מכרוהו בית דין

הגדרה

ישראל שגנב ולא היה לו ממון להשיב את גניבתו, ובית דין מכרוהו להיות עבד על מנת להשיב את חובו (הסוגיות בקידושין יד: והלאה).

מקור וטעם

מקורו מהפסוק "אם אין לו ונמכר בגניבתו" (שמות כב-ב).

בטעמו כתב הרדב"ז (על הרמב"ם ריש עבדים) שהוא גזיה"כ אך יש לו טעם שנסתר מבשר ודם.

בטעם המכירה חקרו האחרונים האם היא רק מדין תשלומין, או שהיא גם עונש הגוף, כמו מלקות (קונטרסי שיעורים קידושין יז-ו, פרי משה גניבה וגזילה כג-א).

בחיוב להימכר חקר ר' שמואל האם הגניבה מחייבתו רק לשלם, אלא שאם אין לו לשלם חיוב התשלומין מחייבו להימכר, או שהגניבה מחייבתו את שתי האפשרויות: אם יש לו - לשלם, ואם אין לו - להימכר (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד קיג).

בחידוש שנמכר רק על גניבה ולא על שאר החובות, חקר הקונטרסי שיעורים האם התורה חידשה שאע"פ שהחוב עצמו שווה בגניבה ובשאר חיובי הממון - נמכר רק על גניבה (החידוש רק בגבייה), או שבשאר חיובי הממון החוב על האדם ולא על גופו, ובגניבה התורה חידשה שהחוב גם על גופו, ולכן נמכר (החידוש בחיוב) (קידושין יז-ו).

פרטי הדין

המחיל את הקניין - דנו האחרונים מי מוכר את העבד, ויש בזה שלוש אפשרויות:

בית דין כופין אותו למכור את עצמו (אבן האזל עבדים א-א ד"ה אכן מדברי).
בית דין מוכרים אותו (מנחת חינוך המובא באבן האזל שם. וכן כתב בשיעורי ר' שמואל קידושין עמוד צד, והוסיף שהבית דין אינם בעלים, אלא שהתורה נתנה להם כח למוכרו).
הנגנב (האדם שממנו גנב) מוכר אותו (ברכת אברהם קידושין יד: (סה בדפיו) דן האם בית דין מוכרים אותו או הנגנב).

הכסף עבור המכירה, נחלקו הראשונים מי מקבלו: הרמב"ם (גניבה ג-יא) כתב שבית דין מקבלים את הכסף ונותנים אותו לניזק, והמאירי כתב שהניזק מקבל ישר את הכסף (דן בזה ברכת אברהם קידושין יד: (סה בדפיו)).