תשלומין
|
|
ממון או נכסים שהאדם נותן לחבירו.
בערך זה נדון בכלל דיני התשלומין. בפרטי הדין של כל אחד מהם ע"ע תשלומי נזיקין, השבת גניבה וגזילה, קניינים.
לדוגמא, המזיק לחבירו חייב לשלם לו (בבא קמא פג:), המקנה חפץ לחבירו חייב ליתנו לו.
חומר ושווי
כל חפץ מורכב משני חלקים: החומר (עצם, גוף) והשווי (דמים), בדומה לחילוק שכבר מצאנו בגמרא בין קדושת הגוף לקדושת דמים (והקונטרסי שיעורים בבא בתרא ח-ו (ד"ה ונראה לבאר) דן האם החפץ שווה רק כערך דמיו, או שהוא שווה יותר מדמיו, כיוון שהאדם צריך את החפץ בשביל שימושיו. ותלה זאת במחלוקת ראשונים). ובתשלומים רבים דנו האם חייב לשלם את העצם, דהיינו את החפץ ממש, או את השווי. ונפרטם כעת:
תשלומי גזילה - הם על הממון (השווי), או על החומר (החפץ) (קובץ שיעורים בבא קמא כז. והמידות לחקר ההלכה יב-כג חקר האם חיוב החומר גורם לחיוב הממון, או חיוב הממון לחיוב החומר, או שהן שתי אפשרויות נפרדות (שישלם או את החומר או את הממון)).
תשלומי נזיקין (במטלטלין, בקרקע ובחבלה) - חקרו רבים האם הם על הממון שהניזק הפסיד (שווי), או על החומר שניזוק (עצם) (גר"ח על הרמב"ם טוען ונטען (היחיד): מחלוקת רמב"ם וראב"ד (לגבי קרקע). עיון בלומדות יד: מחלוקת ראשונים. מחנה אפרים נזקי ממון א. גרנ"ט קיא ד"ה ונראה לבאר. קונטרסי שיעורים בבא קמא ו-ד,ה)[1].
תשלומי ריפוי - כתב הקובץ שיעורים שהחיוב הוא לרפאותו (ורק כשאינו יכול לרפאותו משלם לרופאים שירפאוהו), ולא חוב ממון לשלם לו את שווי הריפוי (קובץ שיעורים כתובות ריח).
תשלומי השבת ריבית - כתב המחנה אפרים (ריבית ב תחילת ד"ה עוד) שהמלווה כלל לא קנה את הריבית ולא נעשתה שלו, ולכן צריך להחזירה בעינה (ולא רק את שוויה), כלומר להשיב אותם דמים עצמם או אותו בגד עצמו.
החפץ בקניין - חקר הרוגאצ'ובר האם קונה את החומר של החפץ (עצם), או את שוויו (שווי) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה קנין: לרבי יוחנן שמעות קונות מדאורייתא - שווי, לריש לקיש שמשיכה מדאורייתא - חפץ. עוד חידש (כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה קניין כסף) שגוי קונה רק את השווי אך לא את העצם. בחילוק בין קניין השווי לקניין החומר דן גם ספר המקנה כו-ג ד"ה פסחים)[2].
שווה כסף
שווה כסף ככסף בכמה וכמה דיני תשלומין.
המקור לכך שונה בכל דין (האריך בזה תוס' קידושין ב. ד"ה בפרוטה):
- עבד עברי - "ישיב גאולתו" (קידושין טז.).
- נזיקין - "כסף ישיב לבעליו" (בבא קמא ז.).
- פדיון הבן - כלל ופרט וכלל (שבועות ד:).
- הקדש - כלל ופרט וכלל (תוס' שם. ושיירי קרבן על הירושלמי שקלים (מודפס אחרי שקלים שבתלמוד הירושלמי) תחילת פרק ב הוכיח מהגמרא שם שגם בשקלים מדאורייתא שווה כסף ככסף, ורק מדרבנן לא).
- ערכין - נלמדים מנזיקין ועבד עברי (תוס' שם).
- קידושין - תוס' כתבו שנלמדים מנזיקין ועבד עברי (שם), והריטב"א כתב שהוא סברא, שכיוון שהוא מדעת שניהם (האיש והאשה) והוא דבר חשוב - מה לי כסף ומה לי שווה כסף (שם ד"ה בכסף, וכתב כך גם לעניין קניין שדה. והמהרש"א שם תמה גם על תוס' למה לא לומדים זאת מסברא).
בקניין שווה כסף נחלקו האחרונים האם הוא מועיל מדין קניין כסף (גר"ח מעשר שני ח, פני יהושע בבא מציעא מז. על תד"ה גאולה) או מדין חליפין (אבי עזרי אישות ג-א. דן בזה תורת הקניינים ח"א עמוד נח).
שיטת התשלומין
שיטת התשלומים במשפט העברי קובעת כי תשלום עבור חוב, נזק, לקדש אישה או כל תשלום אחר המושת על האדם, לא חייב להעשות באמצעות כסף ממש, אלא ניתן לשלמו באמצעות כל דבר בעל ערך.
דין זה נלמד משני פסוקים: "ישיב גאולתו מכסף מקנתו"[3] העוסק בעבד עברי, ו"כסף ישיב לבעליו",[4]} העוסק בדיני נזיקין. בתלמוד למדים מפסוקים אלה באמצעות מדרש: ""ישיב", לרבות שווה כסף ככסף, ואפילו סובין." כלומר, ניתן לשלם בכל דבר השווה כסף, גם דבר פחות ערך.[5]יש מהראשונים הסבורים כי אין צורך להסיק זאת מהמקרא, שכן זוהי סברה פשוטה שכאשר שני הצדדים מסכימים ניתן לשלם גם בחפצי ערך ולא רק בכסף ממש.[6]
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מסבירים במסכת בבא קמא, כי כללים אלו שנאמרו גם בדיני מזיק וניזק, אינם סותרים את הפסוק האומר כי יש לשלם ממיטב - "מיטב שדהו ישלם", שכל דבר שניתן למכור נחשב כ"מיטב" - תשלום הוגן ויפה - שכן ניתן למכרו ולקבל כסף תמורתו. עם זאת, כאשר אדם רוצה לשלם בקרקע, חלות עליו הגבלות משפטיות מאיזה קרקע עליו לשלם.[7].
עידית בינונית וזיבורית
התלמוד מונה שלושה סוגי קרקע: עידית - קרקע מעולה ומשובחת, רוב האנשים חפצים להשקיע בזריעה בקרקע כזו, ולא בקרקע מסוג ירוד, גם אם שטחה גדול בהרבה, ושוויה הכספי שווה לזו של העידית. זיבורית קרקע מסוג שאינו ראוי לזריעה משובחת, ופירותיה אינם מעולים. בינונית קרקע שאינה עידית ואינה זיבורית, אלא ממוצעת.
מזיק - צריך לשלם מעידית. רבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו, באופן שגם למזיק וגם לניזק קרקעות, האם המדד לעידית וזיבורית היא לפי היחס שבין הקרקעות השונות של המזיק, או לפי היחס שבין קרקעותיו של הניזק. לפי רבי עקיבא התשלום מתבצע על פי היחס שבין קרקעותיו של המזיק, ודין זה נלמד מהפסוק "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", כלומר דין ה"מיטב" - העידית, הוא לפי המדד של ה"ישלם", המזיק המשלם את הנזק. לפי רבי ישמעאל התשלום הוא לפי היחס שבין קרקעותיו של הניזק, ולכן אם למשל הייתה הקרקע העידית של הניזק שווה רק כקרקע הזיבורית של המזיק, ישלם המזיק מהזיבורית שלו, שהיא כשווי העידית של הניזק. הוכחתו של רבי ישמעאל, היא מגזירה שווה, שכן בפסוק שבו נכתב חיוב התשלומים[8], כתוב "וכי יבעיר איש שדה", ובסיום הפסוק כתוב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", ומכאן שהמדד לעידית בשדה האמור בתשלומים, הוא כמו השדה האמור בראש הפסוק, שמדבר בשדהו של הניזק. מדרבנן מודה רבי ישמעאל שצריך לשלם מהעידית של המזיק.
בעל חוב - התשלומים המתבצעים מלווה למלווה על הלוואה, הם בקרקע בינונית, כלומר לא עידית ולא זיבורית. לפי הסברו של עולא[9] מהתורה התשלומים יכולים להיות גם בזיבורית, דבר זה נלמד מהפסוק האומר כי אסור למלווה להיכנס לביתו של הלווה, אלא הלווה עצמו הוא זה שיוציא למלווה את החפץ שירצה למסור על פי בחירתו של הלווה, ואפילו זיבורית. חכמים תקנו, שהתשלום יהיה מבינונית, כדי שלא לגרום לכך, שהמלוים ימנעו מלהלוות מכספם לאנשים הזקוקים לכך, תוך חישוב שיקבלו קרקע זיבורית וגרועה. כתובה כתובה נגבית מזיבורית, ולפי רבי מאיר מבינונית[10]
מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה
במקרה של נזק שנגרם על ידי אחד מארבעה אבות נזיקין, התורה קובעת כי על בעליה של הבהמה הניזוקת לטפל בנבילה, ועל המזיק לשלם לו רק את ההפרש שבין שווי הבהמה לאחר מותה לבין שוויה בעודה חיה.[11]
חכמי המשנה נחלקו מי הוא זה שצריך לטרוח במשא הנבילה מהבור בו נפלה, או המקום ששם היא מתה למקום המכירה, לפי תנא קמא פטור המזיק מלעשות זאת, ולפי אבא שאול ואחרים על המזיק לעשות זאת. האחרונים מסבירים, שלשיטתם הסברא היא שהרי גם נזק זה, שהבהמה נמצאת במקום ששם היא נמצאת, נחשב לחלק מהנזק.[12] אמר ר' אמי דאמר קרא מכה נפש בהמה ישלמנה אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה חזקיה אמר מהכא והמת יהיה לו לניזק.
התשלומים בארבעה אבות נזיקין
לדין זה שלושה פסוקים: רב אמי מוכיח זאת מפסוק[13]. הנסוב אודות אדם שהרג בהמה - "ומכה בהמה ישלמנה", שמכאן יש לדרוש כי המילה "ישלמנה" באה לרמוז על "ישלימנה", מלשון השלמה, כלומר עליו להשלים את ההפרש הכספי של הבהמה בחייה, למחיר הנבילה. לפי הסברו של רב כהנא, ההוכחה לדין זה הוא מהפסוק[14] "אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם", ומכאן יש לדרוש שרק "עד טרפה" ישלם, אבל את דמי הטרפה עצמה לא ישלם. לפי דרשתו של חזקיה, יש ללמוד דין זה מפסוק אחר[15] המתייחס לשומר שפשע בשמירתו והבהמה ניזוקה ועליו לשלם "והמת יהיה לו", כלומר הנבילה תהיה לבעלים, ועל השומר לשלם רק את סכום ההיזק.
הגמרא מבארת כי דין זה, שהבעלים מטפלים בנבילה, נשלש שלוש פעמים, הן בשומר שיש להקל עליו מכיוון שלא הוא גרם לנזק לבהמה וחיובו בא רק מחמת פשיעתו ואי שמירתו, גם במי שהרג בהמה - למרות שמדובר בהיזק שאינו מצוי כך שאין סיבה להחמיר בעונש כדי ליצור הרתעה, והן בשור שנגח שור, למרות שבעל השור המזיק לא משלם בעבור נזק שהוא גרם, אלא רק בעבור נזק שממונו גרם.
החידוש שבדין
דין זה, שנלמד משלושה פסוקים שונים, מעלה תהיות, שכן גם אם המזיק חייב היה לשלם כסף בעבור כל הבהמה שמתה ולא רק על ההפרש, גם אז יכול היה לשלם עבור ההיזק בגוף הנבילה, ועל פי הכלל של "ישיב - לרבות סובין" האומר כי ניתן לשלם בכל חפץ שניתן למוכרו. ומכך מגיעה הגמרא למסקנה, שחידוש התורה הוא בכך, שפחת הנבילה שהוא הירידה בשווי הנבילה החל משעת המיתה עד שעת התשלומים, נזק זה הוא על חשבונו של הניזק, ואין המזיק חייב לישא בתוצאות.
לפי רבי חיים מבריסק, בכך טמון חידוש של התורה, שכן מסברא על המזיק היה לשלם נזק זה, שכן גם נזק זה, הירידה בשווי הנבילה החל משעת הנזק עד שעת התשלומים, גם הוא נגרם מכוח המזיק, שהרי לולי מיתת הבהמה, שוויה לא היה יורד כלל. רבי חיים סולובייצ'יק מסתפק מה הפתרון לסברא זו, ואיזה דין מחדשת התורה המשנה את שיטת התשלומים, האם למעשה בחידוש זה של התורה נלמד אכן שעלינו לייחס את שעת התשלומים לשעת המיתה וממילא כל נזק שיגרם אחר כך יתייחס לניזק, אלא שהתורה מחדשת שהנזק שנגרם אחרי המיתה אינו מתייחס למזיק, ולא כמו הסברא העולה בהשקפה ראשונה.[16]
תשלומים בגנב וגזלן ושואל
בשונה מדיני התשלומים במזיק וניזק, שני דינים אלו, לא נאמרו בגנב וגזלן. הן אפשרות התשלומים באמצעות "סובין" הנלמד מהפסוק "ישיב", והן הדין האומר כי "בעלים מטפלים בנבילה". התוספות מסביר, כי בגזלן נאמר "והשיב את הגזילה אשר גזל", ומכאן נלמד כי עליו לשלם כעין שגזל, כלומר עליו לשלם את הבהמה עצמה כעין שנגזלה[17], או את שוויה הכספי כעין שנגזלה, ומכאן שאין לו לשלם סובין. גם הדין של "בעלים מטפלים בנבילה" לא נאמר בו, שכן דין זה נאמר רק במזיק שאין בהמה נקנית לו בשעת ההיזק, ומכיוון שהיא עדיין שווה לניזק, דין הוא שהוא ישא בהיזק שנגרם לה לאחר מכן, אך בגזלן יש דין האומר שמיד כאשר הוא גזל אותה הוא קנה אותה בקנייני גזילה[18], ולכן אין בהמה נחשבת כברשותו של הניזק, ולא הוא זה אשר צריך לישא בנזקיה.
הגמרא מסתפקת בדיון האם דינו של שואל הוא כמו גנב וגזלן, שכן במידה מסוימת ניתן לדמותו לגנב וגזלן, כי מכיוון שהוא חייב באונסין, הדבר מחשיב את החפץ לחפץ שלו במידה מסוימת, שכן כל האחריות על החפץ ונזקיו מוטלת עליו, או שמא דינו כמזיק, שיכול לשלם בחפץ עצמו, והבעלים מטפלים בנבילה.
ראה גם
קישורים חיצוניים
- הרב זלמן נחמיה גולדברג, שווה כסף, אתר ישיבת בית אל
הערות שוליים
- ↑ נפק"מ לזה הבאנו בערך תשלומי נזיקין#מקור_וטעם ד"ה במהות התשלומין.
- ↑ בערך גוד או אגוד#מקור_וטעם (ד"ה במהותו) הבאנו חקירה האם גוד או אגוד הוא חלוקה לנכס ולדמים או דין אחר.
- ↑ תנ"ך ויקרא כה נא
- ↑ תנ"ך שמות כא לד
- ↑ בבלי בבא קמא י ב}; ב"ק ז א, קידושין ח א
- ↑ ר"ן, דף א (מדפי הרי"ף), בפסקה באיסר האיטלקי.
- ↑ ב"ק ז א
- ↑ שמות כב, ד
- ↑ תבנית:בבלי
- ↑ בבלי גיטין מט ב
- ↑ {בבלי בבא קמא י ב
- ↑ רבי חיים מבריסק, חידושי הגר"ח על הש"ס, מסכת בבא קמא
- ↑ ויקרא כד, יח
- ↑ שמות כב, יב
- ↑ שמות כא, לד
- ↑ חידושי הגר"ח על התלמוד, מסכת בבא קמא סימן יט, עמ' צא
- ↑ אם היא השתנתה בין שעת הגזילה לשעת התשלומים, אין חיוב לשלם את הבהמה עצמה, אלא יכול להסתפק בתשלום שוויה הכספי, ואם היא נפחתה עליו לשלם את ההפרש.
- ↑ קניינים אלו מחשיבים את הגזלן, כאילו קנה את הגזילה בשעת הגזילה, ומכאן שעליו להחזיר את שוויה באותה שעה ולא פחות.