פרשני:בבלי:חולין ט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין ט ב

חברותא

אלא חוששין שמא במקום נקב שהיה שם כבר נקב הצפור. וכל פרי מנוקר אסור משום סכנה, שמא הטיל בו נחש ארס. וקשיא לדידך, שאמרת אם ניקב הזאב בבני מעיים לא חיישינן "שמא במקום נקב שהיה בו מחיים נקב", אלא תולים שעתה לאחר שחיטה הוא שנעשה הנקב.
אמר ליה רב הונא: מי קמדמית איסורא לסכנתא? והא ודאי סכנה שאני, דחיישינן לה יותר, משום ש"חמירא סכנתא מאיסורא", ולכך לא הולכים בה אחר רוב או חזקה. אבל בבני מעיים, שהוא רק נידון של איסור, הולכים בהם אחר חזקת היתר.
אמר ליה רבא: מאי שנא ספק סכנתא שאתה הולך בה לחומרא? הרי ספק איסורא דטריפה, שהוא ספק דאורייתא, נמי יש לך לילך לחומרא, כי כמו שבסכנה לא הולכים אחר רוב וחזקה, כמו כן באיסורא לא הולכים אחריהם.  74 

 74.  ולא דפליג רבא על דין חזקה, אלא כל שנולד הספק על ידי מעשה בטלה החזקה. רשב" א.
אמר ליה אביי לרבא: ומאי קשיא, וכי לא שאני בין איסורא לסכנתא?
והא אילו ספק טומאה ברשות הרבים, ספיקו טהור. ואילו ספק מים מגולין, שספק אם שתה מהם נחש והטיל בהם ארס, אסורין. ושמע מינה דסכנתא חמירא מאיסורא. ואם כן, לענין חשש "שמא במקום נקב נקב", כיון דהוי ספק איסורא, מוקמינן לה אחזקת היתר.
אמר ליה רבא: לאו ראיה היא מספק טומאה. שהרי ספק טומאה ברשות היחיד, ספקו טמא. וכן בכל איסורים אזלינן לחומרא בספיקא. וגזירת הכתוב היא שדוקא ספק טומאה ברשות הרבים טהור, כי התם, הלכתא גמירי לה מסוטה. מה סוטה, שקינא לה בעלה ונסתרה עם אחר מספק, אסרה הכתוב לבעלה כודאי, זהו דוקא ברשות היחיד, דהיינו מקום שאין שם יותר משני בני אדם. (שכן אין "סתירה" אלא ברשות היחיד שהרי אילו היה שם אדם שלישי, לאו סתירה הוי). אף טומאה, אין ספיקה טמא אלא ברשות היחיד. אבל ברשות הרבים ספיקה טהור. לפיכך, ליכא למשמע מינה דחמירא סכנתא מאיסורא.  75 

 75.  ואביי סבירא ליה, דהלכתא גמירא מסוטה אתא לטמאות ברשות היחיד, אבל לטהר ספק ברשות הרבים מעיקר הדין הוא, ולאו מגזירת הכתוב. רשב"א.
מתיב רב שימי לרבא: והתנן: שרץ מת הנמצא בפי חולדה, וחולדה מהלכת על גבי ככרות של תרומה. ספק נגע השרץ שבפיה בככרות ונטמאו, ספק לא נגע - ספיקו טהור. והתם לאו משום הלכתא הוא, דהא אפילו ברשות היחיד מטהרינן מספק. ואילו ספק מים מגולין שאיסור שתייתם הוא משום ספק סכנה אסורין. ושוב שמעת לה כרב הונא, דחמירא סכנתא מאיסורא.
אמר ליה: התם נמי, בשרץ בפי חולדה, הלכתא גמירי לה מסוטה. מה סוטה שהיא דבר שיש בה דעת לישאל אם נטמאה או לא, דהרי סוטה היא אדם בר דעת, ודוקא בהכי טימאה הכתוב - אף הכא, בספק טומאה נמי, לא מטמאינן אלא בספק שאירע לאדם, שהוא דבר שיש בו דעת לישאל אם נטמא או לא (כגון אדם שעבר אצל שרץ וספק אם נגע בו או לא, ברשות היחיד ספקו טמא). אבל ככר תרומה וכיוצא בו, שאין בו דעת לישאל, כל ספק טומאה שנולד בו מטהרינן. וגזירת הכתוב היא. לפיכך אין למידין הימנה.
אמר רב אשי: תא שמע ממה ששנינו במסכת פרה (פרק יא): צלוחית שמלאוה מים לצורך מי חטאת (ועדיין לא קידשום באפר פרה), שהניחה מגולה, ובא אחר כך ומצאה מכוסה, טמאה, ומטמאת אוכלין ומשקין.  76  שאני אומר: שמא אדם טמא נכנס לשם וכיסה אותה ותוך כדי כך טימאה.

 76.  וכל שכן שנפסלו המים מקידוש באפר פרה, דהא כל מעשי פרה אדומה במעלות טהרת הקודש הם נעשים. ד"חטאת קרייה רחמנא".
ואם הניחה מכוסה, ובא ומצאה מגולה, הרי אם יכולה חולדה לשתות ממנה, וכגון שאינה תלויה הצלוחית באויר, או שיכול נחש לשתות ממנה, לדברי רבן גמליאל, האומר שנחש הרי הוא כחולדה, ופוסל נמי מי חטאת ששתה מהם נחש, או שירד בה טל בלילה, הרי היא פסולה.
וטעמא דמילתא, משום דבעינן במי חטאת שינתנו "מים חיים אל כלי", שתהא חיותן בכלי. דהיינו, שמי המעיין יכנסו ישירות לכלי שמקדשים בו, ולא שימלא בכלי זה ויערה לכלי אחר. וחולדה, ואף נחש לרבן גמליאל, ממלאין פיהם מהמים וחוזרים ומקיאים אותם לתוך הכלי.  77  וכן טל, לאו מים חיים הוא.

 77.  ומקצת המים שמקיאים אינם מתבטלים ברוב המים הכשרים, וכמו הדין במצה שנעשית שלא לשמה שהתערבה במצות שנעשו לשם מצת מצוה, שאינה יכולה להתבטל ולקבל דין של מצה לשמה כשמתערבת במצות אחרות שנאפו לשמה, וכמבואר באחרונים שביטול ברוב רק "מוריד דינים" ואינו "נותן דינים", ולכן אין המים שהקיאו יכולים לקבל שם מים חיים, כשמתבטלים ברוב המים החיים.
ואמר רבי יהושע בן לוי: מה טעם הניחה מכוסה ומצאה מגולה הרי היא טהורה במקום שאין חולדה ונחש יכולים לשתות ממנה? ואמאי לא חיישינן שמא אדם טמא גילה אותה וטימאה, כמו דחיישינן בהניחה מגולה ומצאה מכוסה?

דרשני המקוצר