פרשני:בבלי:תמיד כט ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמיד כט ב

חברותא[עריכה]

וכל מי שמתנדב זהב לבית המקדש, ורוצה שיתנוהו בהיכל, היה עושה ממנו עלה  או גרגיר או אשכול של זהב, ומביאו ותולה אותו בה.
ואמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה היה שהוצרכו לפנותה ממקום למקום, ונמנו עליה שלש מאות כהנים בשביל לטלטלה ולפנותה, מחמת כובד הזהב שהיה בה.
ואף זו לשון גוזמא הוא. שאם היה בה כל כך הרבה זהב, היתה נשברת. ולא רצה רבי אלעזר ברבי צדוק אלא להודיע שזהב רב התנדבו שם.
פרוכת - הא דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן: פרוכת של ההיכל, עביה טפח. ועל ע"ב נימין היתה נארגת. (שהיו גודלים כל חוט של שתי מע"ב נימין. ביאור הגר"א). ועל כל (ובכל) נימא ונימא היו שזורים עשרים וארבעה חוטין. לפי שהיתה עשויה מד' מינים. תכלת, וארגמן, תולעת שני, ושש. וחוטו של כל מין היה כפול ששה. נמצא שכל גדיל של השתי היה מורכב מאלף ושבע מאות ועשרים ושמונה חוטים. ובשל כך הגיע עוביו לטפח.
וארכה של הפרוכת היה ארבעים אמה, ורחבה עשרים אמה. שהרי אותה פרוכת היתה מבדלת בין ההיכל לקדש הקדשים. וגובה ההיכל ורחבו, היה כשיעור הזה  1 .

 1.  עוד פירש רש"י בחולין צ ב, דמיירי מפרוכת שנעשתה לפתח האולם לצניעות. וכן הכריע המפרש כאן. דאילו פרוכות שנעשו לפתח קדש הקדשים, לא יתכן שהיה עובין טפח. שהרי במקום אמה טרקסין היו עומדות. ואם היו תופסות שתי הפרוכות שני טפחים, נמצא שאין ביניהם אלא רוח ארבע טפחים. ואם כן, לא היה יכול הכהן גדול לעבור ביניהם, בדרכו ליכנס לקדש הקדשים. שהרי מקום הילוך אדם הוא אמה. אלא דלפי מה שהכריחו התוספות ביומא, שהפרוכת הפנימית עמדה מחוץ לאמה טרקסין ולפנים, אם כן נשאר ביניהם ריוח חמשה טפחים, ואתי שפיר קושייתו. רש"ש.
ומעבודת האריגה של שמונים ושתים ריבוא נערות  2  היתה נעשית  3 ! שלפי שרצו לעשותה בטהרה, היו עוסקת בה נערות שעדיין לא הגיעו לכלל נידות.

 2.  ואף דאיתא בירושלמי ביומא, שכל מעשי המקדש היו צריכים ליעשות לשמה, וקטנים לאו בני לשמה נינהו, צריך לומר דכיון דגדול עומד על גבן יכולות היו לכיון לשמה. ודלא כהרשב"א והראבי"ה (הובאו בבית יוסף אורח חיים סימן ת"ס) דלא מהני גדול עומד על גביו היכא דבעינן מעשה לשמה.   3.  ובברטנורא לא גריס כן. אלא משמונים ושתים רבוא חוטין היתה נעשית. והרמב"ם בפירוש המשניות לשקלים פירש, דשמונים ושתים רבוא דינרי זהב היה ערכה.
ושתים פרוכות היו עושין בבית שני בכל שנה. והיו שתי פרוכות אלו במקום אמה טרקסין שהיתה בבית ראשון.
בבית ראשון היתה המחיצה שבין קדש הקדשים להיכל, עשויה מכותל אבנים שרוחבו אמה. ובבית שני לא היו יכולים לעשות כן, לפי שגובה היכלו היה ארבעים אמה. (אמנם המפרש כתב שהיה גובהו מאה אמה אך רש"י בבבא בתרא ג א והתוספות יום טוב פרק ה' משנה א' הגיהו שהיה גובהו ארבעים אמה) ואין כותל בגובה כזה יכול לעמוד ברוחב אמה בלבד. ולהרחיבו אי אפשר, משום ד"הכל בכתב", ואסור לשנות משיעור הכתוב בו. לכן עשו שתי פרוכות, במקום אותו כותל. וריוח הניחו ביניהם. והפרוכות עם הריוח תפסו רוחב אמה.
ומפני שהיו הפרוכות משחירות מעשן הקטורת, היו עושים חדשות בכל שנה (רא"ש).
ושלש מאות כהנים היו מטבילין אותה, מרוב גודלה  4 ! ואף זה, לשון גוזמא הוא.

 4.  אם היתה נטמאת. רא"ש. והמפרש כתב שבכל מקרה היו טובלים אותה. לפי שאי אפשר לארוג בטהרה, שלא תהא נדה אחת הנשים האורגות. (וצריך עיון, דהא כתב דלכך אהדרו אחר נערות שלא הגיעו לכלל נדות). עוד הקשה הרא"ש, הא בלאו הכי אינה מקבלת טומאה משום שמחוברת היא, וכאחד מדופני הבית היא. ותירץ, דאחר עשייתה היו מטבילין אותה, כדאיתא בזבחים "כל הכלים הנגמרים בטהרה, צריכים טבילה לקודש". אבל תוספות בחולין צ ב, דחו תירוץ זה. דהרי אין זה אלא באלו יש להם דין כלים לקבלת טומאה. ותירצו, דהפרוכת מקבלת טומאה, לפי שהיא אהל. שהרי היו מסככים בה על הארון.
שנינו במתניתין: החלו מעלין בגזירין לסדר את המערכה. וכי כל העצים כשרים למערכה הן? כל העצים כשרים חוץ משל זית ומשל גפן.
והוינן בה: הני עצים - מאי טעמא לא היו כשרים? רב פפא אמר: משום דעצי זית ועצי גפן קטרי  5  (יש בהם קשרים)! ומחמת המים שיש בקשרים, אינם נשרפים יפה, ומעלים עשן. ואין זה כבודו של מקום.

 5.  והרא"ש גריס "דלא קטמי". שמתוך לחותם עושים הרבה אפר, ואין להרבות אפר על המזבח משום טורח הוצאתו. ומדברי מדרש איכה (פרק א' פיסקא י"א) יש להוכיח כדבריו, ולא כדברי המפרש שכתב דהם מרבים עשן. דמשמע התם, דאדרבה, עצים יבשים מעלים יותר עשן מלחים. שכשהם יבשים נעשים כולם עשן. וכשהם לחים נעשים שליש עשן, ושליש אפר, ושליש אוכלת האש. וילפינן לה התם מעצי מערכה. מקדש דוד.
רב אחא בר יעקב אמר: מלבד טעם זה, עוד טעם איכא למה שלא היו מביאין של זית ושל גפן - משום ישוב ארץ ישראל. שאם היו שורפים אותם במערכה, לא ימצאו גפנים ליין ושמן לסוך בו, ותחרב ארץ ישראל.
מיתיבי: כתיב בעצי המערכה, "על העצים אשר על האש". ודרשינן: הבא עצים הנתוכים (הנשרפים) מהר להיות אש! ומאי ניהו? דוקרי שפיר, דלא קטרי ואזלי, והיינו קני עצים הבקועים יפה, שאין בהם קשרים שהם בגדר "מיקטר מתוכו", שהולך הקשר ונכנס בתוך העץ. שאין כשרים אלא קנים של אילן צעיר, כדקתני במתניתין "מורביות תאנה". שמתוך שהוא צעיר הרי הוא נשרף מהר.
וכי כל העצים כשרים למערכה הן? כל העצים כשרים למערכה. חוץ מן זית וגפן. אבל באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, ושל אגוז, ושל עץ שמן.
רבי אליעזר מוסיף: אף של מייש, ושל אלון, ושל דקל, ושל חרוב, ושל שקמה - פסולין למערכה!
ומסיק לקושיין: בשלמא למאן דאמר דפסולים רק משום דקטרי, יש לומר, דבהא קמיפלגי רבי אליעזר ותנא קמא. דמר (רבי אליעזר) סבר: מייש ואלון ודומיהם, אף על גב דלא קטרי מגואי (שאין קשריהם נכנסים בתוכם), מכל מקום כיון דקטרי מבראי (מבחוץ), לא מייתינן מהם למזבח.
ומר (תנא קמא) סבר: כיון דלא קטרי מגואי
- אף על גב דמבראי קטרי, מייתינן מינייהו.
אלא למאן דאמר דאף משום ישוב ארץ ישראל לא מייתינן מזית וגפן, אמאי פליג תנא קמא על רבי אליעזר? וכי דקל, מי לית ביה משום ישוב ארץ ישראל? והא אף הוא נותן פירות, ופשיטא דיש לאסור משום כך את כריתתו לצורך המזבח.
ומשנינן: אמר לך הך מאן דאמר: וליטעמיך, אדאקשית לי מברייתא, אקשי לי ממתניתין, דקתני "מרביות של תאנה". וכי בתאנה לית בה משום ישוב ארץ ישראל, ואיך שרינן למייתי מינה עצים למזבח?
אלא, בהכרח, מאי אית לך למימר? - בתאנה דלא עבידא פירא קא מיירי. ואם כן, בדקל נמי נוקמיה, בדקל דלא עביד פירא. ולכך לית ביה משום ישוב ארץ ישראל. ורק משום דקטרי פסל בו רבי אליעזר. ואילו תנא קמא אית ליה, דכל דלא קשור מבפנים אינו נפסל.
והוינן בה: ומי איכא תאנה דלא עבדא פירא?
ומשנינן: אין! כדרחבא.
דאמר רחבא: מייתי נטיעות מעצי תאיני חיורתא (לבנים) שגרועים הן,

דרשני המקוצר[עריכה]