פרשני:בבלי:חולין ד ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין ד ב

חברותא[עריכה]

הרי אחר הפסח  מותר מיד ליקח מאותם עוברי עבירה חמץ ולאכלו, על אף שודאי לנו שחמץ זה לא נאפה לאחר הפסח, שעוד לא היה שהות אחר הפסח לאפותו, מפני שהן מחליפין את חמצם האסור בחמץ של עובדי כוכבים המותר (שהרי רק חמץ של ישראל, שעוברים עליו ב"בל יראה" נאסר מדין חמץ שעבר עליו הפסח, ולא חמצו של נכרי, שאין עוברים עליו, ולפיכך אינו נאסר) והם עושים כן משום דלא שבקו התירא ואכלי איסורא, ומה שהשהו את החמץ בפסח הוא בגלל שלא היתה להם ברירה של התירא, והם לא רצו להפסיד את החמץ שלהם.
ומוכח שגם מי שהוא עבריין אפשר לסמוך עליו היכן שקיימת הסברא של "לא שביק התירא ואכיל איסורא".  12 

 12.  ועיין ברש"י שהקשה, מה הרויחו אותם עבריינים בהחלפת חמצם בחמץ של נכרי, והרי השתא נמי אסור להם החמץ בהנאה, שהרי אם לא היו נותנים את חמצם לנכרי הוא לא היה נותן להם את חמצו ונמצא שהם נהנים מהחלפת החמץ, וממילא אסורים להנות ממנו.
סברוה, הא ברייתא מני - אפילו אליבא דרבי יהודה הוא, דאמר: איסור חמץ שעבר עליו הפסח, אחר הפסח, הוא איסור דאורייתא, ובכל זאת סמכינן על עוברי עבירה שהם מחליפין אותו, ומותר לאכלו, דסמכינן עלייהו אפילו באיסורא דאורייתא, וקתני "מפני שהן מחליפין", אלמא מוכח שאפילו מי שהוא עבריין לא שביק התירא ואכיל איסורא.
ודחינן: ממאי דהאי ברייתא אליבא דרבי יהודה היא? דלמא רבי שמעון היא דאמר חמץ אחר הפסח - איסור דרבנן הוא. וכי מקילינן לסמוך על עבריינים באיסורי דרבנן הוא דמקילינן, אבל באיסורי דאורייתא לא מקילינן.
ופרכינן להא דדחינן: ותיהוי נמי האי ברייתא כדברי רבי שמעון, אך אכתי היא מסייעת לרבא. כי מי קתני "שאני אומר החליפו" דהוא לישנא דתלינן להקל, ומשום דהוי איסורא דרבנן!? הא "מפני שמחליפין" קתני, דודאי מחליפין, ואין זו תליה להקל.
והשתא שפיר קא מסייעא האי ברייתא לרבא - ומה באיסורא דרבנן אמרינן לא שביק איניש התירא ואכיל איסורא, דהא קא אמרת שעוברי עבירה בחמץ בפסח ודאי מחליפים את חמצם לאחר הפסח למרות שהוא רק איסורא דרבנן אליבא דרבי שמעון, אם כן באיסורא דאורייתא לא כל שכן דלא שבקי התירא ואכלי איסורא.
ואמרינן תו: לימא מסייע ליה לרבא:
דתניא: הכל שוחטין, ואפילו כותי, ואפילו ערל, ואפילו ישראל מומר.
ודנה הגמרא: האי ערל שכשר לשחיטה היכי דמי?
אילימא דלא מלו אותו כי מתו אחיו מחמת מילה, ונמצא שהוא אנוס בערלותו, האי - ישראל מעליא הוא. ומאי קא משמע לן שהוא ראוי לשחיטה עד דקאמרת "אפילו ערל"?
אלא, פשיטא, דהוא מומר לערלות, שאינו מל עצמו בגלל זדון ליבו, שמבעט במצות מילה, וקא סבר האי תנא דברייתא כי מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, הילכך מצי אותו מומר למצות מילה לשחוט ותהיה שחיטתו כשרה.
והשתא אימא סיפא: ואפילו ישראל מומר שחיטתו כשרה.
ודנה הגמרא: האי מומר היכי דמי? אי מומר לדבר אחר ואינו מומר לשחיטה - היינו מומר לערלות דקתני ברישא, ומה התחדש לנו ב"אפילו ישראל מומר"!?
אלא, לאו, האי "ישראל מומר" היינו מומר לאותו דבר, לאכילת נבילות לתיאבון, ובכל זאת סמכינן על שחיטתו, על אף דהוי מצוה שהוא חשוד עליה, ומשום דאמרינן לא שביק היתירא ואכיל איסורא, וכדרבא.
ודחינן: לא תוכיח מינה. כי לעולם אימא לך - מומר לאותו דבר אפילו לתיאבון לא נאמן עליו. מאי טעמא? כיון דדש ביה, שעובר על האיסור בתמידות, כהתירא דמי ליה, וליכא למימר ביה "לא שביק התירא ואכיל איסורא", דהא האי איסורא כהתירא חשיב ליה.
אלא כונתו של תנא דברייתא להתיר שחיטת "ישראל מומר", היא במומר לעבודת כוכבים, אך אינו מומר לאכילת נבילות לתיאבון. ואיצטריך לאשמועינן שאפילו הוא מומר לעבודת כוכבים, דאמרינן דכל המודה בה הרי הוא ככופר בכל התורה כולה, בכל זאת שחיטתו מותרת. וכהא דאמר רב ענן.
דאמר רב ענן אמר שמואל: ישראל שהוא מומר לעבודת כוכבים בלבד - מותר לאכול משחיטתו.
גופא: אמר רב ענן אמר שמואל: ישראל שהוא מומר לעבודת כוכבים - מותר לאכול משחיטתו. שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה, שהיה צדיק, ובכל זאת מצינו שנהנה מסעודת אחאב על אף שאחאב היה עובד עבודה זרה, ומוכח מכאן שמומר לעבודה זרה מותר לאכול משחיטתו.
שנאמר: "ויזבח לו אחאב (ליהושפט) צאן ובקר לרוב, ולעם אשר אתו, ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד".
ופרכינן: ודלמא אכן מיזבח זבח אחאב עבור יהושפט משום שהיה סבור אחאב שיהושפט יאכל משחיטתו, אבל יהושפט עצמו מיכל לא אכל, משום ששחיטתו של מומר לעבודה זרה היא פסולה!?
ומשנינן: "ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד" כתיב, והסתה תיתכן רק באמצעות סעודה.
ופרכינן: ודלמא הסיתהו בדברים בלבד, ולעולם לא אכל יהושפט מזבחו של אחאב!?
ומשנינן: אין "הסתה" בדברים אלא באמצעות סעודה בלבד.
ופרכינן: וכי לא תיתכן "הסתה" בדברים בלבד?
והכתיב "כי יסיתך אחיך" ומשמע דיסיתך בדבריו!?
ומשנינן: גם הכא מיירי בהסתה באכילה וב שתיה.
ופרכינן: והכתיב באיוב, שפנה הקדוש ברוך הוא אל השטן ואמר לו: "ותסיתני בו (באיוב) לבלעו חינם", ומוכח דאיכא הסתה בדברים בלבד, שהרי אצל הקדוש ברוך הוא אין הסתה באכילה ובשתיה.
ומשנינן: הסתה דלמעלה - שאני. שאצל הקדוש ברוך הוא אין ענין להסיתו באכילה ובשתיה אלא בדברים גרידא, אבל אצל אדם, שהוא צריך לאכול ולשתות, עיקר הסתתו היא באמצעות אכילה ושתיה, ולא בדברים גרידא.
ותו פרכינן: ומי אמר לן דיהושפט אכל מזבחו של אחאב? ודלמא יהושפט משתא אשתי מיינו של אחאב, אבל מיכל לא אכל מזבחו!?
ומשנינן: מאי שנא שתיה דאמרינן דמותר לשתות מיינו ולא חיישינן דילמא נסכו לעבודת כוכבים ונאסר היין בשתיה ובהנאה, משום דאמרינן מומר לעבודת כוכבים לא הוי מומר לכל התורה כולה, אם כן ביחס לדין אכילה נמי אמרינן - מומר לעבודת כוכבים לא הוי מומר לכל התורה כולה.
ופרכינן: הכי השתא?! כיצד מדמית אכילה מזבחו של מומר לשתיה מיינו? הרי שתיה מיינו של מומר היא כשתית "סתם יינן" של עובדי כוכבים, ועדיין לא נאסר בזמנו של יהושפט "סתם יינן" (כשלא ראינוהו שניסך אותו לעבודת כוכבים) של עובדי כוכבים. אבל אכילה מזבחו אימא לך דלא אכיל יהושפט, כי מומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה, ושחיטתו פסולה!?
ומשנינן: איבעית אימא, לאו אורחיה דמלכא משתיא להיות שותה יין בלא מיכלא. ואיבעית אימא, "ויזבח - ויסיתהו" כתיב, ומשמעות הכתוב היא: במה הסיתו אחאב ליהושפט שיעלה לרמות גלעד - בזביחה.
ואכתי הוינן בה: מנלן דאחאב זבח את אותו הזבח? ודלמא עובדיה, שהיה נביא ה', ז בח?!
ומשנינן: "לרוב" כתיב, ואם כן, עובדיה לא הוה ספיק לזבוח זבחים לרוב.
ואכתי הוינן בה: ודלמא אותן שבעת אלפים איש שלא כרעו לבעל זבוח!? דכתיב "והשארתי בישראל שבעת אלפים - כל הברכים אשר לא כרעו לבעל"?!
ומשנינן: אותן שבעת אלפים ודאי לא שחטו כי טמורי הוו מיטמרי מאיזבל שלא תהרגם.
ואכתי הוינן בה: ודלמא גברי דאחאב הוו אינשי מעלו, ורק אחאב היה עובד עבודה זרה, והם שחטו את הזבחים לרוב כהלכה!?
ומשנינן: לא סלקא דעתך דאינשי דאחאב היו כשרים. דכתיב "מושל מקשיב על דבר שקר - כל משרתיו רשעים".
ואכתי הוינן בה: ודלמא רק יהושפט היה צדיק, אבל גברי דיהושפט נמי לא הוו אינשי מעלו, ולכן הא דזבוח גברי דאחאב - אכול גברי דיהושפט, והם היו הזבחים לרוב האמורים באותו פסוק, ואילו האי אשר זבוח עובדיה - אכל יהושפט! ולעולם לא תוכיח מכאן שמומר לעבודה זרה אינו מומר לשחיטה.
ומשנינן: לא סלקא דעתך דאנשי יהושפט הוו אינשי דלא מעלו, כי מד"מושל מקשיב על דבר שקר - כל משרתיו רשעים" יש לנו לדייק גם איפכא: הא מושל המקשיב לדבר אמת - כל משרתיו צדיקים.
ואכתי הוינן בה: ודלמא כך נהגו באותו הזבח:
זבוח גברי דאחאב - אכל אחאב וגבריה דאחאב.
זבוח גברי דיהושפט - אכל יהושפט וגבריה דיהושפט!?

דרשני המקוצר[עריכה]