פרשני:בבלי:חולין קלט ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קלט ב

חברותא[עריכה]

יכול אף זה, ערכין, יהא כן, שיפטר משעת הפרשת המעות?
תלמוד לומר "ונתן את הערכך, וגו'." חולין הן עד שיבאו לידי גזבר. כי "ונתן" משמע שרק משעת נתינה מפטר.
חזינן, שגם ערכין חייב באחריותן!  1  אלא, אי איתמר מימרא דרב המנונא, הכי איתמ ר:

 1.  בסנהדרין (טו א) מצינו שיכול להתפיס מטלטלין לערכין, ופרש"י שם שאומר ערכי עלי והתחייב ערך הקצוב לפי שניו, והיה לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה. והאחרונים הוכיחו מכך שיש חלות קדושה בערכין אף קודם נתינה, ולכאורה תמוה מסוגין שדרשו מקרא שהן חולין עד שיבואו לידי גזבר. ובקהילות יעקב (מא) כתב שאינו יכול להפריש מעות ולומר שבהפרשה זו פורע מה שנדר, ואחר כך נותן לגזבר את ממון ההקדש שבידו. כי אין הפרעון נעשה אלא בנתינה ליד גזבר ולא בהפרשה, ולכן חולין הן בידו, כי לא נתפסת הקדושה באופן זה. אבל יכול להתפיס מטלטלין שמהם יתן לגזבר, ולא לקיים את הנדר בעצם ההפרשה. וראה משמר הלוי (נח) שביאר דבריו בארוכה. ובמשנת יעבץ (יו"ד ט"ז ה) העיר שאף לדברי רש"י (בע"א) שהכל גזברין להקדש, אין ההפרשה לערכין חלה כאילו באו ליד גזבר, כי רק בקדשי בדק הבית נאמר כלל זה שלגבי הקדש הכל גזברין הן, אך לגבי ערכין שהן חולין, אין נעשין לו גזבר, אלא רק כשבאין לידי גזבר נעשין הקדש.
אמר רב המנונא: הכל מודים בערכין, דאף על גב דלא אמר "הרי עלי", מיחייב באחריותן.
מאי טעמא?
דכתיב "ונתן את הערכך". משמע, חולין הן בידך עד שיבאו לידי גזבר.
שנינו במשנה: חומר בכסוי וכו'.
תנו רבנן: כתיב "כי יקרא קן צפור לפניך וגו'". מה תלמוד לומר (מה מלמדנו פסוק זה)?
לפי שנאמר "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". ולכאורה מכפילות הלשון "שלח תשלח", יכול שמצוה על כל אדם שיחזור (יחפש) בהרים וגבעות כדי שימצא קן לקיומי למצוה? תלמוד לומר "כי יקרא", במאורע שנקרה לפניך דווקא, ולא שתחזור אחריו  2 .

 2.  בחזו"א (יו"ד קעה ב) כתב שכוונת הגמרא שסלקא דעתך שיש חיוב על אדם לקיים פעם בחייו מצות שילוח הקן, ולשם כך יחזר בהרים עד שימצא קן לקיים בו את המצוה, אך אין חיוב על המוצא קן לשלחו, וכן מבואר במאירי, וכן משמע מדברי הטור (רצב) שכתב שבכל מקום שימצאנו "אסור לקחת האם מעל הבנים". ודלא כהחוות יאיר (שהובא בהערה למשנה), שנקט כי סלקא דעתא שצריך להשתדל להתחייב בשילוחן ובמסקנא ילפינן שאין צריך לחייב עצמו, אך אם הזדמן לו קן חייב בשילוח, ובשו"ע משמע כדבריו שכתב (רצ"ב ג') שבכל מקום שימצאנו "חייב לשלח". ראה פתחי תשובה (סק"א). ב. בחיי אדם (סח יט) דן אם יש חיוב ללכת מעיר לעיר אחרת כדי לקיים עשה, ובשו"ת מהרש"א (א' רט) הוכיח מסוגין שכל ההוא אמינא לחייבו לחזור בהרים היא רק משום דכתיב "שלח תשלח" ללמד שיחזר אחריה (כפרש"י) אבל בעלמא אין חיוב לצאת ממקומו ולחזר אחר מצוות עשה. אולם הוכחה זו היא רק לגירסת רש"י "שומע אני לחזור וכו"', אך המקור חיים (הקדמה לסימן תל"א) הוכיח מגירסתנו "יכול יחזור" להיפך, דמשמע שבכל המצוות הוא מצווה לחזור אחריהן. וראה במנחת יצחק (ח"ב ע"ה) בזה. ובספר "ויואל משה" ביאר שבכל המצוות אין חיוב לחזר, אלא אם חיזר ומצא חל עליו חיוב שילוח, ועל כך ילפינן מקרא שבשילוח הקן לא חל חיוב כי הוא מזומן, ותמוה למה נחשב מזומן, והרי מצאו הפקר בהרים. ג. ובשו"ת אמרי יושר הוכיח מהסלקא דעתא, שאף אם מפקיר את האם או שאומר שאינו רוצה לזכות בביצים, עדין נחשב הקן מזומן, כל זמן שהוא מצוי לפניו לזכות בו. שאם לא כן לא היה צריך לחזר אחרי קן בהרים וגבעות, כי הוא מצוי לכל, ובהכרח שרוב קינים הם בכלל מזומן, וצריך לחזר ולמצא שיקרא לפניו בדרך, וכן נקט במלאכת שלמה למשנתינו. ובשו"ת כפי אהרן (סימן י) ביאר כך את הדרשא בסמוך "שאין קנו בידך" דהיינו שאינו סמוך לו לזכות בו, אך לשון רש"י (בד"ה לפניך, שאין) משמע שמזומן היינו שיש לו בעלים, וכמשמעות הסוגיא להלן (קמא:) שאם חצירו קונה לו הרי זה מזומן. וראה לעיל (עמוד א' הערה 4) בזה.
"קן" - מכל מקום, ואפילו אם יש בקן אפרוח אחד או ביצה אחת - חייב (כמתניתין דלקמן).
ומתיבת "צפור" - דרשינן שדווקא בטהורה חייב בשילוח ולא בטמאה (כדלקמן בגמרא).
"לפניך" - לרבות קן הנמצא ברשות היחיד, וכגון בפרדס  3  ובחצר שאינה משתמרת, ששם אינו נחשב "מזומן".

 3.  הש"ך (ס"ק ג') כתב שמדובר "בפרדס שאינו משתמר, דכיון שמרדו אין קנו בידך, אבל אם משתמר פטור, וכן משמע מפרש"י ורבינו ירוחם (ט"ו כג) וטעמא דהוי כמו ביתו". אמנם הב"ח דקדק מדברי רש"י במשנה שכיון שמרדו אפילו אם חזרו ועשו קן בתוך הבית חייב בשילוח, כי נעשו מדבריות ודינן כיוני שובך שאף אם קננו בבית חייב לשלח, ורק כשקננו מתחילה בבית ולש מרדו חייב בשילוח. וראה ר"ן על הרי"ף שכתב "שנעשו מדבריות, ופרדס לא מזומן הוא שיכולין לברוח משם".
"בדרך" - לרבות קן הנמצא ברשות הרבים  4 .

 4.  הטור הביא לשון הברייתא בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד וכו', ותמה הב"ח שהרי למסקנא לא ילפינן מ"בדרך" ו"לפניך" כיון שסופינו לרבות כל דבר, ולא היה הטור צריך להזכיר כל דין בפני עצמו, וכשם שהשמיטן הרמב"ם. (וכתב שרצה הטור להשמיענו שמזומן פטור בכל מקום ואפילו אינו ברשותו, עי"ש),
קן הנמצא באילנות מנין שחייב בשילוח? תלמוד לומר "בכל עץ".
קן הנמצא בבורות שיחין ומערות מנין? תלמוד לומר "או על הארץ".
והוינן בה: וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר מדכתיב "בכל עץ או על הארץ", קרא ד"לפניך בדרך" למה לי?
ומבארינן: מקרא זה בא לומר לך, מה דרך שאין קנו בידך, שאינו מזומן ואינו קנוי לך אלא ברשות הפקר הוא, אף כל בעינן שאין קנו בידך. מכאן אמרו: יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחין (מקומות בחומה שנותנין בהן קערות קטנות) ובבירות (דירות ומגדל עיר), ואווזין ותרנגולין שמרדו וקננו בפרדס - חייב בשילוח, שהרי עתה אין הקן בידך. אבל קננו בתוך הבית, וכן יוני הרדסיאות (יתבאר לקמן) - פטור משילוח  5 .

 5.  בשבט יהודה (בליקוטים רצ"ב) ביאר שיש חילוק בין אווזים ותרנגולין שדרכן לגדל עם בני אדם בבית, ולכן אם קננו בבית פטורין (ואם מרדו חייבין, כי נעשו מדבריות כמבואר בהערה הקודמת) ואילו יוני שובך ועליה אין דרכן ליגדל עם בני אדם חייב אף אם קננו בבית במקום גבוה שטורח ליטלן, ואם הוא ביתו אינו חייב בשילוח אלא כל זמן שלא הוגבהה האם מעל הביצים, כי אחד שהוגבהה והותר לקחת הביצים ממילא זכתה לו חצירו בהן, ונפטר משילוח האם. והיינו שקן מזומן נקבע בשני תנאים, א. שדרך גידולן בבית ב. שקננו בבית, אבל אם מרדו וחזרו לקנן בבית או יוני שובך שקננו בבית, אינם נחשבים "מזומן", ומשמע כי אף שהם סמוכים אליו ובידו ליטלם כשירצה, אין נחשב מזומן אלא בצירוף שני התנאים, או בקנין שעושה בהן, ולפי זה אפשר להפקיר עוף שבביתו ולקיים בו מצוות שילוח הקן. (וראה ביצה כד ב שגם יוני שובך קל לתופסן ואין בהן צידה, ובכל זאת יש בהן מצוות שילוח). וראה עוד בחזון יחזקאל (י ב ד"ה יוני).
אמר מר: מה דרך שאין קנו בידך, אף כל שאין קנו בידך.
והוינן בה: הא קרא ד"דרך" למה לי? הא מ"כי יקרא" נפקא הך דרשה ! "כי יקרא" - פרט למזומן!
ועוד, קרא ד"לפניך" למה לי?
אלא, קרא ד"לפניך" לאתויי שהיו לפניך דהיינו שהיו שלו, ואחר כך מרדו.
וקרא ד"בדרך" אתא לכדרב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב: מצא קן בים, כגון ששטף הים אילן, והיה בראשו של האילן קן  6  - חייב בשילוח. שנאמר "כה אמר ה' הנותן בים דרך וגו'", חזינן מהאי קרא דים אקרי דרך.

 6.  רש"י פירש ששטף הים את האילן והיה קן בראשו, וחייב לשלח בים נמי איקרי דרך. והרמב"ם (הי"ז) כתב על פני המים וכו', או על גבי בעלי חיים חייב לשלח, לא נאמר אפרוחים או ביצים ולא נאמ רבול עץ או על הארץ אלא שדיבר הכתוב בהווה. ותמה הכסף משנה מה כוונתו וביאר הב"ח שכוונתו כי אין הכוונה דוקא "על הארץ", כמו שאין הכוונה ל"אפרוחים" אלא אפילו אפרוח אחד, וכיון שכן גם כשנמצא על כל מים חייב בשילוח, ולא דוקא בים, וכן על כל בעלי חיים ולא דוקא על אדם, כי אין הלימוד שים נחשב "דרך", ואדם נחשב "אדמה", אלא שאין צריך "על הארץ" דוקא. וראה מנחת חינוך שתמה למה השמיט הרמב"ם דין קן בשמים, ולפי המבואר יתכן שאינו פוסק כנדרש בסוגין מ"בדרך" ו"מאדמה" אלא שדיבר הכתוב בהווה, ואם כן אף בשמים חייב בשילוח, וצ"ע. ובצפנת פענח העיר למה בראשו של אדם לא יחשב כמזומן, והעמיד בראשו של עכו"ם או קטן. אולם בפשטות יש לומר שמדובר קודם שהוגבהה האם, או שהפקירו. וראה בביאור הגר"א (סק"ז) שתמה מנא ליה לרמב"ם שבראש כל בעל חי מתחייב, ובחדרי דעה כתב שלמד כן ממה שהתמעט קן בשמים והיינו בראשו של עוף הפורח באויר, ולא התמעט משום שהוא בראש עוף אלא מפני שהוא באויר, ומשמע שבראש בעל חי חייב. ובחתם סופר כתב שהרמב"ם סבר שהספק רק על ראש אדם, אך ראש בעל חי פשיטא ליה שהוא בכלל אדמה.
מקשה הגמרא: אלא מעתה, מצא קן בשמים, דהיינו עוף שנושא קן, ושמים נמי איקרו דרך, דכתיב "דרך נשר בשמים", הכי נמי דמיחייב בשילוח הקן?
מתרצת הגמרא: שמים "דרך נשר" איקרי, אבל "דרך" סתמא - לא איקרי.
אמרי ליה פפונאי לרב מתנה: מצא קן בראשו של אדם, מהו, האם חייב בשילוח או לא? אמר להם: כתוב "ואדמה על ראשו". ומשמע מלשון הכתוב שנקט "אדמה" ולא "עפר", כי אף על גב שהוא על ראש אדם ולא על הארץ, נחשב כמחובר לארץ משום שגם אדם נחשב כארץ  7 .

 7.  בספר "זרע ברך" הובאה הערת הגאב"ד טשעבין, שבסוטה (מה א) דנה הגמרא אם נמצא חלל על גבי חלל אחר, אם נחשב מונח "על האדמה" או לא (לענין עגלה ערופה), ולכאורה בסוגין מבואר שעל גבי אדם נחשב כ"אדמה", ונטה לחלק דהיינו רק על גבי חי ולא על גבי מת. וראה שם עוד שכתב כי שילוח קן שעל גבי שלג תלוי בדין כיסוי הדם בשלג, שהמרדכי כתב בפרק כיסוי הדם שמכסין בשלג שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ (וראה אות תרנד ובהגה"ה) אך הרמ"א (יו"ד כ"ח כ"ד) כתב שאין מכסין בו ולכאורה הוא הדין שקן בשלג אינו חייב בשילוח.
עוד שאלו פפונאי את רב מתנה: משה מן התורה מנין, היכן נרמז שעתיד להיות משה רבינו, קודם שמפורש בקרא?
אמר להם: כתוב (בראשית ו ה) "בשגם הוא בשר". "בשגם" בגימטריה 345 כגימטריא של "משה". ועוד כתוב שם "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", רמז לאדם שיבוא ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה.
עוד שאלוהו: רמז למעשה המן מן התורה מנין?  8 

 8.  המהרש"א ביאר שמצינו שמות נוספים לארבעה אנשים אלו, ואילו שמות אלו ניתנו להם על ידי מצרים או פרסיים והיה מקום לומר שאינם עיקר שמם ולכן מוכיחה הגמרא שנקראו בשמות אלו על שם ענינם, וכדלהלן. משה, שעל ידו התפרסם שאין המבול מטבע העולם, שהרי על ידו נטבעו המצרים בים וישראל הלכו ביבשה. המן, כי הוא גזע צפעוני מעשו, וכמו שדרשו שהנחש והמן פתחו ב"אף" ונתנו עיניהם במה שאינו שלהם. וראה בחידושי אגדות להגר"א (בכורות ח') שהמן ובניו הם הס"א והנחש ותלו אותם על העץ פירושו על סיבת עץ הדעת. וראה בכתב סופר (עה"ת, אסתר) שפירש שראה גזירת המן על אותו חטא של עץ הדעת שחטאו בסעודתו של אחשורוש כמו שחטא באכילת עץ הדעת. וראה עוד בחכמה ומוסר (רמד) ובזרע ברך. אסתר, שבימיה הסתיר הקב"ה פניו מישראל כי הסתירו עצמם מדיבור "אנכי" שהוא עיקר אמונה, וראה בביאורי הגר"א (לב"ק צ"ב) שכתב שנאמר בה הסתר, כי כל הנס נעשה בהסתר, ולכן לא נזכר שם ה' במגילה בפירוש. וביאור דבריו בימי הפורים (מאמר י', י"ט). וראה עוד בשפתי חיים (מועדים ב' רי"ט) שהתורה לא ראה רק לגלות מקור שמה של אסתר, אלא את שורש ההנהגה שנעשית על ידה. מרדכי, שנחשב ראש לגדולה כראש הבשמים, שעל ידו נעשית ההצלה, משום שהוא ואנשי כנסת הגדולה לא השתחוו לצלם ולא נהנו מסעודת אחשורוש. וראה בביאור הגר"א אסתר (פ"ב ה) שביאר באופן אחר.
אמר להם: דכתיב "המן העץ" - רמז שיתלוהו על העץ.
רמז למעשה אסתר מן התורה מנין?
אמר להם: מדכתיב "ואנכי הסתר אסתיר". רמז שבימי אסתר יהיה הסתר פנים  9 .

 9.  בביאור הגר"א אסתר (פ"א ב) ביאר שהגמרא דנה מנין המקור לאסתר מן התורה, כי אף שרבים הצדיקים שנעשו ניסים על ידם, הרי נס חנוכה נעשה בארץ ישראל ובזמן המקדש, והנידון הוא היכן מצינו שאפילו בהסתר פנים בחו"ל נעשים לנו נסים, ועל כך הביאו שאפילו בעת "הסתר אסתיר" אשלח את אסתר לעשות נס.
רמז לגדולת מרדכי מן התורה מנין?
דכתיב: "מר דרור" שהוא ראש לבשמים שבקטורת, ומתרגמינן "מירא דכיא". ו"מירא דכיא" דומה ל"מרדכי", רמז לגדולתו שהיה ראש לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה.
שנינו במשנתינו: ואיזהו שאינו מזומן וכו'.
רבי חייא ורבי שמעון, חד מהם תני "הדרסיאות", וחד מהם תני "הרדסיאות".
ומבארינן: מאן דתני "הרדסיאות" - על שם הורדוס נקראו כך, שהוא התעסק בגידולן.
ומאן דתני "הדרסיאות" - על שם מקומן נקראו כך.
אמר רב כהנא: לדידי חזיין - אני ראיתי את בני בניהם של אותן יוני הורדוס, וקיימן (והיו עומדות) שיתסר דרי (שש עשרה שורות) בפתי מילא (כל שורה ברוחב מיל). והוה קרא (והיו קוראות) קירי קירי (אדוני אדוני).
הוה חד מינייהו דלא הוה קרי (שלא היתה קוראת) קירי קירי כחברותיה.
אמר לה חברתה: סומא (שוטה בלא ראות) ! אמרי גם את קירי קירי כמונו!
אמרה לה ההיא יונה: סומא! אמרי את קירי בירי (עבד)! לפי שהורדוס בתחילה עבד היה, ואחר כך מרד.
באו עבדים שנשתיירו מעבדי הורדוס, אתיוה את אותה יונה ושחטוה.
אמר רב אשי, אמר לי רבי חנינא: מה שאמר רב כהנא שראה את אותן יונים שעשו כך - מילין (דברי רוח) בעלמא הן! שהרי לא יתכן שדיברו היונים כך.
מקשה הגמרא: "מילין" סלקא דעתך?! והרי רב כהנא אמר שהוא ראה דבר זה, ואם כן ודאי שראה כמו שאמר!
אלא אימא במילין - על ידי כשפים דברו אותן יונים.
שנינו במשנתינו: עוף טמא פטור מלשלח.
מנא הני מילי?
אמר רבי יצחק: דאמר קרא "כי יקרא קן צפור לפניך". "עוף" משמע לן בין טהור בין טמא, אבל "צפור", טהור אשכחן דאיקרי צפור, טמא - לא אשכחן דאיקרי צפור. וכיון שכאן נאמר "צפור" - משמע שדווקא טהור חייב בשילוח ולא טמא  10 .

 10.  הרמב"ם (ה"ח) כתב שילוח "האם" אינו נוהג אלא בעוף טהור. ומשמע מדבריו שהנידון הוא על עצם מצוות השילוח באם, ולא על שילוחה כדי ליטול הבנים.
תא שמע: מהכתוב "פן תשחתון ועשיתם לכם וגו' תבנית כל צפור כנף", ופסוק זה מדובר גם בצפור טמאה, שהרי ודאי התורה אסרה לעשות גם תבנית צפור טמאה. מאי לאו, כך נדרש הפסוק: "צפור" - בין טהור בין טמא, "כנף" - לרבות חגבים!
ודחינן. לא. "צפור" - טהור דווקא משמע כדלעיל. "כנף" - לרבות עוף טמא וחגבים.
תא שמע: מדכתיב "הללו את ה' מן הארץ וגו' החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף". ופסוק זה ודאי מדובר גם בטמאה, כי גם צפור טמאה מהללת את ה', מאי לאו, "צפור" - בין טהור בין טמא משמע, ו"כנף" לרבות חגבים, ומוכח כי "צפור" משמעו גם טמא!
ודחינן: לא. "צפור" - טהור דווקא משמע. "כנף" - לרבות עוף טמא וחגבים.
תא שמע מדברי הכתוב לגבי בעלי החיים הבאים אל התיבה, "כל צפור כל כנף". מאי לאו כדמקשינן, ש"צפור" משמעו גם עוף טמא, שהרי גם עופות טמאין באו לתיבה, ו"כנף" לרבות חגבים?!
ודחינן: לא. כדמשנינן, שמ"כנף" למדנו טמא וחגבים.
תא שמע: מדכתיב בענין גוג ומגוג "ואתה בן אדם אמור לצפור כל כנף וגו' האספו מסביב על זבחי אשר אני זבח לכם וגו' ואכלתם בשר ושתיתם דם". מאי לאו כדאקשינן, ד"צפור" משמע אפילו טמאין, דהא ודאי גם לטמאים קרא, ו"כנף" לרבות חגבים?
ודחינן: לא. כדשנינן, דמ"כנף" מרבינן טמא וחגבים.

דרשני המקוצר[עריכה]