פרשני:בבלי:חולין ז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין ז ב

חברותא

חבטינהו את השעורים בנפה לנקותם, ולא הועיל. ועדיין לא אכל.
נקרינהו לשעורים בידיים לנקותן מאבנים ומפסולת, ועדיין לא אכל.
אמר להו רבי פנחס בן יאיר: דלמא השעורים, לא מעשרן?
עשרינהו לשעורים, ואכל מהם החמור.  36  אמר רבי פנחס: בהמה ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה במצות פדיון שבויים, ואתם מאכילין אותה טבלים?!

 36.  מקשה המהרש"א אמאי לא יועיל גבי החמור נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. ודבריו תמוהין, שהרי החמור אינו בעלים לעשרן, ועוד הרי בהמה הוא ואינו יכול לעשר ולא חל מעשרותיו בשום פנים. וכתב ה"אגרות משה", דמצוה למחוק קטע זה של המהרש"א, דודאי לא כתבו לקושיא זו מעולם, ותלמיד טועה הכניסו. הערות למסכת חולין מהגרי"ש אלישיב (כתב יד).
והיינו הא דאמרינן "בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן".
ומקשינן: ומי מיחייבא מאכל בהמה הנלקח מעם הארץ לעשרו משום דמאי?  37 

 37.  וליכא למימר שהיה טבל והבהמה ידעה מכך, ובודאי טבל נאסרה, דהרי לבהמה גופה ליכא איסור אכילה, אלא שאין הקדוש ברוך הוא מביא לבעליה תקלה על ידה, וכיון דלרבי פנחס היה הטבל ספק, היה לה לאכול. מהרש" א.
והתנן: הלוקח פירות מן עם הארץ שלא לצורך אכילה אלא לזרע, ולהאכיל לבהמה, וקמח לעבד בו עורות, ושמן לנר, ושמן לסוך בו את הכלים - פטור מהדמאי,  38  שהרי מן הדין יש לסמוך על כך שרוב עמי הארץ מעשרים הם, ורק רבנן הוא דגזור, ודוקא לאכילת אדם גזרו. וכיון שפירות דמאי שנלקחו לצורך אכילת בהמה פטורים מן המעשר, תקשי אמאי לא אכל החמור?

 38.  אבל טבל ודאי אסור בכל אלו, שכל הנאה של כילוי אסורה בו.
ומשנינן: התם, הא אתמר עלה דההיא מתניתין: אמר רבי יוחנן: לא שנו דפטור מדמאי, אלא שלקחן מעם הארץ מתחלה לשם אכילת בהמה.
אבל, אם לקחן מתחלה לשם אכילת אדם, ואחר כך נמלך עליהם להאכילם לבהמה, חייב לעשר.
וראיה לרבי יוחנן: והתניא, הלוקח פירות דמאי מן השוק לאכילה, ונמלך עליהם לשנותם למאכל בהמה, הרי זה לא יתן לא לפני בהמתו, ולא לפני בהמת חברו, אלא אם כן עישר. והנך שעורים שנתנום לפני החמור, לקחום מתחלה לאדם, ומשום הכי לא אכל.
שמע רבי שבא רבי פנחס, נפק לאפיה. אמר ליה: אם רצונך הוא, סעוד אצלי.
אמר לו רבי פנחס: הן!
צהבו פניו של רבי מתוך שמחה, מפני שלא היה רגיל רבי פנחס ליהנות משל אחרים.
אמר לו רבי פנחס לרבי: כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני? לא כן הוא. שהרי ישראל קדושים הן. וודאי ראויים הם ליהנות מהם. אבל, זה שאין דרכי ליהנות מהם, הוא משום שיש מי שרוצה להנות אחרים משלו, ואין לו יכולת לכך, ואיני רוצה להכביד עליו. ויש מי שיש לו יכולת בידו, ואינו רוצה בכך, ואף על פי שקורא לי לסעוד אצלו, בלבו אינו חפץ. וממנו איני רוצה להנות משום דכתיב (משלי כג) "אל תלחם את לחם רע עין, ואל תתאו למטעמותיו. כי כמו שער בנפשו, כן הוא. אכול ושתה יאמר לך, ולבו בל עמך".  39 

 39.  ופירושו: "אל תלחם", כלומר "אל תסעוד", שלחם לשון סעודה הוא. ו"כמו שער בנפשו", כאילו אתה פותח שער בנפשו כשתאכל אצלו. ויש אומרים לשון מרירות הוא. כמו "כתאנים השוערים". לשון שערוריה (רש"י ירמיה). כלומר, שאתה מצערו בכך. ואפילו הכי קרי להו "קדושים" שסוף סוף נותן מפני הבושה. תוס'.
ואסיק רבי פנחס לדבריו: אבל אתה, רוצה אתה באמת להנות אותי. וגם יש לך יכולת בידך! שהרי רבי עשיר מופלג היה.
והמשיך רבי פנחס בן יאיר, ואמר: מיהא השתא, מסרהיבנא (ממהר אני), דבמלתא דמצוה של פדיון שבויים קא טרחנא, ואין לי פנאי לסעוד.
אבל, כי הדרנא לשוב מהמצוה, אתינא, ועיילנא לגבך.
כי אתא רבי פנחס בחזרתו מפדיון השבויים למקומו של רבי, איתרמי דעל בההוא פיתחא של בית רבי, דהוו קיימין ביה באותו פתח כודנייתא חוורתא (פרדות לבנות) של רבי.
אמר רבי פנחס: מלאך המות בביתו של זה, ואני אסעוד אצלו?! שפרדות אלו כשהן בועטות באדם מכתן קשה ואינה מתרפאת, כמבואר להלן.
שמע רבי דברי רבי פנחס, נפק לאפיה. אמר ליה: מזבנינא להו לפרדות.
אמר ליה רבי פנחס: כי היכי דאסור לך להחזיקן, כן אסור לאחרים, דכתיב "ולפני עור לא תתן מכשול" הלכך, אסור לך למוכרם.  40 

 40.  וכן אסור למכרם לגויים, מפני שאין מוכרים להם בהמה גסה. רש"י. ומקשים על רש"י, דהא איתא במסכת עבודה זרה שעל ידי סרסור מותר למכור בהמה גסה לגוי, כי הא דאסור למכור בהמה גסה לגוי הוא משום שמא ימכור לו בערב שבת סמוך לשבת, וירצה הגוי לנסותו, ויהיה כבר שבת ויהיה עליו משא, ותשמע הבהמה קולו של המוכר הישראל שמכירו, ותלך מחמתו, ונמצא מחמר בשבת. אבל כשהסרסור מטפל במכירתו, אין חשש זה. ומתרץ הגאון ר' יהושע לייב דיסקין, דתנן בע"ז שם שאסור להעמיד בהמה בפונדק של גויים משום שחשודים על הרביעה, ומקשה הגמרא אם כן, איך מוכרים להם בהמה, הא יש בזה משום לפני עור שמכשילם ברביעה, ומשני, שאינם רובעים בהמת עצמם, משום שבהמה שנרבעה אינה יכולה להתעבר עוד, ומשום הפסד ממונם אינם רובעים. ולכן, כאן שמדובר בפרדות שאינן יולדות, הרי חזר החשד ונמצא שאסור למכור אלו כלל לגוי, ואף ע"י סרסור דליכא משום נסיוני ומחמר בשבת, גם אסור, כי כאן אסור משום לפני עור מצד רביעה. הערות למסכת חולין מהגרי"ש אלישיב (כתב יד).
אמר ליה: מפקרנא להו! ואשלחן ליערות דעלמא להפקר.
אמר ליה רבי פנחס: כל שכן שאסור לעשות כן. דהא מפשת היזקא דידהו. כי מתוך שאינן נשמרות הרי הן מזיקות יותר.
אמר ליה: עקרנא להו שלא יוכלו לבעוט.  41  אמר ליה רבי פנחס: גם זה אסור, משום דאיכא איסור צער בעלי חיים.

 41.  וליתא בזה משום "בל תשחית" מאחר שעדיין יהיו ראויות לדישה.
אמר ליה: קטילנא להו!
אמר ליה: איכא איסור משום "בל תשחית!"
הוה רבי קא מבתש ביה (הפציר בו) טובא, שבכל זאת יסעוד אצלו, ולא נענה לו.
גבה טורא בינייהו, כאילו התרומם הר גבוה ביניהם, והבדילן.  42  כלומר, גרם הדבר שנתרחקו זה מזה.

 42.  הירושלמי אומר שהיה עמוד אש ביניהם, ועל כך בכה רבי, שאם בעולם הזה הוא אינו יכול להיות במחיצתו של רבי פנחס בן יאיר, כל שכן בעולם הבא.
בכה רבי, ואמר: מה בחייהן של צדיקים כך עוזר הקדוש ברוך הוא בידם שלא יעברו על דעתם, כמו כאן, שסובב הקב"ה שיכנס רבי פנחס דוקא בפתח זה ויראה את הפרדות ויפרוש ממני, כדי שלא יעבור על דעתו הראשונה שלא ליהנות מאחרים, במיתתן, שאז הם יותר גדולים, על אחת כמה וכמה שמתמלא כל רצונם.
דאמר רבי חמא בר חנינא: גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן. שנאמר "ויהי הם קוברים איש, והנה ראו את הגדוד, וישליכו את האיש בקבר אלישע, וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי, ויקם על רגליו".
שאלישע בחייו כשרצה להחיות את בן השונמית, הוצרך לשים פיו על פיו ועיניו על עיניו ולבקש רחמים, ואילו לאחר מותו, בנגיעה בעלמא החיה את המת.
אמר ליה רב פפא לאביי: ומאי ראיה? ודלמא לאו מכוחו של אלישע הוי, אלא זכה לכך בשביל לקיומי ביה ברכתא דאליהו. כדכתיב שביקש אלישע ממנו: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", והשיבו: "אם תראה אותי לקח מאתך יהי לך כן". ואליהו החיה מת אחד, והוא בן הצרפית. ואלישע החיה בחייו את בן השונמית. ובשביל שתתקיים בו הברכה של "פי שניים" היה צריך להחיות עוד מת אחד. וזכותא דאליהו היא, כי אי אפשר שלא תתקיים ברכתו שהרי כתיב בצדיקים "ותגזור אומר ויקם לך". ואכתי מנלן ד"גדולים צדיקים במיתתן?"
אמר ליה אביי: אי הכי, דמשום ברכתו של אליהו היה, תקשה היינו דתניא: הא דכתיב "ויקם על רגליו", על רגליו עמד, אבל לביתו לא הלך. אלא מיד לכשיצא מקבר אלישע, מת שוב. וכל מה שהחייהו אלישע היה רק בשביל לסלקו מאצלו. ואי כדבריך, שהוא משום ברכת אליהו, הרי היה צריך להחיותו ממש, כמו שהחיה אליהו את בן הצרפית. דבלא זה לא מיקיים "פי שניים".
אלא, בהכרח, דבזכות אלישע היה. ושפיר מוכח ד"גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן".
ומקשינן: מאחר דאמרת דבהך עובדא לא איקיים ברכת אליהו, אלא במה איקיים?
ומשנינן: כדאמר רבי יוחנן, שריפא אלישע את צרעת נעמן. שהצרעת היא שקולה כמת. שנאמר אצל אהרן כאשר ביקש למשה שיתפלל על מרים שתרפא מצרעתה, ואמר: "אל נא תהי כמת". ובהכי איקיים "פי שניים", שהחיה את בן השונמית, וריפא את נעמן מצרעתו.
אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן של כודנייתא חיוורתא "ימים"?  43 

 43.  כדכתיב "אשר מצא את היימים במדבר" ובתרגום יונתן "כודנייתא".
מפני שאימתם מוטלת על הבריות.
דאמר רבי חנינא (שהיה רופא): מימי לא שאלני אדם רפואה על מכת פרידה לבנה שהיתה בו, וחיה. והניחה הגמרא עתה ש"חיה" הכונה היא שלא חי האדם המוכה.
ותמהינן: והא קחזינא דאף מי שיש לו מכה זו, דחיי?
ומשנינן: לא אאדם קאי. אלא אימא "מעולם לא שאלני אדם על מכת פרידה לבנה וחיית (ונרפאת) המכה".
ושוב מקשינן: והא קחזינא דמיתסי מכה של פרדות לבנות?
ומשנינן: פרדות דחיוורן ריש כרעייהו, עליהן קא אמרינן דלא נרפאת מכתן.
הא דכתיב "אין עוד מלבדו", אמר רבי חנינא: ואפילו כשפים. שאף הם אינם מלבדו. כלומר, שלא מדעתו. שאם אין גזירה מלפניו, אין מרעים הכשפים לאדם.
ההיא איתתא, דהות קא מהדרא למישקל עפרא מתותיה כרעיה דרבי חנינא, וטרחה לעשות זאת באופן שלא יבין מעשיה. וכוונתה היתה להמיתו בכשפים.
אמר לה: שקולי עפר כאוות נפשך, כי בין כך לא מסתייעא מילתיך לכשף אותי, שהרי "אין עוד מלבדו" כתיב, וכדדריש לעיל.
ומקשינן: והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן "כשפים"? משום שכאילו "מכחישין" פמליא של מעלה. שאף על פי שלא גזרו על אדם שימות, הכשפים ממיתין אותו. ואיך הקל בזה רבי חנינא?  44 

 44.  עיין חינוך מצוה סב, ויד רמה סנהדרין סז ב.
ומשנינן: שאני רבי חנינא דנפישא שרבים זכותיה, ולכך אין הכשפים מזיקים לו.
ואמר רבי חנינא: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין (גוזרים) עליו מלמעלה. שנאמר "מה' מצעדי גבר כוננו". וכן כתיב "אדם מה יבין דרכו". שכל מה שעושה האדם לא מבינתו הוא, אלא משמים מכוונים דרכו.
אמר רבי אלעזר: דם ניקוף (שנוקף אדם רגלו באבן ונפצע ומוציא דם), מרצה עליו לכפר בו כדם עולה.
אמר רבא: הא דרבי אלעזר מיירי שנוקף באצבע גודל של רגל ימין, שבה הוא נוקף ביתר כח וצערו מרובה. ומיירי בניקוף שני, קודם שנתרפאה מכתו מהניקוף הראשון, שגם זה מוסיף לכאבו. והוא מרצה דוקא כשאירע לו כן בזמן דקאזיל לדבר מצוה.
אמרו עליו על רבי פנחס בן יאיר: מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו.

דרשני המקוצר