שבע דנחמתא
|
|
שבע דנחמתא הן שבע הפטרות הנקראות בשבתות שלאחר ט' באב ומנחמות את העם על חורבן ציון וירושלים. הראשונה שבהן, נקראת בשבת הראשונה אחרי תשעה באב בספר ישעיהו "נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם" (מ',א') והאחרונה בשבת לפני ראש השנה:"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי: כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ.(ספר ישעיהו, ס"א,י')
בשבע השבתות האלה מפטירים לא בפרקים הקבועים לפרשת השבוע, אלא בפרקי נחמה ומכאן שמם "שבעא דנחמתא" (שבעה פרקים של נחמה).
לאחר כל השבתות האלה אנו מגיעים לשבת תשובה השבת שלפני יום הכיפורים, בה מפטירים בספר הושע:"שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, ה' אֱלֹהֶיךָ: כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲוֹנֶךָ" (י"ד,ב').
פסיקת ההלכה
סדר ההפטרות מנוסחים בשולחן ערוך אורח חיים סימן תכ"ח :
משבעה עשר בתמוז ואילך – מפטירין שלוש דפורענותא: "דברי ירמיהו", "שמעו", "חזון".
ושבע דנחמתא:
"נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם" - (ישעיה מ', א'-כ"ו) - לפרשת ואתחנן
"וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה'; וַאדֹנָי, שְׁכֵחָנִי" - (ישעיה מ"ט, י"ד עד נ"א, ג') - לפרשת עקב
"עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה" - (ישעיה נ"ד, י"א עד נ"ה, ה') - לפרשת ראה
"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מְנַחֶמְכֶם" - (ישעיה נ"א, י"ב עד נ"ב, י"ב) - לפרשת שופטים
"רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה" - (ישעיה נ"ד, א'-י') - לפרשת כי תצא
"קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד ה', עָלַיִךְ זָרָח" - (ישעיה ס', א'-כ"ב) - לפרשת כי תבוא
"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי" - (ישעיה ס"א, י' עד ס"ג, ט') - לפרשת נצבים
ותרתי דתיובתא: בצום גדליה במנחה "דרשו" ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים "שובה"
תכלית הנחמה
עיקרה של הנחמה: דברי עידוד, ריצוי והרגעה, וניסיון להקל על האבל ועל הצער. כך היא הוראתו של השרש נח"ם במקרא כולו, אך בנבואותיו של ישעיהו המנחם אנו מוצאים גם הוראה של רחמים ושל גאולה: "כי נחם ה' עמו ועניו ירחם" (מט, יג); "כי נחם ה' ציון" / "נחם כל חרבותיה" (נא, ג); "כי נחם ה' עמו גאל ירושלם" (נב, ט); "כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם ובירושלם תנחמו" (סו, יג).
הצער והאבל במקרה דנן נוגעים לחורבן בית המקדש הראשון ולגלות בבל (נא, ג). הנבואות הללו מתארות את המצב העתידי שישרור בארץ ישראל לאחר גלות בבל, דהיינו במאות השישית והחמישית לפה"ס, תחת שלטון כורש מלך פרס. מקום חשוב בנבואות הללו תופסת ירושלים, המכונה בנבואות הללו: "ציון" (מא, כז; מו, יג; מט, יד ועוד); "ירושלם" (מ, ב; מד, ב, כו, כח ועוד); "עיר ה'" (ס, יד) ו"עיר הקדש" (מח, ב; נב, א).
בשאלת תכליתן של נבואות הנחמה כותב יצחק אברבנאל (פירושו לנביאים אחרונים, עמ' קצ): "שלא יתייאשו בגלותם מתוקף הצרות ומאורך הגלות". אברבנאל מפרט את הספקות שהיו בלב העם ושהצריכו את ריבוין של נבואות הנחמה: ישראל נתמעטו ונתדלדלו בגלות; חסרון המלכות; המחשבה שבגלל החטאים שחטאו, הם לא יזכו להיגאל, ושה' זנח אותם; אבדן העצמאות המדינית והיכולת הצבאית; ההימצאות תחת שלטון זר ותחושת ההשפלה והביזיון שבאיבוד הארץ. על פי נבואות הנחמה, העם עתיד להבין שהגלות לא הייתה פרי החלטה שרירותית של הקב"ה, ובעקבות זאת יצדיק עליו את הדין, שכן הגלות הייתה תקופה של מירוק עוונות. עם זאת מודגש, שהגאולה לירושלים תבוא משום שכבר נענשה דיה, ומן הצדק שהעונש ייפסק. בהתאם לכך מונה אברבנאל מספר ייעודים בנבואות הנחמה: נקמה באומות העולם על שהענישו את ישראל יותר מדיי והסרת שעבוד מלכויות; תשועת ישראל וגאולתם וקיבוץ גלויותיהם; הגאולה העתידית תהא כגאולת מצרים; חזרה בתשובה של החוטאים; חידוש המלוכה מבית דוד; אחדות העם; הכרת אומות העולם במלכות ה' ושלום אוניברסלי.