פרשני:בבלי:חולין כב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין כב ב

חברותא

ומה בני יונה, שלא הוכשרו בגדולים, שהרי "בני" משמע קטנים דוקא, הוכשרו בקטנים.
תורים, שהוכשרו בגדולים,  158  אינו דין שהוכשרו בקטנים!

 158.  לכאורה קשה, הרי אם לא היה כתוב "תורים" לא הייתי יודע כלל שתורים כשרים לקרבן? - ועיין תוס' בסוף עמוד א מה שתירצו על זה.
תלמוד לומר "תורים", ללמדך שרק גדולים ולא קטנים.
"בני יונה" האמור בתורה משמעותם קטנים ולא גדולים, ש"בני" משמע קטנים.
שיכול, אם לא היה כתוב בתורה "בני יונה" אלא "יונה", הייתי יכול לומר שאף בני יונה הגדולים כשרים מקל וחומר. שהרי, והלא דין הוא: ומה תורים, שלא הוכשרו בקטנים, הוכשרו בגדולים, בני יונה, שהוכשרו בקטנים, אינו דין שהוכשרו בגדולים!
תלמוד לומר "בני יונה", ללמדך שרק קטנים ולא גדולים.
ודנה הגמרא: מאי תלמודא? איך משמע מ"בני יונה" שבא למעט שלא נכשיר גדולים מקל וחומר? שהרי אפשר לומר ש"בני יונה" בא להכשיר קטנים, והגדולים אף הם כשרים מקל וחומר.
ומתרצינן: אמר רבא: לא לישתמיט קרא ולכתוב! שבכל המקומות בתורה שנאמר בהם קרבנות העופות לא מצינו באחד מהם שיהא כתוב "מן בני התורים או מן היונה", אלא בכולם כתוב "בני יונה", משמע שהוא לעיכובא שיהיו דוקא קטנים.
ומקשינן על מה שכתוב בברייתא שמ"תורים" נתמעטו קטנים: אימא בני יונה, דכתב בהו רחמנא "בני", דמשמע קטנים, לכן אמרינן דקטנים, אין, גדולים לא. אבל תורים, שיש במשמעם הן גדולים והן קטנים, למה לא נאמר דאי בעי גדולים, לייתי, רשאי להביא, אי בעי קטנים, לייתי!?
ומתרצינן: תורים דומיא דבני יונה. התורים יש להם להיות שווים לבני יונה בכך: מה בני יונה קטנים, אין, גדולים לא, הרי שבני יונה אינם כשרים באופן שכשרים התורים, אף תורים אינם כשרים באופן שכשרים הבני יונה, אלא גדולים, אין, קטנים לא.
תנו רבנן: יכול יהו כל התורים כשרים אפילו אינם גדולים עדיין אלא שיצאו מכלל קטנות. וכל בני היונה יהיו כשרים אפילו אם כבר יצאו מכלל קטנות אלא שלא הגיעו לכלל גדלות. דהיינו, שבשניהם יהא כשר בתחלת הצהוב?
תלמוד לומר "מן התורים", ודרשינן: ולא כל התורים.
ומדכתב "מן בני היונה", דרשינן: ולא כל בני יונה.
בא הכתוב למעט: שהתורים אינם כשרים אלא כשיהיו גדולים, והבני יונה אינם כשרים אלא כשהם קטנים, פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה, שפסול הוא. שבתורים הוא פסול משום שלא הגיעו אז עדיין לכלל גדלות, ובבני יונה הוא פסול לפי שכבר יצאו מכלל קטנות.
מאימתי התורים כשרים? משיזהיבו! שהכנפים שבגופם יהיו גדולים וצבעם כצבע הזהב.
מאימתי בני יונה פסולים? משיצהיבו. שהנוצה שסביב הצואר תתחיל להצהיב.
תני יעקב קרחה: מאימתי בני יונה כשרים? שהרי ודאי שביום שנולדו אינם כשרים עדיין לקרבן שהרי הם מאוסים. משיעלעו, וכדמפרש.
הוא תני לה, יעקב קרחה היה שונה דין זה מפי רבו, והוא אמר לה, הוא מפרש מדעתו שיעלעו הוא מלשון "אפרוחיו יעלעו דם". דהיינו, משעה אשר הדם יהיה מצוי בבשר האפרוחים.
אימת, כיצד נדע זאת?
אמר אביי: מכי שמיט גדפא מיניה ואתי דמא. מאותה שעה שאם יעקר כנף מגופם יהא באותו מקום דם.
בעי רבי זירא: האומר: הרי עלי להביא לקרבן עולה. עוף אחד מן התורים או מן בני היונה מאיזה מהן שארצה, והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה, שהביא גם תור וגם בן יונה, וכל אחד מהם היה בתחילת הציהוב, מהו? האם יצא ידי נדרו?
וצדדי הספק הם: האם תחילת הציהוב ספיקא הוי, שבמצב הזה הם בספק שמא כבר גדולים הם או שעדיין הם קטנים, ולכן הנודר רק תורים והביא תחילת הציהוב לא יצא שמא הם קטנים, והנודר רק בני יונה לא יצא שמא הם גדולים, אבל הנודר הזה שנדר להביא אחד מהם והביא שניהם בתחילת הציהוב, נפיק יצא ממה נפשך: שאם בתחילת הציהוב הם כבר גדולים, הרי התורים כשרים, ויצא בהם. ואם הם קטנים, הרי הבני יונה כשרים, ויצא בהם.  159 

 159.  התוס' מקשים כיצד יקריב אותם, שהרי אחד מהם הוא פסול ואיננו יודעים איזה הוא? ותירצו, כיון שהביאן לידי הכהן יצא ידי נדרו. ובגהש"ס מציין שכן כתב רש"י לקמן קלט א. ושכבר תמה המל"מ על דברי התוס' כאן, שהרי אפילו בהקריבו הכהן ושחטו שלא לשמו לא יצא ידי נדרו וכל שכן בנידון דידן, שאין הכהן יכול להקריבו מחמת הספק, וכן תמה הטו"א במגילה (דף ח). וכתב בספר הערות למסכת חולין מהגרי"ש אלישיב (כתב יד) שיתכן לומר, שכוונת התוס' היא, שמדובר כשהגביל את נדרו מעיקרא, ואמר הרי עלי להביא לידי גזבר (או לידי כהן) מן התורין או מן בני היונה, ואי ספיקא הוי יצא ידי נדרו, כיון שנתן לכהן דבר שכלפי שמיא ידוע שוודאי אחד מהן ראוי לקרבן. והגם שלמעשה אי אפשר להקריב אפילו אחד מהן מחמת שיש לנו ספק. אכן ביאור זה שייך לומר רק בדברי התוס', אך עדיין לא יתיישב בזה דברי רש"י במעילה (דף יט א וציינם בגהש"ס לקמן קלט א), שכתב כן גם לגבי חטאת ואשם, שכשהביאו לעזרה נפטר מאחריותו, והרי בחטאת ואשם לא יתכן התירוץ הנ"ל. וגם בדברי התוס' כאן קצת דוחק להעמיס זה בכוונתם, לפי שהיה לתוס' לפרש דאיירי בכהאי גוונא. ונראה ליישב קושיית המל"מ בדרך אחר, שודאי אין כוונת רש"י והתוס' שנתכפר להן ושיצאו ידי נדרן משהביאום לעזרה, אלא כוונתם לומר, שבקרבן מלבד החיוב כפרה והקרבה, יש חיוב כלפי הקדש כעין חיוב ממון, וחיוב זה יוצאים ב"הבאה" לעזרה, אבל ודאי לענין להתכפר או לצאת ידי נדרו לא יצא עד שיקריבנו הכהן.
או דלמא בתחילת הציהוב אינם לא גדולים ולא קטנים אלא בריה בפני עצמה הוי, שמכלל קטנים יצאו ולכלל גדולים לא הגיעו, ולא נפיק הנודר ידי חובתו. שבין התורים ובין בני היונה פסולים בתחילת הציהוב לקרבן בודאות, התורים לפי שעדיין אינם גדולים והבני יונה לפי שכבר אינם קטנים.
ופשטינן: אמר רבא: תא שמע מהא דתניא בברייתא דלעיל, דילפינן ממיעוט ד"מן התורים" ו"מן בני היונה": פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה, שפסול. אי אמרת בשלמא בריה הוי, שפיר צריך קרא כדי להשמיענו שתחילת הציהוב הוי בריה ולכן פסול הוא בזה ובזה. אלא אי אמרת ספיקא הוי, וכי איצטריך קרא למעוטי ספיקא?! שהרי לפני הקדוש ברוך הוא אין ספיקות.

דרשני המקוצר