פרשני:בבלי:שקלים י ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שקלים י ב

חברותא

הלכה ב - מתניתין:
פרה אדומה, ושעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, ולשון של זהורית (עיין בהערה,  56  שמתבארות בה שלש דעות של ראשונים באיזה לשון זהורית מדובר) - באין גם הם מתרומת הלשכה.

 56.  יש שלש דעות בראשונים באיזה לשון זהורית מדברת המשנה. א. דעת תוס' ישנים ביומא סז א כי הלשון שעל ראש השעיר המשתלח שניתן עליו שלא יתחלף בשעיר הפנימי הוא בלבד צורך הקרבן ולכן הוא בא מתרומת הלישכה, אבל לשון הזהורית שקשרו בין קרניו כדי לדעת אם נמחלו עוונותיהם של ישראל אינו צורך קרבן והוא בא משיירי הלישכה. ב. דעת הרא"ש והרע"ב שהמדובר במשנה הוא בלשון הזהורית שנשרף עם פרה אדומה שהוא צורך קרבן אבל הלשון הניתן בראש השעיר אינו צורך קרבן אלא רק כדי שלא יתחלף, והוא בא משיירי הלישכה. ג. לפי הריבב"ן כאן, לשון הזהורית שתולים במקדש כדי לדעת אם התכפרו עוונותיהם של ישראל בא מתרומת הלישכה, כיון שהוא ניתן במקדש, ואילו לשון הזהורית שקושרים בין קרני השעיר בא מתרומת הלישכה כיון שהוא נעשה חוץ למקדש.
והיינו טעמא, משום שפרה אדומה קרויה בתורה בשם "חטאת" (שנאמר "למי נדה - חטאת היא"). ולכן דינה כקרבנות, הבאים מתרומת הלשכה.
וחוט השני דינו כקרבן (עיין בהערה הקודמת כיצד הוא משתייך לקרבן), ולכן גם הוא בא מתרומת הלשכה.
ושעיר המשתלח בא מתרומת הלשכה, על אף שאינו קרבן הקרב על גבי המזבח, משום דכתיב "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים: אחד לה', ואחד לעזאזל". ודרשינן מדכתיב "שני שעירי עזים" - שיהיו שניהם שוים, הן בדמי המקח, והן בלקיחתן כאחת, ומכאן למדנו ששניהם באין מתרומת הלשכה.
(ועיין בכתבי הגר"ח, ובמקדש דוד, שהאריכו לבאר את מהותו של שעיר המשתלח, האם יש בו דין קרבן, והאם לשון הזהורית שייכת לקרבן).
ב. ועתה מונה המשנה את הדברים שבאין ממעות השקלים שנשארו בלשכה, אחר שתרמו ג' התרומות לתוך הקופות (כפי ששנינו בפרק ג):
כבש הפרה - כמין גשר כפול, זה על גבי זה, היו עושין מהר הבית להר המשחה, ועליו היו מוציאין את הפרה האדומה, מפני חשש טומאת קבר התהום.
וכבש השעיר המשתלח - שהיו עושין מהעזרה עד מחוץ לעיר, ועליו הוציאו את השעיר המשתלח לעזאזל, מפני האנשים שהיו תולשין שערו של המוליך, כדי למהרו שלא ישהה העוונות על ישראל.
ולשון זהורית - שהיו קושרין בין קרניו של שעיר המשתלח לידע אם נתכפרו עוונותיהם של ישראל (שאם היה מלבין היה סימן שנתכפרו העוונות).
ואמת המים שהיתה עוברת בעזרה.
וחומות העיר ומגדלותיה, וכל שאר צרכי העיר - היו באין ממעות שירי הלשכה, כיון שכל אלו אינן צרכי קרבנות.
אבא שאול אומר: הכבש שעליו היו מוציאין את הפרה אדומה - כהנים גדולים היו עושין אותו מהכסף של עצמן.
ג. מותר שיירי הלשכה, השקלים שנשארו בלשכה אחר שעשו מהם כל הצרכים האמורים לעיל - מה היו עושין בהם?
לוקחין בהם יינות שמנים וסלתות, ומוכרין למי שהוצרך להביא מנחה, והשכר שהיו מרוויחים מכך נופל להקדש. דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר אין משתכרין (אין עושים מסחר כדי להרוויח) בשל הקדש. שלפעמים איכא נמי הפסד.
ואף לא משתכרין מכסף צדקה של עניים, כאשר אין עניים, מהאי טעמא. אלא יהיה הכסף מונח עד שיבואו עניים.
ד. ועתה מפרשת המשנה מה היו עושין במה שהיה נותר בקופות שתרמו לתוכן ממעות הלשכה.
כי בכסף הנשאר משנה שעברה לא היו מביאין בו קרבנות ציבור, לפי שאין מביאין קרבנות ציבור אלא מהתרומה החדשה.
מותר התרומה שנשאר בקופות בראש חודש ניסן - מה היו עושין בה?
רקועי זהב (טסין של זהב דקין), צפוי לקירות לתקרה ולרצפה, לבית קדשי הקדשים. רבי ישמעאל אומר: מותר הפירות (ובגמרא מפרש מה הוא) - הוא שמביאים ממנו לקיץ המזבח.
שבשעה שהמזבח היה בטל, ואין העם מקריבין קרבנות, היו מקריבין בו עולות "נדבת ציבור", וממותר הפירות היו מביאים עולות שכאלו.
ועולות אלו נקראות "קיץ המזבח".
ונקראות עולות נדבת הציבור בשם זה, כי "קיץ" פירושו "פירות", (שמואל ב טז ב), וכשם שרגילים להעלות פירות ומיני מתיקה על השלחן בגמר הסעודה, כך אחר שגמרו להביא את קרבנות חובות היום, מביאין את העולות הללו כ"קינוח סעודה" למזבח.
אבל מותר התרומה שנשאר בקופות שתרמו מהם את השקלים שבלשכה, סובר רבי ישמעאל שהוא נועד לקנות כלי שרת.
שסובר רבי ישמעאל שמכשירי קרבן הם כקרבן, ולכן הם באים מהמעות שהקרבנות באין מהם.
רבי עקיבא אומר: ממותר התרומה שנשאר בלשכה היו לוקחין עולות לקיץ המזבח, כדברי תנא קמא.
וממותר נסכים (ומפרש בגמרא מה הוא) היו נוטלין לקנות בהם כלי שרת.
רבי חנינא סגן הכהנים אומר: מותר נסכים היה לקיץ המזבח.
ואילו מותר התרומה היה מיועד לקניית כלי שרת.
זה וזה, רבי עקיבא ורבי חנינא סגן הכהנים, לא היו מודים לרבי ישמעאל במותר פירות. שהם סוברים שלא היה מותר פירות כלל, היות שאין משתכרין במעות הקדש.
גמרא:
שנינו במשנה: כבש פרה וכבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו.
בשלשה ענינים בתורה מצינו שיש בהם צורך ב"לשון צמר", הצבוע בצבע אדום, הנקרא "שני תולעת".
ועל זה אמר רבי ישמעאל בר נחמן בשם רבי יונתן:
ג' לשונות צמר של זהורית אדומה הן, וחלוקין במשקלן:
א. לשון זהורית של שעיר המשתלח, שהיו קושרין בין קרניו, היה משקלו סלע. כיון שצריך לחולקו לשניים, כדתנן במסכת יומא: חציו קושר בסלע, וחציו קושר בין קרניו. לפיכך היה משקלו רב.
ב. לשון זהורית הנצרך לטהרתו של המצורע, לטבול במים שמזים עליו, דיו במשקל שקל, שהוא חצי סלע. הואיל ואין צריך לחלקו לשניים.
ג. לשון זהורית של פרה אדומה, שמשליכין אותו לתוך שריפת הפרה צריך שיהיה כבד כדי שיוכלו להשליכו, ולכן צריך שיהיה במשקל שתי סלעים.
רבי חנויה דברת חוורין אמר בשם רבי בא בר זבדא, בשם רבי שמעון בן חלפתא: לשון זהורית של פרה אדומה - משקלה בשתי סלעים ומחצה. ואית דמפקין לישנא (ויש אומרים דין זה בלשון אחר): משקלה בעשרה זוז. ואין חילוק בין הלשונות, שהסלע הוא ד' זוזים, נמצא ששתי סלעים ומחצה הם עשרה זוז.
ועתה הגמרא מונה עוד "עושי מלאכות" הנוטלין שכרן מתרומת הלשכה:
אמר רבי יהודה בשם רבי שמואל: תלמידי חכמים המלמדין את הכהנים הלכות שחיטה, והלכות קבלת הדם, והלכות זריקת דם הקרבנות - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
אמר רבי יצחק בר רדיפה בשם רבי אימי: מבקרי מומי בהמות קדשים (שהיו ממונים על בדיקת מומי הבהמות) - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
אמר רבי אחא בשם רבי תנחום בר חייא בשם רבי שמלאי: מגיהי ספר תורה שהיה מונח בעזרה - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
אמר גידל בר בנימין בשם רבי אסי: שני דייני גזילות שהיו דנים דיני גזילות בירושלים - היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
שמואל אמר: נשים האורגות בפרוכת שהיתה מפרידה בין ההיכל לקדש הקדשים - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
בבית ראשון, בנה שלמה כותל רוחב אמה (הנקרא "אמה טרקסין") כדי להפריד בין היכל לקודש הקדשים. ואילו בבית השני היתה התקרה מאד גבוהה, ולא היתה חומת המחיצה יכולה להתקיים בגובה רב שכזה. ולכן עשו שם שתי פרוכות, וביניהן אמה.
וסבר שמואל, שהאורגות פרוכות אלו היו מקבלות שכרן מתרומת הלשכה.
רבי חונה אמר: נטלו שכרן מתרומת בדק הבית.
ומפרשת הגמרא: במה פליג רבי חונה עם שמואל?
שמואל עבד לה החשיבה לפרוכת ככלים, כדין כלי שרת הנקנים מתרומת הלשכה.
ואילו רב הונה עבד לה החשיבה כבנין, כיון שהיא באה תחת בנין החומה של "אמה טרקסין", שהיתה בנין בבית שבנה שלמה ולא פרוכת, ואת הבנין לא היו בונים מתרומת הלשכה אלא ממה שיבואר לקמן.
אמר רבי חזקיה: תנא רבי יהודה גדגדות (כך שמו): הקטורת, וכל קרבנות הציבור - באין מתרומת הלשכה.
מזבח הזהב שהוא מיטלטל ונחשב ככלי, וכל כלי שרת - באין ממותר נסכים (מהרווח המגיע להקדש על ידי הנסכים, ומבואר להלן).
מזבח העולה, שהוא בנוי, וההיכל, והעזרות - באין מכספי (גירסת הגר"א) בדק הבית.
בנין שהיו בונין חוץ לעזרות כגון חומות העיר ומגדלותיה - באין משיירי הלשכה (גרסת הגר"א).
(והיינו, מהשיירים הנותרים בלשכה אחר הקרבת כל קרבנות שנה זו).
ומקשינן: היאך אמרת שבנין ירושלים שהוא חוץ לעזרות בא משיירי הלשכה?
והא תני: אבני ירושלים - מועלין בהם! וכי יש מעילה בשיריים (בשיירי הלשכה).
ומשנינן: אכן יש מעילה בשיירים, כשיטת רבי מאיר.
דרבי מאיר אמר: מועלין בשיריים.
אמר רבי חייא (להקשות): כלום אמר רבי מאיר שמועלין בשיריים שנשארו בלשכה, אלא בתוך שנתו, שעדיין יתכן שיזדקקו לכסף זה לקרבנות, אם יגמר הכסף שבקופות.
אבל אחר שנתו, שכבר אין מקריבין קרבנות מן השיריים לא אמר שמועלין בהן.
והכא - חוץ לשנתו אנן קיימין (עסקינן). שבתוך שנתו אסור להוציא המעות לדברים אחרים, שמא יצטרכו להם לקרבנות ציבור.
והניחה הגמרא הקושיא ללא תירוץ.
אמר רבי חזקיה תנא רבי יהודה גדגדות: השלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת - מעכבין את הקרבנות, שאם חסרו, אין מקריבין קרבנות, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים אין לך: דבר המעכב את הקרבן אלא חסרון הכיור והכן של הכיור בלבד.
ומקשינן: והרי לא כן אמר רבי אלעזר ורבי יוסי בן חנינה.
שתריהון (שניהם) אמרין (אמרו): כל הן (היכא) דכתיב "נכח" הרי הוא מעכב אם הוא חסר.
וכמו המנורה, דכתיב בה "ואת המנורה תתן נוכח השלחן".
ולמדנו מכאן שחסרון המנורה מעכב את הקרבת הקרבנות.
אבל היכן שכתוב "צלע", וכמו בשלחן, שכתוב בו "והשלחן תתן על צלע צפון" - אינו מעכב חסרונו את הקרבת הקרבנות.
ואמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: ואפילו דבר שכתוב בו "צלע" - מעכב.

דרשני המקוצר