פרשני:בבלי:חולין קלו א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קלו א

חברותא[עריכה]

לכדרבה. דאמר רבה: מהאי דכתיב "על מזוזות ביתך" משמע:  דרך ביאתך לבית - אתה קובע את המזוזה! ודרך ביאתו של האדם היא מן הימין, דכשנכנס לבית מכניס קודם את רגל ימינו, אם כן ימין הוא דרך ביאה, ולהכי קובע את המזוזה בימין הפתח.
ומודה רבי אלעאי נמי במעשר. דאף על גב דכתיב "מעשר דגנך", ומשמע דילך - אין, דשותפות - לא, כתב רחמנא "מעשרותיכם" דמשמע שותפות נמי. ואלא האי דכתיב "מעשר דגנך" למאי אתא? למעוטי שותפות דעובד כוכבים! ומודה נמי במתנות כהונה. דאף על גב דכתב רחמנא "ונתן", ואיכא למימר דנילף גזירה שוה "נתינה" - "נתינה" מראשית הגז, מה להלן - דשותפות לא, אף כאן - דשותפות לא, כתב רחמנא "מאת זובחי הזבח" דמשמע דשותפות נמי חייב  1 . ומקשינן: אלא טעמא דכתב רחמנא "מאת זובחי הזבח", משום הכי לא ילפת מראשית הגז. הא לאו הכי, הוה אמינא לילף מראשית הגז? אדרבה! נילף בגזירה שוה ד"נתינה" - "נתינה" מתרומה דחייב נמי בשותפות? ואמרינן: אין הכי נמי, באמת ילפינן מתרומה דחייב. והאי קרא ד"מאת זובחי הזבח" למה לי? לכדרבא. דאמר רבא: הדין עם הטבח, דתמיד תביעתו של הכהן לקבל את המתנות היא על הטבח (כדלעיל קלב, א). ומודה נמי בבכורים, דאף על גב דכתיב "ארצך", דמשמע דידך - אין, דשותפות - לא, כתב רחמנא "בכורי כל אשר בארצך"  2  דמשמע נמי דשותפות  3 .

 1.  הרמב"ם (פ"ט מביכורים ה"ז) כתב בהמת שותפין חייבת (במתנות) שנאמר זובחי הזבח והעיר הפרי חדש (יו"ד סא, לח) שבסוגיין נדחה מקור זה ונלמד מתרומה, וכתב הפלתי (ס"ק ט) שרק לדעת רבי אלעאי אפשר ללמוד מתרומה, כי פוטר גם ראשית הגז בחו"ל, אך למסקנא שרבנן מחייבים בחו"ל אי אפשר ללמוד ראשית הגז מתרומה החמורה. ועדיין תמוה למה הוצרך הרמב"ם ללמוד דין זה מקרא, והרי לגבי ראשית הגז פסק (פ"י הי"ד) ששותפין חייבין ולא הוצרך לריבוי (כי פסק כרבנן שלשון יחיד אינו ממעט שותפין וכדלעיל) וכבר הבאנו בהערות לדף קלה: בשם אמרי בינה ואבי עזרי שהפסוק נצרך ללמד שחייב אפילו אם אין שיעור לכל אחד מהשותפין בפני עצמו, שאילו נלמד מראשית הגז לא יתחייב אלא כשיש לכל אחד שיעור. ובדרך אמונה כתב שלולי "זובחי הזבח" היינו אומרים ש"צאנך" ממעט ופוטר שותפות בראשית הגז ונלמד ממנו לפטור גם מתנות.   2.  תוס' בגיטין (מז.) הוכיחו כשיטתם שאם אין ברירה אין אנו יודעים למי הגיע כל חלק בשותפות (וכדלעיל קלה: הערה 2) שהרי אמרו (ב"ב) שלמ"ד אין ברירה האחים שחלקו לקוחות הן ואם קנין פירות לאו כקנין הגוף לא מצינו הבאת ביכורים אלא ביורשין יחידים בן אחר בן עד יוצאי מצרים. ולפי רש"י הרי חייב מצד החצי ירושה שישנה בידו בודאי. ובשאגת אריה (סי' צ) כתב שכיון שחלק מהקרקע של אחר אינו נחשב "כל הגידולין מאדמתך" (כמבואר בב"ב כו. לגבי אילן הסמוך למיצר), ובמקור חיים (תמח א) תמה על כך מסוגיין שמבואר ששותפין חייבים בבכורים, ולא חוששים שאין כל הגידולים מאדמתו. ובקהילות יעקב (זרעים ה) ביאר שרק שותפין בקרקע ופירות חייבים בביכורים משום שחיוב שניהם יחד נחשב "מיוחד לך". ונמצא שכל הגידולים מאדמתך בין שניהם יחד, אך אחין שחלקו שאינם שותפין אלא בקרקע ואילו הפירות של אחד מהן הרי זה כשותף נכרי, כיון שרק בעל הפירות חייב. ואין כל הגידולים מאדמתו, ובעל הקרקע השני אינו חייב על פירות אלו. וראה הערה 3 ובהערות לתוס'.   3.  בדרך אמונה (פ"ט ה"ז) העיר לפי ביאור החזו"א (קלה. הערה 22) שחילק בין חיוב חלה שחל בשיעור אחד על כל השותפין, משום שהצירוף לשיעור תלוי בכמות העיסה שבכלי, ואילו בראשית הגז צריך שיהיה כשיעור לכל אחד מהשותפין כי הצירוף תלוי בבעלות (ומתחייבים גם על צאן שבכמה מקומות) ואי אפשר לצרף שיעור של כמה בעלים. ואם כן ביכורים שמביא ממקום אחד על כל שדותיו יצטרך שיעור לכל אחד מהשותפין. ונמצא שדין הבכורים תלוי במחלוקת התנאים (פאה פ"ג מ"ו) אם יש שיעור לקרקע או לא.
ואלא האי דכתיב "ארצך" למה לי?  4 

 4.  הר"ן הקשה למה לא דרשינן למעט שותפות עכו"ם, ונשאר בצ"ע, והיש"ש (סי' ב) כתב שבכורים חייב גם בשותפות עכו"ם מכל שכן מחיוב תרומה, משום שהפירות ראוים לחלוקה בפירות שלמים, ואפילו בהוה אמינא שרבנן ממעטים שותפות עכו"ם, מסתבר שבכורים כיון שמביאין אותם בשלימותן נחשבים ראוים לחלק יותר מתרומה שסוף הפירות להעשות קמח ועיסה. וביאר בכך את טעם הרמב"ם (פ"ב מבכורים ה"ח) שכתב סתם ששותפין חייבים בבכורים, דהיינו גם בשותפות עכו"ם. ובאור שמח כתב שהגמרא והרמב"ם לא הזכירו ששותפות עכו"ם פטור משום שלהלכה אין קנין עכו"ם בא"י מפקיע מיד מעשר, והיא בכלל ארצם, ודינו כשותף ישראל, (וראה לעיל קלה: הערה 3) ועדיין יש להעיר שהרי לוקח חייב בביכורים, ואף שצריך שתהיה לו קרקע החיוב חל רק על הפירות (כמבואר בתוס' רא"ש הובא בהערה 2 לתוס') ואם כן שותפות עכו"ם בפירות תפטור אף שאין לו קנין בקרקע א"י להפקיע מחיוב. וראה קהילות יעקב (זרעים ה). ובמנחת חנוך (צא) כתב שצריך להקדיש חלקו כיון שאין ברירה ודינו ככל ספק ביכורים. ובערוך השלחן (קלח, יח) כתב להיפך שהגמרא והרמב"ם לא הזכירו דין שותפות עכו"ם כי פשיטא שפוטר, וצ"ע מה החילוק מתרומה ומעשר לעיל.
למעוטי חוצה לארץ! דליכא התם מצות ביכורים.
ומודה נמי בציצית, דאף על גב דכתב רחמנא "כסותך", דמשמע דידך - אין, דשותפות - לא, כתב רחמנא "על כנפי בגדיהם לדורותם" דמשמע שותפות  5 .

 5.  הגרעק"א (שו"ת סו) דן בטלית של ישראל ועכו"ם בשותפות אם חייבת בציצית, וצידד לפוטרה משום שאינה "כסותך" המיוחד לך, אך בהגהותיו לאו"ח (יד ס"ה) הסיק לחייב שהרי לא דרשינן בסוגיין מכסותך למעט שותפות עכו"ם. ומהרי"ט אלגאזי (שם) כתב שאין ראיה מסוגיין, כי הגמ' נקטה שנחלקו אם צריך דרשה מ"בגדיהם" לרבות שותפין רק למ"ד ציצית חובת מנא, כיון שהנידון הוא רק במצוה שאפשר לקיימה בשותפות, ואמנם לדידן שהוא חובת גברא, הרי באמת מתמעט מ"כסותך" המיוחד לך ולכן צריך ריבוי מבגדיהם. והגרעק"א בתשובתו הנ"ל נתן טעם לחייב ציצית בשותפות עכו"ם. משום שרק לענין בכור וראשית הגז שייך לומר ששותפות ישראל חייב ונכרי פטור, כי החיוב על הבלעים ושניהם יחד חייבים על הפרשה מצאן זה, ונקרא צאנך של שניהם, אבל ציצית היא חובת גברא כשלובשה, ואינו חייב להטיל ציצית בטלית כשאינו לובשה, וכיון שבשותפות ישראל חייב, על כרחך שאין צורך שיהיו שניהם חייבים בה כדי שיחשב "מיוחד לך" לישראל שחייבים בה, ודי בחיוב המתעטף בה לבדו, והוא הדין בשותף עכו"ם וגם בתוס' רא"ש כתב שחייב בציצית, וכנ"ל. ובדמשק אליעזר לסוגיין צידד לפטור, משום שתמה על מה שהביא המרדכי בשם רבינו חיים לדמות שותפות עכו"ם בבית המנוגע לענין חיובו במזוזה, שהרי לענין נגע אין הגוי מסכים שינתצו ביתו בלי רשותו, אך מה איכפת לו אם יניח מזוזה שאין בכך הפסד ביתו, ולכן גם במעקה אינו פוטר, אך בציצית שמנקב כסותו אינו מסכים ושותפותו פוטרת. וראה שו"ת שאילת דוד (יו"ד ח) שכתב לפי זה לחלק באיזה קיר יכול וחייב לנתץ, ובאיזה קיר פטור. ובאבני נזר (יו"ד ח"ב שפא) נקט שטלית בשותפות עכו"ם חייבת בציצית אף אם היא פוטרת במזוזה, משום שבמזוזה החיוב חל קודם שנכנס לבית ולכן הוא חל רק בשותף ישראל שהחיוב על כל הבית, ובשותף נכרי אינו חל. אך בציצית אין החיוב חל רק אחר שלבשו, וכיון שחל חיוב על הגברא בלבישה אף ששותפו (ישראל) אינו מתחייב הוא הדין בשותף נכרי. וראה באמרי בינה (או"ח ח) שפלפל הרבה בענין זה. ובאבי עזרי (שם) תמה על סברת הגרעק"א שלדבריו במזוזה לא יפטר בשותפות עכו"ם, כי בשותפות ישראל מתחייב אפילו באופן שגר בבית שותף אחד ונמצא שאין צורך ב"מיוחד לך" ובהכרח ששותפות עכו"ם פוטרת גם באופן שחיוב כל שותף חל בפני עצמו מפני העיטוף או הדיור, והיינו משום שמחסר בשיעור בית וכן מחסר בשיעור ד' כנפות שחלקם שייך לעכו"ם וכאילו לא התעטף הישראל בבגד שלם ויפטר מציצית.
ואלא "כסותך" דכתב רחמנא למה לי?
לכדרב יהודה. דאמר רב יהודה: טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום משום דלא חשיב כסות דידך.
ומודה נמי במעקה, דאף על גב דכתב רחמנא "לגגך" דמשמע דידך - אין, דשותפות - לא, כתב רחמנא "כי יפול הנופל ממנו", ד"הנופל" משמע כל הראוי ליפול, ואפילו הנופל מגג של שותפות  6 . ואלא האי דכתיב "גגך" למאי אתא? למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות דלא מחייבי במעקה משום דלא הוי "גגך", שאין אדם בעלים עליהם, אלא דכולי עלמא הם. ועוד טעם, משום שאינם בית דירה  7 .

 6.  הרמב"ם (פי"א מרוצח ה"ב) כתב סתם בית של שני שותפין חייב במעקה. וביש"ש (סי' ב) כתב שגם בשותפות עכו"ם חייב כסברת הרשב"א במזוזה שהיא חובת הדר, וכיון שיש לו דירה בו חייב במעקה שלא ישים דמים ואין שותפות עכו"ם בקירות הבית פוטרתו. וראה בש"ך (חו"מ תכז, ב) שכתב כי אף לפי המרדכי (בע"ז תתי) שפטר ממזוזה משום שלא הקפידה תורה בריבוי ימיו של גוי, יתכן שיתחייב במעקה. (ועי"ש בביאור הגר"א ולעיל קלה. הערה 22). וכן כתב בשו"ת שאילת דוד (יו"ד ח) מצד סברת הדמשק אליעזר (הנ"ל) שרק בנגעים פטרוהו משום שאין העכו"ם מסכים שינתוץ ביתו, אך להוסיף מזוזה או מעקה שאינו מחסר משל העכו"ם ודאי חייב. וכן משמע בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קו"א ה' אות רנו). אולם דעת רבינו ירוחם (ח"א נתיב כ"ה ח"ה) לפטור בית שותפין ממעקה (והגרח"ק במס' מזוזה עמ' קמ שעה"צ מא נטה שט"ס הוא ברי"ו) והסמ"ג (עשין עט) והיראים (רלד) הסתפקו בזה. וראה באור שמח (פ"ו ממזוזה ה"ז) ובחידושי ר' מאיר שמחה כאן שביאר טעם שנקטה הגמ' למעוטי שותפות עכו"ם דוקא בהפרשות תרו"מ מתו"כ ופאה, ולא בציצית מזוזה ומעקה, כי אף שיש מצוה בעצם ההפרשה, כיון שעיקר המצוה היא נתינה משלו, לא תצוה התורה לתת על חלק עכו"ם. אך מצוה שענינה בעצם העשיה בחפץ של ישראל, אין חלק העכו"ם מגרע שלא יקיים מצוותו בחלק שלו, וכן משמע מלשון תוס' הרא"ש, עי"ש.   7.  רש"י פירש "שאין חלק לאחד מהן בו שאף לבני עבר הים הוא, ועוד שאינו בית דירה", והרמב"ם (שם) נקט רק "לפי שאין עשויין לדירה". ובסמ"ע (שם סק"ה) כתב שרש"י הוסיף את הטעם הראשון לומר שגם מאן דמחייב בית בקר ובית אוצרות במעקה, פוטרים בבית הכנסת כיון שלא שייך לקרא בו "גגך". וביראים (שם) הביא ספרי שריבה גגו של היכל לחיוב מעקה, וכתב שנחלק על דרשה דסוגיין. ובדבר אברהם (ח"א לז ו) כתב שמקורו של רש"י הוא מהסוגיא ביומא (יא:) שבית הכנסת של שותפין פטור ממזוזה משום שאינו "ביתך" המיוחד לך, ודין בית למעקה שוה למזוזה בכמה דברים, ולכן כתב רש"י גם טעם זה, וגם טעם השני למאן דלא דריש ביתך המיוחד לך לפטור מזוזה. עי"ש באורך. ובספר אור הישר (להגר"ש הילמן) דיייק לשון הרמב"ם והשו"ע שכתבו "בית של שני שותפין"וביאר שכוונת התורה לחייב גם בית של הרבה שותפין אלא שמיעטה שאין החיוב אלא באופן שיש לכל השותפיו קנין הגוף בביתולא כשהם שופים לשימוש בו בלבד כבני עבר הים בבית כנסת. (ובזה מובנת גם כוונת רש"י). וכן משמע מדברי הריטב"א (יומא שם) שביאר כי מיעטו דוקא בית כנסת ולא כל בית שותפין משום שלשותפין יש שימוש פרטי בביתם, ואילו בבית הכנסת אין שימוש פרטי לאף אדם. ובעצם הפטור ממעקה הקשו האחרונים למה לא יתחייב מצד הלאו של "לא תשים דמים בביתך", וכתב החזו"א (ריד לסוגיין) שעצם הגג אין בו סכנה, וכל חיובו ב"לא תשים" בא רק כתוצאה מחיוב מעקה, אך גג שפטור ממעקהאין בו איסור זה. וראה עמק ברכה (עמ' לג) שצידד כי מצד הלאו אין חיוב שיהיה במעקה שיעור עשרה טפחים, כי השיעור הוא רק מדיני מצוות מעקה.
אמר רב ביבי בר אביי: ליתנהו להני כללי דאמרן דמודה רבי אלעאי בכל הנך מילי.
דתניא: בהמת השותפין חייבת בבכורה, ורבי אלעאי פוטרה, חזינן דלא מודה רבי אלעאי בבכורה!
מאי טעמא דרבי אלעאי?
דכתיב "בקרך וצאנך", דמשמע למעוטי שותפות  8 .

 8.  בבכורות (ג:) אמרו שאין הלכה כרבי יהודה שאמר שותפות גוי חייבת בבכורה. וכתב הרמב"ן (תחילת הל' בכורות) מהא שמעינן דלית הלכתא כרבי אלעאי שפוטר בהמת שותפין. ותמה מהרי"ט אלגאזי שאדרבא נהפוך הוא, אם הלכה כרבי יהודה ששותפות עכו"ם חייבת כל שכן ששותפות ישראל חייבת. וביאר שהרמב"ן למד מסתם משנה (בכורות יג.) ש"המשתתף עם עכו"ם פטור". ולא נקטה חידושו של רבי אלעאי שאפילו משתתף עם ישראל פטור. עי"ש באורך. אמנם בדעת רבי יהודה שמחייב בהמת שותפות עכו"ם כתב בשטמ"ק (תמורה יא: אות כא) שחלה קדושת בכורה לאוסרה באכילה עד שיפול בו מום, ורק אינה קדושה להקרב, אך מהרי"ט אלגאזי (בקדושת יו"ט סי' ע) תמה אם כן למה הוא מותר בגיזה ועבודה, ולכן פירש (בהל' בכורות אות ה (ג)) שלא חל בו קדושת בכור כלל, ומותר לאוכלו בלי מום, ונחשב כבכור רק לענין מתנות כהונה. וכן מבואר מדברי תוס' ריש בכורות, ומדברי רש"י (שם ט.), וכתבו בזכר יצחק (נד) ובחידושי הגרי"ז (הל' בכורות שחיוב נתינת הבכור לכהן אינו תלוי בדיני קדושתו. ולפי זה יתכן שרבי אילעאי פטר שותפות ישראל רק מקדושת בכורה אך חל בו דין מתנות כהונה שלא התמעט אלא מבקרך וצאנך "תקדיש", ונמצא ששותפות ישראל לרבי אלעאי דינה כשותפות עכו"ם לרבי יהודה. (אולם כשם שאם הלכה כר"י אין הלכה דלא כרבי אלעאי, כך גם להיפך אין להוכיח ממה שאמרו "אין הלכה כר"י" שאין הלכה כרבי אלעאי, כי הוצרכו לומר שהלכה כרבנן כדי לפוטרו אפילו ממתנות כהונה ואכמ"ל).
והא כתיב "בקרכם וצאנכם" דמשמע לרבויי שותפות?  9 

 9.  הרמב"ם (פ"ד מבכורות ה"א) כתב בהמת שותפין חייבת בבכורה כי לא נאמר בקרך וצאנך אלא למעט שותפות עכו"ם, וכתב הכסף משנה שפסק כתנא קמא (בסמוך) ש"בקרכם וצאנכם" מרבה בהמת שותפין, והיא דרשת תורת כהנים המובאת בסוגיין. ותמה באמרי בינה (שם) למה צריך ריבוי והרי פסק לדעת רבנן שותפין חייבין בראשית הגז אף שלא נאמר בו ריבוי, "וצאנך" ממעט שותפות עכו"ם, ואילו לרבי אילעאי מסקינן בסמוך שבהמת שותפין פטורה מבכורה, וכבר הקשה כן מהרי"ט אלגאזי (תחילת הל' בכורות ס"ק ב). ובאבי עזרי כתב ליישב לפי דרכו שדרשא זו היא כדעת הברייתא שמחייבת תרומה דשותפות עכו"ם משום שאינה צריכה שיעור, ומשוה דין שותפות עכו"ם ושותפות ישראל מסברא "שאינו מיוחד לו", ולפיכך אילולי "בקרכם וצאנכם" הוה אמינא שגם שותפות ישראל תפטר משום שאינו צאנו המיוחד לו. ובתוס' ריש בכורות (ד"ה והמשתתף) הקשו למה צריך ריבוי לחייב שותפןת ישראל, והרי ממה שהוצרך מיעוט לפטור שותפות עכו"ם מוכח שבשותפות ישראל חייב. וכתבו ששותפות עכו"ם התמעטה מחיוב באופן שהוא שותף בולד, ועדיין צריך ללמד ששותפות ישראל באם מחייבת, ועי"ש בכתבי הגרי"ז.
ואמרינן: האי "בקרכם וצאנכם" - דכולהו ישראל משמע, דקאמר קרא דבכורות בקר וצאן של כל אחד ואחד מישראל חייבין בבכורה, אבל באמת דווקא של יחיד חייב, ולא של שותפות.
אמר רב חנינא מסורא: ליתנהו להני כללי דאמרן דמודה רבי אלעאי בהנך מילי.
דתניא: בהמת השותפין חייבת במתנות, ורבי אלעאי פוטר. מאי טעמא? יליף גזירה שוה "נתינה" - "נתינה" מראשית הגז, מה להלן דשותפות לא, אף כאן במתנות - דשותפות לא. ואי סלקא דעתך דבתרומה מודה רבי אלעאי ואמר דמיחייב, נילף "נתינה" - "נתינה" מתרומה, ונימא דבשותפות נמי מיחייב במתנות ! אלא שמע מינה דבתרומה נמי  10  פוטר  11 . ומקשינן: אי הכי, דאמרת דילפינן מתנות בגזירה שוה מתרומה, נימא: מה תרומה בארץ אין - מיחייב, בחוצה לארץ - לא, אף מתנות, בארץ - אין, בחוצה לארץ - לא?!  13 

 10.  מכאן הקשה הגר"ח על מש"כ המנחת חנוך שרבי אלעאי מחייב באופן שיש לכל אחד מהשותפין כשיעור, ואילו כאן מבואר שרבי אלעאי נחלק ופוטר גם בתרומה שיש בה שיעור לכל אחד, שהרי חיובה בכל שהוא. ובאבי עזרי (פ"י מביכורים הי"ב) תירץ שבחלה ותרומה צריך שיהיה הגלגול או המירוח בחיוב, וכיון שאין לכל אחד מהשותפין חלקו המסוים בזמן החיוב נמצא שלא נעשה בו מעשה מחייב בשלימות, אך ראשית הגז החיוב תלוי בשיעור בלבד, ולכן מודה בו רבי אלעאי שאף אם אינם מסוימים אם יש שיעור לכל אחד בפני עצמו מתחייב גם בשותפות (וכדברי החזו"א לעיל קלה. הערה 22). ועוד יש לומר על פי דרכו לעיל (קלה: הערה 5) שלהלכה קיי"ל כרבא שפסק כברייתא שהיא דעה שלישית, ונמצא שלא פטר רבי אלעאי בכל דבר שיש בו שותפות עכו"ם אלא רק בראשית הגז משום שאין כשיעור לכל אחד מהשותפין, כי אין השיעור חל בחפץ המשותף, אלא צריך שיהא לכל אחד מהם בעלות על כשיעור המחייב, ולפי זה גם בתרומה יתחייב. וסוגיין הולכת בשיטת הגמרא שרבי אלעאי פוטר בכל דבר שיש בו שותפות ודלא כרבא.   11.  לעיל (קלה: הערה 8) הבאנו מחלוקת הראשונים אם יש חיוב חלה מדאורייתא בשותפות שיש לכל שותף כשיעור. והרשב"א בפסקי חלה (ש"ב פ"א) הביא שיש שלמדו למסקנא שרבי אלעאי פוטר בתרומה שיש בה שיעור והוא הדין בחלה שכל חיובה בשותפין נלמד נתינה - נתינה מתרומה. אולם הרשב"א כתב שלא מצינו בחלה מיעוט מלשון יחיד כ"דגנך" בתרומה, וגם אין ללמוד בגזירה שוה מראשית הגז או מתרומה שהרי נאמר בחלה שני פעמים "עריסותיכם" ודרשינן חד ל"כדי עריסותיכם" וכדלעיל, וחד למעט עיסת עכו"ם, ומשמע שאם יש לו שותפות עם ישראל ויש לישראל שיעור העיסה חייבת, והטעם מסברא וכדלעיל, וראה מהרי"ט אלגאזי חלה י (ו).   13.  החזו"א (שביעית ב, ו. זרעים ז סק"ג) ביאר שהנידון בראשית הגז ומתנות הוא רק באופן ששחט וגזז בחו"ל, אך גידול בחו"ל ודאי אינו פוטר כגידול פירות שפוטר בתרו"מ, משום שבתרו"מ החיוב נוצר ע"י גידול מן הארץ, משא"כ בגיזה ומתנות שאין הגידול בארץ מחייב, אלא גידול בבעלות ישראל, וכדלהלן. והנה הרי"ף והרמב"ם (ה"א) פסקו הלכה כרבי אלעאי שאין ראשית הגז נוהג בחו"ל, ובכל זאת כתבו (הרי"ף בדף מד: והרמב"ם פ"ט ה"א) שמתנות נוהגות בחו"ל, ולכאורה תמוה שהרי רבי אלעאי למד את המקור לשניהם בגזירה שוה מתרומה וכיצד יתכן לחלק ביניהם להלכה. וראה רש"י ורמב"ן במסקנת הסוגיא (בע"ב) ושם נרחיב (בהערה 8). והר"ן (על תחילת הגמ' בפירקין) הביא י"א שהלכה כרבי אלעאי בראשית הגז ולא מטעמו שלמד בגזירה שוה מתרומה, אלא משום שהקיש ראשית הגז לתרומה מקרא של "דגנך" כמו שהקישם לפטור בשותפות ישראל. ותמה על כך הר"ן שהרי אמרו לעיל בלישנא קמא ששותפות עכו"ם חייבת בתרומה מדרבנן ואילו היה זה היקש גמור לפוטרו איך יחייבוהו רבנן. ובהכרח שאינו היקש אלא ש"דגנך" נסוב על כל הדינים האמורים בפסוק, והיינו רק לגבי החיוב בשותפות שמתמעט מ"דגנך" אך אינו היקש לשאר דיני תרומה כגון פטורה בחו"ל. ובחידושי רבי מאיר שמחה (כאן) ביאר שיטת הי"א, שתרומה וראשית הגז נאמרו בפסוק אחד לומר ש"נתינה" האמורה בפסוק זה "תתן לו" כתובה על שניהם בשוה, לומר שבמקום שזה ניתן זה ניתן, ורק לענין שותפות חלוקין בדינם כי נאמר בפסוק "ראשית" לחלק, ואילו מתנות אינם בכלל מקרא זה ולכן אין ה"נתינה" בפסוק זה אמורה עליהם. ובאור שמח (פ"י ה"א) ביאר לפי דברי תוס' לעיל (קלה: ד"ה ורבנן) שרק רבי אלעאי למד מ"ראשית" להפסיק בין תרומה לראשית הגז. אך לרבנן "ראשית" פנוי ללמוד גזירה שוה "ראשית ראשית" מחלה, ואין למדים מתרומה, כי היה אפשר להקישם בפסוק אחד שנכתבו יחד. וכיון שלא הוקשו בהכרח שהלימוד מחלה. אך מתנות לא הוקשו לחלה ולכן יש חיוב מתנות בחו"ל.
אמר רבי יוסי מנהרביל: אין! באמת אין מתנות נוהגות אלא בארץ.
והתניא (בניחותא, ראיה לדבר), רבי אלעאי אומר: מתנות אין נוהגין אלא בארץ.
וכן היה רבי אלעאי אומר: ראשית הגז אין נוהג אלא בארץ! מאי טעמא דרבי אלעאי?
אמר רבא: יליף גזירה שוה "נתינה" - "נתינה" מתרומה  14  , מה תרומה, בארץ - אין, בחוצה לארץ - לא, אף ראשית הגז, בארץ - אין, בחוצה לארץ - לא.

 14.  לעיל (קלב:) אמר רבי יוחנן אסור לאכול מבהמה קודם שהורמו מתנותיה. וכתבו שם תוס' (בד"ה כאילו) שנחשב כאוכל טבלים ממש כי למדו דין מתנות בגזירה שוה מתנה מתנה מתרומה. ובטורי אבן (מגילה כח.) תמה הרי רבי אלעאי למד מגזירה שוה זו לפטור בהמת שותפין ממתנות, ולפטור ממתנות בחו"ל ואילו סתם משנה (קל.) שחייב בהן, ומשמע שאין הלכה כרבי אלעאי בזה. ולפיכך נקט שאפילו לדעת רבי אלעאי, חלוק דין מתנות מתרומה, שהן מבוררות וכאילו הופרשו, ולכולי עלמא אין איסור לאכול מהבהמה אלא מדרבנן. אולם במחזיק ברכה (יו"ד סא, ד) כתב ליישב בדוחק שכוונת המשנה לחייב מתנות בחו"ל, היא רק גזירה דרבנן על מקומות הסמוכים לארץ ישראל, ובחו"ל ממש פטור אפילו מדרבנן, ואילו בארץ ישראל טובלות מדאורייתא. ועדיין תמוה, שהרי במשנתנו שנינו גם על ראשית הגז שנוהג בחו"ל, ובו לא שייך גזירה דרבנן, שלא גזרו במקומות הסמוכין אלא מפני חשש שיטעו באיסור טבל, וכדברי הרמב"ן (בע"ב), וכן מבואר בריש פרק שילוח הקן שמשנתנו באה לאפוקי מדרבי אלעאי, ולא נקטה שהכוונה לחיוב מדרבנן גרידא.
אמר ליה אביי: אי הכי, נילף נמי הכי: מה תרומה טובלת - שנעשית התבואה טבל ואסורה באכילה עד שיפריש התרומה, אף ראשית הגז טובלת ותהא כל הגיזה אסורה עד שיתן לכהן ראשית הגז?!
אמר ליה: אמר קרא "וראשית גז צאנך תתן לו". דהאי "ראשית" יתירא הוא! ודרשינן ליה הכי: אין לך (לכהן) בו, אלא מראשיתו - מזמן שנעשה ראשית על ידי ההפרשה  15  - ואילך, אבל קודם ההפרשה, אין ראשית הגז שייך לכהן, ולא אמרינן דמעורב ראשית הגז בשאר הגיזה, ולהכי אין לגיזה דין טבל.

 15.  רש"י פירש משהופרש ונעשה ראשית הוא שלו. ומשמע מדביו שחלה הפרשה בראשית הגז, ושלא כדעת תוס' בב"ק (סו. ד"ה עד) וראה להלן (קלז:) בהערות לתוד"ה עד). ובצפנת פענח (פ"א ממתנ"ע ה"ב) כתב שתוס' כתבו דבריהם רק לדעת רבנן, אך לרבי אלעאי (שסוגיין עוסקת בשיטתו) מועילה הפרשה, משום שלמד גזירה שוה מתרומה שיש בה הפרשה, (וראה בסמוך שמשמע כן בתוספתא). ובדרך אמונה (בה"ל ריש פ"י) הוכיח שרש"י חולק על תוס' בזה, שהרי כתב בב"ק (שם ד"ה עד) כי מי שחטפו קודם שצבעו זכה בו, ואילו לא שייך בו הפרשה וקריאת שם איך שייך שיחטוף מהבעלים את "ראשית הגז", (ודברי רש"י נסובים על משנתנו שאינה כדעת רבי אלעאי, וכדלהלן בע"ב). ודוחק לומר שכוונת רש"י שחטף כל הגיזה ובכללה התכוון לגזול את ראשית הגז. ואין לתמוה מדברי רש"י להלן (קלז. ד"ה בקדושה) שכתב שאין צורך להקדיש גז כי אין קדושה חל עליו, ומשמע לכאורה שלא חלה עליו קריאת שם ראשית הגז. אך אין כוונתו אלא שאינו קדוש, אבל ע"י ההפרשה חל עליו שם ממון כהן. והחזו"א (בכורות יז, ב) הוכיח מדברי הרמב"ם (ה"ח) שאין הפרשה בכה"ג, שכתב "המפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותן", דהיינו משום שנחשב כאילו לא הפריש כלום ויחזור ויפריש. וכן ביאר בחזון יחזקאל (פ"י ה"א ד"ה ואבד). אולם בדרך אמונה (שם) נקט שאפילו אם שייך בו הפרשה כיון שאינו טובל ואין מצוה להפריש, אין ההפרשה פוטרתו ואינו דומה לתרו"מ שמצווה להפריש להתיר את השאר מטבל. (וראה עוד בהערה צב על המשנה). ובכסף משנה כתב שחייב באחריות משום שנאמר בראשית הגז לשון נתינה, ולפיכך אין ההפרשה פוטרתו, ובספר מוצל מאש הקשה הרי בתרומה אינו חייב באחריותו אף שנאמר בה "נתינה", והביאו הגרעק"א (בגליון הרמב"ם) ותמה הרי הפרשת תרומה עשתה את כל הכרי חולין ואי אפשר לחזור ולהפריש, משא"כ בראשית הגז שאין בו קריאת השם ויכול לחזור ולהפריש מהנותר. וכלל בדבריו את שתי הסברות הנ"ל, ודוק. ובתוספתא (שם) שנינו הלוקח מבעל הבית חייב ורבי אלעאי פוטר, וביאר בחזון יחזקאל שקנה מבעה"ב את החלק שהפריש לראשית הגז, וחייבו רבנן את הגז במתנה כי לא חלה ההפרשה, ורבי אלעאי סובר שההפרשה פטרה את הנשאר ממתנה. (ונמצא לכאורה שחל חיוב מתנה על החפצא של הגיזה, ורק התמעט שאינו טובל. ודברי הגר"ח שהחיוב על הגברא הם רק לרבנן וצ"ע וראה להלן הערה 17). ובאופן נוסף צידד, שרבי אלעאי משוה דין ראשית הגז הגז לתרומה ופוטר גם בו את הלוקח. ואף על פי שבתרומה אין הלוקח אחר מירוח נפטר (לשיטת ב"מ פח.) היינו דוקא בתרומה שחיובה טובל את הפירות, אך ראשית הגז אינה טובלת, ולפיכך אף ששייך בה דין הפרשה, לקוח פטור. (ורבנן מחייבים את הלוקח כי קנה הכל ולא שייר, וכמבואר במשנה).
אי מה תרומה חייבים עליה זר האוכלה במזיד מיתה, והאוכלה בשוגג חייב להביא חומש נוסף על הקרן, אף ראשית הגז חייבים עליו מיתה וחומש?
אמר קרא בתרומה בענין אכילה במזיד: "ומתו בו", ובענין אכילה בשוגג: "ויסף עליו". ודרשינן: "ויסף עליו" - ולא על ראשית הגז, "ומתו בו" - ולא בראשית הגז  16 . אי מה תרומה איכא מעשר ראשון ושני אחריה, אף בראשית הגז נימא דאיכא ראשון ושני אחריה?  17 

 16.  בחזון יחזקאל (שם) הוכיח שלרבי אלעאי יש דין הפרשה, ממה שהוצרך הכתוב למעט בו חיוב מיתה וחומש מקרא, ובהכרח שיש על מה להתחייב, ובפשטות יתכן שהנידון הוא על החלק שכבר ניתן לכהן, ועליו ודאי חל שם ראשית הגז. וראה בקרית ספר (סוף פ"י) שכתב כי מקור דברי הרמב"ם ש"ראשית הגז חולין לכל דבר" הם מהמיעוט "אין לך אלא מראשיתו ואילך" וכפרש"י שמעיקרא אין לו שם אחר (גירסת מהר"ם), וכבר הערנו לעיל שיתכן שאפילו אם החיוב על החפצא ויש דין הפרשה, ואינו חולין, התמעט שאינו טובל.   17.  מו"ר הגראי"ל תמה מהיכי תיתי יתחייב בהפרשת ראשון ושני, והרי אין הפרשתם מדיני תרומה, ואין נידון זה דומה לשאר הנידונים בסוגיין שהם מדיני תרומה וראוי שיחולו גם בראשית הגז שהושווה לה בגזירה שוה.
אמר קרא: "ראשית". ודרשינן: אין לך בו אלא ראשית בלבד, ואין בו עוד נתינה דראשון ושני.
אי מה תרומה מחדש על הישן - משנה זו על שנה שעברה - לא ניתנת, כדילפינן מדכתיב "היוצא השדה שנה שנה", נימא דאף ראשית הגז מחדש על הישן לא?
ואמרינן: אין! באמת אין נותנין ראשית הגז מחדש על הישן.
והתניא (בניחותא): היו לו שתי רחלות, גזז אותן שנה אחת והניח את הגיזה, גזז שוב שנה שניה והניח, וכך עשה שנים ושלשה שנים עד שהיו בידו חמש גיזין - אין מצטרפות. דהא בעינן גיזה מחמש רחלות והכא הוי רק משתים, משמע, הא גזז מחמש רחלות, משתים מהן בשנה ראשונה ומשלש האחרות בשנה שניה  18  - מצטרפות!  19 

 18.  רש"י (בד"ה הא) כתב "וגוזז השתים בשנה זו" וכו', וגם הלבוש (סי"ב) כתב "שהרי גזז אלו בשנה זו", ומשמע שהזמן הקובע לחדש וישן תלוי בזמן הגזיזה ולא בזמן גידול הצמר, אך בדרך אמונה (ס"ק קז ובבה"ל ד"ה ויש) נקט שחדש וישן נקבע לפי זמן גידול צמר כשיעור. כי רבי אלעאי למד מתרומה, ובתרומה הקובע הוא הזמן שמתחייב במצוה אם יתלשוה. ולביאור הגר"ח (לעיל קלה. הערה 22) נראה שאם רבי אלעאי מודה שאין החיוב על החפצא אלא על הגברא, אין שעת החיוב חלה אלא כשגוזז, ואינה תלויה בשעה שגדל כשיעור גיזה, כי אין הגיזה מתחייבת בטבל בתרו"מ. (ומה שאמרו בסמוך שלדעת רבי אלעאי הגדל בפטור פטור, אינו תלוי בשעת החיוב, אלא אין בעלותו מחייבתו אלא כשגדל בבעלותו, וראה הערה 20). אך אם ננקוט כמו שצידדנו (בהערה 13) שלרבי אלעאי דין ראשית הגז הוא חיוב כתרומה על החפצא, צריך לומר שרש"י נקט את זמן הגיזה לדעת רבנן, ובהערה 19 נברר אם נידון חדש וישן שייך גם לדעת רבנן או רק לדעת רבי אלעאי. ב. ראה בדרך אמונה (שם) שהוכיח כי זמן "ראש השנה" של ראשית הגז - שהגז קודם לו נחשב "ישן" ואחריו "חדש" - הוא בא' תשרי (בין לרבי אלעאי שלמד מתרומה, ובין לרבנן כשאר דברים שאין טעם לקבוע בהם זמן מסויים). ולהלן (קלח.) נברר אם לרבנן יכול ליתן לכתחילה מחדש על ישן, או שהוא דיעבד.   19.  הריטב"א (קלח.) כתב שמצטרפין לחיוב דוקא באופן שהיו ראויין להצטרף לשיעור בשעה שגזז את הראשונות, אך אם גדלו רק אחר שהתחיל לגזוז אין מצטרפין. אך החזו"א (ר"ב סק"ט) נקט שדי בכך שהיה לו ה' צאן בתחילה, אף אם לא היה עליהם גיזה כשיעור, ולהלן (קלח.) נרחיב לברר מה עשה עם הגיזות הראשונות, ובאיזה אופן מצטרפות. (ראה שם הערות 7-9). ובטעם החיוב כתב הר"ן (שם) "כיון שעלה בדעתו לגוז צאנו והרי שם חמשה, אתחילה לה מצוות ראשית הגז, אע"ג דכי גזז ב' או ג' ותו לא גזז לא איחייב כלל, מכל מקום כיון שהתחיל לגוז אתחילה לה מצוה וכו' תו לא פקעה".
והתניא בברייתא אחרינא דבכהאי גוונא אין מצט רפות?
אלא שמע מינה: הא דתניא דאין מצטרפות - דרבי אלעאי היא דמקיש גז לתרומה, והא דתניא מצטרפות - דרבנן היא דלא סבירא להו האי הקישא  20 .

 20.  מלשון הגמרא משמע לכאורה שגם דין הפרשת חדש על ישן תלויה במחלוקת רבי אלעאי ורבנן, ונמצא שלהלכה כיון שנפסק (ברמב"ם הט"ו ובשו"ע סי"ב) כרבנן שמפרישים מחדש על ישן, הוא הדין שמצטרפין לשיעור, כי סיבת המחלוקת בשניהם שוה. וכן ביאר הרש"ש וכן נקטו בחזון יחזקאל ובדרך אמונה (שם) שלדעת רבי אלעאי אין חדש וישן מצטרפין ואין מפרישין מזה על זה. וראה רש"ש (סוף חלה) שהוכיח ממשנה (שם פ"ד מ"ב) שחדש וישן מצטרפין לחיוב חלה אף שאין מפרישין מזה על זה. וכתב שנחלקו בכך הראשונים, ותמה למה בראשית הגז אין מצטרפין לחיוב. וצריך לחלק בין חלה שחיוב העיסה תלוי בשם עיסה שחל על הכל יחד, ונחשב שהחדש צריך את הישן ומצטרפין. אך בראשית הגז שהצירוף נצרך לשיעור ואינו חל עליו ע"י שהוא עמו יחד, אין מצטרף ישן עם חדש, אם לא חל חיובו בזמן אחד. (וראה לעיל קלה. הערה 22). ובשו"ת אמרי יושר (ח"א יב) הוכיח מכך שישן וחדש בחלה הוא דין דרבנן שגזרו אטו תרומה, (ראה טורי אבן ר"ה טו. ואבני נזר יו"ד תכט) ובספר יד שאול לחלה (סי' ז יד) הרחיב בזה. והנה הלבוש (שם) כתב שאפילו רבי אלעאי מודה שמפרישין מחדש על ישן, כי "דוקא לגבי תרומה שייך לומר שאין כוחות הקדושה מצטרפין, אבל הכא דאלבישת כהן קפיד רחמנא למה לא יצטרפו", וגם בדמשק אליעזר כתב שרבי אלעאי מודה שמפרישין מזה על זה, ומטעם אחר: שהכתוב ממעט ראשית הגז שאינה טובלת, ולכן אפשר גם להפריש מחדש על ישן, (ולכאורה כוונתו שהמיעוט מלמד שאינה חיוב על החפצא אלא על הגברא, ולכן אינו טובל ולא שייך בו חדש וישן). ודבריהם טעונים ביאור שהרי מפורש בסוגיין שנחלקו בדין זה גם אחר המיעוט שאינו טובל, ולרבי אלעאי אין מצטרפין ואין מפרישין מזה על זה.
אי מה בתרומה דינא הוא, דהגדל בחיוב, ביד ישראל, חייב, הגדל בפטור דהיינו ביד עובד כוכבים, פטור. אף בראשית הגז נמי נימא, גדל בחיוב - חייב, בפטור - פטור?  21  וגבי תרומה, מנלן להאי דינא דהגדל בחיוב - חייב, גדל בפטור - פטור?

 21.  מבואר בסוגיין שלדעת רבי אלעאי חיוב הגיזה תלוי בבעלות ישראל בשעת גדילתה, ואף אם שעת החיוב היא בעת הגיזה (ראה הערה 17) אין החיוב חל אלא על גיזה שגדלה בבעלות ישראל. וראה בגליונות החזו"א (פ"א מתרומות הכ"ב) שהוכיח מסוגיין שגם בחלה הולכים אחר שעת הגידול אף שהחיוב חל בעיסה, כשם שדיני ראשית הגז תלויים בשעת גידול הגיזה אף שאין החיוב חל אלא בשעת הגזיזה. ויישב בכך את דעת כסף משנה והגר"א שנקטו כי דין תרו"מ שוה לחלה לחייב פירות חו"ל שנכנסו לארץ, ותמה עליהם הגר"ח שחלוק דין חלה שאינו תלוי בגידול אלא בגלגול העיסה ולכן חל חיוב על הפירות בגלגול בארץ, אולם מסוגיין מוכח שהחיוב תלוי בשעת הגידול. (והיינו הגידול בבעלות ישראל בגיזה, וגידול בארץ בחלה, וכמבואר בהערה 12).
דתניא: ישראל שלקח שדה בסוריא מעובד כוכבים, וסוריא היא ארם צובה שכבשה דוד, וכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, ולא חלה עליה קדושת הארץ, אלא רק קדושה קלה, ולהכי יש בה קנין לעובד כוכבים להפקיע מיד מעשר, אם לקחה ישראל מהעובד כוכבים עד שלא הביאה התבואה שליש גידולה - חייב לעשר, לקחה משהביאה התבואה שליש, רבי עקיבא מחייב מעשר בתוספת דהיינו בשני שליש שגדלו ברשותו של הישראל, וחכמים פוטרין. דסבירא להו דכיון שהביאה שליש ביד העובד כוכבים, כאילו נגמרה כולה בידו, דקיימא לן דתבואה בתר שליש אזלה (אבל אם לקחה מעובד כוכבים בארץ ישראל, חייב במעשר על הכל, דאין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשר).
וחזינן שאם גדלה התבואה אצל העובד כוכבים הפטור ממעשר - פטור, ואם גדל ברשות ישראל - חייב!
וכי תימא הכי נמי, באמת הוא הדין נמי בראשית הגז? והא לאו הכי הוא! שהרי התנן במתניתין דידן: הלוקח גז צאן עובד כוכבים פטור מראשית הגז, משום שהחיוב הוא על בעל הצאן ולא על בעליה של הגיזה לבדה, משמע, הא לקח צאנו של עובד כוכבים לגזוז, שקנה את צאנו כשהוא עומד ליגזז - חייב!  22  ואף על גב שגדל ברשות העובד כוכבים  23 .

 22.  לדעת רש"י מדובר באופן שקנה את הצאן בקנין גמור קודם גיזתה. וראיית הגמרא שחייב על גיזה שגדלה ביד העכו"ם בפטור, וביאר הריטב"א שהטעם לכך משום שהחיוב תלוי בשעת הגזיזה ואז היה "צאנו". והמאירי (בסוף הפרק) כתב שלקח הצאן לגיזתן העתידה להתגדל בהן, וחיובו משום שגדוף הצאן משועבד לו עד שיגדל הצמר ויגזז, ולכן אע"פ שגדלה הגיזה ברשות הגוי ואע"פ שאין הצאן קנויה לו אחר הגיזה כלל, חייב. ומשמע מביאורו ש"גידול ברשות הגוי" הוא אפילו באופן שהצאן משועבד לו, ולדעת רבי אלעאי לחיוב הבעלים צריך שיהא הצאן שלו, ולדידן די בכך שהצאן משועבד לו כל זמן הגידול, (אך אם יקנה צאן במחובר כשעומד להגזז, אף לדידן יפטר. וצריך ביאור בטעם הדבר). אולם הרמב"ם נקט שאם קונה גיזה מחוברת לצאן עכו"ם חייב (וכנ"ל בהערה 7 למשנה), וביאר האור שמח (סוף הלכה י) שאף על פי שלא לקח את גוף הצאן נחשב "צאנך" משום שהצאן משועבד לו עד שיגזזם, וראית הגמרא פשוטה, שהרי חייב על הגז שגדל בפטור, וכל בעלותו בצאן הוא רק על שעת הגיזה. וראה עוד להלן (קלח. הערה 12).   23.  החזו"א (שביעית א סס"ק ב) כתב שמוכח מסוגיין שעכו"ם שקנה שדה וסוריא לא הפקיעה לגמרי שתחשב כחו"ל, שאם לא כן אין פטורו משום גדל בפטור אלא משום גדל בחו"ל, ובראשית הגז לא שייך פטור זה שהרי הצאן אינן מקודשות. (ודלא כהגר"ח פ"א מתרו"מ הכ"ב עי"ש). ולכאורה תמוה, כי מה לי טעם פטורו, והרי העיקר שגדל בפטור וחיובו תלוי בשעת הגידול, ובהכרח שכוונת החזו"א שאילו הגדל ביד עכו"ם חשוב כגדל בחו"ל, אין זה פוטר אלא מתרו"מ ולא מראשית הגז, (וכמבואר בהערה 12), ולפיכך פירש שהקנין בסוריא גורם חלות פטור של בעלות עכו"ם, ופטור זה שייך גם בראשית הגז. וראה באור שמח (ה"י ובחדושי רמ"ש כאן) שהעלה מתוספתא כי גם גידול בבעלות כהן נחשב גידול בפטור. (וכן ביארה בחזון יחזקאל) ויש לעיין אם כהן גורם חלות פטור כעכו"ם, (ואילו היה פטורו כגדל בחו"ל, ודאי לא היה שייך כן בכהן). ועיין עוד להלן (ע"ב הערה 16).

דרשני המקוצר[עריכה]