פרשני:בבלי:חולין קכז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קכז א

חברותא[עריכה]

תלמוד לומר: "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ" ודרשינן מיתורא ד"השורץ", (שהיה יכול לכתוב "בשרץ על הארץ"), שכל מקום שהוא שורץ, דהיינו, שרוחש ומתנועע, הוא מטמא. ואם כן, אי אפשר למעט מ"על הארץ" שלא יטמא בהיותו בים, שהרי גם שם הוא שט ומתנועע, ועל כרחך "על הארץ" בא למעט את מין העכבר שבים.
או אינו אומר "השורץ" לרבות כל מקום ששורץ, אלא "השורץ" בא למעט שדוקא כל המשריץ שהוא נוצר מפריה ורביה של אב ואם  176  (מלשון "פרו וישרצו") יטמא. אבל שאין משריץ לא יטמא.

 176.  הרש"ש העיר מדוע לא פירש רש"י כפשוטו, שדוקא מין הפרה ורבה מטמא, לאפוקי עכבר שאינו פרה ורבה, שהרי אותו העכבר שנוצר מהאדמה אינו יכול לפרות ולרבות?
אוציא מכלל עכבר את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה  177  שאין הוא פרה ורבה שלא נוצר מפריה ורביה של עכבר אלא נוצר מאליו מהאדמה.

 177.  מה שנקטה הגמרא שחציו בשר וחציו אדמה לכאורה אינו בדוקא, שהרי גם לאחר שנוצר כולו מהאדמה אינו בכלל עכבר, כיון שאינו פרה ורבה.
ואם כן חזרה שאלה למקומה שנמעט מ"על הארץ" כשירד העכבר לים ולא את מין העכבר שבים?
ודין הוא שלא נמעט את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה.
שהרי טימא בחולדה, וטימא בעכבר, מה חולדה - כל ששמה חולדה היא טמאה, אף עכבר כל ששמו עכבר הוא טמא. אביא בכלל זה עכבר שחציו בשר וחציו אדמה.
או כלך לדרך זו: מה חולדה פרה ורבה, אף עכבר פרה ורבה, ונמעט עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו פרה ורבה שאינו מטמא!? ומאחר ובלשון הפסוק "השורץ" משמע טפי שהוא פרה ורבה, נמעט עכבר שבא מהאדמה.
תלמוד לומר "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ", וכל המקרא הזה מיותר, שהרי כתיב אחרי זה "אלה הטמאים לכם בכל השרץ", ודרשינן מינה לרבות את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה.
ועל כרחך, קרא ד"השורץ" בא לרבות כל מקום ששורץ, ואפילו ירד לים. וקרא ד"על הארץ" בא למעט את מין העכבר שבים.
אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: אימא "בשרץ" לאתויי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה כדאמרן בברייתא. אבל הא דהברייתא מרבה מ"השורץ" את היורד לים וממעטת מ"על הארץ" את מין העכבר שבים, תיקשי, דנימא איפכא: דקרא ד"השורץ" אתי לרבות את כל שהוא שורץ שרוחש ומתנועע, ואפילו מין העכבר שבים. ואי משום "על הארץ", נימא דאתי למעוטי שדוקא בעודו על הארץ יטמא, אבל אם ירד לים לא יטמא!?
אמר ליה רבא: לא מסתבר לדרוש כך את המקראות. שהרי מאחר דשויתיה לים למקום טומאה בכך שטימאת את עכבר הים, אם כן מה לי הכא, שהעכבר נמצא על הארץ, מה לי הכא, שנמצא בים, הרי גם הים הוא מקום טומאה!? ועל כרחך צריך לומר שעכבר הים אינו מטמא, ועכבר היבשה מטמא אף כשירד לים.
ומקשינן על הברייתא: והא האי "על הארץ" מיבעי ליה לדרשא אחרת: להוציא, למעט ספק "טומאה צפה", שאם השרץ צף על המים, וארע לאדם ספק האם נגע בשרץ הצף על המים או שמא לא נגע בו, הרי הוא טהור מספק אף ברשות היחיד. (ואף שבכל מקום ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא, בספק טומאה צפה ספיקו טהור).
דאמר רבי יצחק בר אבדימי: "על הארץ" משמע דוקא כשהשרץ מונח על הארץ, ולא כאשר הוא צף על מים. ומאידך, כתיב "השורץ", שמשמעותו שבכל מקום ששורץ, ואפילו הוא צף על גבי המים! הא כיצד? אלא, "השורץ" - לרבות שאם נגע בודאות בטומאה שצפה שהוא טמא. ו"על הארץ" - להוציא ספק טומאה צפה  178 . ואם כן מנין לדרוש גם לאפוקי עכבר שבים?

 178.  ראה בתוספות במסכת נזיר (סג ב) שנסתפקו, מה הדין בטומאה שצפה באויר וארע לו ספק האם נטמא ממנה, כלומר, האם דוקא ספק טומאה שצפה על המים הוא טהור, אך כל שאינה צפה על המים הוא טמא, או שמא, דוקא ספק טומאה שנמצאת על הארץ הוא טמא, וכל שאינו על הארץ הוא טהור.
ומתרצינן: תרתי "על הארץ" כתיבי בפרשה, כדי לדרוש את שניהם.
תנו רבנן: כתיב "הצב למינהו", ודרשינן מ"למינהו" - להביא את הערוד שנולד מצב ונחש, שהוא נחשב למין צב, ומטמא בטומאת שרצים.  179 

 179.  הקשה הלב אריה, מה צריך פסוק לרבות ערוד, הרי לפי מה דאיתא לעיל עט ב "צבי" ואפילו מקצת צבי, נימא נמי צב ואפילו מקצת צב, וכיון שיש בו מקצת צב הרי הוא צריך לטמאות מסברא בטומאת שרצים, ולמה לי קרא? וכתב, דאין ליישב שמדובר בצב זכר הבא על נחש נקבה, וסבירא ליה לסוגיין דאין חוששים לזרע האב, ואין כאן אפילו מקצת צב. שהרי בגמרא משמע דהערוד בא מנחש זכר הבא על צב נקבה? ותירץ, דהאי תנא ס"ל דלא אמרינן צבי ואפילו מקצת צבי, וחוששים לזרע האב, ולכן מקצת הצב שיש בערוד אינו מספיק לטמאותו בטומאת שרצים, וצריך פסוק לאתויי. וראה עוד בפורת יוסף מה שתירץ בזה. ובזה תירץ הלב אריה את קושית המשנה למלך (אבות הטומאה פ"ד ה"א, שהקשה, מדוע הרמב"ם השמיט את הברייתא שגם ערוד ונפילים וסלמנדרא מטמאים בטומאת שרצים? אך לפי זה ניחא, דהרמב"ם פסק צבי ואפילו מקצת צבי, ולפי זה אין חידוש בזה שהערוד מטמא בטומאת שרצים. ובמה שהשמיט הרמב"ם נפילים וסלמנדרא, תירץ הלב אריה, שהרמב"ם פירש שנפילים וסלמנדרא הם מינים של תנשמת ולא של צב, וכמו שכתב המהרש"א בחידושי אגדות בשם תרגום יונתן, ולכן סתם הרמב"ם שתנשמת מטמאת, וזה כולל את כל מיני התנשמת, עיי"ש.
וכן הנפילים וסלמנדרא שהם שרצים ממין הצב, שאף הם מטמאים בטומאת שרצים כמו צב.  180 

 180.  רש"י פירש שסלמנדרא נוצר מן האור מעצי הדס על ידי כשפים. והקשה על זה החתם סופר, א. איך יתכן לומר שהפסוק מרבה בריאה שנוצרה על ידי כשפים, שאסור לעשות כן מהתורה? ב. איך יתכן לברוא בריאה חדשה על ידי כשפים, הרי הכישוף הוא אחיזת עינים, ואי אפשר לברא על ידי זה בריאה חדשה? ג. רש"י במסכת סנהדרין סג ב ובמסכת חגיגה כז א פירש, שסלמנדרא הוא חיה שנוצרת מאש שדולקת שבע שנים, והכא לא הזכיר זאת? ולכן פירש החתם סופר, שהחיה הזאת גדלה בהרים של אש, וזהו מקום גידולה בטבע, ועל ידי כישוף אפשר להביא אותה לאש שדולקת שבע שנים בעצי הדס, שהיא חמה מאוד, ורק שם היא יכולה להתקיים, עיי"ש.
וכשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה, היה אומר: "מה רבו מעשיך ה'"!
יש לך בריות שגדלות בים, כגון דגים שבים, ויש לך בריות שגדלות ביבשה, אותן שבים, אילמלי (אילו) עולות ביבשה, מיד הן מתות. ואותן שביבשה אילמלי (אילו) יורדות לים, מיד הן מתות.
וכן, יש לך בריות שגדלות באור - באש, כסלמנדרא, שהוא ממין הצב, (ולכן היה רבי עקיבא אומר זאת כשהגיע לפסוק "הצב למינהו", שמהפסוק הזה מרבים סלמנדרא).
ויש לך בריות שגדלות באויר.
אותן שבאור, אילמלי עולות לאויר מיד מתות! שאין להם קיום אלא באש.
ואותן שבאויר, אילמלי יורדות לאור מיד מתות. שהרי הם נשרפות  181 .

 181.  כתב התורת חיים, שרבי עקיבא נקט כאן ארבעה סוגי בריות כנגד ארבעת היסודות, שהם: אש, רוח, מים, עפר.
הוי אומר, "מה רבו מעשיך ה'"!
תנו רבנן: כל בעל חי שיש ביבשה יש גם כמותו בים, חוץ מן החולדה.
אמר רבי זירא: מאי קראה, היכן הוא נרמז?
דכתיב "האזינו כל יושבי חלד", דהיינו כל יושבי היבשה, והיבשה נקראת "חלד" לפי שרק בה מתקיימות חולדות, ולא בים, שאין קיימים בו מיני חולדות.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ביברי דנרש, בעלי חיים הגדלים בברכות המים באיזור נרש - אינן מן הישוב. אינן גדלות אלא במים.  182 

 182.  כן פירש רש"י, וזה השיכות לסוגיא הקודמת דאיירינן בדברים הגדלים בארץ ובמים. אך התוספות כתבו דגרסינן בירבי ונרש, והם שמות של עיירות, ואינם מן הישוב היינו שאנשיהם רשעים. וראה בלב אריה שביאר על פי זה מה השייכות לסוגיא הקודמת.
אמר רב פפא: בשמתא יהיו אנשי נרש, שרשעים הם. תרביה, משכיה, ואליתיה, החלב והעור עם הבשר והאליה.
משל הוא, שכולם - קטן כגדול - רשעים הם, ויהיו בשמתא.
כתיב בירמיה: "ארץ, ארץ, ארץ - שמעי דבר ה'".
אמר רב פפא: לא אבה נרש שמוע דבר ה'. שכולם רשעים.
אמר רב גידל אמר רב: נרשאה נשקיך אם נשק לך אחד מאנשי נרש - מני ככיך! מנה את שיניך להווכח אם לא חסר מהם. לומר לך שכולם גנבים.
ואם אחד מיושבי נהר פקודאה לוייך נתלוה עמך בדרך - מגלימא שפירא דחזי עלך! הוא עשה זאת כי ראה אותך לבוש בגד נאה, ורוצה הוא לגונבו ממך.
ואם אחד מאנשי פומבדיתא לוייך - אשני אושפיזך! שנה את אכסניתך שלא ידע היכן אתה לן, שגנבים מומחים הם.
אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד, מקום רשעים שמזווגים שם כלאים, וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב, ששוכן אצלו תמיד, והיה נזקק עמו. לימים, יצא ערוד מביניהם, שהוא נושך בני אדם וממית.
וכשבאתי לפני רבי שמעון החסיד אמר לי:
אמר הקדוש ברוך הוא: הם, אנשי המקום ההוא הביאו לעולם בריה של כלאים שהוא בריה שלא בראתי בעולמי, על ידי שזווגו מינים של כלאים, אף אני אביא עליהם את הערוד שהוא בריה שלא בראתי בעולמי.
ומקשינן: והאמר מר: כל הבריות שתשמישן ועיבורן שוה - שמשמשין שניהם פנים כנגד פנים כאדם, או פנים כנגד עורף כבהמה, ומשך ימי עיבורן שוה, רק הם יולדין ומגדלין זה מזה, שמתעברים אחד מהשני ומניקים זה את בנו של זה. וכל שאין תשמישן ועיבורן שוה, אין יולדין ומגדלין זה מזה,
והרי הנחש והצב אין ימי עיבורן שוה, שהנחש ימי עיבורו שבע שנים, והצב ששה חדשים, ואיך יצא מהם ערוד?
ומתרצינן: אמר רב: נס בתוך נס היה. (הנס האחד, שהניח את מינו ובא על שאינו מינו, והנס השני, שילדו זה מזה אף שאין ימי עיבורם שוה - שיטמ"ק).
ומקשינן: האי "פורענותא" הוא, והאיך הוא קורא לזה נס?
ומתרצנין: מאי "נס בתוך נס" - לפורענות! כדי ליפרע מן הרשעים!
מתניתין:
בשר הבהמה לאחר מיתתה מטמא בטומאת נבלות בשיעור כזית. אך אם הבשר פירש מהבהמה קודם מיתתה, אינו מטמא כלל, אלא אם כן יש בו אבר שלם, כלומר, בשר גידין ועצמות. שהאבר שפירש מהבהמה בחיותה מטמא בטומאה חמורה כנבלה.
האבר (שיש בו בשר גידין ועצמות) והבשר (לבדו) המדולדלין בבהמה, שהם נתלשו מהבהמה, אך עדיין נשארו מחוברים בה בצורה רופפת - הרי הם מטמאין טומאת אוכלין במקומן. שאפילו בעודם מחוברים במקומן לבהמה כבר יש להם שם "אוכל", והם ראויים לקבל טומאת אוכלין מהשרץ, ולטמאות אוכל אחר.
וזאת, בתנאי שחשב עליהם להאכילם לאדם, שהואיל והם אסורים באכילה אפילו לגוי משום אבר מן החי, הם אינם נחשבים מסתמא ל"אוכל" עד שיחשוב עליהם להדיא שיאכלם הגוי  183 .

 183.  כתב התוספות יום טוב, שהוא הדין אם חשב שיאכלם ישראל שהם מקבלים טומאה, אלא שיותר שכיח שיהיה גוי רשע שיאכל איסור מאשר ישראל רשע, ולכן נקט רש"י שחשב עליהם לאכילת גוי.
וצריכין האבר והבשר המדולדלין בבהמה הכשר. שאינם מקבלים טומאה עד שיוכשרו לקבלת טומאה על ידי שיורטבו (פעם אחת) במים לאחר שנתדלדלו, ככל מאכל הצריך הכשר, כתנאי לקבלת טומאה.
אך לגבי טומאת "אבר מן החי" הם נחשבים למחוברים, ואינם מטמאים בטומאה חמורה, ורק לגבי טומאת אוכלים הם נחשבים לתלושים.

דרשני המקוצר[עריכה]