הר הבית

מודל בית המקדש - מלאכת יד של מיכאל אוסניס מקדומים

הר הבית הוא הר המוריה, הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים. על ההר נבנו בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך ובית המקדש השני על ידי זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק. בשנת (70 לספירה) נחרב בית המקדש על ידי הרומאים ומאז הוא עומד בשממנו. בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, שוחרר ההר על-ידי צבא הגנה לישראל. לפי החלטת ממשלת ישראל הוא הופקד בידי הערבים. היהודים מורשים לעלות להר במגבלות שנקבעות על ידי המשטרה במקום, כמו כן הרבנות ממליצה ליהודים שלא לעלות אך יש קבוצת רבנים שמתירה לעלות תוך כדי הקפדה על כללי ההלכה במקום.

הר הבית נכבש על דוד המלך בשנת ב"א תתצ"ט (2,891 לבריאת העולם. עליה נבנו את בתי המקדש. הבית נחרב בתשעה באב . מאז עם ישראל שאף לשוב לציון ושלוש פעמים ביום הוא מתפלל:"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" ובסיום כל סעודה הוא מברך: "וְתִבְנֶה יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ: בָּרוּךְ אַתָּה ה', בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם". ובכל הזדמנות היהודי מצפה לשיבה לציון. לפי-כך הוא נשבע: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. ותִּדְבַּק לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי: אִם-לֹא אַעֲלֶה, אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" ([[ספר תהילים]], קל"ז,ה'-ו').

קדושת הר הבית מתחלקת לשני חלקים: הר הבית והעזרה של המקדש. קדושת העזרה היא קדושת מחנה שכינה ואילו קדושת הר הבית היא קדושת מחנה לוויה.

תיאור ההר

שטחו של ההר מתואר במשנה:"הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, רבו מן הדרום, שני לו מן המזרח, שלישי לו מן הצפון, מעוטו מן המערב. מקום שהיה רב מדתו, שם היה רב תשמישו" ^[1]. דהיינו ריבוע, אלא שבתוך השטח הזה היה כידוע את בית המקדש, אז המשנה מונה איפה היה פנוי ממקדש והיה רק הר הבית, וזה מה שאומרת שבצידו הדרומי היה את השטח הפנוי הגדול ביותר, כנראה בגלל שזו הייתה הכניסה של הציבור להר הבית (שם היו שני שערים, בניגוד לשאר הצדדים שהיה שער אחד).

תאור סביבתו : ה"סורג", "המעלות" ו"פתחים והשערים"- אף הוא מובאים במסכת:

• בחלק המקיף את בית המקדש מוצב הסורג - "גבוה עשרה טפחים. ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון. חזרו וגדרום, וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות. לפנים ממנו, החיל עשר אמות.
• לעלייה אל במת ההר היו ושתים עשרה מעלות - "רום המעלה חצי אמה, ושלחה חצי אמה. כל המעלות שהיו שם, רום מעלה חצי אמה, ושלחה חצי אמה, חוץ משל אולם."
• בהר היו הפתחים והשערים - "גבהן עשרים אמה, ורחבן עשר אמות, חוץ משל אולם. כל הפתחים שהיו שם, היו להן דלתות, חוץ משל אולם.כל השערים שהיו שם, היו להן שקופות, חוץ משער טדי, שהיו שם שתי אבנים מטות זו על גב זו. כל השערים שהיו שם, נשתנו להיות של זהב, חוץ משער ניקנור, מפני שנעשה בהן נס. ויש אומרים, מפני שנחשתן מצהיב."^[2]

הכתליםמסביב להר לא היו שווים. הכותל למזרח, לכיוון הר הזיתים היה נמוך, כדי שהכוהן הגדול יוכל לצפות אל ההר בעת הכנת אפר הפרה האדומה. ןכך מובא במשנה :"כל הכתלים שהיו שם, היו גבוהים, חוץ מכתל המזרחי, שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה, ומתכון ורואה בפתחו של היכל בשעת הזאת הדם." ^[3]

עזרת הנשים

בהר הבית היה אזור שכונה "עזרת נשים". היה זה אזור שהיה פתוח לציבור: חלקו התחתון לגברים וחלקו העליון לנשים. וכך התארו במשנה: "עזרת הנשים היתה ארך מאה ושלשים וחמש על רחב מאה ושלשים וחמש. וארבע לשכות היו בארבע מקצעותיה, של ארבעים ארבעים אמה. ולא היו מקרות (תקרה)."

בעזרת הנשים היו הלשכות הבאות:

• לשכת הנזירים - בה הנזירין היו מבשלין את שלמיהן, ומגלחין את שערן, ומשלחים תחת הדור.
• לשכת העצים - במקום זה, הכהנים, בעלי מומין היו מתליעין העצים:"וכל עץ שנמצא בו תולעת, פסול מעל גבי המזבח.^[4]
• לשכת מצורעים.
• "מערבית דרומית, אמר רבי אליעזר בן יעקב, שכחתי מה היתה משמשת. אבא שאול אומר, שם היו נותנין יין ושמן, היא היתה נקראת לשכת בית שמניה."

שמה של העזרה בא מהעובדה שהנשים יכלו לצפות בנעשה בה מלמעלה, כפי שמובא במשנה:" שהנשים רואות מלמעלן, והאנשים מלמטן, כדי שלא יהו מערבין".

עזרת ישראל

המרחב הגדול שהיה גלוי לציבור היה "עזרת ישראל" - " ששם הלוים נותנים כנורות ונבלים ומצלתים וכל כלי שיר."

מידותיה היו: מאה אמה ושלשים וחמש על רחב אחת עשרה. וכן עזרת כהנים היתה ארך מאה ושלשים וחמש על רחב אחת עשרה. וראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים...עזרת הכהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה. כל העזרה היתה ארך מאה ושמונים ושבע על רחב מאה ושלשים וחמש. ושלש עשרה השתחויות היו שם.

שערי העזרה היו:

• דרום סמוך למערב - שער העליון, שער הדלק, שער הבכורות, שער המים.^[5]
• צפון סמוך למערב - שער יכניה, שער הקרבן, שער הנשים, שער השיר. ^[6]
• מזרח - שער ניקנור.

ושני פשפשים היו לו, אחד מימינו ואחד משמאלו. ושנים במערב, לא היה להם שם.^[7]

מקום הר הבית בעיר העתיקה

שרידים מקוריים בהר הבית

מקור התמונות: ויקישיתוף

• שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר

  אבן השתיה - תרם:Msisson

• שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר

  הכתובת אל בית התקיעה התגלתה בכותל הדרום-מערבי של הר הבית - תרם:Talmoryair

• שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר

  הכתובת ביוונית

הר הבית בחורבנו

מקור התמונות: ויקישיתוף

• שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר

  מודל הר הבית - משוער למאה ה-7 - תרם:דניאל צבי

• שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר

  מבט מדרום - תרם:Thomazzo

• שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר

  החומה המזרחית - משמאל: מבנה שנבנה על ידי הערבים - תרם:Yaakov_Shoham

העליה להר בזמן הזה

במשך הדורות, יהודים עלו להר הבית. כך מתואר באליהו רבה שרבי צדוק ורבי נתן היו עולים להר הבית, וכן בתלמוד הירושלמי רבי פנחס סיפר שהחכמים היו חולצים נעליהם תחת המשקוף שבכניסה להר לצורך כניסה אליו. וכן במאה ה11 סלמון בן ירוחם מספר שיהודים ירושלים היו עולים להר. וכן ייתכן שהרמבם עלה להר. ועוד תיארו שהעלייה להר מותרת, או שיהודים עולים להר: המאירי, הרדבז, רבי אברהם בר חייא הנשיא, רבי יהונתן הכהן מלוניל, והאדמור מקלויזנבורג.

לאדם הטמא בטומאה היוצאת מגופו, כזב ונדה^[8],^[9] אסור להכנס להר הבית, ולכן יש פוסקים שכתבו שנכון להזהר שלא לתחוב את היד בין אבני הכותל, מכיון שהזב אסור בכניסה להר הבית ^[10] באיסור לא תעשה,^[11], ובעל קרי נחשב כזב לעניין זה,^[12] והאיסור חל גם על הכנסת היד לכותל, שיש האומרים שהיא איסור דאורייתא, ^[13] מפני שהיא הנקראת בלשון חז"ל "ביאה במקצת", ונפסק להלכה שביאה במקצת שמה ביאה, ויש חולקים כי הוא איסור מדרבנן והעונש הוא מכת מרדות^[14].

על טמא מת, היודע בוודאי שאינו טמא באחת מכל הטומאות הנ"ל, אין איסור להכנס להר הבית בכללותו,^[15] כי אם למקומות מסוימים בתוך הר הבית, אשר חלקם - מהחיל והלאה - אסור מדרבנן, ובחלקם כרוך בעונש^[16] כרת.^[17]

אך מכיון שהיום אין אנו יודעים את המקומות במדויק, ישנה מחלוקת גדולה בין הפוסקים האם בימינו, מותרת הכניסה להר הבית. לפי כמה ראשונים פקעה קדושת ההר, ואפשר לעלות בלי צורך להיטהר. וכן יש אומרים שמדין כיבוש מותר לעלות לכל שטחי ההר בלי צורך להיטהר. בנוסף בימינו התאפשר לערוך מדידות בהר, ואף שיש עוד שיטות דחוקות, כמעט מוסכם היום שהאבן שבמרכז כיפת הסלע היא אבן השתייה. עפ זה אפשר למדוד את השטחים האסורים, שהם כ5% מההר, ולהחמיר ולאפשר כניסה רק לשאר השטחים המותרים. אעפכ, הרב קוק ובנו הרצי"ה החמירו לאסור את הכניסה לכל שטחי ההר, וכן הרב אברהם שפירא, , הרב עובדיה יוסף, מהרי"ל דיסיקין, הרב יעקב עדס^[18] ועוד. לעומתם, הרב צבי הירש קלישר, הרב שלמה גורן, הרב דוב ליאור, הרב ישראל אריאל, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', הרב יצחק שילת ועוד, מתירים ומעודדים את העליה להר.

הערות שוליים