פרשני:בבלי:חולין קמא א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קמא א

חברותא[עריכה]

ליתני, אם יושבת בין רובדי אילן פטור, אף על גב שיושבת במקומה. ונדע מכך בכל שכן לפטור מעופפת שאינה יושבת כלל!
מתרצת הגמרא: מעופפת איצטריך ליה להשמיענו, דאפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח. מה שאין כן יושבת בין רובדי אילן, שפטור עליה, כי אינה נוגעת כלל, ואין ללמוד ממנה למעופפת.
מקשה הגמרא: והאנן תנן: בזמן שכנפיה נוגעות בקן - חייב לשלח, ואיך שנינו בברייתא אמרת שאפילו אם כנפיה נוגעות, פטור?
אמר רב יהודה: כי קתני מתניתין שפטור, בנוגע מן הצד.
שנינו במשנתנו: אין שם אפרוח וכו'.
אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: ואימא איפכא: אין שם אפרוח אלא אחד או ביצה אחת, פטור מלשלח, דבעינן "אפרוחים או ביצים" דהיינו רבים, וליכא. אבל אם היו שם אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות, חייב לשלח, שנאמר "קן". קן, מכל מקום!
אמר לו: אם כן, נכתוב קרא "והאם רובצת עליהם", ולמאי הוצרך הכתוב לומר "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים"? על כרחך לאקושי אפרוחים לביצים וביצים לאפרוחים, ללמד את הדין המבואר במשנתנו, שבביצים מוזרות ואפרוחים מפריחין פטור משילוח. אבל אילו תדרוש להיפך, הרי אין צורך להקיש אפרוחים לביצים וביצים לאפרוחים, ויקשה למה נכתבו שניהם בפסוק.
מתניתין:
שלחה וחזרה, ושלחה שוב, וחזרה, ואפילו עשה כך ארבעה וחמשה פעמים, חייב לשלח, ואינו יכול לקחת את האם על הבנים. שנאמר "שלח תשלח את האם". וכפל הלשון "שלח תשלח" בא ללמד, שחייב לשלח אפילו כמה פעמים  1 .

 1.  כתב הש"ך (סק"ט) ואפילו אם שלחה כדין ויצאה מתחת ידו, כיון שחזרה קודם שנטל הבנים, חייב לחזור ולשלחה, דקרינן ביה לא תקח האם על הבנים, וכן משמע בב"מ (לא א) דהוי דומיא ד"השב תשיבם" דאף על פי שקיים כבר מצות השבה צריך להשיב כמה פעמים, ודלא כהב"ח שכתב שצריך לשלחה עד שתצא מתחת ידו, ואם לא יצאה מתחת ידו וחזרה אסור ליקח האם אלא צריך לשלח עד שתצא מתחת ידו. וראה בט"ז (סק"ד) שאם שילח ברשותו, זכה מיד בבנים, ואפילו לא לקחן בידו נפטר משילוח אף אם חזרה האם. ובשלחן גבוה כתב שמוכח מדין זה כי שילוח האם ונטילת הבנים מצוה אחת הן, כי אילו שילוח האם היא מצוה בפני עצמה מה איכפת לן אם חזרה כשהבנים בקן או לא חזרה, ובהכרח שעד שלא נטל הבנים לא גמר מצוות שילוח האם. (אך דעת החכם צבי בסמוך שחיוב ומצוות שילוח האם אינו תלוי בנטילת הבנים). והנה לענין ציפורי מצורע כתב הרמב"ם (פי"א מטו"צ) שמשלחן ארבעה וחמשה פעמים, ומשנה למלך כתב שאף על פי שחייב לחזור ולשלחה כבר הותרה בהנאה משילוח הראשון, ומשמע לכאורה שבשילוח הראשון התקיימה מצוות שילוח, וכתב בדבר אברהם (ח"ב ח אות ו) שיש לדון אם כעת חל עליו חיוב שילוח חדש, או שבחזרתה התברר שעדיין חל עליו חיוב שילוח כמעיקרא, ועדיין לא נגמר שילוחה. והוכיח מדברי הש"ך שכתב שהחיוב רק אם חזרה קודם שנטל הבנים, ומשמע שהוא חיוב חדש, כי אם לא נגמר השילוח הראשון יתכן לחייבו אף אם כבר נטל הבנים באמצע מעשה השילוח. ודחה שלולי חזרה על הבנים אינה נחשבת חזרה כלל במה ששבה למקומה הראשון, ועדין חל עליו החיוב הראשון. ועיין בחזו"א (יו"ד קעה א) שנקט כי טעם השיעור שתצא מתחת ידו, הוא מפני שהיא תופסת על הבנים ונוח לתופסה, וצריך לשלחה שתסיח דעתה. ואם כן מסתבר שאם נטל הבנים קודם שחזרה כבר התקיים השילוח. וראה בביאור הגר"א לתוספתא נגעים (פ"ח) שהחיוב לחזור ולשלח ציפורי מצורע אינו אמור אחר שילוח גמור כמו שנקט המשנה למלך, אלא באופן שחזרה קודם שהגיעה לשדה. ולכאורה כדעת הב"ח בשילוח הקן, אך גם לדעת הש"ך שבשילוח הקן חייב לחזור ולשלח יש לומר דהיינו משום דכתיב בו "שלח" שחייב בהרבה שילוחים, אך בציפורי מצורע שלא נאמר קרא אלא מסברא, חוזר ומשלח רק כשלא קיים מצוותו. וראה עוד בהערה 4 לגמרא.
אמר: הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים! אין יכול לעשות כך. אלא חייב לשלח את האם. שנאמר "שלח תשלח את האם"  2 . נטל את הבנים והחזירן לה, לקן, ואחר כך חזרה האם עליהן, פטור מלשלח שוב את האם, ויכול ליטול האם על הבנים. כי כיון שנטל כבר את הבנים, נחשב כ"קן מזומן", ופטור  3 .

 2.  גירסת הרי"ף במשנה אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום שנאמר וכו'. והיינו שאינו עובר בלאו אלא חייב בשילוח האם, וכן הוכיח החכם צבי (סימן פ"ג) ממשמעות לשון המשנה שאינו עובר על לאו של "לא תקח" אלא כשלוקח האם והבנים יחד, אך בנטילת האם מעל הבנים אינו עובר בלאו, וכוונת המשנה היא להשמיע שאף אם אינו נוטל הבנים, חייב בשילוח האם. וכדבריו משמע מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה במכות (פ"ג מ"ד) לוקה אם לקחן כאחד". ובספר המצוות (ל"ת שו) "שלא ניקח האם והבנים", ובפשטות טעמו כדברי הרמב"ן (בדברים שם) שדימה מצווה זו לאותו ואת בנו, ומקורו מהסוגיא לעיל (עח ב) שרבנן למדו משלוח הקן שגם אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בנקיבות. (וראה רש"י שם ד"ה באם "שהוזהר שלא ליקח שניהם") והיינו שנטילת שניהם אסורה ומחייבת שילוח. ובתוספתא בפרקין שנינו נטל את האם ואחר כך את הבנים חייב לשלח, אחד נוטל את האם ואחד נוטל את הבנים הנוטל את האם חייב והאחרונים הקשו סתירה מרישא לסיפא, שמרישא משמע שרק משום שנטל גם הבנים חייב לשלח, ובסיפא מבואר שהנוטל את האם חייב אף שאינו נוטל את הבנים. אך להנ"ל כיון שהחיוב נוצר מנטילת שניהם, דינו כאותו ואת בנו שגם לאחר אסור לשחוט, ורק התחדש בשילוח הקן שהחיוב הוא על הנוטל את האם. וכבר הבאנו לעיל (קלט. הערה 5) שמדברי רש"י רמב"ן ורשב"א משמע שיש לאו בנטילת האם בפני עצמה. וראה עוד בהערה 5 לגמרא.   3.  בספר שלח תשלח הביא תשובות רבותינו שליט"א שנחלקו אם אפשר להחזיר הביצים לקן ולהפקירם, ושוב אינם בכלל "מזומן" ויכול הוא או אחר לשוב ולקיים בהם מצוות שילוח הקן. וכבר מצינו במלאכת שלמה (על משניות) שנקט כי אחר שחל עליהם שם מזומן תו לא פקע, ואילו בעמודי ארזים (על היראים, ס"ב ד) נקט שאפשר לקיים בהם שוב מצות שילוח. והעירו שאם הפקר מדין נדר, ויורשים יכולים להפקיעו, הרי נשאר הקן שלו והוא מזומן, כי רק מדין נדר אינו קונה אותם. וראה קצוה"ח (רעג א) וחתם סופר (יו"ד שטז).
גמרא:
אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: מנין שחייב לשלח אפילו ארבעה וחמשה פעמים? ואימא "שלח", חדא זימנא משמע, "תשלח", לרבות שאפילו תרי זימנין חייב לשלח, ועדיין אין לנו מקור מנין שאדם חייב לשלח יותר משני פעמים?
אמר ליה רבא: אין מקור החיוב נלמד מכפילות הלשון "שלח תשלח", אלא משום ממשמעות לשון "שלח" למדו שאפילו מאה פעמים חייב לשלח  4 .

 4.  הרמב"ם (שם ה"ה) הביא את הדרשה מ"שלח תשלח" וביאר הלחם משנה שהלימוד לשלח אפילו ד' וה' פעמים אינו מכפל הלשון "שלח תשלח" אלא מ"שלח" לחודיה, וכן הוא בפירוש המשניות להרמב"ם (כאן ובב"מ פ"ב מ"ט) ובחידושי הר"ן לסוגיין, ותמה הדבר אברהם (שם) שהרי בצפורי מצורע לא נאמר "שלח" ומנין ידעינן שחוזר ומשלחה. ואם סברא היא, שלא נגמר השילוח, אם כן למה לי קרא בצפורי מצורע. וכתב לחלק בין ציפורי מצורע שקבעה התורה מקום לשילוחם "על פני השדה" וכשחוזרת למקומה ידעינן מסברא שצריך לשוב ולשלחה, לבין שילוח הקן שכבר קיים מצות שילוח במעשה הראשון, ורק מדכתיב "שלח" דרשינן לחייבו בהרבה מעשי שילוח. וכבר הבאנו בהערה למשנה שנחלקו הב"ח והש"ך אם צריך לחזור ולשלחה אחר שקיים המצוה, ולכאורה מדאיצטריך קרא בשילוח הקן משמע כהש"ך שחיובו אפילו אחר שכבר קיים מצוותו. אך לפי המבואר יתכן שהב"ח נקט כי במצורע ידענו מסברא שלא קיים מצוותו עד שתגיע לשדה, ואילו בשילוח הקן צריך ללמדנו מקרא שכל זמן שחוזרת עדיין לא קיים מצוותו.
ואילו "תשלח" נכתב לדרשה אחרת: אין לי שחייב לשלח, אלא כשרוצה ליטול האם על הבנים לדבר הרשות, לצורך עצמו. אבל אם נצרכין לו לדבר מצוה, כגון קן יולדת וצפורי טהרת מצורע,, מנין שחייב לשלח?
תלמוד לומר "תשלח", מכל מקום, אפילו לדבר מצוה.
אמר ליה רבי אבא בריה דרב יוסף בר רבא לרב כהנא: אלא טעמא דכתב רחמנא "תשלח", משום כך למדו שחייב לשלח אפילו לדבר מצוה. הא לאו הכי, הוה אמינא דלדבר מצוה לא חייב לשלח?! והרי שילוח עשה ולא תעשה הוא, "לא תקח האם על הבנים" היינו לאו  5 , ואילו "שלח תשלח את האם", היינו עשה.

 5.  במנחת חנוך ובלב אריה הוכיחו מסוגיין דלא כשיטת החכם צבי (בהערה 2), שהרי יכלה הגמרא לומר שהוצרך הכתוב ללמדנו שלא יטול האם ויניח הבנים, שבאופן זה יש רק עשה ולא לאו. ובהכרח שגם אם אינו נוטל הבנים עובר בלאו. ובדבר אברהם (ח"ב ח אות טו) כתב שלדעת המפרשים לעיל (קמ ב הערה 4) בדברי רש"י לגבי הספק בשני סדרי ביצים שכוונתו שהנידון לגבי חיוב השילוח באם, משמע שאינו עובר בלאו כיון שאינו נוטל הבנים מתחתיה, והאיסור רק בנטילת האם והבנים. אך יתכן שרש"י סובר שגם אינו מבטל עשה דשילוח כיון שהחיוב חל רק אם לוקח הבנים, ולכן לא העמידה הגמרא באופן זה. אלא שהוקשה לו לפי רש"י למה צריך להגיע במצוה לידי דיחוי עשה, והלא יכול ליטול רק האם ולא הבנים ולא לבטל עשה, וכן הקשה החוות יאיר שהרי יכול להרוג הבנים, ואחר כך יטול האם ולא יבטל עשה, (והוכיח מכך שאין חיוב השילוח חל רק כשרוצה ליטול הבנים, אלא שיש חיוב שילוח על כל הרואה קן, ונמצא שבהריגתן מבטל עשה), ותירץ שמדובר במצורע שצריך שני צפרים ונוטל את האם לציפור המשתלחת ואת הבן לציפור השחוטה (שהרי אינו יכול לשלחו, כי אם הוא פורח אינו חייב בשילוח), וכיון שנוטל אם ובנה יש בו עשה ולא תעשה. וראה הערה הבאה.
ואין עשה של "ולקח למטהר" האמור בצפורי מצורע דוחה את לא תעשה ועשה של מצות שילוח?!  6 

 6.  הרמב"ם (בהי"ט) כתב אסור ליטול אם על הבנים אפילו לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה, ואם לקח חייב לשלח, ואם לא שילח לוקה, שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, ולא עשה דוחה עשה, ובפשטות כוונתו לתת טעם לאסור הנטילה מעיקרא משום ל"ת ועשה, ואף אחר שלקח מפני שאין עשה דוחה עשה. ותמה הכסף משנה שהרי בתחילה אין אלא לא תעשה של "לא תקח", ואחר שנטל יש רק עשה של "שלח", ולא מצינו עשה בתחילה אלא לפי רבי יהודה וכדלהלן. ובתורת חיים ובשאגת אריה (לג) כתבו שהכוונה היא שבכדי לקיים מצוותו יצטרך לעבור בעשה ולא תעשה, אף שאינם בזמן אחד. אלא שתמה השאגת אריה הרי אפשר להעמיד את הפסוק שבא ללמד שלא יטול האם לצורך המשולחת, ובכך אינו עובר אלא בלאו של שעת הנטילה, ולא בעשה שהרי סופו לשלחה, (וראה בהערה הבאה), וכיון שיכול ליטלה לצורך המשולחת ודאי אסור ליטלה לצורך השחיטה שעובר בה בלאו ועשה. וכן הקשה למסקנא, שהרי אין צורך שעשה דמצורע ידחה עשה דשילוח, כי אפשר לנטלה למשולחת. ולכן העמיד באופן שצריך שתי צפורים, וצריך ליטול שתי אמהות משני קינים ועובר בעשה ולא תעשה בציפור השחיטה. (ומדובר באופן שהבנים אינן ראויין לטהרת מצורע. וראה באור שמח (פי"א מטומאת צרעת ה"ח) שאמרה תורה במצורע צפרים ולא אפרוחים. ובדבר אברהם (שם) האריך לדון אם צריך שתהיה הצפור השחוטה ראוי לשילוח ולהיפך, עי"ש).
מתרצת הגמרא: לא צריכא, מדובר באופן דעבר על הלאו ושקלה לאם, דלאו, עבריה (כבר עבר עליו), ורק עשה של "שלח תשלח" הוא דאיכא. וסלקא דעתך אמינא, ליתי עשה של מצורע ולידחי עשה של שילוח, ולא יחזור וישלח את האם. קא משמע לן שעשה של מצורע אינו דוחה את עשה של שילוח, ויחזור וישלחנה  7 .

 7.  בטורי אבן (חגיגה יח) ובמנחת חנוך (אות י) הקשו הרי אין עשה דוחה אלא בעידניה ומה נידון הסוגיא כאן שידחה העשה, והרי אינו משלחה למצורע בעת נטילתה מעל הבנים. (ובטו"א כתב דעדיפא מינה פריך, שיש גם עשה, עי"ש). וכתבו המנחת חנוך וקו"א לשאגת אריה (לג) שגם בהוה אמינא ידעה הגמרא שעשה דמצורע חמור משום שגדול השלום, ודוחה אף שלא בעידניה ועשה דוחה עשה גם שלא בעידניה (כמבואר בתוס' פסחים נט א). ועוד כתבו שהלקיחה היא הכשר למצות שילוח והיא חלק מהמצוה ונחשבת בעידניה. וראה בזכר יצחק (לא ב) אך בתוס' רא"ש בקידושין (נז א) מבואר שהלקיחה היא זימון, הרי אין צריך שיקחנה בידו, ואין לקיחתו דוחה עשה כי אינה חלק מהמצוה. וראה נחל איתן (ז' יד).
מקשה הגמרא: הניחא למאן דתני כל מקום שיש לאו הניתק לעשה, שתלוי אם "קיימו ולא קיימו", דהיינו, אם התרו בו לא לקחת האם, ועבר על דבריהם ולקחה, אם 'קיימו' לעשה של "שלח תשלח" בתוך כדי דיבור של התראה, לא עבר כלל אפילו על הלאו, שלכך נתקו הכתוב לעשה. ואם 'לא קיימו' תוך כדי דיבור, עבר על הלאו, וחייב בקום עשה של "שלח תשלח", אם כן, נמצא שיש בשילוח רק עשה בלא לאו  8 .

 8.  רש"י (בד"ה קיימו) נקט שלמאן דאמר קיימו, דינו תלוי אם קיים תוך כדי דיבור של התראה או לא. וכן נקט הריטב"א, אך הרמב"ם (בה"א) כתב שאם שלחה אחר שלקחה פטור, וכן כל מצוות ל"ת שניתקה לעשה חייב לקיים עשה שבה ואם לא קיימו לוקה, ומשמע שפוסק כריש לקיש ולא הזכיר שצריך לקיים דוקא תוכ"ד. אלא כתב "ואם מתה קודם שישלחנה לוקה" ומשמע שכל זמן שעדיין יכול לקיים העשה אינו לוקה (וראה ר"ן) אך במגיד משנה הביא בשם אחרים שהרמב"ם פסק כמאן דאמר "בטלו" וסבר שמתה היא בכלל ביטול. וראה פירוש המשנה במכות וצ"ע. ובלחם משנה (הי"ט) הקשה אם יכול לקיים שילוח עד שתמות אם כך למה ניחא למאן דאמר קיימו, והרי עדיין נחשב שלא עבר לאו. ולמה לי לומר שלח תשלח והלא יעבור בעשה ולאו. ותירץ שלמאן דאמר "קיימו" עובר בלאו בשעת מעשה העבירה, אלא שיכול לתקנו בעשה, ולכן מקשיןנ שאין כנגד עשה דמצורע אלא עשה של שילוח, אבל למאן דאמר "ביטלו" אינו לוקה אלא על גמר הלאו בביטול העשה, ואם כן פשיטא שאין עשה דמצורע דוחה את השילוח. וראה הערה הבאה. ובמכות (טו א) פירש רש"י ש"קיימו" תלוי בזמן שמזהירין אותו בי"ד לקיים, ובפני יהושע שם כתב שחלוק "קיימו" בשילוח הקן שעיקר המצוה היא בקום עשה לשלח, ולכן תלויה בתוכ"ד מההתראה, מדין "קיימו" באונס שעיקר מצוותו היא שלא ישלחנה, ולכן כל זמן שאינו אומר בבי"ד שאינו רוצה לקיימה נחשב כיכול לקיימו. וראה דברי החזו"א להלן הערה 13. ותוס' במכות (שם) כתבו ש"קיימו" הוא דוקא בקיום העשה תוך כדי דיבור לעבירת הלאו, וכבר הקשו שאם כן נמצא מתקן עבירת הלאו ואף אם אינו ניתן לעשה לא ילקה. וראה באפיקי ים (א מ"ב) שהכריח כי מדובר בתוכ"ד שני, שהרי אילו מדובר תוכ"ד ללאו נמצא שגם כהן אונס לא ילקה, ונעקר הלאו מעיקרו, ובהכרח שאחר זמן העבירה, יש תוכ"ד לקיום העשה לתקנה.
אלא למאן דתני "בטלו ולא בטלו", שרק אם 'בטלו' לעשה לגמרי עבר על הלאו, כגון בשילוח הקן שמבטלו רק בשחיטת האם, שאז ודאי שאין יכול לשלחה יותר, אבל כל זמן ש'לא בטלו' לעשה לגמרי, לא עבר על הלאו, אם כן, כמה דלא שחטה לאם, אף על גב שנטלה, לא עבריה ללאו, שהרי יכול עדיין לשלחה, ואם כן יש בה לאו ועשה ואיך ידחנו עשה של מצורע?!  9 

 9.  רש"י במכות (טו א-טז א) ביאר ש"ביטלו" היינו דוקא אם שחטה, כי אילו מתה מאליה אינו לוקה כי נאנס בביטול העשה, והיינו שאין הלאו נגמר אלא בצירוף ביטול העשה בידים, וכן משמע לשון הגמרא כאן "כמה דלא שחטיה לא עבריה ללאו". אך הריטב"א והמאירי בסוגיין נקטו שעיקר החיוב תלוי בעבירת הלאו במזיד, ואף אם נאנס בביטול העשה לוקה, ו"שחטיה" לא דוקא כי הוא הדין אם מתה. והמגיה לריטב"א נקט שנחלקו אם אונס ביום אחרון שמיה אונס, והיא סברת רש"י שאף על פי שהלאו נעשה במזיד, כיון שביטול האונס נעשה באונס אינו מתחייב בו. ואילו הריטב"א סבר שכיון שהחל במזיד, נחשב האונס שבביטול העשה כאונס ביום אחרון ודינו כפשיעה. וראה מכתב הגרי"ש אלישיב (בסוף הריטב"א) שדין אונס ביום אחרון אינו שייך אלא בשבועה, שהנידון בה אם אדעתא דהכי נדר, ותלוי אם נחשב שהיה בידו לקיים שבועתו, אבל בקיום מצוות עשה פשיטא שאם שכח מתחילת הזמן עד סופו הוי עבירה. ויש לחלק כן גם מטעם אחר כי אונס ביום אחרון מועיל רק בענין שיש זכות לבעלים לעשות כרצונו זמן מסוים, וצריך שיהא בידו כל הזמן ולא חלקו, אך במצוות לא ניתן לו זמן, אלא לקיום במשך זמן. וראה קצוה"ח ונתה"מ (נ"ה) וחידושי הגר"ח וקהילות יעקב ריש כתובות. ובשאגת אריה (פא) כתב ש"ביטלו" הוא דוקא כשדעתו בעת עשית הלאו לתקנו בעשה אך אם אין דעתו לקיים העשה ודאי עובר עליו מיד בעת הלאו. ולפיכך תמה למה אמרו שכל זמן שאינו שוחטה לא עבריה ללאו, והרי כאן מדובר שנטלה באיסור. (ולכאורה מוכח כסברת ר"י בפסחים וזה תמוה כדלהלן). וביאר שודאי עבר על הלאו בעת מעשה העבירה, וכוונת הגמרא שעדיין הלאו תלוי ועובר עליו פעם שניה אם מבטל את העשה ואינו כמאן דאמר "קיימו" שלשיטתו כבר עבר את הלאו לגמרי ואינו עובר בו שוב בביטול העשה.
ותו, לרבי יהודה דאמר לקמן ש"שלח" - מעיקרא משמע, וביאור הכתוב כך הוא: "לא תקח האם על בנים, אלא תשלחנה קודם שתקח את הבנים". אם כן, אם עבר ולקחה, הרי עבר על הלאו והעשה, שהרי לא שלחה מעיקרא, ואפילו עשה נמי ליכא, שהרי העשה לא בא כדי לתקן את הלאו?!
אלא אמר מר בר רב אשי: כאן מדובר כגון שנטלה לאם על מנת לשלח מיד  10 . דלאו ליכא, שהרי עומד לשלחה, ורק עשה הוא דאיכא, שהרי מוטל עליו העשה של "שלח תשלח את האם", וסלקא דעתא ליתי עשה של מצורע ולידחי עשה של שילוח, קא משמע לן קרא "תשלח" שאינו דוחה  11 .

 10.  בשאגת אריה (פא) כתב "אל תטעה לבאר שהנוטל על מנת לשלח אינו עובר בלאו משום שלאו הניתק לעשה כשעושה על מנת לקיים יעשה לבסוף אינו עובר על הלאו וכסברת ר"י (בתוס' פסחים כט ב שהמשהה חמץ בפסח לבערו אינו עובר בלאו כיון שניתק לעשה) דהא ליתא, שהרי תירוץ הגמרא נסוב על הקושיא "ותו לרב יהודה דאמר שלח מעיקרא משמע אפילו עשה ליכא" ולרבי יהודה אינו לאו הניתק לעשה. וביאר בקונטרס אחרון (לסימן לג) שכוונתו כי לא מדובר באופן שנוטל על מנת לשלחה רק לבסוף, אלא שנוטלה על מנת לשלחה מיד מעל הבנים ועושה בכך מצוה, (ואין כאן מעשה לקיחה אסורה שעומד לתיקון כחמץ שעומד לשריפה), ובאופן זה אם נמלך להחזיקה ולטהר בה את המצורע אינו עובר בלאו אלא בעשה שמשהה אותה משילוח הקן. (וראה יש"ש ומנחת חנוך שכתבו שעובר בעשה על השהייה) וסלקא דעתך שיהא עשה של מצורע דוחה לעשה של שילוח הקן. וכן מפורש גם בחידושי חתם סופר לסוגיין, וראה שער המלך (פ"ג מנדרים ה"ו) וטורי אבן (ר"ה ד ב). וכבר הבאנו את דברי הרשב"א (בשו"ת יח) שלקחת את האם כדי לשלחה הוא בכלל מצוה הבאה בעבירה ובאבודרהם (שער ג) הביא שהראב"ד השיג עליו מסוגיין שנוטל על מנת לשלח אינו עובר. ובברכי יוסף הוכיח מכך שכוונת הרשב"א שאין מברכין על שילוח הקן מפני ששייך במצוה זו אופן שתבא בעבירה, אך שילוח לכתחילה אין בו עבירה, וראה הערה 14.   11.  בפשטות ביאור הגמרא הוא שאין מצוות ציפורי מצורע יכולה לחייבו בקום עשה לתופסה ולא לשלחה, אלא יכול להרפות מאחיזתו בציפור והרי היא משולחת. אולם קצת קשה שהרי לעיל (קלט. הערה 1) הבאנו שיטת הריטב"א שמצוות סקילת העוף דוחה את מצות שילוח הקן. וצריך לתופסה ולהביאה לב"ד, ואילו כאן משמע שאין עשה דמצורע עדיף משילוח. וצריך לומר שמצוות ציפורי מצורע היא מדיני הגברא המצורע, ואינה יכולה לדחות בקום עשה דיני ציפור שחל בגופה חיוב שילוח הקן, וכמו שכתב רש"י (קמ. ד"ה בר קטלא) שאינה דוחה גם חיוב סקילה, ורק מצוות סקילה שחלה על גוף העוף דוחה מצוות שבגופו (וראה בחידושי הגרעק"א שביאר "מאי אולמא" והרי בשניהם מבטל את העשה בשב ואל תעשה). וראה בשאגת אריה (לב) שהוכיח מסוגין כשיטת ר"י הזקן (שהובא במרדכי בהלכות קטנות תתקמד) שנקט כי אין איסור בלבישת בגד בלי ציצית, אלא חיוב הוא להטיל ציצית ואם אינו יכול להטילה מותר ללבוש הבגד בלי ציצית, שהרי אנו לובשים בגד שחייב בציצית ואיננו מטילים בו פתיל תכלת, ואין לומר שמצות עשה דלבן דוחה ביטול עשה של תכלת שהרי אמרו בסוגין מאי אולמיה דעשה מעשה. ובקהילות יעקב (מנחות כג) כתב שבסוגין תתבטל ממה נפשך אחת מן המצוות ותתקיים השניה. אבל בציצית אם לא ילבש לבן לא יקיים שתיהן. ונמצא שמבטל קיום עשה של לבן כדי שלא לבטל עשה דתכלת ולזה לא מצינו מקור בסוגיין.
מקשה הגמרא: מאי אולמיה דהאי עשה של מצורע מהאי עשה של שילוח, ולמה סלקא דעתא שידחנו?!
ומבארת: סלקא דעתך, הואיל ואמר מר: גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה: שמו של הקדוש ברוך הוא שנכתב בקדושה, ימחה על המים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. שהרי מוחין על המים את מגילת הסוטה שכתוב בה שם ה' כדי לטהרה לבעלה. והאי מצורע, כיון דכמה דלא מטהר מטומאתו אסור בתשמיש המטה, דכתיב במצורע "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים", ודרשו: "אהלו", זו אשתו. מכאן שמצורע אסור בתשמיש המטה.
מהו דתימא, כיון דאסור בתשמיש המטה עד שיטהר, ליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשלוח הקן כדי לטהר איש לאשתו.
קא משמע לן קרא שאינו דוחה  12 .

 12.  רש"י פירש שהאיסור בתשמיש המטה הוא למאן דאמר (במו"ק ז ב) ימי ספירו וקל וחומר ימי חלוטו, והיינו שלמאן דאמר ולא ימי חלוטו הוא מותר בתשמיש המטה, כיון שאינו יוצא מימי חלוטו לימי ספורו אלא אחר שנטהר בצפורים, ונמצא שאין בעשה דצפרים "גדול השלום", ותמה השאגת אריה (לג) שלכאורה למאן דאמר זה תחזור הקושיא "שלח תשלח" למה לי, (וכולי עלמא מודו בדרשא זו, כדפרכינן לעיל הניחא למ"ד וכו'). והוכיח מכך שלשיטתו צריך את הדרשא, משום שבעלמא עשה שהוא בקום עשה כצפרי מצורע דוחה ביטול עשה הנעשה בשב ואל תעשה כאחיזת צפרי שילוח הקן, ולפי זה נקט שגם מה שתמהה הגמרא "מאי אולמא דהאי עשה" הוא רק למאן דאמר ספירו, וק"ו חלוטו, שלדבריו נצרך שלח תשלח להשמיענו שמצורע אינו דוחה אף שגדול השלום, אך למאן דאמר ספירו ולא חלוטו עדיף עשה דמצורע משום שהוא בקום עשה, וכשיטתו פסק הרמב"ם (פי"א מטומאת צרעת ה"א) ועי"ש עוד. ובחתם סופר בסוגיין.
מתניתין:
הנוטל אם על הבנים, רבי יהודה אומר: לוקה כיון שעבר על הלאו, ואינו משלח יותר  13 .

 13.  בגמרא דייקו מלשון המשנה שלדעת רבי יהודה אין מצוות שילוח אחר שעבר ונטל אם על הבנים, כי מצוות שילוח נאמרה רק מעיקרא. וראה רש"י (ד"ה שלח), והקשה החזו"א (או"ח קיח ח) מנין שרבי יהודה סובר שרק מעיקרא חייב לשלח, ולמה לא נפרש שחייב בין מעיקרא ובין אחר שעבר ונטל, ולוקה עליו משום לאו שקדמו עשה, ונחלקו עמו רבנן וסברו שלא נאמר העשה אלא אחר הלאו ולכן לוקה (וראה רש"י הנ"ל שהוסיף "שהעשה קדם" ובמכות טז ב כתב שיש עשה גם אחר שלקחה, אך לוקה כי קדמו עשה, וצ"ע). והוכיח מכך שרק במצות עשה שנאמרה באונס שייך לומר שנאמרה בין קודם הלאו ובין אחריו כי היא נמשכת לעולם ועיקרה שלא ישלחנה, אך מצות שילוח שהיא מעשה חד פעמי, אם חיובה נאמר קודם הלאו אין לנו מקור לחייבו אחר שעבר בלאו. וראה כעין זה בהערה 8 ועיין בהערות בעמוד ב. והגרעק"א כתב שלדעת רבי יהודה, אם עבר ונטל האם תאסר באכילה, שהרי לעיל (קטו א) מקשינן שתאסר, מתרצת הגמרא שלא אמרה תורה שלח לתקלה, ופרש"י שהראיה היא ממה שאמרה התורה שאם נטלה ישלח, אך לרבי יהודה שהמצוה נאמרה קודם שעבר הלאו אין לנו מקור ללמוד היתר אכילה (ולכאורה יש להוכיח משם עוד, שלרבנן יש עשה לשלח מעיקרא שהרי אילו החיוב לשלח לא חל איסור על האם, ויכול לזכות בביצים כשהוגבהה מעליהם ואחר כך לזכות בה, ובהכרח שההוכחה היא מהיתר האיסור שחל בעשה, ואם כן אף לרבי יהודה אפשר להוכיח שאינה נאסרת וצ"ע).
וחכמים אומרים: משלח עכשיו את האם, ואינו לוקה.
זה הכלל אמרו חכמים: כל מצות לא תעשה, שיש בה ציווי של קום עשה, כגון שילוח הקן, שיש בו לא תעשה של "לא תקח האם על הבנים", ויש בו קום עשה של "שלח תשלח את האם", אין לוקין עליה. אלא יקיים את העשה ויפטר  14 .

 14.  ראה לעיל (בהערה 6) שהכסף משנה תמה הרי לרבנן אין בתחילה כי אם לא תעשה, ואילו מצוות שילוח רק אחר שנטל האם, וכן נקטו התורת חיים ושאגת אריה בתירוצם שאינו מבטל עשה אלא אחר שנטל את האם וחייב לשלח. והיינו כדעת הרשב"א (בשו"ת יח) שלרבנן העשה הוא רק לתיקון הלאו, ולכן החשיבו כמצוה הבאה בעבירה, וכך מבואר מדבריו (בח"ג רפג), וכן הסיק בחתם סופר (או"ח ק). אולם בברכי יוסף (רצב) נקט שכוונת הרשב"א שאין מברכין על כל שילוח קן משום שיש אופן שהמצוה באה על ידי עבירת נטילת האם, אך ודאי יש מצוה גם מעיקרא לשלח, וכן משמע מדברי הרבה ראשונים ראה רש"י לעיל (קלט א) שנקט כי חיוב השילוח חל כשמצאן, וכן כתב (בב"מ קב) שחיוב שלח תשלח חל קודם, וכן הוא ברמב"ן בסוגיא דשני סדרי ביצים, ובמכות (טז א) וקידושין (לד א) וכן משמע מתירוץ דמר בר רב אשי לעיל שנטלה על מנת לשלחה עובר בעשה. אף שלא שייך בו לאו, ובהכרח שלרבנן הוא גם קודם הלאו וגם מתקנו אחר שעבר.
גמרא:
בעי רבי אבא בר ממל: האם טעמא דרבי יהודה ש"לוקה ואינו משלח" הוא משום דסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו. או דלמא, בעלמא באמת סבר רבי יהודה לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו. והכא, היינו טעמא, משום דקסבר "שלח", מעיקרא משמע. כי כך ביאור הכתוב: לא תקח האם על הבנים, אלא שלח אותה קודם. ואם כן, אם לקחה, עבר כבר על הלאו והעשה.
תא שמע: גנב וגזלן, ישנן בכלל מלקות, שלוקים הם על הלאו של "לא תגנובו" ו"לא תגזול", דברי רבי יהודה.
והא הכא, דלאו שניתק לעשה הוא, דרחמנא אמר "לא תגזול", ונתקו לעשה "והשיב את הגזלה".
שמע מינה, טעמא דרבי יהודה משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו! שהרי אי אפשר לומר "והשיב" מעיקרא משמע, כי לא יתכן להשיב את הגזילה קודם שגזל  15 .

 15.  באור שמח (פ"א ממעילה ה"ג) הביא קושית מחברים איך ילקה וישלם, והרי אמרו במכות (טז א) שגזלן נפטר ממלקות מפני שהוא חייב בתשלומין, ואין אדם לוקה ומשלם. וראה שם שדחק להעמיד באופנים שונים שגזלן פטור מתשלומין ובהם לוקה. אך החזו"א (אבה"ע עמ' 456) נקט שאם לפי רבי יהודה לוקין על לאו הניתק לעשה, אם התרו בו אינו משלם, כי לא רבתה תורה בפירוש שגזלן משלם ואינו לוקה, אלא כל פטורו משום שמתקן הלאו, עי"ש. וראה בעונג יו"ט (קיח) שהקשה מסוגיין על דעת הרמב"ם (פ"א מגזילה ה"א) שאין לוקין על גזילה משום שהיא לאו הניתק לתשלומין. וכאן משמע דהוי ניתק לעשה, וגם משמע שלרבי יהודה לוקין משום שמחייב מלקות בניתק לעשה, ואין כאן פטור של ניתק לתשלומין. והעלה מכך שלפי רבי יהודה העשה אינו מתקן הלאו, ולכן גם התשלומין שהם מדין העשה אינם פוטרים ממלקות, ובאמת לשיטת רבי יהודה ילקה על הלאו וישלם על העשה, עי"ש.

דרשני המקוצר[עריכה]