רב אידי בר אבין

ערך זה עוסק ברב אידי בר אבין המפורסם רבו של רב פפא. אם התכוונתם לתלמידו של רב פפא, עיינו בערך רב אידי בר אבין (השני).

רב אידי בר אבין הוא אמורא בבלי בדור הרביעי, בנו של רבי אבין, ואחיו של רבי חייא בר אבין.

רבי חייא נולד לאביו רבי אבין, אמורא ששימש לפרנסתו כנגר, והיה מהדר כל המצוות הקשורות בהדלקת נר. אודות כך מסופר, כי רב הונא היה עובר בקביעות סמוך לביתו של רב אבין, ומשראה שהוא ואשתו רגילים להדר במצוות הדלקת נרות שבת, הוא אמר, כי ברור לו שמבית זה יצאו שני אנשים גדולים, שכן מקובל כי "הרגיל בנר - שכרו בנים תלמידי חכמים"‏^[1]. ואכן נולדו לו רב אידי ורב חייא.

רב אידי קיבל תורה מרב עמרם ורב חסדא. הוא מביא מאמרים רבים בשם רבי יצחק בר אשיאן, מרביתם באגדה, וכנראה שהיה מתלמידיו.

הוא נשא כהנת, ועקב כך אכל זרוע לחיים וקיבה. בניו היו חכמים שנסמכו להוראה, רב ששת ורב שישא‏^[2]. ראה אהרן היימאן, "רב ששת בר אידי", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמודים 1116, באתר HebrewBooks}} ורב יהושע. הוא התגורר בעיר הינצבי או שכנציב‏^[3] שם הרביץ הרבה תורה.

תלמידיו, היו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, והם אף התארחו בביתו של אחד מבניו. הוא הכין להם "עגל תילתא" עגל משובח מאוד, והם חיוו את דעתם על כשרותו‏^[4].

פסקיו

פרשת ה'שטרא זייפא'

רב אידי נחשב לפוסק חשוב, והוא מכריע בסוגיות הלכתיות סבוכות, וחכמי דורו קיבלו את דעתו ללא עוררין. כך למשל, בסוגיא של "שטרא זייפא": אדם תבע את חבירו לדין, ובידו שטר. הנתבע טען שהשטר מזויף, והתובע אמר לרבה כי אכן, מדובר בשטר מזויף, אך התביעה נכונה; שכן היה לו שטר מעולה, לא מזויף, רק שזה אבד.

רבה ורב יוסף נחלקו, האם כללי המיגו, תקפים במקרה כזה, שכן כללי המיגו אומרים, כי ניתן להאמין לאדם כאשר יש בידו טענה אחת שהוא יכול לזכות מכוחה בדין, גם אם טוען טענה אחרת. בעוד שרבה סבר שגם כאן שייך לומר מיגו כזה, טען רב יוסף שאין לומר כאן מיגו, שכן אין בידו כוח ממשי ואמיתי לטעון טענה אחרת, שהרי האמת היא שאין בידו שטר, והשטר הינו מזויף, כך שלמעשה לא הייתה בידו טענת שטר מעולם, למרות שהוא הטעה את הדיינים לחשוב כך. רב אידי בר אבין פסק, שההלכה כרבה, בקרקע, כלומר שהתובע צודק, מכיוון שהוא מוחזק, שכן בעליה הראשונים של הקרקע הוא גם המוחזק בה, ואילו בכסף, המונח ביד הנתבע, ההלכה היא כרב יוסף, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

כעבור תקופת מה, כאשר בא דין תורה כזה לפני רב אידי בר אבין, הוא שלח את שאלתו לפני אביי, אך זה האחרון הפנה אותה לפסקו שלו עצמו, ושאל: מה אתה שולח אלי? נהוג כמו שפסקת!‏^[5].

פרשת הדקל

מקרה אחר, בו התרעם רב חסדא על רב אידי בר אבין על פסק אחר שלו, אך אביי ורבא פסקו כמותו: קרובו של רב אידי בר אבין נפטר והותיר דקל בירושה, אך היה גם אדם אחר שטען שהוא קרוב יותר של רב אידי בר אבין, והוא התגבר על רב אידי בר אבין ואחז בדקל בדין כל דאלים גבר. לבסוף, הודה האיש כי אכן רב אידי קרוב יותר, והחזיר לו את הדקל, אך הוסיף וטען כי מעולם לא אכל את פירות הדקל, למרות שהיו עדים שאכל אותם.

טען רב אידי לפני רב חסדא, שיש לאותו קרוב להחזיר גם את הפירות אותם אכל, שהרי יש עדים שאכל אותם, והוא עצמו הודה שהדקל שייך לרב אידי. התרעם רב חסדא ואמר: "זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא?" וכי יכול אתה להוציא ממנו את הפירות בדין הודאת בעל דין? הרי דין הודאת בעל דין, בנוי על היסוד, שיש כוח משפטי לאדם לחייב את עצמו בכל אופן שהוא, את הדקל עצמו הוצאת ממנו רק מכיוון שהוא הודה, אך על הפירות, אין בידך שום כוח להוציא ממנו; שכן העדים רק מעידים שהוא אכל אותם, אך לא יודעים שהפירות אינם שלו, ואילו הודאתו שלו עצמו היא רק על הדקל ולא על הפירות.

למרות זאת, אביי ורבא פסקו כרב אידי בר אבין, שכן הם מסבירים שלאחר שהוא הודה שהדקל של רב אידי, ולאחר שהתברר בבירור על ידי עדים שהוא אכל את הפירות, אם כן נמצא שגם אכילת הפירות כלולה בהודאתו, ואמירתו שרב אידי קרוב יותר לבעל הדקל כוללת כהיום - שיש עדים שאכלם - בתוכה באופן בלתי ניתן לפירוד, גם הודאה ברורה על הפירות‏^[6], על פי הסבר השואל ומשיב בדברי הרשב"ם, וכן מבואר בפשטות באנציקלופדיה התלמודית ערך הודאת בעל דין}}.

פסקים נוספים

רבי אידי בר אבין פוסק בשם רבו רב חסדא‏^[7] כי הכופר בהלוואה ומכחיש אותה כשר לעדות, שכן עלינו להניח על פי החזקת כשרות שלו, שאינו רוצה לכפור בהלוואה ולגוזלה, אלא ייתכן שאין לו כסף לשלם את ההלוואה, ולכן הוא משתמט ודחוה את הפירעון לזמן אחר בו ירווח לו.

לעומת זאת, הכופר בפיקדון פסול לעדות, שכן אסור לו להוציא - למכור או להלוות את הפיקדון, ולכן בין אם הוא הוציא אותה במכירה הוא גזלן, ובין אם הפיקדון בידו והוא מכחיש אותה בכוונה לגוזלה, הוא גזלן.

קישורים חיצוניים

• אהרן היימאן, "רב אידי בר אבין", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמודים 140-141, באתר HebrewBooks

הערות שוליים