פרשני:בבלי:שקלים יט ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שקלים יט ב

חברותא[עריכה]

ובשעת הרגל, שהבשר מרובה, ואין חותכין הבשר לחתיכות קטנות, אלא מבשלין אותו אברים אברים - אף אם מצא חתיכות הבשר כשהן מנותחות לאברים, הרי הן מותרות.
גמרא:
שנינו במשנה: מעות הנמצאות בהר הבית הרי הן בחזקת חולין.
ומקשינן: לא צורכה וכי לא היה צריך התנא לומר ההיפך: דלא יהיה בהר הבית אלא מעות שהן קודש?!
שהרי מעות אלו ודאי מתרומת הלשכה נפלו, שהרי אין אדם רשאי ליכנס לשם ומעותיו צרורין לו בסדינו.
אמר רבי בא אמר רבי חייה בשם רבי יוחנן: אף מעות שנטל הכהן מן הלשכה אינן קודש אלא חולין.
כי חזקה היא שאין הכהן הגזבר מוציא מן הלשכה מעות עד שהוא מחללן על הבהמה. ונמצא שהמעות חולין הן ולא קודש.
שנינו במשנה: בשר שנמצא בעזרה - זה וזה תעובר צורתו, ויצא לבית השריפה:
קדשים שהסיחו דעת מהם הרי הם פסולים.
ואיכא מאן דאמר שהלכה זו היא "מעלה בקדשים", ואפילו יבוא אליהו ויאמר שלא נטמאו הקדשים במשך כל הזמן שהסיחו דעת מהם, אין שומעין לו להכשירם.
ולהך מאן דאמר, כיון שהוא פסול ישרף מיד.
ואיכא מאן דאמר שהוא פסול מספק, שמא נטמא.
ולדידיה אי אפשר לשורפו עד שתעובר צורתו.
וזהו דעת רבי לעזר בשם רבי הושעיא:
אמר רבי לעזר בשם רבי הושעיא: היסח הדעת בקדשים הרי הוא פסול, אך טעון עיבור צורה, שיפסל אחר שיעבור זמן אכילתו וייעשה נותר, ורק אחר כך הוא נשרף.
אמר רבי הושעיא: מתניתין אמרה כן (ממשנתינו מוכח דין זה).
דאיתא במשנה, אותן קדשים הנמצאים בעזרה - תעובר צורתו ויצא לבית השריפה.
והרי אותן קדשים שנמצאו היו אבודין, והסיחו דעת מהם. ואם הם פסולים מחמת היסח הדעת אפילו אם בודאי לא נטמאו, מדוע הוצרכו "עיבור צורה".
ומוכח, שכל קודש שנפסל על ידי היסח הדעת, הוי רק פסול מספק, שמא נטמא, ולכך אינו נשרף עד שתעובר צורתו.
אמר רבי יוסי: ויאות, שפיר מובן הדין שישרף בשר זה הנמצא בעזרה, אף שהפסול של בשר שהסיחו דעת ממנו הוא משום שמא נטמא.
ואף שלכאורה יש להקשות: הרי שנינו במסכת פסחים שהעזרה נחשבת כדין "רשות הרבים לטומאה".
והדין הוא שספק טומאה, אם אירע ברשות הרבים, הרי הוא טהור.
ואם כן, מדוע הבשר שנמצא בעזרה, ויש ספק אם נטמא כשהסיחו דעת ממנו, נשרף, והרי ספק טומאה ברשות הרבים - טהור.
היינו טעמא, דלאכלו אין את יכול, כי שמא כבר נתקלקל צורתו, שאולי עבר זמן אכילתו והוא נותר.
ולשרפו אין אתה יכול, שמא עדיין לא נפסל בנותר.
ולפום כן, צריך מימר (ומשום כך צריך לומר): תעובר צורתו, ויהיה נותר בודאי, ואז יצא לבית השריפה. שנינו במשנה: נמצאו חלקי הבשר בגבולין כשהם חתוכים לאברים, הרי הם אסורין. נמצאו חתיכות הרי הן מותרות:
אמר רבי קריספא בשם רבי יוסי ברבי חנינה: הא דאמרינן אברים הנמצאין הם בחזקת נבילות, אין זה דין מספק. אלא הוי ודאי נבילות, והאוכלין אותן לוקין עליהן משום נבילה.
(ואם היה ספק היה אסור לאוכלן, אך אין לוקין מספק).
ואמרינן: מתניתא אמרה כן. מהמשנה מוכח שאברים אסורין מדין נבילה ודאי.
דקתני במשנה "איברים - נבילות. וחתיכות - מותרות".
והרי "חתיכות - מותרות" דקתני, וכי לא ממש הן מותרות, ומדין ודאי!? והרי אם היה ספק הן היו אסורות.
אם כן, ודכוותיה, הא דקתני "אברים - נבילות" הוי דומיא דחתיכות, דהוי מדין ודאי, ולוקין עליהן משום נבילה.
אמר רבי קריספא בשם רבי יוסי ברבי חנינה: אם היו אברי הבשר שנמצאו מחורזות במחרוזת - הרי הן מותרות, כי אין דרך לחרוז נבילות.
אם היו בעיר עשר חנויות. תשע חנויות מהן מוכרות בשר נבילה, ואחת מהן מוכרת בשר שחוטה:
אם נתחלפו לו, שלקח בשר מאחת מהן, ועתה אינו יודע מאיזו מהן לקח, הרי הוא חושש ואסור לאכול הבשר.
אך אין לוקים על אכילת הבשר, על אף שרוב החנויות מוכרות בשר נבילה, שאין הולכין בהן אחר הרוב, כיון שנולד הספק על החנות עצמה, ששם לקח את הבשר, מה היא.
וכיון שהחנויות הן "קבועות" במקומן, הרי כל ספק שנולד במקום קביעות האיסור, לא אזלינן ביה בתר רובא לחייבו מלקות.
אלא, הרי זה כמחצה איסור על מחצה היתר, וכיון שהוא ספק השקול, אמרינן: ספק איסורא - לחומרא, אך אין לוקים עליו מספק.
ולחתיכה נמצאת בעיר - הולכין אחר הרוב.
שאם לא נולד הספק בחנות, אלא בבשר הנמצא בעיר, והספק הוא מאיזו חנות פירש - הולכין אחר הרוב.
שהיות ופירש הבשר ממקום הקביעות, אין בו דין "קבוע", אלא תלינן שמרוב החנויות המוכרות נבילה הוא פירש, לפי הכלל שכל דפריש - מרובא פריש. ולכן הבשר אסור מדין ודאי, והאוכלו לוקה.
והוא הדין באופן ההפוך: כגון, שהיו בעיר תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבילה, ונתחלפו לו, ששכח מאיזו חנות לקח, הרי הוא חושש מספק. כיון שנתעורר הספק בקבוע, שדינו כמחצה על מחצה, והבשר אינו מותר באכילה, על אף שיש רוב חנויות כשירות.
ולחתיכת בשר הנמצאת בשוק אחר שפירשה מן החנות, הדין הוא שהולכין אחר הרוב, והיא מותרת.
אמר רבי יוחנן: בשר הנמצא ביד נכרי דינו כאילו נמצא בפלטיא (בשוק), ואם רוב שוחטי הבשר בעיר הם ישראל, אמרינן כל דפריש מרובא פריש, ומותר לאוכלו.
רבי לעזר בי רבי חגיי הוה מסמך לרבי מנא (היה נסמך בהליכתו על רבי מנא). חמא לחד ארמאי מקטע מן סוסיה ומפקי לברא (ראה נכרי אחד, החותך חתיכת בשר מן הסוס, ומשליך לחוץ).
אמר ליה רבי מנא לרבי לעזר: הדא היא (האם זו היא הדוגמא לזה) דאמר רבי יוחנן: בשר הנמצא ביד נכרי - כבשר הנמצא בפלטיא. ואם רוב השוחטים ישראל הם מותר לאוכלו?!
והיינו, מדוע לא נחוש שמא אותו נכרי חתך מבהמתו וזרק לחוץ, כמו שהיה במעשה זה.
אמר ליה רבי לעזר לרבי מנא: כן אמר רבי יוסי: בשר הנמצא ביד נכרי מותר, והן (והוא) שראו אותו (את הנכרי) יוצא ממקולין של ישראל (משוק הקצבין של ישראל).
שאז ודאי לא חתך אותו נכרי חתיכת בשר זו מסוסו, אלא קנאה בשוק זה.
וקא משמע לן דלא חיישינן שמכר לו ישראל בשר טריפה.
חד בר נש בציפורין אזיל. בעי מיזבון קופד מן טבחא (אדם אחד בציפורי הלך, ורצה לקנות בשר מן הטבח), ולא יהב ליה, ולא רצה למכור לו, לפי שהיו שונאים זה לזה.
אמר ליה הלוקח לחד רומיי, ואייתי ליה.
אמר הלוקח לנכרי אחד שיקנה בשבילו בשר, וזה הלך והביא לו.
אמר ליה הלוקח למוכר לא נסבית על כרחיה?! (וכי לא לקחתי ממך בשר בעל כרחך). ולהקניטו אמר כן.
אמר ליה המוכר: ולאו בשר דנבילה יהבית ליה. שרצה המוכר לצערו, ואמר לו: בשר זה שנתתי לשליחך הנכרי, ואתה אכלת אותו, היה בשר נבילה.
אמר רבי ירמיה בשם רבי חנינה: מעשה זה בא לפני רבי, ואמר: אף אם נאמינו שמכר לו בשר נבילה, מכל מקום ישאר הדין שהרואה נכרי מוציא בשר ממקולין דציפורי הרי הוא כשר.
דלא כולא מיניה למיסר מקולין דציפורי. כלומר, משום מה שאירע פעם אחת שמכר ישראל אחד בשר נבילה לנכרי, לא נאסר את כל השוק.
הואיל ועסקינן בדין בשר הנמצא ביד הנכרי, דנה עתה הגמרא בדין בשר שידוע היה שהיה כשר, ונתעלם מן העין, ואחר כך חזרו וראוהו. מה דינו.
רב נחת לתמן, ירד לבבל. חמתון מקילין, וראה שבני בבל מקילין בדין בשר שנתעלם מן העין, וחמר עליהם, והחמיר עליהם בכמה מעשים. וכדלהלן:
חד בר נש אזיל (אדם אחד הלך).

דרשני המקוצר[עריכה]