פרשני:בבלי:חולין לו א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין לו א

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: ההוא קרא בקדשים שנפל בהם מום נאמר ולמישרי (להתיר) דמן דפסולי המוקדשין בהנאה הוא דאתא  290   סלקא דעתך אמינא: אף שהתורה התירה לאכול את בשרם של פסולי המוקדשים כחולין, הואיל ולא פקע מהם כל איסור ואסירי בגיזה ועבודה, דמן גם אסור בהנאה  291  ולבעי קבורה, קמשמע לן שדינו כמים.

 290.  קשה, שיש כלל בידנו "אין היקש למחצה" וכל מה שאפשר ללמוד מההיקש - לומדים! אומרים תוספות, שרבי שמעון סובר, שכיון שכתוב "תשפכנו כמים" אין לנו להקיש את הדם למים אלא לענין ההנהגה בו, וללמוד שמותר להשתמש בו כמים, אבל אין לנו ללמוד לענין הכשר. (תוד"ה למישרי).   291.  הפסוק "תזבח ואכלת בשר" נדרש כך: "תזבח" ולא גיזה, "בשר" ולא חלב. (רש"י). והתוספות מקשים: הלוא התורה לא אסרה אלא לגוז את פסולי המוקדשים, אבל הגיזה עצמה אינה אסורה בהנאה כדמוכח במסכת בכורות, ומדוע נחשוב שהדם אסור בהנאה! מתרצים התוספות: באמת הגיזה לא אסורה אבל החלב אסור, מפני שאיסור גיזה נדרש מ"תזבח" ולא תגוז שמשמע שהפעולה אסורה, ואיסור חלב נדרש מ"בשר" שמשמע שהתורה התירה את הבשר ולא את החלב והחלב עצמו אסור, והיה מקום לאסור את הדם בהנאה כמו החלב, ולכן הוקש הדם למים, ואף שבגמרא הוזכר איסור גיזה ועבודה, הגמרא קצרה בלשון, והסתמכה בעיקר על ההמשך שדורשים מהמקרא הזה איסור חלב.
עתה, הגמרא מביאה דרשה המלמדת שגם לדעת רבנן הסוברים שדם שחיטה מכשיר, לא כל הדם היוצא מכשיר אלא רק הדם שהנפש יוצאת בו ולא דם המקלח בהתחלה.
תנא דבי רבי ישמעאל: כתוב בתורה "ודם חללים ישתה". מלמד הכתוב שדם הנפש של בהמה הוא המכשיר, פרט לדם קילוח,  292  שאינו מכשיר את הזרעים.

 292.  לדעת רש"י, רבי ישמעאל מדבר בדם בהמה שנשחטה, ואומר שדם קלוח אינו מכשיר מפני שאין הנפש יוצאת בו אלא יוצאת אחרי יציאתו. והתוספות חולקים על רש"י ומוכיחים ממסכת כריתות שדם קילוח הוא דם שהנפש יוצאת בו. ועיין בהערה 288 שלדעת התוספות "דם חללים" הוא דם אדם ולא דם בהמה. ולדעת התוספות, רבי ישמעאל מדבר באדם הרוג שדם הקילוח שלו לא מכשיר מפני שהנפש יוצאת בו ועדיין לא נגמר יציאתה. ודין דם האדם הפוך מדם הבהמה לענין הכשר, שבבהמה הדם המכשיר הוא דם הנפש דוקא, ובאדם הדם המכשיר הוא הדם היוצא ממנו אחרי יציאת הנפש דוקא. (תוד"ה ודם ובכריתות כ"ב ע"א תוד"ה ודם). ועיין בהערה 288 שלדעת תוספות נחלקו רבנן ורבי שמעון בדם מכה של אדם, לרבנן דם זה מכשיר ולרבי שמעון - אינו מכשיר. לכאורה צריך לומר, שרבי ישמעאל סובר כרבי שמעון שדם מכה לא מכשיר, ולכן גם דם קילוח לא מכשיר. והמהרש"א אומר, שרבנן מודים בדינו של רבי ישמעאל, ויש לחלק ולומר שדם מכה מכשיר מפני שאומרים "מה לי קטליה כולה מה לי קטליה פלגא", ודם קילוח לא מכשיר מפני שבמקום שעתיד להיות דם חלל ממש, לא חשוב דם הקילוח כדם חלל.
תנו רבנן: השוחט סימן אחד והתיז דם ממנו על הדלעת. רבי אומר: הוכשר בדם שחיטה, והדלעת מקבלת טומאה, ואם היא תרומה ונטמאת דינה בשריפה.
רבי חייא אומר: מספק תולין. הגמרא לקמן מסבירה את דברי רבי חייא.
אמר רבי אושעיא: מאחר שרבי אומר: הוכשר, ורבי חייא אומר: תולין, אנו על מי נסמוך וכמי נפסוק הלכה? באו ונסמוך על דברי רבי שמעון, שהיה רבי שמעון אומר: שחיטה מכשרת ולא דם שחיטה, והוא מצטרף עם רבי חייא להקל, אף על פי שרבי חייא סובר שדם שחיטה מכשיר.
אמר רב פפא: ביאור דברי רבי ורבי חייא ורבי אושעיא הוא כך: הכל מודים היכא דאיתיה לדם (במקום שנמצא הדם) של הסימן הראשון על הדלעת מתחלה ועד סוף השחיטה, ולא נתקנח בינתיים, כולי עלמא לא פליגי דמכשיר הדם מעתה את הדלעת, אף שהדם של הסימן השני לא הותז על הדלעת, כי פליגי בנתקנח הדם מהדלעת בין שחיטת סימן לסימן, האם הדם מקבל שם דם שחיטה לפני שנגמרה השחיטה.
רבי סבר: ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ומתחילת השחיטה היא נקראת שחיטה, והאי דם של הסימן הראשון דם שחיטה הוא כשהיה על הדלעת.
רבי חייא סבר: אינה לשחיטה שתקרא בשם שחיטה אלא בסוף השחיטה, והאי דם של הסימן הראשון דם מכה הוא כל זמן שלא נגמרה השחיטה.
ומאי "תולין" דאמר רבי חייא? תולין הדבר בספק עד גמר שחיטה, אי איתיה לדם על הדלעת בסוף שחיטה - מכשיר מפני שבסוף השחיטה הוא מקבל שם דם שחיטה  293 , ואי לא היה אז  294  הדם על הדלעת - לא מכשיר.

 293.  מסוגיתנו יוצא, שלמאן דאמר - אין שחיטה אלא בסוף, אחרי שנגמרה השחיטה חל שם שחיטה עליה למפרע מתחילתה והדם של תחילת השחיטה מכשיר. והקשה הר"ן, שמהסוגיא לעיל (כ"ט ב) יוצא שלמאן דאמר - אינה לשחיטה אלא בסוף, אין שם שחיטה אלא על סופה, ואם שחטו שני אנשים פרה אדומה - אין הראשון נטמא אף שנגמרה השחיטה בכשרותו. ומתרץ הר"ן, שלכל ענין לא חל שם שחיטה אלא על סופה, ורק לענין הדם חל שם דם שחיטה על כל דם השחיטה למפרע, ודבר זה נדרש מהפסוקים ועיי"ש. (חידושי הר"ן). והרא"ש מתרץ, שכאשר השתנה דבר בשחיטה כגון שהתחלף השוחט - לא אומרים שחל שם שחיטה למפרע על תחילתה ויטמא השוחט הראשון, אבל כשלא השתנה דבר בשחיטה - חל שם שחיטה עליה למפרע.   294.  יש לעיין, כיון שנתברר למפרע שהדם של תחילת השחיטה יש עליו שם דם שחיטה, מדוע אם נתקנח לא הכשיר, והלוא התברר עכשיו שהיה דם שחיטה על הדלעת! ואומר הר"ן, שבשביל שהמשקה יכשיר צריך שיהיה ודאי משקה בשעה שהוא מכשיר, ואם בשעת ההכשר אינו אלא ספק משקה אינו מכשיר אף כשנתברר לבסוף שהיה עליו שם משקה (חידושי הר"ן).
ומאי "באו ונסמוך על דברי רבי שמעון" דאמר רבי אושעיא?
לרבי שמעון - דם שחיטה לא מכשיר.
לרבי חייא - דם שחיטה - מכשיר.
במחלוקת שיש בנתקנח הדם, מיהו, שוו להדדי רבי שמעון ורבי חייא. מר לא מכשיר מטעמו, ומר לא מכשיר מטעמו.
הוה ליה רבי חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים. וההלכה כרבי חייא  295 .

 295.  המהרי"ק לומד מהגמרא שסומכים על רוב דעות הפוסקים המתירים דבר, אף על פי שטעמם שונה ועל כל טעם מטעמי המתירים נחלקו רוב הפוסקים, כיון שלענין הדין רוב הפוסקים מתירים - יש להתיר. (שו"ת מהרי"ק שרש מ"א). הרמ"א הביא את דינו של המהרי"ק להלכה. (חו"מ סי' כ"ה ס' ב'). והש"ך חולק, וכתב שאין להתיר איסור תורה בכגון זה. (שם ס"ק י"ט). והנודע ביהודה כתב שמהגמרא כאן אין ראיה להתיר איסור דאורייתא, כי מדובר בדלעת שבה התרומה היא מדרבנן, שמעשר ירק - דרבנן. (שו"ת נו"ב תנינא חו"מ ג'). ולדעת הראב"ד שהובא בכפתור ופרח, אף שחיוב מעשר בירק הוא מדרבנן, כשמפרישים חל עליו קדושת תרומות ומעשרות מהתורה והנצי"ב הכריע להלכה כדעה זו. (שאילתא צ"ח אות ה'). לפי דעה זו ראית המהרי"ק קיימת אף במחלוקת באיסור תורה.
רב אשי אמר: מלשון "תולין" לא משמע שכל הספק נמשך רק עד שהוא מתברר בסוף - בגמר השחיטה, אלא תולין לעולם משמע. ולכן יש לבאר את הענין באופן קצת שונה.
ומפרש רב אשי: באמת אם הדם נמצא עדיין בסוף השחיטה על הדלעת לא נחלקו רבי ורבי חייא שהוא מכשיר. והמחלוקת היא בנתקנח הדם.
לרבי, הדם מכשיר כי הוא סובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כמו שפירש רב פפא.
לרבי חייא, ספוקי מספקא ליה, אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והדם הכשיר, או שאינה לשחיטה אלא בסוף והדם לא הכשיר.
ומאי "תולין"? אם הדלעת היא של תרומה ונגעה בדבר טמא לא אוכלין  296  אותה שמא הוכשרה ונטמאה ולא שורפין אותה, שמא לא הוכשרה והיא טהורה ואסור לשרפה  297 .

 296.  בספר הר צבי דן בשאלה, מדוע לא מתיר רבי חייא לאכול את הדלעת מספק, שהרי התרומה בירקות היא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא! ועיין בהערה 298 דברי בעל המאור.   297.  המצפה איתן יצא לחדש שכוונת הגמרא היא שלדעת רבי חייא אין חיוב לשרוף את הדלעת כדין תרומה טמאה שמצותה בשרפה, אבל גם אין איסור לשרוף את הדלעת, לפי שכל האיסור לשרוף תרומה תלויה הוא משום שמא יבוא אליהו ויטהרנה, וזה שייך רק בספק שבמציאות, אבל כשיש ספק בדין לא יטהר אליהו מפני שלא בשמים היא, וכיון שלא יהיה בתרומה מצות אכילה לעולם - אין בה איסור שרפה. המצפה איתן מתרץ בזה את הלשון "באו ונסמוך" שמשמע שאנו באים ומקילים, ואם נאמר שאנו אוסרים לשרוף אנו מחמירים, אבל בזה שאנו אומרים שאין חיוב לשרוף אנו מקילים.
ומאי "באו ונסמוך על דברי רבי שמעון"?
לרבי שמעון - לא מכשיר הדם ואוכלים את הדלעת.
לרבי חייא - ספיקא הוי ולא אוכלים אותה.
לענין שריפה, מיהו, שוו להדדי רבי שמעון ורבי חייא.
מר לא שרפיה ומר לא שרפיה.
הוה ליה רבי חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.
והכי קאמר  298  רבי חייא: כגון זאת תולין, לא אוכלין ולא שורפין. הגמרא מביאה ספק של ריש לקיש בדיני הכשר, שרצו לפשוט אותו מדברי רבי שמעון שבמשנתנו.

 298.  רש"י כתב על לשון זה "גירסא דלא צריכה היא". בעל המאור מפרש שכוונת הגמרא לומר שבנדון זה בתרומת דגן שהיא דאורייתא - תולין, אבל בדלעת שתרומתה מדרבנן - לא תולין. (בסוף ד"ה והא דתנן). והמהר"ם מרוטנברג מתרץ, שכוונת הגמרא לומר שרק בכגון זה שיש ספק בדין - תולין, אבל אם הספק הוא במציאות האם נפל משקה על הירק והוכשר או לא, הדין הוא כספק טומאה, וברשות היחיד - טמא ושורפים, וברשות הרבים - טהור ואוכלים. והרא"ש חולק ואומר, שכלל זה דספק טומאה ברשות היחיד וברשות הרבים אמור רק במקום שהספק הוא בטומאה עצמה כמו בסוטה, אבל כשהספק הוא בהכשר לקבל טומאה הולכים אחרי חזקת לא מוכשר בכל מקום (תוספות הרא"ש).
בעי רבי שמעון בן לקיש: קדשים שלא הוכשרו לקבל טומאה על ידי משקה, כגון צריד של מנחות  299  והוא קמח שלא נבלל בשמן של המנחה ונשאר יבש  300 , ונגע בו דבר טמא, האם מונין בו ראשון ושני לטומאה ככל דבר המקבל טומאה, או אין מונין בו ראשון ושני והצריד נפסל ואינו מטמא אחרים אף אם נגע באב הטומאה?

 299.  בעית ריש לקיש יכולה להיות גם בבשר זבחים שלא באו עליו מים והכשרו הוא רק מצד חיבת הקדש, מפני שדם השחיטה הוא דם קדשים ולא מכשיר. בעית ריש לקיש שכיחה יותר במנחות שבהם נזהרים ממגע מים כדי שלא יחמיצו. (תוד"ה צריד בסופו עם הגהת הב"ח).   300.  רש"י מפרש "קורטי קמח הצבור במנחה ואין שמן נכנס לתוכו". והתוספות אומרים, שמדובר בקמח שלא נבלל כלל, כי אם הוא נבלל - נחשב כל הקמח שבכלי שנעשית בו הבלילה כבא במשקין ומוכשר בלי חיבת הקדש, שכן הדין שהכלי מצרף מה שבתוכו בקדשים, ואם יש בכלי כמה חתיכות ונגע טמא באחת מהן - נטמאו כלם, והוא הדין לענין הכשר שאם הוכשרה אחת מהן הוכשרו כלם.
ומפרשינן לבעיה: יש חידוש שחיבת הקדש מכשרת קדשים, אבל יש להסתפק: כי מהניא חבת הקדש לאיפסולי גופיה, (מה שמועילה חיבת הקדש זה רק לפסול את עצמו) ולאוסרו באכילה, אבל לטמא אחרים ויהיה צריך למימנא ביה ראשון ושני, לא שמענו. או דלמא לא שנא (או שאין הבדל) וכיון שהוא מקבל טומאה הוא גם מטמא אחרים?
אמר רבי אלעזר: תא שמע: כתוב בתורה "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא י"א ל"ד). התורה מלמדת: אוכל הבא במים - הוכשר, אוכל שאינו בא במים - לא הוכשר.
ותמהינן: אטו רבי שמעון בן לקיש לית ליה מקרא מפורש שאין האוכל מקבל טומאה עד שיהיה אוכל הבא במים?
והלוא רבי שמעון בן לקיש הכי קמיבעיא ליה: האם חבת הקדש שמכשירה, דינה כאוכל הבא במים דמי, או לא?!
ומתרצינן: רבי אלעזר נמי, לא בא לפשוט מפשטו של מקרא. אלא מיתורי קראי קאמר (מהפסוק המיותר אמר) שיש לפשוט.
מכדי, הרי כתיב בסוף פרשת טומאת שרצים "וכי יותן מים על זרע" (ויקרא י"א ל"ח). ואם כן, מה שכתוב "מכל האוכל אשר יאכל, אשר יבוא עליו מים", למה לי?

דרשני המקוצר[עריכה]