בת יפתח

בת יפתח הייתה בתו היחידה של יפתח הגלעדי, השופט התשיעי בספר שופטים. בת יפתח מוזכרת לאחר נצחונו של יפתח על בני עמון, כאשר היא יוצאת לקראתו מביתו. לפני שיפתח יצא לקרב הוא נדר כי הוא יעלה לה' לעולה את הראשון שיוצא מפתח ביתו, ולאחר שבתו יפתח יוצאת לקראתו הוא נאלץ לקיים את נדרו בבתו. הפרשנים נחלקו האם הוא העלה אותה ממש לעולה, או שרק "הקדיש" אותה לחיי פרישות בהרים כאשר היא נשארה לחיות שם ברווקותה. במדרשים, חז"ל התייחסו באופן שלילי למעשהו של יפתח וקבעו כי הוא לא התיר את נדרו משום יהירותו, וכן שטעה בהבנת הנדר משום שלא היה בן תורה.

נדרו של יפתח

יפתח יצא בראש עם ישראל למלחמה בבני עמון. לפני צאתו למלחמה נדר ל-ה': "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה" (שופטים יא, ל-לא). כשחזר יפתח אל ביתו, יצאה לקראתו בתו היחידה בתופים ובמחולות, בשמחת הניצחון.

יפתח קרע את בגדיו כשראה אותה, ואמר שהוא נדר נדר ל-ה', ולא יוכל לשוב בו ממנו. בתו השיבה, שאם נדר - אין ברירה, והוא חייב לקיים את נדרו, אך בקשה שיתן לה שני חודשים להיות עם חברותיה, ואז יעשה לה את מה שנדר. לאחר שהלכה עם חברותיה, ובכתה איתן על ההרים במשך חודשיים, שבה אל אביה, והוא קיים בה את נדרו. ומוסיף המקרא, שמאז הולכות בנות ישראל לתנות לבת יפתח ארבעה ימים בשנה.

פירוש נדרו של יפתח

הקרבה לעולה

חז"ל תענית ד א פירשו את נדרו של יפתח כפשוטו וקבעו כי יפתח אכן הקריב את ביתו לעולה כפי שהתחייב בנדר. לדברי חז"ל יפתח ביקש מהקב"ה בנדרו בקשה בדרך לא ראויה שעלולה הייתה להשתמע גם לקורבן חיה וגם לקורבן אדם, והקב"ה אכן בחר לענות לו שלא כהוגן וזימן לו את ביתו כעונש "אמר רבי יונתן שלשה שאלו שלא כהוגן לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן...יפתח הגלעדי דכתיב 'והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי' יכול אפילו דבר טמא?! השיבו שלא כהוגן נזדמנה לו בתו".

גם הרמב"ן (ויקרא כז, כט) פירש כשיטת חז"ל והתנגד לדברי המפרשים כי בת יפתח לא הוקרבה אלא רק נאלצה לחיות חיי פרישות בהרים. הרמב"ן מקשה כי אם יפתח לא התכוון להעלות את בתו לעולה, אלא שתהיה מוקדשת לעבודת ה' כמו שמואל, בתו לא היתה צריכה להיות פרושה ולא להינשא לאיש, אלא הייתה יכולה להינשא ולעבוד את ה', כמו שמואל, שהיה קודש לה', ואף על פי כן נשא אשה והוליד ילדים. כמו כן, הוא טען כי אין ביד האדם להדיר את בנו או את בתו שיהיו פרושים, כפי שאין בידו להעלותם לעולה, וממילא אין לפרש כך. הוא גם הקשה על מנהגם של בנות ישראל לבוא לבקר את בת יפתח פעם בשנה שהרי אם בת יפתח עבדה את ה' בטהרה ולא נישאה לאיש, נראה כאילו היא מצטערת על כך שהיא הופרשה לעבודת ה' ולא ייתכן שנהגו בנות ישראל לבכות על פרישתה לעבודת ה'.

חיי פרישות

מנגד, חלק גדול מן פרשני המקרא פירשו בדרך אחרת את הפסוקים וקבעו כי יפתח לא הקריב את ביתו לעולה אלא רק הפריש אותה לה' לחיי פרישות בהרים. הרד"ק מביא את פירושו של אביו כי יש לפרש את נדרו של יפתח כנדר כפול. לפירושו, כאשר יפתח נודר כי "וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה"- הוא למעשה מתכוון לשתי אפשרויות שונות: במידה ומדובר בחיה הרי שהוא יעלה לעולה, ובמידה ומדובר באדם הרי שרק "יהיה לה'". ממילא, יפתח התכוון שמי שייצא מביתו יוקדש לה'- אם זו תהיה בהמה הראויה להקרבה היא תעלה לעולה, ואם יהיה מדובר באחד מעבדיו הרי שהוא יקדיש אותו לעבודת ה'.

בפירוש זה הו' של "והעליתיהו" מפורשת כ"או" כלומר, או שיהיה לה' אם מדובר באדם או שיעלה לעולה, בדומה לפסוק "מכה אביו ואימו מות יומת" כאשר אין הכוונה בפסוק שרק מי שמכה גם את אביו וגם את אימו יומת, אלא הו' מתפרשת בתור או אביו או אימו. בדרכו של הרד"ק הלכו פרשנים רבים כגון המלבי"ם, המצודות ציון, האבן עזרא ועוד. האברבנאל‏^[1] הסביר גם הוא באופן זה והוסיף כי פרישותה של בת יפתח לא הייתה רק מנישואים אלא גם מכל אדם.

הוכחה לפירוש זה ניתן למצוא מקיום הנדר על ידי יפתח, כאשר בפסוקים לא נאמר כי יפתח העלה אותה לעולה אלא רק "וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ" ממנו משמע שעיקר הנדר הוא בהישארותה ברווקותה. גם בכיה של בת יפתח היה בעיקר על עניין זה כאשר היא מבקשת מאביה "וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי" ולא נשמע שמדובר על עונש מוות.

גם מדברי הנדר עצמו ניתן להוכיח כדברי הרד"ק. דבריו של יפתח על הקרבת מי "אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי" נשמעת כמתייחסת לאדם. רק בני אדם יוצאים לקראת אדם אחר (כגון "וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ" על אהרון), כאשר חיה חסרת דעת לא יוצאת לקראת אדם מסוים. בנוסף, הנדר בנוי באופן כפול כך שכל חלק של המשפט מופיע פעמיים: "וְהָיָה הַיּוֹצֵא" וכן "אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי" וממילא ניתן לשער כי גם סוף הנדר "וְהָיָה לַה'" מקביל לאפשרות השניה שהיא "וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה".

התוקף ההלכתי של נדרו של יפתח

מדברי בתו של יפתח נראה כי היא הבינה שהנדר יכול לחול גם עליה, אך עדיין לא ברור כיצד יכול יפתח לנדור נדר על בתו שאיננה ברשותו? הרי על אף שאדם יכול לנדור להקריב את בהמתו שהיא רכושו, כיצד הוא יכול לנדור דבר הקשור לאדם אחר?

במדרש בראשית רבה ס ג מובאים דברי רבי יוחנן וריש לקיש שסברו שאכן נדרו של יפתח לא חל, והם חולקים האם היה עליו לשלם הקדש דמים (שווי ממוני) לבית המקדש בעקבות נדר זה או שהוא אף לא היה חייב לשלם שווי ממוני זה.

הרמב"ן‏^[2] מסביר כי אכן מצד ההלכה לא היה תוקף לנדרו של יפתח, אך יפתח חשב בטעות שבתור מנהיג העם יש לו דין אחר וכשם שהמלך יכול להחרים אנשים מתוך הקהל ואף להרוג אנשים שעוברים על חרם זה- כך חשב יפתח בטעות כי נדרו חל על בתו למרות שהיה יכול רק לשלם שווי כספי בשביל לקיים את נדרו: "וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים, או העובר על חרמו חייב מיתה...יחול הנדר ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם... אבל לחול הנדר לעשות עולה מִדָבָר שאין ראוי לה' - חס וחלילה" פירושו של הרמב"ן ממשיך גם את דברי המדרש כי "יפתח מפני שלא היה בן תורה איבד את בתו"‏^[3].

סוף ימיה

לאחר החודשיים בה התענה בת יפתח יחד עם רעותיה, היא חזרה אל אביה והוא עשה לה את נדרו "וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה".

הרד"ק, בהמשך לפירושו כי בת יפתח לא הוקרבה, הסביר כי יפתח "עשה לה בית והכניסה שם והיתה שם פרושה מבני אדם ומדרכי העולם". אמנם, החוק והמנהג שתיקנו לעצמן בנות ישראל היה לבוא לבקר אותה פעם בשנה למשך ארבעה ימים על מנת לקונן יחד איתה על בתוליה. האברבנאל בפירושו מוסיף כי מסיפורה של בת יפתח למדו הגויים לעשות מנזרים לנשים "למדו אומת אדום לעשות בתי פרישות (קליסט"ר) לנשים שיכנסו שמה ולא יצאו משם כל ימיהם ולא יראו איש בעוד בחיים חיותם".

האם היה ניתן להתיר את הנדר?

יפתח קבע נחרצות כי לנדרו אין הפרה, "וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב", על אף שבאופן פשוט, מדיני נדרים הידועים לנו מפרשת מטות, עולה שניתן להפר נדרים רבים בעזרת עריכת הפרת נדרים. במדרש, מוסבר הדבר כי "יפתח מפני שלא היה בן תורה איבד את בתו"- שלא ידע שבאפשרותו לבטל את נדרו וסירב להצעת ביתו להפרה זו.

במדרש, מובא דו-שיח ארוך בין יפתח לבתו, שמסמל את הנימוקים כנגד התעקשותו של יפתח לקיים את נדרו - "אמרה לו בתו: "אבי, שמא כתיב בתורה שיקריבו נפשות בניהם על גבי המזבח? והלא כתיב, אדם כי יקריב מכם קרבן לה' - מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, (ויקרא א, ב), מן הבהמה ולא מן בני אדם!

אמר לה: בתי, נדרתי "והיה היוצא מדלתי ביתי והעליתהו עולה.

אמרה לו: יעקב אבינו, שנדר "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כב), ונתן לו הקב"ה שנים עשר שבטים, שמא הקריב אחד מהם?‏^[4]

כל הדברים האלה אמרה לו, ולא שמע אליה. אמרה לו: "הניחני, ואלך אצל בית דין, שמא אחד מהם ימצא פתח לדבריך. הלכה אצלם ולא מצאו פתח להתיר את נדרו".

בנוסף, תוקף המדרש, מדוע לא הלך יפתח אל פנחס, שהיה חי באותה תקופה, וביקש ממנו שיתיר את נדרו? ועונה המדרש כי מחמת שכל אחד רצה לשמור על כבודו- פנחס משום מעמדו ככהן גדול ויפתח כמנהיג לבסוף אבדה בת יפתח "פנחס אמר: 'אני כהן גדול בן כהן גדול אשפיל עצמי ואלך אצל עם הארץ?!', ויפתח אמר: "אני ראש שבטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט?!', מבין שניהם אבדה ההוא עלובה". המדרש מוסיף כי לבסוף גם יפתח וגם פנחס נענשו על מעשיהם- "ושניהם נתחייבו בדמיה, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקדש, יפתח נתפזרו עצמותיו". חז"ל דורשים על הפסוק "ויקבר בערי גלעד", כי יפתח לא נקבר במקום אחד אלא בכמה ערים מכיוון שלקה בשחין, וכשהיה שוהה במקום מסוים, היה נופל אחד מאבריו, ונקבר במקומו - וכשהולך למקום אחר, היה נופל ממנו איבר אחר, ונקבר במקומו.

קישורים חיצוניים

• שיעור על מעשה בת יפתח מאת הרב שמעון כהן

הערות שוליים