שמואל הקטן

שמואל הקטן היה תנא בדור השני. נקרא "הקטן" משום ענותנותו^{(דרוש מקור)}. לא נמסרה בשמו אף הלכה, וגם אין הרבה אגדות משמו, אבל בכל זאת התפרסם בזכות מידותיו.

מעשיו ושבחיו

מסופר (סנהדרין יא א) כי פעם אחת חכמים היו מסובים בעליה ביבנה, ויצאה בת קול מן השמים ואמרה: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי", ונתנו החכמים עיניהם בשמואל הקטן.

על ענוותנותו ניתן ללמוד מהסיפור המובא בגמרא (שם): "מעשה ברבן גמליאל שאמר: השכימו לי שבעה לעלייה (כדי לעבר את השנה, השכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות ירד! עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו: שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא הוא דעבד (ולא שמואל הקטן היה שעלה שלא ברשות, שהוא כן עלה ברשות, אלא משום בושתו של אותו חכם שעלה ללא זימון מראש אמר שמואל הקטן כי הוא עלה שלא ברשות)".

שמואל הקטן חיבר, על פי בקשתו של רבן גמליאל, את ברכת המינים בתפילת שמונה עשרה, אולם, פעם אחרת כשאר עבר לפני התיבה שכח את נוסח הברכה, ולא הצליח להיזכר במשך זמן רב, ואף על פי כן לא העבירו אותו מלהיות שליח ציבור (כאשר אדם רגיל היה מדלג על ברכה זו היו מעבירים אותו ושולחים אחר תחתיו, שמא הוא מין ובכוונה אינו אומרה), משום שלא חששו כי הוא מין, שהרי הוא בעצמו חיבר את הברכה, ואין חוששים שחזר בו ונהפך למין, יש אומרים מפני שקבלה בידינו שטוב לא נהפך לרע (אביי), ויש אומרים מפני שהתחיל את הברכה אבל שכח את ההמשך (רבא. ע"פ ברכות כ"ח ע"ב -כ"ט ע"א).

בשנת בצורת אחת, גזר תענית על הציבור, וביום התענית, החלו לרדת גשמים לפני הנץ החמה. חשבו העם כי זה סימן טוב, כמו הפסוק "טרם יקראו ואני אענה" (ישעיה סה כד), אך שמואל הקטן הסיבר להם כי אין זה סימן טוב אלא סימן רע, משל למה הדבר דומה? למלך שגזר על עבדו שלא יאכל, ואותו העבד דחק להיכנס למלך, אמר המלך: תנו לו לאכול ואל אשמע את קולו. בשנת בצורת אחרת, גזר תענית, ולאחר שקיעת החמה החלו לרדת גשמים, ושוב חשבו העם כי זה סימן ברכה, שה' שמע את תפילותיהם, ושוב הסביר להם שמואל הקטן כי אין זה סימן ברכה, אלא זה כמו עבד שבא לבקש שכרו מן המלך, ואמר המלך לעבדיו: המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער וז תתנו לו שכרו, אלא שבחו של הציבור הוא שתוך כדי התפילה יורדים גשמים ומנשבות רוחות (תענית כה א).

פטירתו והספדים

בשעת פטירתו התנבא על עשרת הרוגי מלכות ואמר: "שמעון וישמעאל לחרבא (רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע ימותו בחרב), ושאר כל עמא לביזא (ושאר העם לביזה), ועקן סגיאין יהוון אחרי דנה (וצרות רבות יהיו)" (מסכתות קטנות שמחות ח וסנהדרין יא א). כשנפטר, תלו את המפתחות שלו ואת פנקסו בארונו. מכיוון שנפטר בלא ילדי, הספידוהו רבן שמעון בן גמליאל השני ורבי אלעזר בן עזריה: "על זה נאה לבכות, ועל זה נאה להתאבל, כשהמלכים מתים מניחין כתריהן לבניהם, עשירים מתים ומניחין עושרם לבניהם, שמואל הקטן נטל כל חמודות של עולם והלך לו" (מסכת שמחות שם). כמו כן, הספידוהו: "הוי חסיד, הוי עניו, תלמידו של הלל" (סנהדרין שם).

מאמרותיו

• "העולם הזה דומה לגלגל עינו של האדם. לובן שבו- זה אוקיינוס, שמקיף את כל העולם. שחור שבו- זה העולם. קומט שבשחור- זה ירושלים, ופרצוף שבקומט- זה בית המקדש" (מסכתות קטנות דרך ארץ זוטא ט).
• "שמואל הקטן אומר:בנפל אויבך אל תשמח ובמכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו" (משנה אבות ד יט. מאמר זה הוא פסוק במשלי כד יז, אלא ששמואל הקטן אמרו, והובא כך במשנה מפני שהיה שגור על לשונו).