קן (קרבן)
|
|
קן הוא שמו של קרבן, הנמנה על מצוות עשה המצוות על בני ישראל בספר ויקרא. בתלמוד כינו את הקרבן של שתי תורים או שני בני יונה בתור קן. הקרבן הובא לבית המקדש בירושלים על-ידי : יולדת, זב [1] , מצורע [2] , נזיר [3] . קיימים גם קרבנות עוף נדבה [4] . עדות מוחשית לכך נמצאה בחפירות שנערכו מול החלק הדרומי של הכותל המערבי. באזור נמצאה רגל של כלי מאבן ועליה המילה בעברית: קרבן . תחת הכתובת צויירו - במהופך - שני ציפורים. מניחים כי באמצעותה הובא הקרבן לבית המקדש.
מצוות התורה
בפרשת צו מבוארת מצוה עשה (קס"ט) כי על היולדת להקריב קרבן במלאת ימי טהרה [5] , כאמור :"וְאִם-לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי-תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה" [6] : העוף אחד בתור קרבן חטאת והעוף השני בתור קרבן עולה.
לא רק היולדת חייבת במצוות הקרבת ה"קן". בספר ויקרא מובאים מקרים נוספים:
- אדם שהיה עד למעשה וסירב לתת עדות, שנאמר: "וְנֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם-לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" רש"י מבאר: בדבר שהוא עד בו, שהשביעוהו שבועה שאם יודע לו בעדות, שיעיד לו.
- הנוגע בדבר טמא ורק בדיעבד הבחין בכך, שנאמר:"אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל-דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם "
- הנוגע בטמאת אדם:, אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם"
- המפר דברים שנשבע לעשות:" אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא-יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה". אפילו אם הכוונה לטובה: "או להיטיב - לעצמו, כגון אוכל ולא אוכל, אישן ולא אישן.
אם הוא מגלה כי עבר על אחד מהחטאיו לעיל:"וְהָיָה כִי-יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ". עכשיו יהיה עליו להביא קרבן עולה ויורד. לראשונה: " וְהֵבִיא אֶת-אֲשָׁמוֹ לַיהוָֹה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן-הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ-שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ. ואם אינו יכול : " וְאִם-לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת-אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ-שְׁנֵי בְנֵי-יוֹנָה לַה' אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה". וברירה אחרונה: " וְאִם-לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי-יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא-יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא-יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא" - במקום קן אפשר גם להקריב קרבן של מאפה.
ה"יום -יום" בימי בית שני
ירושלים בימי בית שני הייתה מלאה עולי רגל מהארץ ומהתפוצות. מי שהיה חייב בקרבן הקן, יכל לרכוש את העופות ליד בית המקדש. היו מביאים אותו בכל מיני כלים" בקערה, בסלסלה, בכלי חרס, בכלי מתכת או בכלי אבן שאינו מקבל טומאה. ייתכ, לפי המימצא הארכאולוגי שהיה חרוט על הכלי המילה "קרבן".
חשיבות רבה הייתה לזיהוי של העוף שיועד לחטאת, שדמה מותז על קיר המזבח וממצים את שיירי הדם על יסודו והיא נאכלת על-יד הכהנים. לעומת זאת העוף שיועדה לעולה נשרפת כולה על המזבח. מסכת קינים עוסקת במקרים שלא ידוע איזה גוזל נועד לקרבן חטאת ואיזה לקרבן עולה. שכן בקרבנות יש לכוון מראש למטרת ההקרבה. וכך מפורטים המקרים:
- קן סתומה - היא הקן שלא נקבע מראש איזה גוזל תוקצב לאיזה קרבן. אם אחד הגוזלים פרח מהקן או מת, יש לקחת זוג חדש של עופות "שהגוזל הפורח פסול, ופוסל אחד כנגדו" [7].
- שתי נשים...ופרח הגוזל מזו לזו - כל אחת מהן הביאה שתי קינים, סה"כ נמצאים 8 גוזלים. המשנה מסכמת כי כל אישה יכולה להקריב רק זוג אחד ואילן הזוג השני פסול בשל חשש שהתערבבו.
וכן ממשיכה המשנה בתאור המקרים בהם התערבו קינים של יותר משתי נשים.
הפקעת המחירים
המשנה מספר גם על הפקעת מחירי הקינים, כדלקמן: " מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינר זהב. אמר רבן שמעון בן גמליאל, המעון הזה, לא אלין הלילה, עד שיהו בדינרין. נכנס לבית דין ולימד, האישה שיש עליה חמש לידות ודאייות, חמש זיבות ודאייות--מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים; ואין השאר עליה חובה. ועמדו קינים בו ביום ברבעתיים" [8]. רבי עובדיה מברטנורה מפרש:"בשני דינרי זהב, דינר לכל קן" ודינר זהב הוא עשרים וחמישה דינרי כסף. שמעון בן גמליאל פסק שההלכה דורשת פחות קינים והמחירים ירדו מיד, לפי ברטנורה: "שני קינים בשני רבעי דינר בלבד".
ראו גם
לקריאה נוספת
- זאב ח.ארליך (ז'אבו), קן לציפור בין העולים (להר ולבית), ארץ מקרא - מקור ראשון , ב' ניסן תשס"ט
המאמר מביא מראי מקומות מספרות המחקר של ארץ ישראל