פרשני:בבלי:שקלים ו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שקלים ו א

חברותא

הלכה ג - מתניתין:
המכנס, מקבץ מעות, מעה מעה או פרוטה פרוטה, ואמר: הרי אלו לשקלי, והיו שם מעות יותר ממחצית השקל.
בית שמאי אומרים: מותרן הולך לנדבה, ל"קיץ המזבח", שמקריבין ממעות אלו עולות כשהמזבח בטל מקרבנות. שהרי הקדיש אף מעות אלו באומרו הרי אלו לשקלי.
ובית הלל אומרים: מותרן חולין. לפי שלא נתכוין להקדיש אלא עד כדי שקלו שהוא חייב בו, ולא יותר.  33 

 33.  ואין להקשות על מה שכתב הרמב"ם (פרק א מהלכות שקלים הלכה א) שאין ליתן מחצית השקל פעמים רבות, היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת. כי הרמב"ם מדבר כשנותנו ומוסרו להקדש בכמה פעמים, ואילו הכא מיירי שכונס לעצמו מעט מעט, ואחר כך מקדישו למחצית השקל.
אבל אם אמר: הריני מכנס מעות שאביא מהן לשקלי - שוין בית הלל ובית שמאי שהמותר ממחצית השקל הוא חולין. שהרי לא אמר "אלו לשקלי" אלא "מהן אביא לשקלי", וכוונתו שהמעות הנצרכות למחצית השקל יהיו קודש, והמותר ישאר חולין.
המכנס מעות ואמר: הרי אלו לקרבן חטאתי שאני מחויב בו, שוין בית שמאי ובית הלל שהמותר נדבה, כמבואר הטעם בהמשך המשנה.
ואם אמר: הריני מכנס מעות שאביא מהן בהמה לחטאתי - שוין שהמותר חולין. כי לשון זה מתפרש שאין כוונתו להקדיש אלא כפי הנצרך לקרבנו, וכדלעיל גבי שקלים.
ומבארת המשנה: מה החילוק בין שקלים לחטאת? מדוע בשקלים אם אמר "הרי אלו לשקלי" סוברים בית הלל שהמותר חולין, ואילו לענין חטאת האומר "הרי אלו לחטאתי" ונותרו מעות, המעות הולכין לנדבה.
אלא, של שקלים יש להם קצבה. שנאמר: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". הלכך אנו אומרים שבודאי לא התכוון להקדיש אלא מה שצריך לשקלו, והמותר הוא חולין.
מה שאין כן חטאת, שאין לה קצבה, כי יכול להביא חטאת בדמים מועטים או בדמים מרובין. ולפיכך כל המעות שכינס חלה עליהן קדושה. דאמרינן שלכך נתכוין, שכל מה שיקבץ יהא לחטאת. והלכך מותרן הולך לנדבה, כדין מותר חטאת המובא להלן.
רבי יהודה אומר: אין לומר טעם זה. שהרי אף לשקלים אין להן קצבה, שאמנם אין שוקלין פחות מחצי השקל, אולם אפשר לשקול יותר ממחצית השקל. שכן מצינו שהיו זמנים ששקלו יותר.
שכשעלו ישראל מן הגולה - מגלות בבל, והיו מתי מעט, היו שוקלים דרכונות (דינרי זהב, ושוויו של דינר זה הוא כשני סלעים שהם ארבע מחצית השקל), כיון שמחצית השקל לא הספיקה להם לקרבנות.
ואחר כך, כשנתרבו העם מעט, חזרו לשקול סלעים (סלע שוויו שני מחצית השקל).  34  ואחר כך חזרו לשקול טבעין (חצאי סלעים, והם השקלים המוזכרים במשנה, ששווים כמחצית השקל שבתורה),

 34.  בפשטות נראה שבאותו זמן שקלו דרכון שלם ואחר כך שקלו סלע שלם, וכן נראה בהשגות הראב"ד. אולם דעת הרמב"ם (פרק א מהלכות שקלים ה- ו) שלעולם צריך ליתן מחצית המטבע של אותו הזמן, אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקודש. וכשעלו ישראל מן הגולה היה המטבע היוצא "דרכון", ונתנו למחצית השקל חצי דרכון. ואחר כך היה המטבע היוצא "סלע" ונתנו למחצית השקל חצי סלע. אולם אחר כך היה המטבע היוצא טבעון, שהוא חצי סלע, השווה למחצית השקל של תורה, ואז לא נתנו חצי ממטבע זה, אלא מטבע שלם. כי לעולם אין לשקול פחות מחצי שקל של תורה.
ולאחר זמן בקשו לשקול דינרין (רביעית השקל של תורה) ולא קבלו מהן. לפי שרשאין הציבור להוסיף על השקל שבתורה אבל לא לפחות ממנו.
ומכל מקום, שמעינן שאין קצבה לשקלים שהרי אפשר להוסיף עליו כפי שיחפצו. והדרא קושיא למקומה, מה בין שקלים לחטאת, ומדוע זו הולך מותרה לנדבה, ובשקלים מותרם חולין.
אמר רבי שמעון: אמנם אפשר להוסיף על מחצית השקל, אך אף על פי כן צריך שתהיה יד כולן שוה.
שלעולם נותנים כל ישראל סכום שווה, בין עשיר ובין עני. וכל כמה שהסכימו בית דין לשקול אין רשות לעשיר להוסיף ולא לעני לפחות. ונמצא, שישנה קצבה לשקלים. ולכן זה שאמר הרי אלו לשקלי לא קדשו המעות אלא עד שיעור שהסכימו לשקול.
אבל חטאת אין יד הכל שוה בהן. שזה מביא חטאת בסלע, וזה מביא חטאת בשתים סלעים, וזה מביא בשלש. שכל אחד מביא חטאת בכמה מעות שירצה. והלכך מותר המעות שכינס לחטאתו הוי קודש, ויפלו לנדבה לקייץ בהן את המזבח.
גמרא
שנינו במשנה: המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי, בית שמאי אומרין: מותרן נדבה ובית הלל אומרים מותרן חולין.
אמר רבי יוסי בשם רבי לעזר: במה פליגין בית שמאי ובית הלל אי המותר נדבה או חולין?
במכנס פרוטרוט (פרוטה פרוטה) ובשעה שהתחיל לקבצן אמר: כל מה שאקבץ מהן כאן יהא לשקלי.
שבכהאי גוונא הוא דסבירא להו לבית הלל שמותרן חולין, כי בשעה שאמר כן לא נתכוין אלא עד כדי מחצית השקל, אלא שבסוף חישב ומצא שנתקבץ יותר ממחצית השקל.
אבל אם נטל מעות בידו ואמר: "הרי אלו לשקלי", ומצא שיש מעות עודפות, כל עמא מודיי (כולי עלמא מודו) שהמותר נדבה. שאין כאן טעות, דכיון שלא חישב המעות קודם בודאי נתכוין שיהיו כל המעות להקדש.
רבי חייא ורבי ביבא אמרו בשם רבי לעזר אחרת:
במה פליגין בית שמאי ובית הלל - במכנס פרוטרוט. שבזה סברי בית שמאי שמותרן נדבה משום דסבירא ליה הקדש בטעות הוי הקדש. ואף הכא הקדש בטעות, הוא שכסבור שלא יתקבצו המעות אלא עד כדי מחצית השקל של תורה.
אבל באומר "הרי אלו לשקלי", שאין כאן טעות, בודאי נתכוין ששקל מאלו שבידי יהא להקדש והשאר חולין. וכולי עלמא מודיי שהמותרן חולין.
(סוגיא זו מתפרשת לפי גירסת הגר"א).
אמר רבי חייא: מתניתא דידן מסייעא לרבי ביבא בשם רבי לעזר.
דתנן במשנתינו: אמר רבי שמעון: מה בין שקלים שמותרן חולין לחטאת שמותרן נדבה - אלא שהשקלים יש להן קצבה ולחטאת אין לה קצבה.
וסברה עתה הגמרא, שרבי שמעון מיירי באופן שלכולי עלמא, בין לבית שמאי ובין לבית הלל, מותר המעות שהניח לשקלים הם חולין.
והוא בא ליתן טעם לחילוק בין שקלים, שלכולי עלמא הוי חולין לבין מותר החטאת שהולך לנדבת ציבור. ומשום כן אי אפשר להעמיד דבריו של רבי שמעון במכנס פרוטרוט, שהרי בזה פליגי בית שמאי ובית הלל אי המותר חולין.
אלא במה אנן קיימין דאשכחן חילוק בין שקלים לחטאת שבא רבי שמעון לתת בו טעם? אם מיירי באומר הריני מכנס מעות אלו "שאביא מהן" הרי בכהאי גוונא בכולן מותרן חולין, בין בשקלים ובין בחטאת.
אלא, בהכרח, כי אנן קיימין באומר "הרי אלו". שבזה בא רבי שמעון לבאר החילוק בין אם אמר "הרי אלו לשקלי", שהמותר חולין, לבין אם אמר "הרי אלו לחטאתי", שהמותר נדבה:
שקלים, על ידי (בגלל) שקצבתן מן התורה, מותרן חולין. כיון שלא נתכוין להקדיש אלא כדי הקיצבה הכתובה בתורה.
חטאת, על ידי שאין קצבתן מן התורה אומרים אנו שנתכוין להקדיש הכל, והלכך מותרן הולך לנדבה, לקיץ המזבח.
ומעתה איכא סייעתא לרבי ביבא בשם רבי לעזר, ותקשי לרבי יוסי בשם רבי לעזר. שהרי במשנתינו מבואר, כאמור, שבאומר "הרי עלי לשקלי" כולי עלמא מודו שהמותר חולין. וזהו שבא רבי שמעון ליתן טעם בחילוק שבין שקלים לחטאת.
הרי להדיא כרבי ביבא, הסובר שב"הרי עלי" כולם מודים שהמותר חולין, ודלא כרבי יוסי הסובר דבאומר "הרי עלי" לכולי עלמא המותר נדבה. שלדבריו ליכא חילוק כלל בין שקלים לחטאת.
ותיקשי: מה עבד לה רבי יוסי בשם רבי לעזר להאי ברייתא? כיצד יפרשה?
ומשנינן: פתר לה, שרבי שמעון לא מיירי כלל באומר הרי עלי. אלא מיירי במכנס בפרוטרוט, וכבית הלל.
שנחלקו בו בית שמאי ובית הלל אי מותרו לנדבה או שהוא חולין.
ולפי בית שמאי לא הוצרך רבי שמעון לדבריו, כי לדעתם אין חילוק בין חטאת לשקלים.
ולא בא רבי שמעון אלא לבאר דעתים של בית הלל, הסוברים שבשקלים המותר לנדבה ובחטאת המותר חולין.
ועוד יש לסייע לדברי רבי ביבא ולהקשות על רבי יוסי:
והא תנינן להלן: מותר שקלים - חולין. ומשנה זו נשנית בסתמא, ומשמע שאף בית שמאי מודו בה. ואם כן, בהכרח, ישנו אופן שמודים בית שמאי שמותר שקלים חולין.
ובשלמא לרבי ביבא, אשכחן לבית שמאי כן באומר "הרי אלו לשקלי", שהרי לדעתו בזה כולהו מודו שהמותר חולין.
אלא לרבי יוסי בשם רבי לעזר, הסובר שהאומר "הרי עלי" כולם מודים שהמעות נדבה, אם כן לא אשכחן כלל היכי תמצי שלבית שמאי המותר חולין. שהרי לדבריהם אף המכנס פרוטרוט המותר נדבה.
ואי אפשר לפרש דמיירי באומר "שאביא מהן לשקלי" ובזה אף בית שמאי מודו שהמותר חולין, שהרי במשנה זו קתני נמי "מותר חטאת נדבה". ואי מיירי באומר "שאביא מהן", אף בחטאת הוי חולין.
ומשנינן: רבי יוסי פתר לה להא משנה דמיירי במכנס פרוטרוט, וכבית הלל, הסוברים שהמותר חולין. וסתמא דמתניתין כבית הלל ודלא כבית שמאי.
ועתה מבארת הגמרא דיני טעות בהקדש.
המפריש שקלו, וסבר שהוא חייב ומשום כן הפריש, ונמצא שאינו חייב, בזה פשיטא שלא קדש השקל. כי היות שהוא אינו מחויב, לא חל שם "שקלים" על הפרשתו.
אולם בזה יש להסתפק:
המפריש שנים חצאי שקלים, משום שטעה וסבר שהוא חייב שנים חצאים, ונמצא (ונתברר לו) שאינו חייב אלא מחצית השקל אחד.
אותו מחצית השקל השני - מה עביד ליה?
מי נימא שדינו כדין המפריש מחצית שקל אחד בטעות משום שסבר שהוא חייב בו, דלא קדש.
או דלמא, התם לא קדש היות ואינו חייב בו כלל. אבל הכא, שהוא חייב אחד, דלמא הוי כאומר "הרי אלו לשקלי", שנחלקו בו אם המעות חולין או לא.
ופשטינן: נשמענה מן הדא, ממה ששנינו:
הפריש בהמה לחטאתו וסבר שהוא חייב חטאת, ומשום כן הפריש, ונמצא שאינו חייב - לא קדשה הבהמה כלל.
אבל אם הפריש שתים בהמות לחטאתו, וסבר שהוא חייב שתים,  35  ונמצא שאינו חייב אלא אחת - אותה השניה שהפרישה בטעות מתקדשת, אך אינה קריבה, אלא הרי היא רועה בעדר עד שיפול בה מום. ואז ימכרוה, ויפלו דמיה לנדבה, לקיץ המזבח.  36 

 35.  ומיירי שטעותו היתה שסבר כי על חטא אחד שעבר צריך להביא שתי חטאות. וכגון, שסבר שהאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב על כל זית וזית. אך אין לומר שטעותו היתה שסבור היה כי עבר על ב' איסורים, כגון, חלב ודם, ונמצא שלא אכל אלא חלב. דבכהאי גוונא אין שייכות כלל בין שתי החטאות, ואין דין "רועה".   36.  הקשה במקדש דוד (סימן כט) שבתוספות פסחים (צז ב) ד"ה "הפריש" כתבו שאין אפשרות להקדיש שתי חטאות על חטא אחד, בין שמקדישין בזה אחר זה ובין בבת אחת, דלעולם על כל פנים השניה אינה קדושה. וקשה, דהכא מבואר להדיא דהפריש שתי חטאות משום שסבר שהוא חייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת, השניה רועה. הרי שחלה הקדושה על שניהם.
ושמעינן שבדין חטאת, המפריש שתים בהמות לחטאתו ונמצא שאינו חייב אלא אחת, והיינו האומר "הרי אלו לחטאתי", שהמותר לנדבה.
אולם כל זה בחטאת, שכולי עלמא מודו בה שהאומר "הרי אלו לחטאת" המותר נדבה.
אך הכא, גבי שקלים, מאי את עביד לה?
הרי אפילו אם נשווה את המפריש שתים לשקלו לאומר הרי עלי לשקלי אין הדבר מוסכם שלנדבה הוי. שהרי אף באומר "הרי עלי" נחלקו בזה.
אלא דין המפריש שתים לשקלו תלוי בפלוגתא זו. והלכך:
כמאן דאמר שהאומר "הרי אלו" המותר לנדבה - הכא נמי המפריש שתים לשקלו המותר לנדבה.
וכמאן דאמר שהמותר לחולין - הכא נמי המפריש שתים לשקלו השני לחולין הוא.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: אף לשקלים אין להם קצבה. שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין, בקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהן.
בזמן חז"ל היו מטבעות כסף שונים, כגון, סלעים, שקלים, דינרים, מעות, גרה.
שוויו של סלע הוא שני שקלים, שהם ארבעה דינרים, נמצא שכל שקל שוויו שני דינרים.
מעה היא ששית השקל.
שש מעות וגרה היא אחת מעשרים משקל, לפי שהשקל שוויו עשרים גרה, כדכתיב בקרא: "עשרים גרה השקל".
מטבעות אלו, המוזכרות במשניות ובתלמוד, מטבעות של חול הן. אולם מטבעות של קודש המוזכרות בתורה "כפולים" הם. כך שמחצית השקל של שקל הקודש שמחויב כל אחד ליתן הוא כשווי שקל של חול.
ומפרשת הגמרא מה הם אותם המטבעות שהוזכרו בדברי רבי יהודה, ששקלו ישראל כשעלו מן הגולה:
"היו שוקלין דרכונות" - היינו דינרין זהב.
"חזרו לשקול סלעין" - כשמוען (כמשמען).
והיינו כפול מחיוב התורה שהסלע שנישקלין הוא והשקל שוויו כמחצית השקל של תורה.
"חזרו לשקול טבעין" - פלגי סלעין (חצאיי סלעים) כלומר, שקל חול הוא שיעור מחצית השקל של תורה.
"בקשו לשקול דינרין" - קרטין (רביעית) היינו רביעית הסלע שהוא מחצית שקל חול.
"ולא קבלו עליהן" דאין רשאין לפחות מהשעור האמור בתורה.
והא דאין רשאין לפחות משיעור מחצית השקל ילפינן מן הדא.
דכתיב בנחמיה: "והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו". ושלישית השקל היינו מחצית השקל של תורה (שבימי עזרא הוסיפו על המטבעות שליש. נמצא ששליש של שקל חדש הוא מחצית השקל המקורי - רמב"ן שמות ל יב).
ומדכתיב "והעמדנו" משמע שנחמיה ובית דינו היו צריכים להעמיד הדבר, שיתנו שלישית השקל שהוא מחצית השקל של תורה ולא יפחתו ממנו.
הרי, אף שאפשר להוסיף על מחצית השקל מכל מקום אין לפחות ממנו.
אמר רבי חלקיה בשם רבי אחא: מדלא כתיב "שליש שקל" אלא "שלישית השקל" משמע דבעינן ליתן שקל שלם בשנה, בשלש פעמים, כל פעם שליש השקל.
ולא לעניין תרומת השקלים מיירי אלא לענין צדקה, דזהו השיעור צדקה שמחויב כל אדם ליתן.
מכאן, שצריך אדם לשלש שקלו ג' פעמים בשנה, כל פעם שליש.  37 

 37.  ברמ"א (או"ח סימן תרצ"ד סעיף א) כתב, שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע שבאותו מקום זכר למחצית השקל. ויש ליתן שלשה חצאים, לפי שבהפרשת שקלים נאמר שלש פעמים "תרומה". ובבאור הגר"א שם ציין כמקור לדין זה את הגמרא כאן, שצריך אדם לשלש שקלו שלשה פעמים בשנה. ונראה מדבריו שלמד שמימרא זו קאי על מצוות השקלים, ולא לענין צדקה כפירוש התקלין חדתין.
ומכאן, שאין מטריחין על הצבור להביא נדבותיהם יותר משלש פעמים בשנה.
אמר רבי אבין: מכאן לג' סאין. מכאן לשלש קופות. מכאן לג' הפרשות.
כלומר, שהיו תורמין את מעות השקלים שבשופרות ג' פעמים בשנה לתוך שלש קופות, המחזיקות כל אחת מהן שלש סאין. ומשם היו לוקחין את המעות לצורך הקרבנות, כמבואר להלן בפרק שלישי בארוכה.
ומה שהיו תורמין ומפרישין מעות מהשופרות שלש פעמים בשנה, למדנו כן מהא שצריך האדם לשלש את שקלו.
כתיב בפרשת כי תשא במצות מחצית השקל: "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל".
ונחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה בטעם מצוה זו שצריך ליתן "מחצית השקל" דווקא.
חד אמר: לפי שחטאו ישראל בעגל במחצית היום, כדדרשינן במסכת שבת מקרא ד"כי בשש משה". "בשש" - "בא שש", שבשעה שישית של היום שהיא מחצית היום חטאו בעגל.
לפיכך יתנו "מחצית" השקל לכפר על נפשותיהם.
וחד אמר: לפי שחטאו ישראל בעגל בשש שעות ביום - יתנו מחצית השקל, דעבד שיתא גרמסין. ששוויו של שקל הוא שש מעות.
ולדידיה עיקר הקפידא דקרא הוא על מטבע שיש בו מספר שש לכפר על חטאם שחטאו בשש שעות.
רבי יהושע בי רבי נחמיה בשם רבי יוחנן בן זכאי אמר: הא דבעינן ליתן מחצית השקל, הוא לפי שעברו על עשרת הדברות בכך שעבדו לעגל, שהוזהרו עליו בעשרת הדברות.
לפיכך יהיה נותן כל אחד ואחד מחצית השקל שהוא עשרה גרה.
שקל הוא עשרים גרה, כדכתיב בקרא "עשרים גרה השקל". נמצא, שחצי שקל הוא עשרה גרה.
רבי ברכיה אמר רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש: לפי שמכרו השבטים את יוסף אחיהם שהוא בכורה של רחל, בעשרים כסף (כסף היינו דינר), לפיכך יהיה כל אחד ואחד פודה את בנו בכורו בעשרים כסף דינר.
שכן פדיון הבן הוא חמשה סלעים ככתוב בתורה, וכל סלע הוא ארבעה דינרין, נמצא שחמשה סלעים הם עשרים דינרים.
ובאה מצוה זו לכפר על מכירת יוסף שנעשתה תמורת עשרים דינרים.  38 

 38.  הקשה השיירי קרבן, כיון שמצות מחצית השקל היא לכפר חטא העגל או מכירת יוסף, אם כן בני יוסף ובנימין לא ישקלו, שהרי אין להם חלק במכירתו. וכן שבט לוי לא ישקלו, כיון שלא נשתתפו בחטא העגל? ותירץ, דודאי כולן חייבין לשקול כדי שיהיה להם חלק בקרבנות ציבור. וטעמים אלו נאמרו לבאר מדוע נקבע שיעור זה של "מחצית השקל". ואחר שיש טעם לשעור זה אצל רוב השבטים, נקבע שיעור זה לכל ישראל.
רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: לפי שמכרו השבטים את יוסף שהוא בכורה של רחל בעשרים דינרי כסף ונמצא שנפל לכל אחד ואחד מהם טבעה (שקל) שהוא שני דינרין, שהרי עשרה אחים השתתפו במכירתו של יוסף (מלבד בנימין), לפיכך יהיה כל אחד ואחד מישראל נותן שקלו טבעה - שקל חול, שהוא מחצית השקל של קודש, לכפר על מכירת יוסף.

דרשני המקוצר