חודש אב

חודש אב הוא החודש החמישי לפי מנין החודשים העברי הקדום, שהתחיל בחודש ניסן, והחודש האחד עשר -לפי מנין החודשים העברי, המקובל בימינו, המתחיל בחודש תשרי. חודש אב הוא תמיד בן שלושים יום ומזלו אריה.

מקור השם

בתורה לא נזכר השם אב, ובאשורית הוא נקרא א-בו, ויש אומרים שהוא קיצור מן השם אבו סרני, שפירושו חודש היבולים או חודש הקנים. מנגד, יש שהסבירו שפירוש השם "אב" הוא אש- והוא מרמז על החום השורר בחודש זה.

על פי השם העברי דרשו כי שם החודש "אב" מסמל את הנחמה שעתידה להגיע לישראל לאחר החורבן הגדול שאירע בחודש זה. על דרך הדרש, יש שאמרו שמקור השם אב הוא משום שבעתיד, בגאולה הקרובה, יהפוך חודש זה להיות אב לכל שאר החודשים בן איש חי, הקדמה לפר' דברים שנה א.

חז"ל הוסיפו לשם החודש את השם מנחם על מנת לרמז על גאולה עתידית. אמנם, לא ברור מבחינה הלכתית האם השם מנחם מחליף את השם אב, או שיש לחבר את שניהם לשם "מנחם אב". לעניין הלכה, נוהגים בכתובות, בשטרות ובאגרות לכתוב חודש מנחם במקום אב גט פשוט סי' קכו, ויש שכותבים שניהם יחד: מנחם אב ערוך השלחן אבן העזר קכו טז. אבל בגט כותבים רק אב לחוד, שזהו שמו, ומנחם כותבים רק לשם נחמה (שם). האשכנזים אינם רגילים לכתוב מנחם לחוד, ולכן יש מפקפקים בכשרות הגט אם כתב מנחם בלבד, אבל אם כתב מנחם אב ודאי כשר בדיעבד (שם).

צום תשעה באב

ערך מורחב - צום תשעה באב

הבולט בצומות האבל על חרבן ירושלים נמצא בחודש זה- תשעה באב בו קרו לפי דברי המשנה במסכת תענית חמישה אסונות קשים. המשנה ראש השנה כא ב קובעת כי מכיוון שהתענית חלה בתחילת החודש, היה צורך בימי בית שני לשלוח שלוחי בי"ד מירושלים להודיע לבני הגולה את היום בו קידשו הסנהדרין את החודש. חודש אב הוא אחד מששה חודשים בהן יצאו השלוחים באופן זה.

כחלק מהאבלות על הצום המתקרב, נהגו להחמיר במנהגי האבלות של ימי בין המצרים וכינו ימים אלו בשם תשעת הימים.

מועדים מיוחדים בחודש

השבת שלפני ט' באב נקראת "שבתא דפורענותא" וגם "שבת חזון" על שם ההפטרה הפותחת במלים "חזון ישעיהו בן אמוץ". בדורות מאוחרים יותר שם החודש קיבל תוספת ונקרא "מנחם אב", על הנחמה המיוחלת אליה העם מצפים וכמו כן על שמו של משיח שעפ"י המסורת יקרא שמו מנחם ויוולד ביום תשעה באב.

שבת מרכזית נוספת בחודש, נקראת בשם "שבת נחמו" והיא השבת שבאה לאחר תשעה באב גם על שם המלים הראשונות הפותחות את ההפטרה מספר ישעיהו "נחמו נחמו עמי".

לאחר שבת זה מתחילים בבתי הכנסת לקרוא סדרה של שבע הפטרות נחמה מדי שבת עד ראש השנה, שבתות אלו מכונות "שבעה דנחתמא".

מועד מרכזי נוסף בחודש הוא יום ט"ו באב המסמל את החצי המנחם והמשמח בחודש, בו נשברים הדינים ומסתיימת למעשה תקופת הפורענות הגדולה של ימי החורבן. בט"ו באב גם כן קרו מספר ארועים אותם מציינת הגמרא במסכת בבלי תענית דף ל' ע"ב - הותרו השבטים להתחתן זה עם זה, כלומר מאותו יום יכל אדם משבט ראובן לישא אישה משבט יהודה ועוד דוגמאות נוספות המוזכרות בגמרא.

משנכנס אב ממעטין בשמחה

בשו"ע (תקנ,א) נפסק שמי שיש לו עסק עם גוי ישתמט ממנו בחודש אב, מפני רוע מזלם של ישראל. הפרשנים הקשו מדברי הגמרא ש"אין מזל לישראל" ומדוע עליהם לחוש לכך?

החתם סופר (או"ח קס) הסביר שעל אף שאין מזל לישראל- לגויים יש מזל. ממילא, עצת הגמרא לא לדון עם הגוי בחודש אב היא משום שבחודש זה מזלו של הגוי עולה. תשובה זו אף מדויקת מכך שהשו"ע לא פסק את הדין שיש לדון עם הגוי דווקא באדר, אלא רק שיש להימנע מלדון בחודש אב-משום מזלו של הגוי.