) אלא גם חג מתן תורה (למרות שדבר זה לא מופיע בפירוש בתורה). השבת נשמרה בקפדנות. אסור היה לצאת מהכפר בשבת, והוא הוקדש למנוחה ולתפילות. כל שבת שביעית נחשבה מיוחדת יותר והוספו בה תפילות. חג החנוכה לא נחגג (כנראה שבני העדה לא שמעו על סיפור הנס). פורים לא נחגג אך נשמרו 3 ימי צום לזכר תענית אסתר ("וצומו עלי שלושת ימים). אבלות על חורבן הבית הראשון נשמרה בצומות במשך כשלושה שבועות מסוף תמוז ("תומס" בשפת העדה) עד תחילת אב.

חגים ייחודיים

אולם ישנם חגים מיוחדים לעדה כ"חג הסיגד", שבו צמו ועלו לראש ההר הגבוה שבאזור, ובדרך התפללו ועשו תשובה, והקייסים קראו מספר האורית. חג זה נחגג 50 יום אחרי ראש השנה, וכדוגמתו מוזכר בספר נחמיה. כמו כן נחגגו בעיקר בידי זקני העדה חגי העשירי וה-15 בחודש כזכר ליום הכיפורים ולפסח.

היסטוריית הקהילה

בעבר היה לקהילה שלטון עצמי ומלכים משלה, אך הנוצרים נלחמו בהם והכניעו את המלוכה הישראלית. בתקופות שלאחר מכן היתה הקהילה תחת השלטון הנוצרי שהתאכזר אליהם פעמים רבות. לאחר קום המדינה ברחו רבים מבני הקהילה במטרה לעלות לציון, ושוכנו במחנות פליטים לאחר מסעות מפרכים. מדינת ישראל העלתה במבצעים מיוחדים את בני הקהילה לארץ. באתיופיה נותרו כמה מאות מבני ה"פלשמורה" (בני הקהילה שהתנצרו בתקופה מסוימת בשל הרדיפות ונודו ע"י קהילת "ביתא ישראל"). בשל מאבק ציבורי מעלה המדינה מעט מעט מהם. קליטת הקהילה בארץ היתה קשה בשל השינוי בתרבות ועוד גורמים. הציבור הדתי לאומי קלט רבים מבני ובנות הקהילה למוסדותיו והקים עבורם תוכניות מיוחדות (לדוגמא באולפנת להבה בקדומים).

אישים מהקהילה

• רב העדה כיום בארץ ישראל הוא הרב יוסף הדנה.
• הקייס הראשי בארץ ישראל (עד לפטירתו בשנת תשע"א) היה קייס מלקה עזריה