פאה נכרית

פאה נכרית, היא כיסוי ראש העשוי משיער אנושי טבעי או סינתטי.

עפ"י ההלכה נשים נשואות חייבות לכסות את ראשן לבל יראו שערותיהן. נחלקו הפוסקים האם הלכה זו מתקיימת ע"י כיסוי הראש בפאה נכרית היות ושער האשה מכוסה או שלבישת פאה נכרית אסורה ואין חילוק בין השער הטבעי של האשה לשער נכרי (- חיצוני) המונח על ראשה.

בזמנינו, בחלקים נרחבים מהיהדות החרדית בימינו, נוהגות הנשים לכסות את ראשן בפאה נכרית, עכ"פ בשבתות, במועדים ואירועים משמחים. מאידך, יש מחכמי זמנינו שאסרו זאת מכל וכל, יש שהתירו בהסתייגות, ויש שהמליצו דווקא על לבישת פאה והעדיפוה על כיסויי ראש אחרים.

לעִתים, יש ומייצרים פאה נכרית משיער שהוקרב לעבודה זרה. נחלקו פוסקי זמנינו אם בשל כך נאסרה הפאה בהנאה, כדין תקרובת עבודה זרה או שלא. שאלה נוספת שאלתה לדיון היא במקום שקיים ספק אם הפאה היא משערות שהוקרבו לעבודה זרה או שלא.

יסוד המחלוקת

הפוסק הראשון שהתיר פאה נכרית והעלה נדון זה על שולחן הפוסקים, היה הגאון הספרדי רבי יהושע בועז ברוך זצ"ל, שנולד בספרד בתקופת מרן רבי יוסף קארו זצ"ל, בשנת רל"ב לערך, ובהיותו אברך צעיר גלה בגירוש ספרד (שנת רנ"ב) לארץ איטליה. בגאונותו העצומה, חיבר בצעירותו את הפירושים החונים על דף הגמרא, אשר הם לעיניים לכל לומדי התלמוד, הלא הם "עין משפט נר מצוה" המציין לכל הלכה ברמב"ם ולכל מצוה בסמ"ג, פירוש "מסורת הש"ס" המציין היכן מופיעים דברים מקבילים במקום אחר בתלמוד, ושם הובאו גם הערותיו והגהותיו על הש"ס, ו"תורה אור" המציין מה מקורו של כל פסוק המובא בגמ'. וכל התורה היתה מונחת בכיסו, כמשה בדורו. ובספרו הגדול "שלטי הגיבורים" על הרי"ף, הביא את דברי הראשונים, וחידש מדעתו חידושי דינים בהלכה, ושם במסכת שבת (סד:) כתב באריכות להתיר מסברא לבישת פאה לנשים נשואות, והביא ראיה וסמך לזה מהגמ' שם ומהגמ' במסכת ברכות (כד.), והניף ידו שנית בהגהות עין משפט למסכת נזיר (כח:).

ובדורו לא חלק עליו איש, ולא מצינו אף אחד מגדולי הדור ההוא שערער על מנהג הנשים לצאת בפאה נכרית. ובאותו הזמן, לפני כחמש מאות שנה, כבר רווח המנהג לצאת בפאה נכרית, כי הש"ג כתב "סמך לנשים היוצאות", ומשמע שהיו נשים רבות שנהגו כך בזמנו, ולכן ראה לנכון ליישב את מנהגן. ולאחר שהתפרסמו דברי הש"ג, נהגו כל הנשים הכשרות במדינתו לצאת בפאה נכרית, באופן שאין הבדל בין נשואה לבתולה, וכמו שהעיד הגאון רבי יעקב פארדו בספרו "אפי זוטרי" (על השו"ע אה"ע סי' כ"א ס"ק ט'. נדפס בשנת תקנ"ז), ובין דבריו כתב שם: "וכבר נתפשט המנהג בכל איטליה כדברי שלטי הגיבורים".

ורוב גדולי הדורות הבאים אחריו הסכימו עמו, מי בשתיקה ומי בפסק הלכה, כרמ"א שפסק כמותו ב"דרכי משה" סי' ש"ג, והביא דבריו בשו"ע סי' ע"ה, וגדולי מפרשי השו"ע והטור, הסמ"ע שפסק כמותו בספרו "פרישה" על הטור סי' ש"ג, וביאר את דבריו, והמג"א שהביא ראיה לדבריו בסי' ע"ה ודחה בתוקף את דברי החולקים. ואחריהם באו שאר הפוסקים החונים על השו"ע, ורובם פסקו להתיר בהלכה זו. ובכל דור ודור שהתעוררה בו הלכה זו, כתבו עוד ועוד פוסקים להתיר, עד המאספים לכל המחנה, משנה ברורה וכף החיים, ופוסקי דורנו, ובראשם נר המערבי סבא דמשפטים מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, ראב"ד ירושלים ורבה של יהדות מרוקו (כמאה ושלושים פוסקים המתירים פאה נכרית, מכל החוגים והעדות).

והיחידי שהביא בספרו דעה חולקת על ה"שלטי גיבורים", היה ה"באר שבע", שנולד כשמונים שנה אחר הש"ג (בשנת ש"י), וספרו התפרסם רק לאחר חמישים וחמש שנה מהדפסת הש"ג (בשנת שס"ט), ושם הביא את דברי מהר"י קצנלנבוגן שהיו בכת"י, ובהם חלק על הש"ג. ואף מהר"י קצנלנבוגן לא היה בן דורו של הש"ג, כיון שנולד כחמישים שנה אחריו, בשנת רפ"א (ראה הקדמת המהדיר ספר "י"ב דרשות" בהוצאת "מישור" תשנ"ז), וגם נפטר בשנת שנ"ז, כארבעים וחמש שנה אחר פטירת הש"ג (כמובא בספר "דעת קדושים" עמ' פ"ב), אלא היה בן דורו של הרמ"א (שאף הוא נולד כחמישים שנה אחר לידת הש"ג - בשנת ר"פ), ועמד עם הרמ"א בקשרי מכתבים. וספרו "י"ב דרשות" נדפס ארבעים שנה לאחר הדפסת ספר שלטי הגיבורים, בשנת שנ"ד (ונקרא גם בשם "דרשות מהר"י מינץ", ע"ש משפחת אמו - מינץ, אולם שם משפחתו היה קצנלנבוגן, וכפי שנהג לחתום את שמו, "שמואל יהודה קצנלנבוגן". וכך נכתב שמו לאורך ספרנו זה, כדי שלא לבלבל את הקורא עם רבי יהודה הלוי מינץ מפדואה, מגדולי רבני איטליה, בעל "שו"ת מהר"י מינץ", שייסד ועמד כחמישים שנה בראש הישיבה הגדולה באיטליה, והיה רבו של מהר"ם קצנלנבוגן מפדואה - אביו של מהר"י קצנלנבוגן המוזכר בספר זה).

ובתקופה של כמאה וחמישים שנה מהדפסת שו"ת באר שבע, שאז נודע הענין שיש חולק יחיד על דברי הגאון רבי יהושע בועז, עד שהצטרף אליו הגאון יעב"ץ (בספרו "מור וקציעה" שנדפס בשנת תקכ"א, ובשאר ספריו שנדפסו בתקופה ההיא), חיו פוסקים נוספים רבים שלא חלקו עליו, ומהם: המהר"ם מלובלין, השל"ה הקדוש, המהרש"א, הב"ח, המהר"ם שיף, הפר"ח, הש"ך, הט"ז, (ומדלא חלק על המג"א מוכח נמי דמודה לו), ועוד פוסקים רבים, לבד מכל הפוסקים שכתבו במפורש להתיר לבישת פאה נכרית כדעת הש"ג והוזכרו כאן בפרק א'. ונמצא א"כ שבמשך תקופה של כמאתיים שנה מהדפסת ספר "שלטי גיבורים" (בשנת שי"ד), היה ה"באר שבע" הפוסק היחיד שכתב בספרו תשובה הלכתית לאסור, מול המנהג של לבישת פאה נכרית שהיה נפוץ אז כנ"ל, ומול כל גדולי הדורות שהצטרפו לש"ג להתיר את הפאה, והפוסקים שהודו לו בשתיקה ולא יצאו לערער על מנהגן של בנות ישראל הכשרות.

וכל אלה ראו את דברי הש"ג על גליון הגמ' במסכת נזיר ועל הרי"ף במסכת שבת, ואת הרמ"א ב"דרכי משה" סי' ש"ג שהביא את דבריו להלכה, וגם מי מהם שלא הסכים להם בפירוש ולא פסק כש"ג, מדלא חלק עליו מוכח שפוסק כמותו, ורק היה פשוט לו ההיתר, ולא ראה צורך לכתבו (ודוקא האוסר צריך לגלות דעתו, ולמחות באלה שעושים איסור לשיטתו). ודוגמא לכך ניתן לראות בדברי הגאון רבי משה כרייף זצ"ל מתוניס: "ומיהו יש להבין כוונת הגליון [בעל השלטי גיבורים], מאיזה טעם הוה סלקא דעתך דאסור" (ספר באר משה למסכת נזיר כ"ח). וראה בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א' סי' מ"ח), שכתב בזה הלשון: "ידע מעלתו, מה שהנשים מקילין בפאה נכרית מגולה, אין זה דבר חדש אלא כבר היה לעולמים, כן נראה מפשט לשון הש"ג במסכת שבת ובמסכת נזיר, שכבר נהגו להקל משנים קדמוניות, טרם אשר שלטי הגבורים מצא להם ההיתר. ובא זה ולימד זכות על הנשים צדקניות שבאותו הדור, על פי ראיותיו. וכן נכון הדבר לעשות וללמד זכות על נשים כשרות, ובפרט בדורות הראשונים אשר מסרו נפשם על קדושת השם, ואילו היו בכלל עוברות על דת יהודית, גדולי הדור לא החרישו, ושרים לא היו עוצרים במילים ובשוטים, שלא תהיינה עוברות על דת". והגאון רבי יצחק אבולעפיא מדמשק כתב בשו"ת פני יצחק (חלק ו' סי' ו' - נדפס בשנת תרל"א): "מנהג דנדון דידן הוא קדמון מזה שנים רבות, יותר מארבע מאות שנה [היינו משנת רל"א - זמן לידתו המשוערת של הש"ג], והיו כמה רבנים מארי דאתרין ז"ל והיו רואים שכן נהגו ולא מיחו בידן כלל, וליכא למימר שגם המה בחכמתם טעו. וכסבורין היו דהוא מותר גמור, ולזה שתקו ולא מיחו, דחלילה לן לתלות בוקי סריקי בהו שטעו בדין ח"ו".

מקור הדין וטעמו של כיסוי הראש

בגמרא במסכת כתובות (ע"ב) מובא הדין שצריכה אשה לכסות את הראש: "תנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש". מהגמרא לא ברור מהו טעם כיסוי הראש, וגם בתורה לא נאמר מהו הטעם. כמו כן, משמע מהכתוב כי פנויות ונשואות חייבות שתיהן לכסות את הראש, ואין זה דין רק לנשואות (רמב"ם, שו"ע, ביאור הגר"א).

אין מקור לכך שטעם מצוות כיסוי הראש הוא משום צניעות, והשיער הוא פריצות. נהפוך הוא, מהרמב"ם משמע בפירוש ששיער אינו פריצות כלל (כי התיר לקרוא ק"ש כנגדו, ואסר לקרוא כנגד שאר איברים), וגם הגמ' עצמה נצרכה להביא פסוק מיוחד לאסור לקרוא קריאת שמע מול שיער שרגיל להיות מכוסה (כמובא ברא"ש בברכות שם), "שערך כעדר העיזים", ולא הסתפקה בעצם מצוות כיסוי הראש, וגם מזה מוכח שהטעם אינו כלל משום צניעות. ואם הטעם היה משום צניעות, לא היה שום היתר לרווקות ללכת ב"פריצות" ולגלות את שערותיהן.

לדעת רוב הפוסקים, גילוי ראש הוא גזירת הכתוב - ללא טעם, כמו שכתב הגאון רבי אהרן וירמש זצ"ל, רב ואב"ד בעיר מיץ, מתלמידיו הגדולים של בעל "שאגת אריה", בספרו "מאורי אור" (חלק "קן טהור" למסכת נדרים דף ל', וחלק "באר שבע" למסכת שבת דף ס"ד. נדפס בשנת תקע"ט): "וגם החוש מכחיש, דשיער אינו הרהור כגילוי שוק וקול זמר. והלא לא אסרו לקרות כנגד פנים יפות. אלא על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה, ואינו תימהון דוקא במחובר. וכמו בשיער אשה מונח לפניו, אינו כלום. וכמה דברים שלא נגלו טעמם... אלא טעמם ונימוקם עמם".

וכשאנחנו בכל זאת מחפשים טעם, הרי עיקר הטעם מובא בגמ' בעירובין (דף ק:), "עשר קללות נתקללה חוה, ואחת מהם עטופה כאבל", ופירש רש"י "בושה לצאת בראשה פרוע". מפתיע גם לראות מה שכתב הגאון רבי יוסף חיים, ה"בן איש חי", בעירובין שם, בספרו "בן יהוידע":

"כי אתא רב דימי אמר עטופה כאבל [פירוש, אחת הקללות שנתקללה חוה וכל הנשים, שעטופה כאבל ובושה לפרוע שיער ראשה]. ונראה לי בס"ד, כי הני אינם קללות גמורות, דכיסוי הראש יש כמה נשים דניחא להו ביה, כדי לעשות תכשיטין וקישוטין נאים בכיסוי הראש שלהם". מעניין שהבן איש חי לא הבין שעיקר הטעם הוא צניעות ולא קישוטים ותכשיטים נאים...

כמו כן, הטעם המובא ברש"י על הגמרא בכתובות (דף עב:), הוא שפריעת שיער היא ניוול לאשה, ולכן נצטוותה לכסות שערה. וע"פ טעם זה הסיק הרב יוסף משאש שכיום אין ניוול בגילוי שיער, ולכן מותר לגלותו. וחלק עליו בן דודו מרן הגר"ש משאש, ורוב הפוסקים.

וכתב ע"ז אחד הרבנים: "לעניות דעתי פשוט מאוד שלהלכה אסור לדון לפי טעם המצווה, אלא רק לפי גדריה ההלכתיים. כי אם הולכים לפי הטעמים של המצוות כל ההלכה נהרסת לגמרי. שהרי יש שאומרים, לא מבני תורה, שכיוון שכוונת התורה ששבת תהיה מנוחה, ובימיהם היה טורח להדליק אש, ולא היה מפריע למהלך החיים אם לא מדליקים, שרק לבישול וחימום אפשר להדליק לפני שבת, לכן אין לאסור בימינו חשמל ונסיעה במכונית וכיו"ב, שאין טרחה להדליק, וחסרונם מפריע למהלך החיים וזה היפך ממנוחה אלא עול והכבדה, ואין זו כוונת התורה לאסור באופן זה. יש כאלה שחושבים שמכירת חמץ, או שעון שבת, או היתר עסקה בריבית, או היתר מכירה בשביעית למי שסובר שהוא על פי הדין, או עירוב תחומין, הם לעקוף את כוונת התורה....

בחנוכה מכיוון שכוונת המצווה היא לפרסם את הנס, במקום נר נוכל להדליק זרקורים ולשים שלטים גדולים ומנגינות בראש חוצות. במקום מזוזה נוכל לשים על המשקוף מדבקה יפה שתזכיר לנו את ייחוד הבורא, וכך כמעט בכל עניין. אין צורך להאריך בדוגמאות עד כמה ההליכה אחרי מה שנדמה לנו שאנחנו מבינים את כוונת התורה היא שכחת התורה גמורה. במקום להחליט שאנו מבינים את כוונת התורה ולנהוג לפי זה, יש לנו להקשיב לתורה כיצד היא אומרת לנו לנהוג.

יש בתורה הלכות ויש חובות הלבבות, וגם חלק חובות הלבבות יש ללמוד אותו בעיון גדול כמו את חלק ההלכה, ולהקשיב גם בו מה כתוב ומה אומרים לנו. גם בחלק חובות הלבבות נדרש עמל התורה ככל גדריו ולפי דרכי הלימוד שהורו גדולי מוסרי התורה שבכל דור, וכפיפת אוזן והתלמדות, וגם בו אסור להחליט מה שנראה לפי דעתנו העצמית.

גם נבל ברשות התורה הוא עניין שיש ללמוד. יש מצוות קדושים תהיו, שבאה להורות על דברים שלא תמיד נכללים בפרטי הדין. וגם מצווה זו טעונה לימוד ועיון ועמל התורה ככל מצווה אחרת. וגם בה אסור ללכת לפי ההרגש הטבעי והדעה העצמית כמו בכל מצווה אחרת. ומה שאמרו שדעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה, נאמר גם על זה.

לפי עניות דעתי אחרי שבחלק מהקהילות נהגו גדולי הדור בפאה נוכרית ואף נשותיהם שלהם עצמם, גם בדור הקודם וגם בדור שלנו שהפאות כבר היו דומות מאוד לשיער אמיתי, אין לנו הקטנים כלל לדון בשאלה אם זה נגד כוונת התורה או דרכי הצניעות או קדושים תהיו וכל כיו"ב".

וגם אם נלך לפי הטעם שכתב רש"י, שכל ענין כסוי הראש בא למנוע ניוול, הרי לפי זה יש להתיר פאה, כמו שכתב הגאון הגדול רבי יצחק עבאדי שליט"א, מגדולי תלמידי החזו"א והגר"א קוטלר, בשו"ת אור יצחק סימן ג':

"ובענין פאה נכרית לאשת איש אי שרי או לא, הנה לפי מה שכתבנו שכל הטעם של כיסוי הראש הוא שלא תיראה מנוולת, וא"כ בפאה נכרית הרי היא מקיימת מצוות הכיסוי שאינה נראית מנוולת, ואדרבה פאה נכרית הרי היא כקליעה, ובקליעה כבר הבאנו ראיה מהגמ' לעיל דזה נוי לאשה והיפך מניוול.

ואף שמשמעות כמה ספרים נראה שטעם כיסוי הראש הוא כדי שלא להראות יופיה, הנה הוא טעות גמור, ומזה יצא להם שאם היא לובשת פאה נכרית יפה זה עוד יותר גרוע, וההיפך הוא האמת.

והנה כתוב מפורש בגמ' (שבת צה.) ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אל האדם, ע"כ. הרי דהשערות כשהם קלועות הוי נוי, והרי היא מקיימת שני דברים, גם כיסוי הראש וגם שתיראה נאה, וכמו אלה שמכסות ראשיהן במטפחת או בכובע, וכידוע שגם באלה יש מכל המינים, יפים יותר ויפים פחות, ובוודאי שלא יעלה על הדעת לומר לאשה ללבוש מה שפחות יפה, וכל אשה עם הטעם שלה, והרי כל בנות ישראל בנות מלכים הן וראויות הן לאיצטלה היפה ביותר.

ואף שיש פאה נכרית כזאת שבאמת האשה נראית בהם מנוולת על ידה, באופן שהשערות מפוזרות לכאן ולכאן ולכל ד' רוחות השמים, מ"מ הרי את ראשה היא כיסתה, והרי היא כלובשת בגד שמנוול אותה [שהרי אין זה שיער מחובר], וזה לא נוגע לדין כיסוי הראש".

ולמעשה היו צריכים להתיר לגמרי לגלות את הראש בזמנינו, ורק משום גזירת הכתוב, נותר האיסור על כנו.

וכמו שכתב מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת "שמש ומגן" (אה"ע ח"ב סימן ט"ז):

"ואם באנו לשפוט לפי ההגיון והסברה, כבר כתבתי בספרי תבואות שמש חלק אה"ע (סי' קל"ח), שאין שום הרהור כלל בגילוי הראש בזמנינו גם בנשואות, דאיזה שכל והגיון יאמר דשעה אחת או רגע אחד קודם שתקבל טבעת אחת של קידושין לא היה בה הרהור, ותיכף שקיבלה הטבעת ועדיין גלויה לפנינו יחזור להיות בה הרהור, ואיזה שינוי נעשה בגופה שיביא לידי הרהור חדש? וקרוב להיות הדבר בהיפך, שקודם נישואין יש מקום להרהור כיון שהיא מותרת וחזיא לנישואין לכל גבר. לא כן אחר הנישואין דלא חזיא והיא מיוחדת לבעלה, ההרהור פחות הרבה כיון שיודע שאי אפשר להשיגה, וכמש"כ הראב"ע גבי לא תחמוד. וזה היה בימי קדם שהנשואות היו מכסות ראשן, ואם תראה אותה אח"כ מגולה, יש שינוי בגוף וראיה חדשה ויש בזה הרהור, אבל בזמן שלא נשתנה בה שום דבר, גם שיהיה באיסור, אבל לגבי ההרהור לא התחדש שום דבר.

והאיסור שלה לא מפני הרואים, אלא מפני החציפות שעושה בגילוי ראש, שדרך הנשים לכסות במטפחת או בפאה נכרית והיא נשארה מגולה, ועוברת על דת משה, ולכן די לנו לקבל את מה שאסרה תורה בפירוש בגילוי שערה ממש, ואף שהיום פג הטעם דחציפות כיון שהכל עושין כך, עכ"ז גזירה דאורייתא נקבל. אבל אין לנו להוסיף עליה שום דבר קטן או גדול, כיון דבעיקרא דמילתא אין כאן חציפות ואין הרהור".

וכמו שכתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א בשו"ת "דת והלכה" (סימן א'):

"ומהאחרונים שדנו שגילוי שערות מביא לידי הרהור וכבגדי צבעונין שלה, וזהו שורש חיוב כיסוי הראש באשה, וא"כ אפי' יש עלה פאה נכרית כיון שאינו מכיר מיד שזוהי פאה הלוא בא לידי הרהור, ומהאי טעמא גופא פירשו דלא מהני פאה נכרית, שמחויבת לכסות אפי' הפאה נכרית שלה, מטעם זה אין לאסור בזמנינו כלל. שאם שורש איסור גילוי שערות מפני שמהרהר בה, בזמנינו שכל הנשים פרועות ראש רחמנא ליצלן אינו מהרהר כלל, והוה לן להתיר לגמרי איסור פריעת ראש בזה הזמן".

וכמו שכתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, רבה של חיפה:

"מידי הוא טעמא בבתולות משום שאין הרהור ברגיל לראות, הוא הדין בנשואות הרגילות האידנא, אין הרהור ברגיל, וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם לבו להן ומהרהר. והמהרהר, לא מחמת שיער גלוי מהרהר".

ומעין זה כתב גם הגר"ע יוסף שליט"א, בשו"ת יביע אומר (חלק ו' סימן י"ג):

"לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור... וכעין מ"ש ראבי"ה (סי' ע"ו) דהני מילי בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור בכה"ג. וכן בקולה לרגיל בו. וכ"ה בהגמ"י (ספ"ג מה' ק"ש). ובמרדכי (פ"ג דברכות סי' פ'). וכן פסק הרא"ש והטוש"ע לגבי שיער בתולות... יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר בבתולות פנויות, וא"כ י"ל דלא שכיח הרהור כ"כ בזה... והכי נמי לענין זה, ודוקא בזמנם שלא היו רואים אשה בחוץ שכל כבודה בת מלך פנימה, ובראיית אשה מיד באים לידי הרהור במחשבה שבלב, משא"כ עתה שהנשים עוסקות במשא ומתן, ומורגלות בינינו, ואין האדם מתפעל בראייתן ובשיחתן לבוא לידי הרהור... נשים שהורגלו לצאת לרה"ר בגילוי הראש, וכל אדם העובר ברה"ר יראה כהנה וכהנה, ואין הרהור מצוי כ"כ בזה מרוב הרגלן בינינו, אין בזה משום שיער באשה ערוה אע"פ שעושות כן שלא ברצון חכמים, דלגבי דידן הו"ל כבתולות שרגילות בכך".

המתירים

רוב הפוסקים התירו את השימוש בפאה נכרית ככיסוי ראש לנשים נשואות, ומהם:

א. הגאון הספרדי רבי יהושע בועז ברוך זצ"ל, בעל "עין משפט" על הש"ס, בספרו "שלטי הגיבורים" על הרי"ף (שבת כ"ט ע"ב מדפי הרי"ף).

ב. הגאון רבי משה אסרליש (הרמ"א) זצ"ל, גדול פוסקי אשכנז, בספרו "דרכי משה" (אורח חיים סי' ש"ג ס"ק ו').

ג. הגאון רבי מרדכי יפה זצ"ל, תלמידו המובהק של הרמ"א, בספרו "לבוש התכלת" (או"ח סי' ע"ה סעיף ב').

ד. הגאון רבי יהושע וולק כ"ץ זצ"ל, גדול מפרשי חושן משפט, בספרו "פרישה" (על הטור או"ח סי' ש"ג).

ה. הגאון רבי אברהם אבלי זצ"ל, מגדולי האחרונים, בספרו "מגן אברהם" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה ס"ק ה').

ו. הגאון רבי יום טוב ליפמן העליר זצ"ל, בעל תוספות יו"ט, בספרו "דברי חמודות" (על הרא"ש ברכות כד. אות קי"ט).

ז. הגאון רבי מנחם מנדל אויערבאך זצ"ל, בספרו "עטרת זקנים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה ס"ק ג').

ח. הגאון רבי שמואל ב"ר יוסף זצ"ל, דיין בעיר קראקא, בספרו "עולת תמיד" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה ס"ק ד'. נדפס בשנת תמ"א).

ט. הגאון רבי יהודה ליב פוחוביצר זצ"ל, בספרו "דברי חכמים - מקור חכמה" הקדמון (על השו"ע או"ח סימן ע"ה סעיף א'. נדפס בשנת תנ"ב).

י. הגאון רבי יעקב ב"ר שמואל זצ"ל אב"ד צויזמיר, בשו"ת "בית יעקב" (סי' קנ"ב. נדפס בשנת תנ"ו).

יא. הגאון רבי אליהו שפירא זצ"ל, בספרו "אליה רבה" (על הלבוש או"ח סי' ש"ג ס"ק י"ח).

יב. הגאון רבי ישראל ישעיה ב"ר אברהם זצ"ל, נכד הט"ז, בספרו "באר היטב" הקדמון (על השו"ע או"ח סי' ע"ה. נדפס בשנת תס"ח).

יג. הגאון רבי פנחס אויערבאך זצ"ל, מגדולי דייני קראקא, בספרו "הלכה ברורה" (על השו"ע סי' ע"ה ס"ק ב'. נדפס בשנת תע"ז).

יד. הגאון רבי יהודה אשכנזי זצ"ל, בספרו "באר היטב" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה ס"ק ח'. נדפס בשנת תק"ב) ובפירושו לאה"ע (סי' קט"ו ס"ק י', הלכות פריעת ראש).

טו. הגאון רבי יוסף תאומים זצ"ל, מגדולי מפרשי השו"ע, אב"ד פרנקפורט, בספרו "פרי מגדים" (על המג"א או"ח סי' ע"ה, אשל אברהם ס"ק ה', וסי' ש"ג, משבצות זהב ס"ק ט'. נדפס בשנת תקמ"ו).

טז. הגאון רבי שמואל הלוי קעלין זצ"ל, בספרו "מחצית השקל" (על המג"א סי' ע"ה ס"ק ה').

יז. הגאון רבי שלמה חלמא זצ"ל, בעל "מרכבת המשנה" על הרמב"ם, בספרו "שולחן תמיד" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה).

יח. הגאון רבי ברוך פרנקל תאומים זצ"ל, אב"ד לייפניק, בעל "ברוך טעם", בהגהותיו לשו"ע (או"ח סי' ע"ה).

יט. הגאון הספרדי רבי אהרן אלפנדרי זצ"ל מאיזמיר, בספרו "יד אהרן" (נדפס בשנת תקכ"ו).

כ. הגאון רבי שלמה זלמן מירקש זצ"ל, אב"ד ק"ק מיר דליטא, בספרו "שולחן שלמה" (או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תקל"א).

כא. הגאון המקובל רבי אברהם מיוחס זצ"ל, מרבני ירושלים, בשו"ת "שדה הארץ" (חלק ג', יו"ד הלכות נדרים סי' י'. נדפס בשנת תקמ"ח).

כב. הגאון רבי אליהו מווילנא זצ"ל, בחיבורו ביאור הגר"א (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תקס"ג).

כג. הגאון הספרדי רבי יעקב שמשון שבתי מסיניגאליא זצ"ל, בספרו "שבת של מי" על מסכת שבת (דף סד: ד"ה מתני'. נדפס בליוורנו בשנת תקס"ז).

כד. הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי זצ"ל, בעל ה"תניא", ב"שו"ע הרב" (או"ח סי' ע"ה סעיף ד'. הובא לדפוס בשנת תק"ע).

כה. הגאון הספרדי המקובל רבי אליעזר חזן זצ"ל מאיזמיר, מחכמי ישיבת בית אל, בספרו "עמודי ארזים" (פירוש על ספר היראים, חלק א' סי' י"ב ס"ק ז'. נכתב בשנת תק"ע לערך).

כו. הגאון רבי אהרן וירמש זצ"ל, רב ואב"ד בעיר מיץ, מתלמידיו הגדולים של בעל "שאגת אריה", בספרו "מאורי אור" (חלק "קן טהור" למסכת נדרים דף ל', וחלק "באר שבע" למסכת שבת דף ס"ד. נדפס בשנת תקע"ט).

כז. הגאון רבי ברוך ייטלס זצ"ל, בעל ספר "טעם המלך", הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א' סי' מ"ז. נדפס בשנת תקפ"ו).

כח. הגאון ר' יוסף שאול נתנזון זצ"ל, אב"ד לבוב והגליל, בעל שו"ת שואל ומשיב, בספר "מגן גיבורים" (או"ח סי' ע"ה. נדפס בשנת תקפ"ט).

כט. הגאון רבי מרדכי זאב סגל אנטינגא זצ"ל, בעל "מאמר מרדכי", בספר מגן גיבורים הנ"ל שכתב עם גיסו הגאון ר"י נתנזון.

ל. הגאון המקובל רבי אליהו גוטמאכר זצ"ל, אב"ד גריידיץ, מח"ס שו"ת "אדרת אליהו", בהגהותיו למסכת ברכות (כד.) שנדפסו בסוף המסכת.

לא. הגאון הספרדי רבי חיים בנימין פונטרימולי זצ"ל מאזמיר, בספרו "פתח הדביר" (או"ח סי' ע"ה סעיף א'. נדפס בשנת תקצ"ח).

לב. הגאון רבי שלמה הס זצ"ל, אב"ד ור"מ דק"ק דרעזניץ, מגדולי הונגריה בזמן הכת"ס, בשו"ת "כרם שלמה" (או"ח סי' ע"ה) ובחלק אה"ע (סי' צ"א, נדפס בשנת תר"ו).

לג. הגאון הספרדי המפורסם ביושר עיונו, רבי משה כרייף זצ"ל מתוניס, בספרו "באר משה" על מסכת נזיר (דף כ"ח ע"א. נדפס בשנת תרי"ב).

לד. הגאון הספרדי רבי יהושע שלמה ארדיט זצ"ל, ר"מ דק"ק איזמיר, בספרו "חינא וחיסדא" (למסכת כתובות ס"ו ע"ב. נדפס בשנת תרי"ט).

לה. הגאון הספרדי רבי חיים בנבנישתי זצ"ל, בספרו "כנסת הגדולה" (נדפס בשנת תרכ"א), באה"ע סי' קט"ו, ששם עיקר הלכות כיסוי הראש, וכן באו"ח סי' ש"ג, וכן בספר "שיירי כנה"ג" או"ח סי' ע"ה (שהוא משנה אחרונה, ונכתב לאחר ספר כנה"ג על או"ח).

לו. הגאון הספרדי רבי יהודה שמואל אשכנזי זצ"ל, בסידור "בית עובד" (סדר תפילה כמנהג ק"ק ספרדים, נדפס בליוורנו בשנת תרכ"ב).

לז. הגאון רבי יוסף רוזין זצ"ל, אב"ד טעלז, בשו"ת "עדות ביהוסף" (סי' כ"ט. נדפס בשנת תרכ"ו).

לח. הגאון רבי ישכר דובעריש זצ"ל, בספרו "עבודת היום" (סי' ע"ה סעיף ה'. נדפס בשנת תרכ"ז).

לט. הגאון הספרדי רבי יצחק אבולעפיא זצ"ל, בשו"ת "פני יצחק" (חלק ו' אה"ע סי' ו'. נדפס בשנת תרל"א).

מ. הגאון הספרדי רבי בכור מזרחי זצ"ל, מדייני בית הדין דארם צובא, שהובאו דבריו בשו"ת הנ"ל.

מא. הגאון הספרדי רבי משה הררי זצ"ל, מדייני בית הדין הנ"ל.

מב. הגאון הספרדי רבי יצחק לבטון זצ"ל, מדייני בית הדין ורבה של ארם צובא, שהובאו דבריו בשו"ת הנ"ל.

מג. גאון נוסף בדור שלפניהם, שהוזכר בשו"ת פני יצחק הנ"ל לאחר הסכמת חכמי ארם צובא, ושם נכתב שכבר נחלקו בזה מהר"א שמעא ומהר"א סתהון זצ"ל, וא"כ אחד מהם התיר.

מד. הגאון רבי ישראל מרדכי טונקלאנג זצ"ל, דיין ומו"צ דק"ק ווארשא, בספרו "שולחן המערכה" (חלק א' סי' ט"ו אות מ' סעיף ג', ובביאורים "היכל התשובה" ס"ק ה' שם. נדפס בשנת תרמ"א).

מה. הגאון רבי דוד יהודה זילברשטיין זצ"ל, בשו"ת "שבילי דוד" (או"ח סי' ב'. נדפס בשנת תרמ"ד).

מו. הגאון רבי יעקב צבי זצ"ל, מח"ס תפארת יעקב על המשניות, בספרו "טהרת השולחן" המובא בסוף ספר "פתחי עולם" (על השו"ע סי' ע"ה. נדפס בשנת תרמ"ט).

מז. הגאון רבי משה שיק זצ"ל, מגדולי רבני הונגריה, בשו"ת מהר"ם שיק (יורה דעה סי' שמ"ט).

מח. הגאון רבי יעקב לוברבוים זצ"ל מליסא, בעל "חוות דעת", ו"נתיבות המשפט", בשו"ע הקצר שחיבר בהלכות תפילה, הנקרא "דרך החיים" (סי' כ"ו סעיף ל"ב. נדפס בשנת תרנ"א).

מט. הגאון רבי יהושע טרייטיל זצ"ל, בספרו "חדוות יהושע" (סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תרנ"ד).

נ. הגאון רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, אב"ד דק"ק פראנקפורט, בספרו "חורב" (פרק פ"א סי' תקל"ט. נדפס בשנת תרנ"ג).

נא. הגאון רבי שלמה הכהן קליין זצ"ל, אב"ד דק"ק זענטא, בספרו "ליקוטי שלמה" (או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תרנ"ד).

נב. הגאון הספרדי רבי דוד משרקי (מזרחי) זצ"ל, ר"מ ומו"צ בעיר צנעא, מגדולי פוסקי תימן, בספרו "שתילי זיתים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ה'. נדפס בשנת תרנ"ה).

נג. הגאון רבי מתתיה אברהם צורמאני זצ"ל, אב"ד בוקרשט, הביא דבריו בשו"ת "וישב יוסף" (יורה דעה סי' ב'. נדפס בשנת תרס"ה).

נד. הגאון רבי שמעון סידאן זצ"ל, רבה של העיר טירנויא והגליל, בספרו "שבט שמעון" (חלק ג', קידושין ל"א. נדפס בשנת תרמ"ח).

נה. הגאון רבי וואלף ברייער זצ"ל, אב"ד דק"ק טאב והגליל, בשו"ת "נחלת בנימין" (סי' כ"ו. נדפס בשנת תרמ"ט).

נו. הגאון רבי יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל, ראש ישיבת נובהרדוק ומגדולי הדור ההוא, חמיו של הנצי"ב מוולווז'ין, בספרו "ערוך השולחן" (או"ח סי' ע"ה ס"ק ו'. נדפס בשנת תרנ"א), ובסי' ש"ג (ס"ק י"ז).

נז. הגאון רבי שמואל הכהן בורשטיין זצ"ל, אב"ד שיטאווא, בספרו "מנחת שבת" (על קיצור שו"ע, הלכות שבת סי' פ"ד ס"ק ס"ב. נדפס בשנת תרנ"ז).

נח. הגאון רבי יעקב שלום סופר זצ"ל (בנו של ה"מחנה חיים"), דיין ומו"צ בעיר פעסט, בספרו "תורת חיים" על השו"ע (סי' ע"ה ס"ק ז'. נדפס בשנת תרנ"ז).

נט. הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר זצ"ל, רב דק"ק ברלין וראש בית המדרש לרבנים בגרמניה, תלמידו המובהק של בעל ה"ערוך לנר", בשו"ת רבי עזריאל (חלק ב', אה"ע סי' ל"ו, נדפס בשנת תרנ"ט).

ס. הגאון הספרדי המקובל רבי אליהו סלימאן מני זצ"ל, ראב"ד חברון, בספרו "שיח יצחק" (דיני ק"ש סעיף ע'. נדפס בשנת תרס"ב), וכן בספר זכרונות אליהו (חלק א' מערכת פ' אות ג').

סא. הגאון רבי מאיר הלוי זצ"ל, בספרו "שמן המאור" (על המג"א או"ח סי' ע"ה. נדפס בשנת תרס"ה).

סב. הגאון הספרדי רבי יעקב חיים סופר זצ"ל, מחכמי המקובלים בישיבת "בית אל", המאסף לכל הפוסקים הספרדים, בספרו "כף החיים" (על השו"ע סי' ע"ה ס"ק י"ט וס"ק כ'. נדפס בשנת תרס"ה), ובסי' ש"ג (ס"ק נ"ה וס"ק נ"ח).

סג. הגאון רבי חיים יעקב הלוי קרוייזר זצ"ל, רב דק"ק דאלינא, בספרו "באר יעקב" על שולחן ערוך (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נכתב בשנת תרס"ו).

סד. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל (ה"חפץ חיים"), ראש ישיבת ראדין, הפוסק העיקרי של יהדות אשכנז, בספרו "משנה ברורה" (על השו"ע סי' ע"ה ס"ק ט"ו. נדפס בשנת תרס"ז).

סה. הגאון רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, האדמו"ר השישי מליובאוויטש, ב"ספר התולדות" (פרק י"א - איגרות קודש דף רכ"ז, וכן בספר "איגרות קודש" להריי"צ, איגרת א'תתנ"ג).

סו. הגאון רבי מיכאל זאב זאבאצקי זצ"ל, אב"ד דק"ק פראשאוויץ, בספרו "מתנה טובה" (שבת ס"ד ע"ב. נדפס בשנת תרס"ח).

סז. הגאון רבי שבתי פיינבערג זצ"ל, רב במיכיילישאק (וילנא), בספרו "אפיקי מגינים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב' ס"ק י"ב. נדפס בשנת תרס"ט).

סח. הגאון רבי אליהו מרדכי הלוי וואלקובסקי זצ"ל, בספרו "שולחן הטהור" על מסכת ברכות (דף כ"ד ע"א, מערכת השולחן ס"ק כ"ב. נדפס בשנת תרע"א).

סט. הגאון רבי יעקב אשר הלוי גראייבסקי זצ"ל, מחכמי ירושלים (הגר"ש סלאנט זצ"ל כתב על ספרו כי הוא החיבור הראשון מתורת ארץ ישראל שנתחבר מראשית היישוב האשכנזי בירושלים), בספרו "ברית עולם - שבט הלוי" (יבמות מח. ד"ה וגלחה).

ע. הגאון רבי מנחם מענדל קירשבוים זצ"ל, רב דק"ק פרנקפורט, בשו"ת "מנחם משיב" (סי' כ"ו. נכתב בשנת תרע"ד).

עא. הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, רבה של ירושלים, אמר שמעיקר הדין פאה נכרית מותרת, ורק תקנה היתה בירושלים באותו הזמן, שלא ללבוש פאה נכרית. כן העיד הגר"ח קיינבסקי שליט"א בשם אביו, בספר "אורחות רבנו הקהילות יעקב" (חלק ג' אות ס"ב).

עב. הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל, הידוע בשם רבי איצלה פטרבורגר, מגדולי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט, רבה של פטרבורג, ואביה הרוחני של ישיבת "קלם" לאחר פטירתו של ה"סבא מקלם", עמד על כך שאשתו תלבש פאה נכרית, נגד מנהג ירושלים בזמן ההוא. כן העיד הגר"ח קיינבסקי שליט"א בשם אביו בספר הנ"ל, וכן העיד הגרי"ש אלישיב שליט"א (ראה דבריו לקמן).

עג. הגאון רבי משה צבי לנדא זצ"ל, אב"ד ק"ק קליינווארדיין, בספרו "שולחן מלכים" (על קיצור שו"ע סי' ה' סעיף ט"ז, "הלכה למשה" ס"ק קמ"ז. נדפס בשנת תרצ"א).

עד. הגאון רבי סיני שיפפער זצ"ל, רב ואב"ד דקהל יראים קרלסרווה, בשו"ת "סתרי ומגיני" (חלק ב' סי' מ"ד, נדפס בשנת תרצ"ב).

עה. הגאון רבי חיים זלמן צבי שרל זצ"ל, אב"ד אייזפוטע, בספרו "דברי חיים" (חלק א' על מסכת עבודה זרה, ענין מראית העין אות ב'. נדפס בשנת תרצ"ו).

עו. הגאון רבי שלום יוסף הלוי פייגנבויים זצ"ל, אב"ד דק"ק לאקאטש, בשו"ת "משיב שלום" (סי' ל"ד. נדפס בשנת תרצ"א).

עז. הגאון רבי אברהם צבי קליין זצ"ל, אב"ד סילאש, בשו"ת "בארות אברהם" (חלק ב' סי' י'. נכתב בשנת תרצ"ב).

עח. הגאון רבי יצחק מאיר פצינר זצ"ל, רבה של פתח תקוה וחתנו של הגרא"ז מלצר זצ"ל, בספרו "פרשת המלך" (על הרמב"ם הלכות אישות, פרק י"ג הלכה י"א בהערה. נדפס בשנת תרח"צ).

עט. הגאון רבי רפאל זילבער זצ"ל, אב"ד פריימאן, בספרו "מרפא לנפש" (חלק ב' סי' כ"ח. נדפס בשנת תש"י).

האוסרים

חלק מהפוסקים הכריעו פסקו לאסור בדורות הקודמים את השימוש בפאה הנכרית, מתוך טעמים שונים, ומהם:

א. בעל ההפלאה זצ"ל (הובא בספר לחמי תודה דף ד)

ב. יעב"ץ במור וקציעה (או"ח סי' עה)

ג. הגר"ח מצאנז זצ"ל דברי חיים (ח"א יו"ד סי' ל וח"ב יו"ד סימן נט)

ד. משא מלך ח"ז חקירה ט

ה. הגאון רבי שלמה קלוגר בספר קנאת סופרים (דף כד ע"ב תשובה ע"ב). וע"ע בספרו שו"ת שנות חיים (סימן שט"ז)

ו. הגאון רבי יצחק לאמפורנטי זצ"ל (רבו של הרמח"ל) בספר פחד יצחק (אות פ)

ז. הגאון רבי רפאל מילדולה זצ"ל בשו"ת מים רבים (חאהע"ז סי' ל)

ח. הגאון רבי ישראל יעקב אלגאזי זצ"ל בקהלת יעקב (מענה לשון ח"ג, אות רמ)

ט. הגאון רבי יוסף ניסים בורלא אב"ד ירושלים בשו"ת וישב יוסף (חיו"ד סימן ב)

י. ישועות יעקב (או"ח סימן עה)

יא. עצי ארזים על אהע"ז (סי' כא' סק"ב)

יב. תשובה מאהבה (ח"א סימן מח)

יג. שו"ת יהודה יעלה (חיו"ד סימן שס"ו)

יד. פרדס הבינה (חלק מטעי משה, דף עג)

טו. מהרז"ך זצ"ל הובא שער הזקנים ח"א דף מג'

טז. הגאון רבי אברהם פאלג'י זצ"ל, בספר ברך את אברהם (סדר בחוקותי דרוש ב)

יז. שו"ת חסד לאברהם תאומים (מהד"ת אהע"ז סימן פז)

יח. שו"ת הרי בשמים (סימן לו)

יט. שו"ת יד הלוי (סימן קכד)מ

כ. הרש"ם בדעת תורה, ע"ה, סעיף ב

כא. שו"ת תשורת ש"י (סימן תקע)

כב. בית אהרן קריספין (אהע"ז מערכת הפ' אות א)

כג. שו"ת משיב דבר (ח"ב מערכת פ)

כד. האדמו"ר ר´´ יחזקאל הלברשטאם זצ"ל בדברי יחזקאל על התורה (דרוש לשבועות. וע"ע בדברי יחזקאל החדש ליקוטים עמ' קכ, מקור החיים רסב)

כה. בעל מלאה קטרת זצ"ל בדבריו שנדפסו בתחילת ספר מהר"ם סופר על התורה

כו. האדמו"ר רבי יששכר דב רוקח מבעלזא זצ"ל בדרשה שנדפסה ב"קונטרס דיבורים קדושים,

כז. תורת שבת (או"ח סימן ש"ג)

כח. הגאון ממונקאטש זצ"ל בנמוקי אור חיים (סימן עה)ת

כט. תפארת ישראל על המשניות (שבת פ"ו מ"ה)

ל. מהר"י ברלין זצ"ל בספר יש סדר למשנה (שבת פ"ו מ"ה)

לא. שו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' ריג)

לב. האדמו"ר מספינקא זצ"ל בחקל יצחק סימן פא

לג. הגאון רבי שלמה אליעזר אלפנדרי זצ"ל בשו"ת הסבא קדישא (ח"א סימן א)

לד. לב העברי (ח"א דף פא)

לה. האדמו"ר יקותיאל יהודה טייטלבוים זצ"ל בייטב לב (תוכחת מוסר לי"ג מידות ויום העשור אות כח)

לו. הגאון רבי אלעזר בעל שמן רוקח זצ"ל בצוואתו (נדפסה בספרו יבין שמועה על התורה קרקא תרס"ד)

לז. האדמו"ר ר' יואל טייטלבוים מסאטמר זצ"ל בדברי יואל פרשת בראשית עמ' לב.

הרחבה אודות שיטת הרמ"א

• היעב"ץ בספרו "מור וקציעה"^[1] הוא כמעט היחיד שפקפק וכתב שאולי הרמ"א התיר רק לענין ק"ש, וכתב "שאפשר לומר" שהרמ"א התיר פאה נכרית רק לק"ש ולא ברה"ר, וחולק בזה על המג"א שפירש כוונת הרמ"א אף ברה"ר. והוסיף וכתב ראיה לכך, תדע דהא לא מייתי לה באה"ע, לא בסי' כ"א ולא בסי' קט"ו. ורק בדרכי משה הביא דין הש"ג שהתיר אף ברה"ר, ולא בשו"ע.

ומלבד שכל הגדולים שלפני היעב"ץ (שחי כמאתיים שנה אחר הרמ"א) הבינו שלא כדברי היעב"ץ ופירשו דברי הרמ"א שמתיר אף ברה"ר, וכגון המג"א, המקור חיים, עטרת זקנים, באר היטב^[2], מחצית השקל, פרי מגדים, הגר"א (שהביא ראיה לרמ"א ממתני' דשבת, ולענין שיער באשה ערוה אין שום ראיה משם), כולם הבינו בפשטות ברמ"א אף ברה"ר. גם בשדי חמד הביא שה"כפי אהרן" תמה על היעב"ץ וכתב שפירושו ברמ"א דחוק.

• וכן כתבו האחרונים, שפירוש היעב"ץ הוא דוחק גדול, מפני כמה וכמה טעמים:

א. כמו שהקשה ב"בית אהרן"^[3], שהרי בדרכי משה סי' ש"ג ודאי התיר אף לצאת לרה"ר, שהרי איירי שם במה אשה יוצאה. והביא שם בפשיטות את דין הש"ג, וא"כ לא מסתבר שיפסוק כוותיה בדרכי משה, ויחזור בו ברמ"א. ובכלל, הרבה הלכות מביא בדרכי משה ולא בשו"ע, ומעולם לא שמענו שכיון שלא הביא בשו"ע הרי זו ראיה שחזר בו. והטעם שלא הביאו בשו"ע סי' ש"ג, כיון שכבר הביאו בסי' ע"ה בשו"ע ולא הוצרך להביאו שוב בסי' ש"ג, שכלל לא איירי בענין הלכות פאה נכרית, לא לענין ק"ש ולא לענין אחר. אבל כיון שהביאו בסי' ע"ה וסמך ידו על סברת הש"ג, פשוט שכוונתו לכל מילי לפסוק כוותיה.

ב. ועוד, שהרמ"א בעצמו בסי' ע"ה ציין לדבריו בסי' ש"ג, ושם איירי בענין יציאה לרה"ר ללא קשר לדין קריאת שמע.

ג. גם בסוף ההגה בשו"ע כתב הרמ"א את המקור לדבריו, "הגהות אלפסי החדשים", והרי הש"ג כתב להדיא את דבריו לא רק לענין קריאת שמע, ודוחק גדול לומר שכוונתו לפסוק כש"ג רק לענין ק"ש ותו לא.

ד. והרי לשון הרמ"א בסי' ע"ה סעיף ב', "הגה: והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן, וכל שכן שיער נכרית, אפי' דרכה לכסות". והיינו אחר שכתב שמותר לקרות ק"ש כנגד שיער היוצא מצמתן, שזה מותר אף ברה"ר, כתב "וכל שכן" שיער נכרית, היינו שזה יותר פשוט להיתר משיער היוצא מצמתן, וא"כ כמו ששיער היוצא חוץ לצמתן מותר אף ברה"ר, מותר פאה ברה"ר מכל שכן.

ה. גם מלשונו "אפי' דרכה לכסות", משמע שכ"ש אם אין דרכה לכסות, א"כ להדיא שמותר "לא לכסות" ולא רק לענין ק"ש מותר (וראה להלן את הביאור בדבריו במש"כ "דרכה לכסות"). ולכן המג"א ושו"ע הרב והמשנ"ב נקטו בפירוש להלכה דלא כיעב"ץ, והיה פשוט להם שהרמ"א התיר גם לענין פריעת ראש ולא רק לענין ק"ש.

• ולגבי שאלת היעב"ץ אמאי לא הביאו הרמ"א באה"ע, באמת יש לשאול שאלה זו גם על דין "שיער היוצא חוץ לצמתן" שבזה ודאי התיר הרמ"א אף לצאת לרה"ר, ואמאי לא הביאו הרמ"א באה"ע. והביאור הפשוט בזה, שהרי דין זה של פאה נכרית אינו גמ' או רמב"ם שיש להקשות למה השמיטו, אלא הוא חידוש של הש"ג שהיה בן דורו של הרמ"א, (ואפי' אם הרמ"א לא היה מביאו כלל, עדיין לא היה זה ראיה שלא סבירא ליה כוותיה, שהרי היו הרבה שותי"ם שהרמ"א ראה, ולא הכל הביא בחיבורו), ואין הרמ"א מלקט את כל החידושים שיש בהלכה, ועכ"פ ודאי סגי במה שהביאו כבר באורח חיים. ובוודאי חידוש של בן דורו אין לרמ"א לחזור ולהביאו כמה פעמים שוב ושוב בכל מקום שיש לו שייכות לזה, שאין זה גמ' או ראשונים שכ"כ חשוב לחזור עליהם.

• ואכן הרמ"א העתיק דברי ה"שלטי גיבורים" דוקא על ענין "חוטי שיער", ומשמע שפסק כמותו, דמותר לאשה לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים, ואע"פ שהוא קישוט ותכשיט, וכמו דמותר לה לצאת בשאר תכשיטים, ודומיא ד"חוטי שיער". ובעקבותיו הלכו גם גדולי מפרשי השו"ע: הלבוש והפרישה בסי' ע"ה, שהביאו דבריו, המג"א שם, שפסק כמותו ודחה בתוקף את דברי האוסר, העט"ז (שכתב "ובדרכי משה סי' ש"ג כתב מורנו הרמ"א בהדיא דמותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא עשויה משערותיה או משיער חברתה"), והפמ"ג שם, שכתב "פאה נכרית אפי' משערותיה התלושים אין הרהור, ויוצאה לרשות הרבים כך אפי' בשבת, ועיין עטרת זקנים (ס"ק ג').. במדינות שיוצאין בפאה נכרית מגולה, יש להם לסמוך על השו"ע", וכן בסי' ש"ג, שכתב "בדרכי משה אות ז' בשם הגהות אלפסי החדשים, מותר לנשואה לצאת בפאה נכרית מגולה לרה"ר בחול, דאין שיער באשה ערוה כי אם אלא המדובקים לבשרה. ואע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית כבעלת שיער". והסיק להתיר מטעם ספיקא דרבנן לקולא במחלוקת האחרונים (וראה ביאור שיטת הפמ"ג באופן נפלא ומקיף, בספר "בירור הלכה" ^[4] להרה"ג רבי יחיאל אברהם זילבר זצ"ל).

• והגאון בעל "טעם המלך", הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה ^[5], כתב: "מי יכול לדון את מי שהתקיף ממנו בעל מגן אברהם ז"ל ודעימיה. וגם רבינו מורנו הרמ"א פה בסי' ע"ה, ויותר מזה בדרכי משה סי' ש"ג, כתב בפירוש שמותר לצאת אשה בשערות גלויות בין אם שערות עצמה בין של חברתה. וגם הגאון בעל הלבושים פה בסי' ע"ה מסכים עם הרמ"א שמותר לצאת לאשה בשערות גלויות פאה נכרית אלא שמחלק בין שערות עצמה אחר שנתלשו לשערות חברתה. וא"כ לפ"ז יש לסמוך עליהם כעל יתד התקוע, כי מבארם אנו שואבים ומפיהם אנו חיים ועיני כל העדה עליהם, והם המה עמודי הוראה".

• וכל המפרשים החונים על השו"ע שם, שדנו בהיתר גילוי שערות חוץ לצמתן ברה"ר, ודנו בהיתר יציאה בפאה נכרית לרה"ר, והבינו מהרמ"א בפשטות שכל מה שהתיר לקרוא כנגדו, הרי זה גם מותר ברה"ר. וחלק מהפוסקים כתבו להתיר פאה רק ע"פ דברי הרמ"א בסי' ע"ה, וכן כתב הפמ"ג, מרכבת המשנה, שולחן שלמה, הגר"א, מאורי אור, בעל טעם המלך, פני יצחק, משנה ברורה, אפיקי מגינים, ועוד. שלא הזכירו כלל את דבריו בסי' ש"ג.

• וזה לשון הגאון רבי יצחק אבולעפיא זצ"ל, בשו"ת "פני יצחק" (חלק ו' אה"ע סי' ו'), שמוכח מדבריו שלא ראה את הרמ"א בסי' ש"ג (כמו שנעלמו ממנו דברי האחרונים המיישבים את דברי שלטי הגיבורים), והתיר פאה רק על סמך דברי הרמ"א בסי' ע"ה:

"נתתי לבי למען דעת איך ינהגו פה עירנו יע"א [דמשק שבסוריה] כל הני נשי דידן ללבוש פאה נכרית הנקראת "פרוקא" לכסות שיער ראשן בפאה נכרית, ולצאת בהם לחצר שלהם ומחצר לחצר אחרת דרך רשות הרבים בלי כיסוי מטפחת על ראשיהן כלל... דמנהג דנדון דידן הוא קדמון מזה שנים רבות, יותר מארבע מאות שנה, והיו כמה רבנים מארי דאתרין ז"ל והיו רואים שכן נהגו ולא מיחו בידן כלל, וליכא למימר שגם המה בחכמתם טעו. וכסבורין היו דהוא מותר גמור, ולזה שתקו ולא מיחו, דחלילה לן לתלות בוקי סריקי בהו שטעו בדין ח"ו. וא"כ לא הוי מנהג בטעות כלל.

[כאן נכנס להאריך בענינים שונים, ומסיק] איך שיהיה הדרן לנדון דידן, כיון דאיכא סברא זו דהרב שלטי הגיבורים, ודאי יש ללמד זכות גם כן בנדון דידן להני נשי דנהגו לצאת בפאה נכרית, אפי' שיוצאים בה גם לרשות הרבים. דהגם דהבאים אחר שלטי הגיבורים [ב"ש ויעב"ץ] דחו דבריו וכו', מכל מקום הני נשי יש להם על מה שיסמוכו, דלא מפני שדחו הפוסקים סברתו נאמר דהרי הוא כמי שאינו וראוי לנו לבטל מנהגם, דעכ"פ מידי סברתו לא יצאנו, ואפשר וקרוב לוודאי דאם היה בחיים עודנה היה מתרץ בשופי כל מה שהקשו מהרי"ק ובאר שבע ושאר הפוסקים ז"ל...

ורואה אנכי דלא הרב שלטי הגיבורים לחודיה קאי בסברא זו להתיר פאה נכרית, אלא גם הגאון מור"ם ז"ל [הרמ"א] באורח חיים סי' ע"ה קאי כוותיה, דעל מש"כ מרן ז"ל שם דהבתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר לקרות ק"ש כנגדן, סיים עלה מור"ם ז"ל: והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן, וכ"ש שיער נכרית אפי' דרכה לכסות. עכ"ל. ועיין עוד שם בבאר היטב ס"ק ח' משם עטרת זקנים מש"כ עוד בזה. הרי דגם מור"ם והעט"ז פשיטא להו דשרי ללבוש פאה נכרית, דאם כן היה להם לומר דמיהו איסורא איכא. גם הרב באר היטב באה"ע סי' קט"ו ס"ק י' הביא דברי שלטי הגיבורים בסתם בלי שום חולק יעויין שם".

• גם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, בשו"ת "אור לציון" ^[6], פסק להתיר פאה נכרית ע"פ דברי הרמ"א באו"ח סי' ע"ה, וזה לשונו: "מרן בשו"ע (סי' ע"ה סעיף ב') כתב וזה לשונו, "שיער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות (קריאת שמע) כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר". וכתב ע"ז הרמ"א בהג"ה שם, "וכל שכן שיער נכרית (דמותר) אפי' דרכה לכסות. הגהות אלפסי החדשים". ע"כ. וכ"כ גם בדרכי משה... ומקורו מדברי שלטי הגבורים... ומשמע מדברי הרמ"א שמתיר לצאת בפאה נכרית אפי' לרשות הרבים במקום שרגילות בכך, וכ"כ הפרי מגדים (אשל אברהם אות ה') בדעת המגן אברהם (שם ס"ק ה), שביאר דברי הרמ"א הנ"ל... והנה הגאון באר שבע (סי' י"ח) האריך לדחות דברי הש"ג מההלכה... ונראה לענ"ד ליישב בס"ד דברי הרמ"א... דהוא ז"ל לומד מדברי שלטי הגבורים דיוצאת לרשות הרבים בפאה נכרית לא חשיב פרועת ראש מהתורה, אבל לענין דת יהודית לא למד ממנו, אלא סמך על שיטתו ושיטת הרמב"ם ומרן בזה, שהדבר תלוי במנהג המקומות, וא"כ כיון שנהגו לילך כך גם ברשות הרבים, שוב לית בה אפי' דת יהודית".

הטיעונים לאסור לבישת פאה

הפוסקים שאסרו פאה בדורות הקודמים, כתבו כמה וכמה טעמים לאיסור:

• דרכי האמורי: הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל כתב שלדעתו יש בזה גם איסור משום "ובחוקותיהם לא תלכו". (שו"ת יהודה יעלה חיו"ד סימן שס"ו).
• חרם: הגאון רבי פנחס הלוי הורוביץ זצ"ל (בעל ההפלאה) יחד עם בית דינו גזר חרם על המקילים בפאה נכרית (כפי שהובא בספר של בנו הגאון ר' צבי הירש אב"ד פפד"מ, לחמי תודה דף ד). יש לציין כי חרם זה נאמר גם על מטפחת המגלה מקצת שערות (הגר"מ ווינער, בספר כבודה בת מלך).
• פריצות: הגאון רבי צבי הירש אורנשטיין זצ"ל בעל "ברכת רצה" כתב שמלבד איסור של פריעת ראש, יש בזה גם איסור משום פריצות (הובא בספר ישועות יעקב אהע"ז סי' כא'). וכ"כ הגאון רבי אליעזר זוסמן סופר זצ"ל (בדבריו שנדפס בתחילת ספר מהר"ם סופר על התורה). וכ"כ בשו"ת אשר חנן ח"ד סימן סח', דפאה נכרית לא גרעה מבגדים אדומים שאע"פ שמכסות את הגוף מ"מ אסור ללובשם משום שמושך את העינים.
• מראית העין: כיון שהפאה נראית כשיער רגיל, יכולים הצופים לחשוב שהולכת בגילוי ראש (פרדס הבינה, חלק מטעי משה, דף עג).
• שינוי ששורשו מהאופנה: שו"ת דברי חיים מצאנז (ח"א יו"ד סימן ל), שו"ת מהר"ץ חיות (סימן נג).

הטיעונים להתיר בימינו לבישת פאה, אפילו לדעת האוסרים בדורות הקודמים

כמה וכמה פוסקים בימינו, כתבו כי טעמי האיסור דאז אינם שייכים כיום. להלן דבריהם.

• מרן הגאון רבי שלום משאש כתב בשו"ת "שמש ומגן" (חלק ב' אה"ע סי' ט"ו והלאה): "רוב הפוסקים המחמירים היינו משום דת יהודית ומראית העין וכו', וזה היה קודם התפשטות המנהג בכל העולם. וכמו שכתבו בדבריהם 'אם תימצא אחת בעיר בטלה במיעוטה'. לא כן היום שכולם פרצו גדר ונעשה מנהג פשוט, וגם המחמירים יחזרו בהם להתיר, ונמצא רוב הפוסקים לצד ההיתר".

• כיוצא בזה כתב הגר"מ גרוס שליט"א בספרו "אום אני חומה" (דף צ"ד), וזה לשונו: "רבים האוסרים הוא משום מראית העין, והוא לפני שנתפשט לבישת הפאות. וגם טעם האוסרים שיסבור שהוא שערות ויבוא לידי הרהור, ליכא כיום".

• וכן כתב הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א, מח"ס "נטעי גבריאל": "שיטת הפוסקים המחמירים הוא או בשביל חשש מראית העין או משום שהם משיער המת שאסור בהנאה או משום הרהור או משום דת יהודית או משום חוקות הגויים, וא"כ בזמננו שנתפשט שבנות ישראל הכשרות הולכות בפאה נכרית, והקלות דעת וכל שכן נכריות אינן הולכות רק בגילוי שערות ממש, לא שייך כל החששות. ומה שהביא רשימות של כמה גדולים שאסרו, טעם של רובם לא שייך בזמננו". (קובץ אור ישראל ל"ז).

• והגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואח"כ רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, בספרו "אבני ישפה" (חלק ה' סי' קמ"ה), כתב: "בזמננו יש מודעות רחוב שבני אדם תולים ברחובות על האיסור של הפאה הנכרית, וכמה הדבר חמור. אבל כפי מה שהוכחנו שכיום הדבר ברור שאין כאן מראית העין, לא שייכים דברי הפוסקים שאסרו הפאה משום מראית העין, כי היום השתנתה המציאות. ולכן מי שתולה מודעה על חומר האיסור, הוא מטעה את הרבים, כי יש על מה לסמוך".

• וכן כתב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, בשו"ת "דת והלכה" (סי' א'): "ויש בזה צורך היום להתיר הדבר לספרדים ותימנים, שאם נעמוד לאסור להו פאה נכרית, יכשלו רובן ככולן של הצעירות במטפחת למחצה לשליש ולרביע רחמנא ליצלן, דהוה גם לדידהו איסור חמור טפי וכמש"כ, ולכן אנן שליחותייהו דקמאי עבדי לצורך השעה להתיר פאות, שיש בזה צורך ודת יהודית יותר מגילוי שערות במקצת. ואין ספק בחשש כהאי גוונא היום בעוונותינו הרבים, והגאונים שאסרו היו מצטרפים להורות כדברינו וזה פשוט".

• וגם הגאונים בעל שו"ת "שואל ומשיב" ובעל "מאמר מרדכי" בספרם "מגן גיבורים" (או"ח סי' ע"ה), כתבו להתיר פאה נכרית, על אף שהם נכדי מהר"י קצנלנבוגן שהיה ראש וראשון לאוסרים, וביארו שמהר"י אסר רק בזמנו ובמקומו, שהיה זה בגדר פירצה חדשה. וזה לשונם שם: "וגם זקנינו שהאריך בפסק הלז, בלי ספק שכוונתו היתה לשם שמים, בשביל שראה שנפרץ בעת ההוא".

• טיעון נוסף כתב הגר"מ שטרנבוך בספר "דת והלכה", כי הפוסקים הראשונים והעיקריים שכתבו בספריהם לאסור לבישת פאה, הלא הם "באר שבע" והגאון יעב"ץ וסיעתם, אסרו גם לבישת מטפחת והצריכו רדיד עליה, כמבואר בדברי מהר"י קצנלנבוגן שהביאו הב"ש, וזה לשונו שם: "אע"פ שמכוסה במטפחת דעביד ביחוד לכיסוי השיער, וגם הוא כיסוי מעליא שהוא מכסה לגמרי השערות, אפי' הכי לא סגי, משום דשני כיסויים גמורים בעינן, ודעבידי ביחוד לכיסוי השיער, כמטפחת או סבכה והדומה לה, ועל המטפחת רדיד". ולכן פירש את המשנה בשבת שמדובר בפאה נכרית מכוסה, כי לשיטתו צריך שני כיסויים, ואין נפק"מ בין מטפחת לפאה.

וממילא אי אפשר לעשות "פלגינן דיבורא" בשיטתם, ולהביא היום ראיה מהם שהפאה אסורה ללא רדיד עליה, ומאידך להתיר לבישת מטפחת שאין עליה רדיד, דלא כדבריהם, ובפרט במטפחות המצויות כיום. ורוב אוסרי הפאה כתבו דברים חריפים בחומרת גילוי מקצת שערות.

והיעב"ץ בספרו "מור וקציעה" (סי' ע"ה) אסר אף לבתולות ללכת בגילוי ראש, וכתב שצריכות ללבוש מטפחת. ובדומה לכך מצינו פוסקים נוספים שרגילים להביאם כאוסרים את הפאה, כמו ספר "משא מלך" שאסר מטפחת ממשי שחור שדומה לשערות האשה, ובעל "דברי חיים" מצאנז, שאסר גם הוא מטפחת כזו, ואסר גם את כל סוגי הכובעים (ובלשונו "מצנפת"), ועוד. וממילא אין להביאם כדי לאסור פאה ולהתיר מטפחת שאסרו במפורש.

דעת המתירים, שמעדיפים פאה על כיסויים אחרים

חלק ניכר מגדולי הדור, מכל החוגים והעדות, כתבו שפאה היא כיסוי הראש המומלץ ביותר. להלן נביא דבריהם.

• החזון איש: "לפאה יש יתרון"!

מרן החזון איש, סבר שיש עדיפות לפאה על מטפחת, כיון שהיא מכסה את כל השערות כראוי, ובמטפחת לפעמים מתגלות שערותיה. והובאה דעתו בספר דינים והנהגות מהחזו"א (חלק ב' פ"ח אות ט'). כמו כן מעידים תלמידיו, הגר"י מאיר זצ"ל (שהעיד גם שהחזו"א התיר לאחותו לעשות פאה משערות עצמה, במעמד כמה מתלמידיו), הגר"י פרידמן, הגר"ח גריינמן, ועוד.

ובספר "מעשה איש" (חלק ג' פרק ו' - מעשה רב) מובא: "הרה"ג רבי אליהו פרידמן זצ"ל הגיע פעם לבית רבינו [החזו"א]... היה תמוה אצלו שראה את הרבנית, אשת רבינו, הולכת עם פאה על ראשה, וכנער ירושלמי, היה הדבר אצלו לפלא. אמר לו רבינו: ראיתיך תמה... מה שלבשה אשתי - אין זה שיער עצמי אלא פאה, ובאיזורים שלנו כך נהגו ללכת".

• הגר"ח קניבסקי: "בוודאי לא היו עושים דברים שאינם לכתחילה"!

מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, במענה לשאלה שהובאה בספר "נזר החיים" (דף רי"ד): "בשם החזון איש אומרים, שיש מעלה בפאה, משום שמכסה את כל השערות... ויש אחרונים שמחמירים בפאה, אך אצלנו לא נהגו להחמיר".

ובספר מאיר עוז (סימן ע"ה) הביא את דברי הגר"ח קניבסקי שליט"א: "וכן הורה לי הגר"ח קניבסקי שליט"א, כששאלתיו אם ראוי לי להחמיר בזה, ונקט לשון המשנה ברורה, ושבמקומותינו המנהג ללכת עם פאה, והוסיף שאשתו של החזון איש הלכה עם פאה, וכן אמו אשת הקהילות יעקב, וסבתו, וכל נשות ליטא, הלכו עם פאה, ובוודאי שלא היו עושות דברים שאינם לכתחילה".

וכן מובא בספר "אורחות רבינו הקהילות יעקב" (חלק ג' אות ס"ג): "אמר לי הגר"ח קניבסקי שליט"א, זקנתו הרבנית ע"ה, אמו של מרן החזו"א זצוק"ל, לבשה פאה נכרית, וכן הרבנית ע"ה זוגתו של מרן החזו"א לבשה פאה נכרית, וכן הרבנית ע"ה זוגתו של מו"ר זצוק"ל [בעל הקהילות יעקב] לבשה פאה נכרית".

• הגרב"צ אבא שאול: "העדיף את הפאה וכך הורה לנשים אחרות"!

מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף ומגדולי הפוסקים הספרדיים:

בקונטרס "כיסוי ראש לאשה" (יו"ל בתשס"ח) מובא, "יש מהעולם שרצו לטעון שה"אור לציון" רק הליץ בעד המנהג אבל למעשה לא התיר, ולכן שאלתי את בנו הגאון רבי אליהו אבא שאול שליט"א האם נכון הדבר, וענה לי בזה הלשון, באופן כללי סבר אבי שמטפחת עדיפא, אבל כיון שיש נשים שיוצאות להן שערות מהמטפחת, העדיף אבי את הפאה והנהיג בביתו ללבוש פאה נכרית, שזה כיסוי יותר טוב, וכך הורה לנשים אחרות" (עיין בשו"ת אור לציון חלק ב' פרק מ"ה הלכה ט"ז, שם התיר במפורש).

ואכן אימתו את הענין עם הגאון רבי אליהו אבא שאול שליט"א, ראש ישיבת "אור לציון" ורבה של שכונת מטרסדורף בירושלים, ואמר כי כך הם הדברים, ממש כמו שכתב בקונטרס הנ"ל. וגם אישר את השמועה כי יש עמו מכתב ארוך מאביו הגאון זצ"ל בענין זה, ובו הוא כותב בפירוש כי יש עדיפות לפאה על מטפחת מפני שמצוי בה גילוי שערות, ואין הוא סובר כדעת המתירים גילוי אצבע אחת או שתי אצבעות וכו'. אך לא רצה לפרסם את המכתב עד אריכות ימים ושנים של הגר"ע יוסף.

ורמז למכתב זה ניתן לראות בספר "תפארת ציון", ושם כתב בזה הלשון: "והיתה לו (לגרב"צ אבא שאול זצ"ל) חכמה בפסק, לצאת מתוך בעיות סבוכות, ואכמ"ל. והיו הוראות שהיה עונה בחכמה, עד שיש שלא היו יורדים לסוף דעתו. וכגון בענין פאה נכרית... היה מסתיר פסקים מסויימים מחמת השלום. פעם אמר לי לערוך מפיו תשובה ארוכה ומנומקת בענין מסויים, ולהסתירה שלא תתפרסם אלא לאחר אריכות ימים ושנים".

• התיר פאה במפורש בספריו!

ולאלה הממציאים בשמו שאסר ללבוש פאה, יעויין בשו"ת אור לציון חלק א' סימן י"א, שם כתב להתיר פאה, וחזר על זה בחלק ב' (פרק מ"ה הלכה ט"ז - קונטרס אחרון, פסקי הלכות בקצרה) ושם כתב:

"ראה בספר אור לציון תשובות חלק א' או"ח סי' י"א, במה שנתבאר שם ליישב דברי הרמ"א שכתב שמותר לקרות ק"ש כנגד אשה הלובשת פאה נכרית, ושמותר לה לצאת כך לשוק במקום שרגילות בכך, ונתבאר שם שכן היא גם דעת הרמב"ם ומרן השו"ע".

• הגר"ש משאש: "מצוה וחובה על הנשים להתקשט, ולא להתנוול ע"י מטפחת"!

מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, ראב"ד ירושלים ורבה של יהדות מרוקו (תבואות שמש אה"ע סי' קל"ז, שמש ומגן חלק ב' סי' ט"ו-י"ז):

"אני רואה במנהג זה [של לבישת פאה נכרית] דבר חשוב ביותר, ומעלה גדולה נמצאה בו, לפי מש"כ הפוסקים החולקים על מהר"ם אלשקר על מה שהתיר גילוי שערות חוץ לצמתן... והנה באלו הנשים הלובשות מטפחת, אי אפשר לומר "ונקה", כי המטפחת בורחת מן הראש, וגם מי שלובשות כובע נשאר הרבה שיער חוץ לצמתן, ועיני ראו נשי הרבנים קרוב לשליש ראשן מגולה, וכסהו והתגלה".

ועוד כתב, "טוב שנקח מנהג זה שיש בו כיסוי הראש לגמרי בלי להניח שום שערה יוצאת חוץ וכו', משתלבש מטפחת או כובע ותלך אחר מנהג שיש בו מחלוקת. ולדעת צד אחד יש בו משום פריעת ראש דאורייתא שנגלה שערה מגופה ממש".

ועוד כתב, "מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן וכו' בהיתר, ולא להתנוול ע"י מטפחת ויגרמו לבעליהן לתת עיניהם באחרות ח"ו, וכמה חששו חז"ל והתירו הרבה איסורין שלא תתגנה האשה על בעלה".

• הגר"ב זילבר: "יש לזה מעלה שאפשר לקיים בקל דברי הזוהר"!

מרן הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל, חבר מועצת גדולי התורה, בשו"ת "אז נדברו" (חלק י"ב סי' מ"א):

"גם האיסור דפריעת ראש באשה אינו מוכרח שזה רק בגלל צניעות, אלא ככל התורה שיש עוד טעמים שנעלמו מאיתנו, והראיה שהרי לפי הזוהר אסור גם בחדרי חדרים, ומשמע אפי' אין שם שום איש היא מוזהרת שלא יצאו השערות מחוץ להכיסוי. וזה לשון הזוהר פרשת נשא [מתורגם], "אמר ר' יהודה, שיער הראש של האשה שמתגלה, גורם לאחר להתגלות ולפגום אותה, בשל כך צריכה האשה שאפילו קורות ביתה לא יראו שערה אחת מראשה, כל שכן בחוץ". וכו'. ולזה ברור הוא שהשערות של הפאה לא הוי כשערות הטבעיים שלה, ויש לזה מעלה שאפשר לקיים בקל דברי הזוהר "דאפילו וכו' שערה אחת מראשה".

• הגר"מ שטרנבוך: "האוסר פאה אינו מחמיר אלא מיקל מאוד"!

מרן הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד העדה החרדית, בשו"ת דת והלכה (סי' א'):

"וביותר רצוני להדגיש, דהאוסר היום לכל אחד פאה נכרית מדינא, אינו מחמיר רק מיקל בזה מאוד, שאשה היום במטפחת אינה מכסה כל שערותיה תמיד, וזה מקום לחוש לאסור מדינא אפי' מהתורה לרשות הרבים, ואם בפאה נכרית החשש לרוב הפוסקים רק מדת יהודית, במטפחת החשש מגילוי שיער, והיינו פגיעה בדת משה ממש, וא"כ המחמיר עלול להקל לגרום איסור תורה, שרק יחידים אצל הספרדים שיפרקו פאה נכרית, יזהרו במטפחת שתכסה תמיד כל השערות כדין, וגם אם בפאה נכרית הרי זה שינוי מדרכי אבותינו, במטפחת לחוד ובמיוחד לספרדים הרי זה שינוי טפי, שזה מפורש בשו"ע שצריך עוד לרשות הרבים רדיד ולא סגי במטפחת לבד, וכן נהגו באמת אצלם מדורי דורות, עד שסביבם נשתנה המנהג והתחילו במטפחת לבד. וא"כ אפי' במטפחת אין בזה חומרא, רק קולא נגד הפסק ומנהג מדורי דורות שצריך חוץ מהמטפחת רדיד דוקא".

• הגרמ"י לפקוביץ: "בתעמולה נגד פאה יש סכנה לעיקרי הצניעות"!

הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', במכתב שהובא בקובץ בית הלל י"ט:

"בס"ד, י"ז סיון תשס"ד. למעלת כבוד הרב... על דבר אשר כמה שאלו בזה שחתמתי על כרוז שמשתמע ממנו קריאה להרחקת חבישת פאה נכרית, אפרש דעתי בענין.

הנה דבר פשוט שלא היתה כוונתי לחוות דעתי בעצם היתרון של הפאה הנכרית, אשר נידון זה כבר עלה על שולחן מלכים גדולי הדורות הקדמונים זי"ע, ומגדולי הדורות ז"ל היו שהנהיגו כן בביתם ונהרא נהרא ופשטיה, ובהרהור אחר פסקם יש בה פרצה.

ובאמת דכיסוי הראש ע"י פאה גרמה טובה לכיסוי נאות של שערות הראש לבל יראו החוצה, גם לאלו שע"י כיסוי המטפחת לא היה דבר זה נשמר אצלם היטב, וכל מטרת החתימה היתה לבקשת קבוצה לחזק המנהגים שהנהיגו ע"פ אמותיהם והחיזוק היה בתרתי, האחד שלא יראו עצמן כיוצאים מן הכלל, ועוד והוא העיקר, שלא יבואו ע"י המטפחת לפרוץ ולהוציא משערן החוצה כאשר נכשלו בזה רבים.

אבל התעמולה שעושין בדבר [נגד לבישת פאה], יש בזה סכנה, לערער עיקרי הצניעות המחוייבת מן הדין, ואין דעת תורה נוחה מזה שיצא ח"ו איזה פרצה, ואלו המבינים ישפיעו על השניים בכדי שהצניעות יהיה שמור בכלל ישראל".

• הגר"מ פיינשטיין: "פאה נכרית יותר טוב ממטפחת"!

הגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א, ראש כולל "אוהל תורה" בלייקווד, בשו"ת אור יצחק (אה"ע סי' ג'), מעיד על דברי מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל:

"וזכורני מיד לאחר נשואי שאלתי את הגאון הגדול הנ"ל [בעל אגרות משה] אם צריך ללבוש כובע על הפאה נכרית, ואמר לי שאין צריך. ועוד הוסיף לומר לי כי פאה נכרית יותר טוב ממטפחת, כי פאה נכרית מכסה את כל השערות, ועוד שבזה תמיד נשאר מכוסה כל זמן שהיא על ראשה, מה שאין כן במטפחת".

• והוסיף על כך הגר"י עבאדי שליט"א - "ופוק חזי שדבריו צודקים".

• הגר"י טשזנר: "המטפחת הרבה פעמים מחליקה"!

הגאון רבי יהודה טשזנר שליט"א, אב"ד ומו"צ באופקים, בספרו שערי תורת הבית:

"חובה על כל אשה נשואה לכסות ראשה. והרבה נשים שואלות במה עדיף לכסות ראשן, עם מטפחת או עם פאה? והנה מעיקר הדין כל דבר המכסה הוא כשר, אלא שיש כאן ענין של הידור מצוה. כי לכסות עם מטפחת הוא יותר צנוע מלבישת פאה, אכן הפאה מכסה יותר טוב את השערות שלה, כי בזה אפשר בקלות לכסות גם את כל השערות שבצדדים, וגם היא צמודה היטב ואינה נופלת, אבל עם מטפחת קשה לכסות את כל השערות שבצדדים, וגם המטפחת הרבה פעמים מחליקה וע"י זה מתגלים שערותיה. על כן, אשה שיודעת איך לקשור את המטפחת באופן שמכסה היטב את כל שערותיה, ובלי להחליק פה ושם, יש עדיפות והידור בלבישת מטפחת, אבל אם אינה יכולה להיזהר בזה, עדיף ללבוש פאה. ויש לשים לב, כי כל ענין כיסוי הראש הוא משום צניעות, שלא יראה מהשערות הטבעיות שלה החוצה".

• הגר"מ גרוס: "ללכת עם פאה גם בבית"!

מרן הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א, אב"ד חניכי הישיבות, בספר "והיה מחניך קדוש":

"וצריכה להיזהר מאוד שלא יצא משיער ראשה אף משהו, ונשים שמשאירות שערות גדולות יקשה הדבר מאוד שלא יצאו מעט שערות דרך המטפחת, ועדיף שתלך עם פאה נכרית אף בבית, וע"י זה לא יצאו שערות".

• הגר"ג ציננער: "יש מעלה לחבוש פאה"!

הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א, רב ומו"צ בבורו פארק, מח"ס "נטעי גבריאל", בקובץ אור ישראל (ל"ו-ל"ז):

"ולאחרונה שכשנודע החשש על הפאות שהם מע"ז הסירו הנשים את הפאות ולבשו מטפחות, וראינו בכמה מקומות ובפרט בערי ארה"ב שהיו יוצאות שערותיהן מבעד המטפחת, מה שלא אירע בפאה נכרית".

ועוד כתב: "יש מעלה בחבישת הפאה, שהרי בכיסוי מטפחת מצוי שחלק השיער מגולה, וכבר נתבאר בפוסקים לאסור כלל, דלא כדברי מהר"ם אלשקר סי' ל"ה".

ועוד כתב: "והנה בימים ההם היו נוהגים ללבוש צעיף ועליו המטפחת, שני כיסויים, או בכמה מקומות שנשים גילחו את שערות ראשן, ובימינו אין הדבר נהוג בכמה קהילות ישראל, לכן יש מעלה לחבוש פאה המכסה את כל השערות".

ועוד כתב: "עוד מקובל מגדולי ישראל טעם על שלא רצו להחמיר כל כך בזה [ולאסור לבישת פאה], מפני שלא תתגנה על בעלה. ובפרט בדורותינו אלה ראו ענין זה נחוץ למאוד, שדרכו לצאת חוצות לפרנסתו".

• הגר"י קאפח: "הלואי וכל בנות ישראל ילבשו פאה"!

הגאון רבי יוסף קאפח זצ"ל, מגדולי חכמי תימן, כתב בתשובה כתב יד שהתפרסמה בחוברת 'המשביר':

"פאה נכרית קדושה ומקודשת, והלוואי וכל בנות ישראל ינהגו בה. כי אין שום הלכה אצלנו שיש לקחת את האישה לדקורטור כדי שיבחר ויתאים לה את הלבוש המכער אותה דוקא, אלא מותרת להתנאות בפאה נכרית".

וכן הביא בספר "ברכת משה" על הלכות ברכות (פרק א' סעיף מ"ב בהערה): "וכ"כ מורי הגאון זצ"ל בתשובה כתב יד וזה לשונו, גם כיום לדעתי יכולה הכלה לחבוש פאה נכרית יפה שביפות ונהדרה שבנהדרות, והכי איתא במשנה, והוי כיסוי ראש מעליא".

• מוהרא"ש: "טוב מאוד לחבוש פאה"!

הגאון רבי שלמה אליעזר שיק שליט"א, מגדולי רבני חסידות ברסלב, בספר "שיחות מוהרא"ש" חלק ט':

"אלו הנשים שהולכות בשערותיהן, לא די שיש להן מטפחת, כי רואים בחוש אשר דרכה של המטפחת לזוז ממקומה, ובכך נראות שערות ראשה בחוץ. ועל כן טוב מאוד לחבוש פאה נכרית, שעל ידי זה לכל הפחות תהיינה מכוסות השערות. ואף שיש מהנשים הספרדיות הנוהגות שלא ללבוש פאה נכרית משום פריצותא, עם זאת מי שרוצה להסתכל בעין אמת ולהבין את האמת, ההכרח לו להודות, אשר אי אפשר בשום פנים ואופן לכסות את השערות במטפחת בלבד, כי היא נוטה הצידה, ואז נראות השערות בחוץ, ויש על זה קללה מהזוהר הקדוש, עד כדי כך שאומר הזוהר, שכל העניות והדחקות שאדם סובל, היא רק מחמת שהאשה הולכת בגילוי שערותיה בביתה, ומכל שכן בחוץ, ועל כן בזה שהאשה חובשת פאה נכרית הרי זה כמי שמתלבשת באיזה כובע, כי סוף כל סוף אין זה השיער שלה, כי אם כמו כובע על השיער, אשר זה טוב יותר, ובזה היא מכסה את כל שערותיה שאין רואים אותן בחוץ".

ובספר שיחות מוהרא"ש חלק י"ג: "בקרב הספרדים נוהגות רוב הנשים לילך רק בצעיף משי על השיער (מטפחת), והסכנה בזה, שהצעיף מחליק מהשיער, ואז נתגלות השערות. ואז טוב יותר לילך בפאה".

ובספר אשר בנחל (חלק ל"א, תשובה ה'-כ"ד): "כפי שהיום הולכות הנשים עם שערותיהן בלי תגלחת, ואזי חצי ראש בחוץ בגילוי שיער, בודאי עדיף ללכת עם פאה שיכסה את השערות לגמרי, וזה ברור מאד מאד".

• "אין איסור לאשה שתיראה יפה וחסודה"!

וכתב עוד שם, "ומובא בספר "שמש ומגן" מהצדיק הקדוש רבי שלום משאש, זכר צדיק וקדוש לברכה, אשר מדבר מאד מאד בעד חבישת פאה, אף שהיה חכם ספרדי, והוא מסביר בהגיון למה היום כן כדאי לנשים לחבוש פאה ולא מטפחת... שעדיף כי תלכנה הנשים בפאה, ולכל היותר הן תראינה יפה יותר, אשר אין זה איסור לאשה שתראה יפה וחסודה" (חלק ס"ב, תשובה י"ב-תקצ"ה).

דעת פוסקי זמננו

בכמה ספרים רוצים לחלק בין המחלוקת הקדומה לימינו, בין לקולא בין לחומרא:

• לקולא, מפני שבימינו שידוע שישנם נשים שמכסות את ראשם ע"י פאה, יש פחות חשש למראית העין. כן כתבו בספר "אום אני חומה" דף צ"ד, ו בעל מח"ס "נטעי גבריאל" במאמר בקובץ "אור ישראל" ל"ז, ובשו"ת אבני ישפה חלק ה' סי' קמ"ה. ואולם יש לציין: א) רוב הפסוקים שאסרו, לא אסרו מטעם מראית העיןת אלא משום ששעירות לא יכולות לשמש כ"כיסוי ראש". ב) אם האשה שיוצאת לאיזורים חילוניים, חוזרת טענת ה"מראית העין" למקומה.

• ולחומרא, משום שבימינו הפאות הם יפות יותר ממה שידעו ליצר בימי הקדמונים, כך שהפאות כעת "מושכות את העין" יותר. וכך כתב הרה"ג דב ליאור שליט"א רבה של קריית ארבע: שאלה:"האם מותר לאשה ללכת בפאה נכרית?" תשובה: "אם את שואלת לגופו של עניין, אז התשובה היא: שלדעתי ראוי שכל אשה יראת שמים אמיתית תלך עם כיסוי ראש ממש, כך גם כתב הרב עובדיה שליט"א וכן יצא כרוז ברוח זאת מת"ח בירושלים. אמנם, היו גדולים שהתירו (ערוך השולחן), אך לענ"ד היום כשהתעשייה של הפאות השתכללה ואי אפשר להבחין בין שיער טבעי ובין פיאה, הרי שזה הורס את כל גדרי הצניעות, ויכול להביא לזלזול בכיסוי ראש, שנשים יאמרו מה לי פיאה מה לי שער טבעי. ואף מובא ב´´דברי חיים´´ לאדמו"ר מצאנז שאין לומר דבר שבקדושה כנגד פיאה, כי זה לא נחשב כלל לכיסוי. לכן, לדעתי, אשה צריכה ללכת עם כיסוי ראש של ממש, כובע או מטפחת לפי טעמה, וזהו כבודה וזהו אושרה." ע"כ.

ובכן נסקור את דעת פוסקי זמנינו (מהדור הקודם ומדורנו):

רבני יהדות ליטא

רוב רבני ליטא נמנים בין המתירים את הפאה:

1. כן מעידים בשם הגאון בעל "חזון איש", שהיה מורה להתיר, והובאה דעתו בספר דינים והנהגות מהחזו"א ^[7]. ואולם יש שהעידו בשמו שראוי יותר להחמיר^[8].
2. דעת הגאון הרב חיים קניבסקי שליט"א להתיר, שכתב במענה לשאלה שהובאה בספר "נזר החיים"^[9]:

"ויש אחרונים שמחמירים בפאה, אך אצלנו לא נהגו להחמיר".

1. דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א שפאה שאיננה ארוכה, מעיקר הדין יש להקל, אך ראוי להחמיר^[10].
2. מובא בשם הגאון הרב ישראל קנייבסקי זצ"ל (ה"סטייפלר") שראוי להחמיר ^[11].
3. דעת הגאון הרב שלמה זלמן אוייערבאך זצ"ל (כפי שמעיד בנו הגר"ש שליט"א^[12]) דמעיקר הדין מותר אף ראוי להחמיר^[13].

רבני ארצות המזרח

1. הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א, בשו"ת יביע אומר^[14] האריך לאסור, מסיק וז"ל:

""וכל אשה המקבלת עליה לשמור לעשות ככל דברי רבותינו הפוסקים שאסרו הדבר בכל תוקף, ולצאת אך ורק בכובע או מטפחת המכסה את כל ראשה, תתברך בכל הברכות שבתורה, ובמזוני רויחי ובבני סמיכי, ותזכה לראות זרע קודש בנים גדולים בתורה ויראת ה' טהורה, מורי הוראות בישראל." " וע"ע בספר מעדני המלך ח"א.

1. הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, מראשי ישיבת פורת יוסף, היה מורה שאמנם הפאה נחשבת כ"כיסוי ראש", אבל נחשבת כפריצות^[15]
2. הגאון המקובל הרב יצחק כדורי זצ"ל היה אומר שהסיבה שיש בעולם מחלת הסרטן, היא מחמת שיש נשים שלובשות פאה נכרית, וכיון שניתן למשחית רשות להשחית אינו מבדיל וכו' ^[16]
3. הגאון הרב יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף כותב^[17]: "לעניין כיסוי הראש בפאה... ידוע הוא שבני עדות המזרח לא היו רגילים בזה כלל ועיקר, אלא היו מכסות ראשן במטפחת או בכובע, וזה מחדש באו מערי אירופה באופנה חדשה לצאת בפאה נכרית. והעושה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו".
4. הגאון הרב שלום משאש זצ"ל, ראב"ד ירושלים ורבה של יהדות מרוקו"^[18] היה מורה להתיר, כדי שלא ילבשו את המטפחת באופן שיוציאם שערות, וז"ל: אני רואה במנהג זה [של לבישת פאה נכרית] דבר חשוב ביותר, ומעלה גדולה נמצאה בו, לפי מש"כ הפוסקים החולקים על מהר"ם אלשקר על מה שהתיר גילוי שערות חוץ לצמתן... והנה באלו הנשים הלובשות מטפחת, אי אפשר לומר "ונקה", כי המטפחת בורחת מן הראש, וגם מי שלובשות כובע נשאר הרבה שיער חוץ לצמתן, ועיני ראו נשי הרבנים קרוב לשליש ראשן מגולה, וכסהו והתגלה." עכ"ל.
5. הגה"ק הרב ישראל אבוחצירא (ה"בבא סאלי") זצ"ל: בצוואה לבנות משפחתו אמר: "אם אתן חושבות לרמות את הקב"ה בלובשכן פאה נכרית, וכאילו בזה אתן יוצאות חובת כיסוי הראש, אם כן דעו לכן: כל אשה הלובשת פאה נכרית ואפילו רק חצי פאה, מכינה לעצמה חומר הסקה שבו ישרפו אותה בגיהנם"^[19].
6. הגאון המקובל הרב מרדכי שרעבי התנגד בחריפות לפאות^[20].
7. הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל היתה דעתו שיש להעדיף מטפחת ולא פאה, אך במקרה והאשה לא מוכנה שהמטפחת תכסה את רוב הראש אזי עדיף פאה^[21].
8. הגאון הרב מאיר מאזוז שליט"א, ראש ישיבת כסא רחמים, מורה דאין להשתדך לבחורה שרוצה לחבוש פאה נכרית^[22]. והוא כדעת אביו הגאון מצליח מאזוז זצ"ל בשו"ת איש מצליח^[23] שכתב לאסור את הפאה.
9. הגאון הרב משה לוי זצ"ל הורה לאסור בספרו מנוחת אהבה^[24].
10. הראשון לציון הרב שלמה עמאר שליט"א מורה לאסור^[25].
11. הראשון לציון לשעבר, הרב אליהו בקשי דורון שליט"א (בהסכמה לאחד הספרים), הורה דהמיקל לחבוש פאה נכרית יש לו על מה לסמוך והמחמיר תבוא עליו ברכה.
12. הגאון המקובל הרב יצחק ברדא שליט"א העלה לאסור, בשו"ת יצחק ירנן ^[26].
13. הגאון הרב בן ציון מוצפי שליט"א מורה בתקיפות נגד הפאות^[27].

רבני העדה החרדית

רוב רבני העדה החרדית מתנגדים בתוקף נגד השימוש בפאה הנכרית, וכהוראת האדמו"ר מסאטמר זצ"ל שהבאנו לעיל, ולעיתים קרובות מוציאים כרוזים על כך. וכן פסק הגאון רבי אברהם דוד הורוויץ זצ"ל בשו"ת קניין תורה ח"ד סימן קכט. ואולם הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד העדה החרדית, בשו"ת "דת והלכה"^[28], הגם שדעתו שעדיף מטפחת, אבל כתב שאין לאסור לגמרי את הפאה.

חסידי חב"ד

נשיאי חב"ד ובהם אדמו"ר הריי"צ והרבי, הורו שעל הנשים לכסות את ראשן בפאה נכרית דווקא. הסיבה העיקרית לכך היא שבמטפחת קשה לכסות את השיער, סיבה נוספת להעדפת הפאה על מטפחת, היא שאפשר להורידה או להסיטה למעלה, ובפאה אין הדבר אפשרי.

הריי"צ כתב: "בטח קיבל את מכתבי בברכת מזל טוב. במכתבו הוא כותב שמקווה להשי"ת שיעזור לו שביתו יהיה חסידי, הנה כל ברכה צריכה לכלי... וההנהגה בכלל צ"ל אשר אשת תלמיד תומכי תמימים צריכה לשאת פאה, כמה שלא יכבד לה דבר זה, אבל אחרת אי אפשר ואי רשאי להיות... אחר כל האריכות הנני אומר לו בקיצור דקיצור, אשר זוגתו תחיה צריכה לשאת פאה נכרית, ואחרת אי אפשר"^[29].

וכך כתב הרבי מנחם מנדל שניאוסון זצ"ל: בעזרת השם יתברך התקבלו לאחרונה התנהגויות והנהגות מסויימות בין אנ"ש, ונשות אנ"ש בפרט, שעד עתה, מפני סיבות שונות, לא כולם נהגו כן. וכמו כל דבר שהוא חדש, קל להרוס אותו ח"ו, לכן גדולה באופן יוצא מן הכלל הזכות של כל אחד התורם את חלקו לחזק זאת. מצד שני - קל יותר לפעול זאת בעצמו, גם אם עד עתה לא העריכו את זה לפי החשיבות האמיתית, כשמתחשבים בכך שאין זה ענין פרטי אלא יש לזה השפעה, במידה ידועה, על כל החוג. לכן, מבלי להיכנס לסיבות שמנעו עד עתה את ההנהגה של דברים מסויימים בבתי אנ"ש, בלבושים ובחינוך הבנים, רצוני להדגיש לכן שוב, שמהיום ואילך על כולן, ללא יוצא מן הכלל, להתאחד עם נשות אנ"ש הלובשות פאה^[30].

הרבי הורה לכל נשות חסידות חב"ד ללבוש פאה, בכל מקום שהן, ללא יוצא מן הכלל:

"בעזרת השם יתברך התקבלו לאחרונה התנהגויות והנהגות מסויימות בין אנ"ש, ונשות אנ"ש בפרט, שעד עתה, מפני סיבות שונות, לא כולם נהגו כן. וכמו כל דבר שהוא חדש, קל להרוס אותו ח"ו, לכן גדולה באופן יוצא מן הכלל הזכות של כל אחד התורם את חלקו לחזק זאת. מצד שני - קל יותר לפעול זאת בעצמו, גם אם עד עתה לא העריכו את זה לפי החשיבות האמיתית, כשמתחשבים בכך שאין זה ענין פרטי אלא יש לזה השפעה, במידה ידועה, על כל החוג. לכן, מבלי להיכנס לסיבות שמנעו עד עתה את ההנהגה של דברים מסויימים בבתי אנ"ש, בלבושים ובחינוך הבנים, רצוני להדגיש לכן שוב, שמהיום ואילך על כולן, ללא יוצא מן הכלל, להתאחד עם נשות אנ"ש הלובשות פאה"^[31].

הרבי הורה לכל אשה הלובשת פאה, לשכנע את חברותיה לעשות כמותה:

"במענה למכתבה מד' תצוה בנוגע לפאה, בו כותבת שאינה מבינה בדיוק מה הכוונה בזה, ענין הפאה הוא, שהשערות תהיינה מכוסות לגמרי, ובמילא אם מכסים רק חלק, אין זה כפי שהכוונה בזה היא. גם היתה צריכה להשתדל שגם אחרות יעשו כן, ולבאר להן שזוהי הדרך וסגולה לבריאות, פרנסה ונחת אמיתי מהילדים, והשי"ת יעזור לבשר בשורות בזה"^[32].

הרבי אמר כי גם אם מישהי תבטיח לכסות היטב עם מטפחת, יש להורות לה ללבוש פאה:

"ובפרט שכאמור זהו נוגע לרבים, שאפילו אם פלונית אומרת שבהנוגע אליה אין נפקא מינה באיזה אופן תכסה ראשה, כיון שבכל אופן יהיה הכיסוי כדבעי, מובן שאינה יכולה להבטיח בהנוגע לאחרות"^[33].

הרבי הורה לאשה להדר וללכת עם פאה, אף אם אמה הלכה עם מטפחת:

"יש מקום לומר שמי שהוא יטעון על דבר הנהגת האמהות שלאו דוקא בפאה. אבל כבר מילתי אמורה, שהרי זה מברכות עקבתא דמשיחא, אשר בת קמה באמה להוסיף עליה בשמירת התורה והמצוה"^[34].

הרבי דיבר על פאה שהיא יותר יפה מהשיער הטבעי:

"ובפרט בזמננו, שאפשר להשיג פאה נכרית בכל הצבעים, והיא נראית יפה עוד יותר מהשיער שלה עצמה, תתבונן האישה בעצמה מהי הסיבה האמיתית לכך שהיא אינה רוצה לחבוש פאה נכרית אלא מטפחת, כיון שהיא יודעת שבנוגע לפאה נכרית אין ברירה להסירה... מה שאין כן בנוגע למטפחת יודעת היא שיש לה ברירה, שביכולתה להסיטה למעלה יותר ויותר"^[35].

וכך כתב הרבי באיגרת לרב שניאור זלמן גרליק רבו של כפר חב"ד^[36]:

""מצער אותי ביותר מה שכנראה בענין הפאות נעשית הזזה בזעיר אנפין, והרי ידוע שכל אתערותא הבאה מבחוץ צריך לנצלה בשעת מעשה, מה שאין כן כשעובר משך זמן. ומה שכתב אודות דוחק המצב וכו', הנה האמנם אי אפשר היה להשיג הלוואות בקופות גמ"ח של אנ"ש, שכפי הנודע לי הנה ישנה באגודת חב"ד שע"י כת"ר שליט"א אצל הוו"ח כו' הר"ד גנזבורג ושנים או שלשה בירושלים עיה"ק ת"ו"

רבני יהדות תימן

הגאון הרב יצחק ראצבי שליט"א בספרו שו"ע המקוצר^[37] כותב במפורש שחייבת כל אשה לכסות שערותיה במטפחת דוקא, ועדיף מטפחת ע"ג מטפחת.

גילויים משמיים

• הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א בתשובה^[38] מביא מעשה על ילדה שחזרה בגילגול מחמת עוון לבישת פאה נכרית.

• האוטיסטים כותבים שבשמים מתנגדים לפאות הנכריות^[39].

• מרן הגר"ש משאש כתב על זה בשו"ת שמש ומגן ח"ב, "בעלי תורה היודעים ללמוד ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ויודעים מקורות הדברים, ומי ומי המתירין, בודאי לא יחזרו בהם. ואפי' משיח צדקנו לא בא לא לרחק ולא לקרב, ולא בשמים היא, אלא הוא בעצמו יפסוק בספיקא דרבנן להקל, ובפרט דסברת המתירין ברורה. וגם המחמירים עצמם מודים בזמנינו שנתפשט המנהג להקל, ואין בזה לא דת יהודית ולא מצות עשה ולא משום מנהג וכמו שנתבאר לעיל. ובש"ס (מנחות לד.), אם יבוא אליהו ויאמר שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל, עיין מהרי"ק".

• ומכאן נלמד שאין לחשוש לדברי כמה מהאוטיסטים, שמפרסמים בשמם בספר הנקרא "דניאל" שאסור לנשים ללבוש פאה, ומפרסמים זאת גם בעלונים. כי גם לדעת המצדדים בדברי המוסר שלהם ואומרים כי דבריהם ירדו מן השמים וניתנה נבואה לשוטים, הרי כל זה הוא רק לגבי דברי מוסר, אבל בדברים הנוגעים להלכה, אין לנו אלא דברי הפוסקים, ולא בשמים היא. וראה בספר דניאל הנ"ל (חלק א' עמ' נ"ו ועמ' נ"ז), שכתבו שם בשם האוטיסטים שאסור לבתולות ללכת עם שיער שאינו אסוף, ונשים נשואות חייבות ללכת דוקא במטפחת ואסורות ללבוש כובע. ודברים אלו מנוגדים גם לדעת רוב הפוסקים האוסרים פאה, האם נניח את כל הפוסקים ונפסוק כדעת האוטיסטים?

• וראה בספר "דרך שיחה" להגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א (שהוא שאלות ותשובות שנשאלו ע"י תלמידו, הרב אליהו מן שליט"א), שכתב וזה לשונו: "שאלה. יש מי שמצא עצה איך ליצור תקשורת עם האוטיסטים, והם מדברים כל מיני דברים, האם יש בזה ממש. תשובה: "שטותים והבלים!". בהזדמנות אחרת ביקשתי התייחסות מהרב שליט"א על מה שמדברים עם האוטיסטים, ומדברים כל מיני דברים, וביטל זאת מאוד, ואמר "הם מדברים מה ששומעים מהבית". שאלה: יש דברים שמעולם לא דברו מהם בבית, והם כן מדברים עליהם... תשובה: "אין בזה ממש!" ולא רצה הרב לשמוע מה שרציתי לומר לו, מה שדיברו על ענין מסויים..." עד כאן לשונו.

• ובפרט שהאוטיסטים במשך שנים רבות כתבו דברי טעם (עיין בספר "ונפשי יודעת מאוד", "גליה", וכו'), ודברו בשפה יפה, ומעולם "הציבור החרדי" לא היווה מטרה בשבילם, ודבריהם היו באופן כללי על הציבור היהודי, שצריך להתחזק בתורה ובמצוות, ותיארו בשפה יפה את העולם שיהיה בקרוב כשיגיע משיח.

ופתאום, בתקופה האחרונה (מאז הופיע "דניאל" ושות'), החלו כל המסרים להיות מופנים לציבור החרדי, ורבים מהם מדברים לפתע על "צניעות" ועל "פאה" (כאשר האוטיסטית גליה לא הזכירה זאת בכל מאות התיקשורים שהיו עמה), וכולם הפכו מלאים קללות ואיומים ותיאורים מחרידים על מה שיתרחש בתקופה הקרובה רח"ל, ופתיחת פה לשטן, והדבר ברור שאין זה אוטיסטים אלא אנשים אחרים כותבים בשמם את ה"מסרים", וד"ל.

פולמוס השיער ההודי

הראשון שדן בנושא זה, היה ראב"ד העדה החרדית, הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, שכתב להחמיר ולא ללבוש פאות משיער הודי, כיון שהם עשויות משיער שנחתך בתור תקרובת עבושה זרה, ואף פאות משיער אירופאי ("קאסטם") כתב דראוי להמנע מפני שגם בפאות אלה קיים חשש של עירוב שיער הודי, אולם כתב שגם זה עדיף ממטפחת שאינה מכסה את כל השערות בשלימות, ומחליקה מהראש מפעם לפעם^[40]:

בשנת תשס"ד החשש הנזכר לפיאות מתקרובת עבודה זרה התעורר, והציגו את הדברים בפני הגרי"ש אלישיב, שפסק לאסור שיער הודי (והקים את ההכשר של הגר"מ גרוס, המפקח על מקור השיער). וכן הורו הרה"ג ר' חיים קנייבסקי שליט"א והרה"ג ר' ניסים קרליץ שליט"א. ואולם הגר"ש וואזנר, העלה דמעיקר הדין יש להתיר את הפאה העשויה משיער הודי, כיון שהתגלחת לא נחשבת כנעשית לתקרובת, אלא נחשב כדורון, ואולם הסיק דראוי להחמיר משום הרחק מהכיעור, ומי שכבר קנתה פאה, שלא תחליף, ואת דבריו הביא בנו, הגאון רבי בן ציון יעקב הלוי וואזנר שליט"א, אב"ד דבד"ץ ובית הוראה שבט הלוי במונסי ^[41]. וכדבריו כתב גם הגאון רבי חיים יוסף דוד ווייס שליט"א, דיין ומורה צדק סאטמר אנטוורפן ^[42]. והגאון רבי יצחק רייטפארט שליט"א היקל מטעם דתקרובת עכו"ם בזמן הזה מותר בהנאה, ודלא כהבית יוסף, וגם משום שהתגלת לא נעשית לפני האליל.

השלכות הלכתיות שונות

• "האדמו"ר השישי מליובאוויטש, הריי"צ, קבע כי בכל בית חסידי, האשה צריכה ללבוש פאה דוקא.^[43].
• הגאון רבי צבי הירש שפירא, (בעל הדרכי תשובה) זצ"ל כותב דמי שאשתו חושבת פאה נוכרית, אסור לו להיות שוחט ובודק, כיון ש"בוודאי יצא מכלל ירא שמים מרבים" (בשו"ת שבסוף ספר תפארת בנים סימן ב).
• הגאון רבי מרדכי שמואל אשכנזי שליט"א, רב ואב"ד דכפר חב"ד, במכתב מיוחד שפירסם, כתב לנשות כפר חב"ד שחבישת מטפחת או כובע, שאשה היוצאת מביתה ללא פאה - עוברת על תקנון הכפר^[44].
• בשו"ת יביע אומר (הנ"ל) העלה לאסור לעיתון לפרסם על מכירת פאות נכריות.
• הגאון רבי שלום מאסקאוויטש מלונדון זצ"ל, אב"ד שאץ, בצוואתו שהובאה בכמה מקומות בספריו^[45] הבטיח שיתפלל ויעורר רחמים בשמים על כל אשה שתלבש פאה.
• האדמו"ר מקוליזבורג זצ"ל בשו"ת דברי יציב^[46] כתב שאסור למכור פאה נכרית לאשה שנוהגת היתר. וכן כתב הגאון הרב אליהו בחבוט שליט"א בספר ללקוט שושנים^[47].
• הגאון הרב יוסף שלום אלישיב שליט"א הורה שאשה הלובשת מטפחת ולא פאה, אינה צריכה להחמיר ולהחליף לפאה כדעת החזון איש, אף אם נשקף חשש לפיטורין ממקום עבודתה מחמת, ויכולה להקל וללבוש מטפחת, ותזכה לפרנסה ברווח^[48].

פאות פרוצות

יש שהביאו ראיה שסתירת שיער היא פריצות, שבסוטה מצינו שהכהן סותר קלעי שערה, ופירש רש"י (סוטה ח.) "סותר קלעי שערה, מרבה בגילויה שסותר קליעתה", עכ"ל. והיינו שסתירת קלעי שערה הוא הדגשת הגילוי ביותר, והדגשה זו היא פריצות.

אולם אין זו ראיה כלל, כי שם מוכח רק שסתירת קלעי השיער הוא הדגשת הגילוי, אבל לא מבואר שם ענין אריכות השיער, והאם יש הבדל בין שיער סתור ארוך לקצר, וכמה הוא שיעור האורך המותר. וא"כ, מנלן לחלק בין פאה ארוכה לקצרה, כשכל אופן היא פרועת ראש ואין שערותיה קלועות. ובפרט ששם עיקר הענין הוא לפרוע ראשה ולנוולה, ולא רק להתיר קליעתה, ואין זה דומה לפאות זמננו שהן במראה מסודר.

• וכמש"כ הגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א, בשו"ת אור יצחק אה"ע סימן ג':

"ובענין פאה נכרית לאשת איש אי שרי או לא, הנה לפי מה שכתבנו שכל הטעם של כיסוי הראש הוא שלא תיראה מנוולת, וא"כ בפאה נכרית הרי היא מקיימת מצוות הכיסוי שאינה נראית מנוולת, ואדרבה פאה נכרית הרי היא כקליעה, ובקליעה כבר הבאנו ראיה מהגמ' לעיל דזה נוי לאשה והיפך מניוול. ואף שמשמעות כמה ספרים נראה שטעם כיסוי הראש הוא כדי שלא להראות יופיה, הנה הוא טעות גמור, ומזה יצא להם שאם היא לובשת פאה נכרית יפה זה עוד יותר גרוע, וההיפך הוא האמת.

והנה כתוב מפורש בגמ' (שבת צה.) ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אל האדם, ע"כ. הרי דהשערות כשהם קלועות הוי נוי, והרי היא מקיימת שני דברים, גם כיסוי הראש וגם שתיראה נאה, וכמו אלה שמכסות ראשיהן במטפחת או בכובע, וכידוע שגם באלה יש מכל המינים, יפים יותר ויפים פחות, ובוודאי שלא יעלה על הדעת לומר לאשה ללבוש מה שפחות יפה, וכל אשה עם הטעם שלה, והרי כל בנות ישראל בנות מלכים הן וראויות הן לאיצטלה היפה ביותר".

ועוד כתב, "ואף שיש פאה נכרית כזאת שבאמת האשה נראית בהם מנוולת על ידה, באופן שהשערות מפוזרות לכאן ולכאן ולכל ד' רוחות השמים, מ"מ הרי את ראשה היא כיסתה, והרי היא כלובשת בגד שמנוול אותה [שהרי אין זה שיער מחובר], וזה לא נוגע לדין כיסוי הראש".

• וכן כתב הגאון רבי יהודה שיינפלד שליט"א בשו"ת אוסרי לגפן (חלק ט' עמ' קע"ה ואילך), וזה לשונו: "נפק"מ למעשה משיטת המג"א וסיעתו, דאסור גם לבתולות לילך בשיער פרוע... וכפשטות השו"ע באה"ע, ולכן אוסרים על הנערות לילך בשיער ארוך המגיע עד הכתפיים ואינו אסוף. ויש להפליא על זה, שהרי המג"א לא חילק בין שיער המגיע עד הכתף ללא מגיע, ומה שנזכר ברש"י (כתובות טו:) ששערה פרוע על כתיפה (דכנראה משם לקחו גדר זה) כוונתו רק דכן הדרך כשסותרים הצמות, שמתפזר השיער על הכתף, אבל פשוט דגם מי שלא היה שערה ארוך כל כך, כשסותרת הצמות נקרא פרוע, וממילא כשפוסק השו"ע שלא תלכנה הפנויות פרועות ראש, אין חילוק בין ארוך לקצר, כל שהוא פרוע ואינו קלוע כצמות (או עכ"פ קשור יחד, שקוראים קוקו) אסור, ומה ההיתר היום. ואפשר דסבירא להו, דלעולם השיער אין בעצמותו ערוה (עכ"פ בבתולה), רק מנהג צניעות, והכל לפי המנהג, והמנהג כיום כעין פשרה בין המג"א לח"מ וב"ש ודרישה". עכ"ל.

• וגם בדבריו צריך עיון, כי לא תירץ בזה כלום, ועדיין לא מובן כלל מהיכן לקחו שבתולות או נשואות בפאה נכרית אסורות לצאת באופן שהשיער ארוך מן הכתף. ולדרכו של ה"שבילי דוד" שפאה נכרית נפוחה אסורה משום שמבליטה את הלובשת אותה וגורמת למשיכת תשומת לב יתרה, לכאורה הוא הדין גם לאורך הפאה, שאם היא ארוכה באופן מוגזם ויוצאת דופן בין הנשים, הרי זה פריצות, אבל אם ארוכה באורך סביר כפי שנפוץ היום בין הנשים הכשרות, יהיה מותר לשיטתו.

• וראה בדברי הגאון רבי שלמה הס זצ"ל, מגדולי הונגריה, בשו"ת "כרם שלמה", שכתב ליישב את הגמ' בכתובות (סו:), ש"נתעטפה בשערה" איירי בפאה נכרית, וכדבריו כתב הגאון רבי יהושע שלמה ארדיט מאיזמיר, בספרו "חינא וחיסדא". ולדבריהם, בוודאי לא מדובר בפאה קצרה, כי לא שייך בה כלל "נתעטפה בשערה".

• ומה שהמג"א אסר לבתולות ללכת בשערות סתורות, הנה האחרונים חלקו עליו בענין זה והתירו, והביאם הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג'), שהעתיק את דברי המג"א וכתב ע"ז: "אולם בשיטה מקובצת (כתובות טו:) בד"ה וראשה פרוע, כתב וזה לשונו, פירוש: מגולה, וכך היו נוהגין לבתולה ולא לאלמנה. והא דאמרינן לקמן (ע"ב) ופרע את ראש האשה, מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפירוע ראש, י"ל דבנשואות קא מיירי. מליקוטי הגאונים. ע"כ. ומוכח דבתולה שריא לילך בפירוע ראש אף בשערות סתורות, דבכל גוונא קאמר. ורק החילוק הוא בין בתולה לנשואה. וכ"כ המחצית השקל באו"ח שם, שהמנהג שהבתולות יוצאות לרה"ר בשערות סתורות מקליעתן. וכ"כ המגן גיבורים. וכן ראיתי להישועות יעקב באה"ע (סי' כ"א), שכתב להוכיח במישור מדעת השטמ"ק שאין חילוק בין סתורות לקלועות, ושאף שהמג"א כתב לאסור בסתורות, העולם נהגו להקל ויש להן ע"מ שיסמוכו. ע"ש. ופוק חזי מאי עמא דבר, שאפי' אצל החרדים לדבר ה' הבתולות הולכות בפרוע ראש ובשערות סתורות. ולכאורה י"ל שאף המג"א יודה להקל במקום שנהגו היתר בדבר".

• והיחיד שנתן הגדרה ברורה לפאה פרוצה, הוא הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א בשו"ת דת והלכה סימן א', שכתב שאין שום הגדרה ברורה לפאה כזו: "קשה לתאר או לפרש כללים באיזה אופן הוה פריצות או לא, והעיקר שלא לעורר תימהון, וכגון שערות ארוכות ומסולסלות דהוה כבגדים אדומים שאסרו אז חז"ל, דהוה פריצות שמתבלטת יותר מדאי. וכן כאן אי אפשר לקבוע בזה שום כללים, אלא דבר אחד יש לזכור תמיד, שבצניעות פשוטו כמשמעו שלא תתבלט בתיקון שערותיה שיסתכלו עליה דוקא". ולכן רק פאה ארוכה באורך מוגזם ויוצא דופן, אסורה, כדין בגד אדום. ולאו דוקא "עד הכתף".

משמע בהדיא מכמה פוסקים שאין נפק"מ באורך או במראה הפאה:

• הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר זצ"ל (שו"ת רבי עזריאל חלק ב', אה"ע סי' ל"ו), כתב: "עתה אני שואל איזהו גבול ישימו בארוכת ורחבת הפאה, אתמהה".

• והגאון הספרדי רבי עובדיה הדאיה זצ"ל, חבר בית הדין הרבני הגדול בירושלים וראש ישיבת המקובלים בית אל, בשו"ת "ישכיל עבדי" (חלק ז', אה"ע סי' ט"ז), כתב: "בדין פאה נכרית לנשים נשואות, אם דינה כמו שיער ראשה שאסור לגלותה משום הרהור, דלפעמים היא יותר יפה משיער ראשה ומייפה אותה יותר, ואתי לידי הרהור, וכן משום מראית העין, דהרואה נדמה לו שהן שערותיה ממש... קים להו לרבנן שאין יצה"ר שולט אלא בדבר הדבוק בגוף האשה עצמה, היינו הדבר הדבוק בגוף הערוה עצמה, דאין שליטה להיצה"ר אלא בדבר שיש לו נפש חיונית, לא בדבר שאין לו נפש חיונית, ולכן בנתלש מגוף האשה, דניטל ממנו נפש החיונית, הרי פקע ממנו אותה הערוה שהיתה עליו בזמן שהיה דבוק בגוף האשה, דהרי הוא כפגר מת שאין להיצה"ר שליטה בו".

• וכן כתב מרן הגאון נר המערבי רבה של יהדות מרוקו, רבי שלום משאש ראב"ד ירושלים (שו"ת תבואות שמש אה"ע סי' קל"ח): "לא אסרו חכמים לאשה שתתייפה כל מה שתוכל, רק שיהיה בהיתר, ועל האנשים לשמור עצמם שלא יביטו בהם. ואם באנו לזה, הלא כמה נשים יפיפיות שאפי' יכסו ראשן במטפחת ובצעיף, הלא רק מחמת רוב יופיין יש גירוי יצה"ר, האם נאסור עליהם לצאת לשוק או נאמר להם לכסות פניהם כגויים כדי שלא יביטו בהם אנשים. וגם ישנם היום הלובשים איזה כובעים או מטפחות על ראשן יוצאים מן הכלל ובוחרין בזה יותר משערותיהן ויש בזה גירוי יותר מהשיער, האם נאסור להם? גם צורת המלבושים של היום נשתנו, ואע"פ שמותרים ע"פ הדין, יש בהם גירוי יצר שמייפין האשה מאד, האם נאסור להם? אלא ודאי כל מה שהוא מותר ע"פ הדין, בין אם תכסה בבגד, או בשיער, העיקר הוא שלא יהיה מגופה, הוי ליה מלבוש על ראשה, ואין לנו להיכנס אם הוא מיפה אותה או לא, דזהו ענין הגברים שחובתם שלא להביט, ואפי' תהיה מכוסה בכובע אין ראוי להביט".

• וכן כתב בתורת מנחם להגאון מליובאוויטש זצ"ל, בדרשה שנשא לפני כשישים שנה (תורת מנחם חלק י"ב עמ' קפ"ח, שיחת ר"ח אלול תשי"ד): "פאה נכרית הוא ענין שנוגע לבנים ובני בנים, לפרנסה ובריאות, כדאיתא בזוהר, שהדבר נוגע לבני חיי ומזוני... ובפרט בזמננו, שאפשר להשיג פאה נכרית בכל הצבעים, והיא נראית יפה עוד יותר מהשיער שלה עצמה, תתבונן האישה בעצמה מהי הסיבה האמיתית לכך שהיא אינה רוצה לחבוש פאה נכרית אלא מטפחת, כיון שהיא יודעת שבנוגע לפאה נכרית אין ברירה להסירה... מה שאין כן בנוגע למטפחת יודעת היא שיש לה ברירה, שביכולתה להסיטה למעלה יותר ויותר".

• וכן הביא בשמו הגאון רבי משה וינער שליט"א בספר "כבודה בת מלך", שיש להעדיף פאה על מטפחת, אפי' אם הפאה יפה יותר מהשיער הטבעי של האשה, וביאר זאת בתשובה שהשיב לו וזה לשונו: "הרי זה (שיער עצמה) פריצות ע"י גופה, וזו (פאה נכרית) ע"י דבר זר (דלבוש הראש דומה ללבוש הרגל וכו')".

לקריאה נוספת

1. הרב שלום דוב וולפא שליט"א, יקם שערה לדממה (בעד הפאה)
2. הרב שלמה דוב וולפא שליט"א, לקט שכחת הפאה
3. קונטרס דת משה ויהודית (נגד הפאה).

קישורים חיצונים

קישורים בעד הפאה

• תשובותיו של מרן הגאון רבי שלום משאש זצוק"ל, גדול חכמי מרוקו
• תשובת מרן הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, בשו"ת דת והלכה
• מאמר מקיף שנדפס בקובץ אליבא דהלכתא נ"ו
• אגרות מהרבי בנושא
• ראיון עם הרב וולפא בנושא
• הספר לקט שכחת הפאה בגירסת PDF להורדה ישירה
• "פתח דבר" לספר "ויקם שערה לדממה"
• ליקוט פוסקים וקישורים
• ראשית דיון מעמיק בפורום 'לדעת נט' בנושא פאה נכרית

קישורים נגד הפאה

• קונטרס הכתר והכבוד
• נאום של הגאון הרב עובדיה יוסף, סרטון באתר "צניעות".
• דברי הגאון הרב יוסף שלום אלישיב, סרטון.
• מידע בנושא הפאה הנכרית, לשמיעה.
• הרב ישראל לוגסי, מראות הצובאות.
• ליקוט פוסקים וקישורים.

הערות שוליים