פרשני:בבלי:חולין לט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין לט ב

חברותא

מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אלא בשתי עבודות שהם שחיטה וזריקה שמוזכרות במקראות לגבי עבודת כוכבים  387 , אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט.

 387.  רש"י מפרש, ששתי העבודות שאוסרות בעבודה זרה הם, שחיטה שנאמר בה "זובח לאלוהים יחרם" (שמות כ"ב י"ט) וזריקה שנאמר בה "בל אסיך נסכיהם מדם" (תהילים ט"ז ד) אבל הקטרה לא אוסרת אף על פי שמוזכרת בתורה שנאמר בה "אשר חלב זבחימו יאכלו" (דברים ל"ב ל"ח) משום שאפילו בפנים לא נאסר הקרבן על ידי הקטרה פסולה. שיטת רש"י, שהזורק דם לעבודה זרה אוסר את הבשר אחרי שכבר הותר על ידי השחיטה. והתוספות חולקים ומוכיחים מהסוגיא שזריקה לעבודה זרה לא אוסרת את הבשר. ועיין בהערה 388 ובהערה 399. והתוספות מפרשים כמו רש"י, ששתי העבודות האוסרות בעבודה זרה הם שחיטה וזריקה, אבל בזריקה לא נאסר הבשר אלא רק הדם. (תוד"ה מקום). והמהרש"א מקשה על התוספות, הלוא ודאי שהחלב שהוקטר לעבודה זרה נאסר, ואם כן יש שלש עבודות שאוסרות! והב"ח מפרש בתוספות, שבזריקת הדם נאסר אף הדם של הבהמה שלא נזרק, ובהקטרת חלב לא נאסר שאר החלב שלא הוקטר. (ב"ח יור"ד סימן ד' ד"ה אבל רבינו ירוחם). והרמב"ן והרשב"א מקשים על רש"י, מה ההבדל בין זריקה להקטרה, הלוא שתיהם מוזכרות בעבודה זרה, ומה שאומר רש"י שהקטרה לא אוסרת אפילו בפנים לא מובן, שהרי לא לומדים מעבודת פנים מהם העבודות האוסרות בעבודה זרה, שהרי קבלה והולכה לא אוסרות בעבודה זרה ופוסלות בפנים, וכיון שהקטרה מוזכרת בעבודה זרה יש לה לאסור כמו זריקה. קושיא זו קשה גם על שיטת התוספות. ובעל המאור מפרש, שהגמרא נשארת בזה שהמשנה מחלקת בין עבודת פנים לעבודת חוץ בדין מחשבין מעבודה לעבודה, ואומרת הגמרא שאין קושיא מכאן על רבי יוחנן, כי המשנה לא אומרת שבחוץ אין מחשבין מעבודה לעבודה, אלא שבחוץ מחשבין מעבודת השחיטה רק על שתי עבודות שהם זריקה והקטרה, ובפנים מחשבים בעבודת השחיטה על ארבע עבודות, והם קבלה, הולכה, זריקה והקטרה. והרמב"ן והרשב"א מסכימים לפירוש זה. ובהגהות הגרא"ז על הרמב"ן הקשה, שבגמרא בזבחים מבואר, שמחשבת פיגול היא רק בדבר שיש בו אכילה, או אכילת מזבח כגון זריקת הדם או הקטרת אימורים או אכילת אדם, אבל החושב בזמן השחיטה שיקבל הדם שלא בזמנו אין זה פיגול. ועיין בצל"ח שכבר דן בקושיא זו (ד"ה ובזה יתכן).
תניא כוותיה דרבי יוחנן: השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים - הרי אלו זבחי מתים. מפורש בברייתא כדברי רבי יוחנן.
ממשיכה הברייתא: שחטה ולא אמר בזמן השחיטה דבר, ואחר כך חישב עליה ואמר שמתכוין לזרוק את דמה או להקטיר את חלבה לעבודה זרה  388 , ואין אנו יודעים אם נתכוין בזמן השחיטה לעבודה זרה, זה היה מעשה בקיסרי ושאלו את החכמים, ולא אמרי בה לא איסור ולא היתר.

 388.  רש"י מפרש, שנתכוין לזרוק לעבודה זרה, וזה לשיטתו שאם זרק את הדם לעבודה זרה אסר את הבשר על ידי הזריקה, וכבר אין חשוב לנו לדעת אם שחט לשם עבודה זרה או לא. והתוספות מביאים תוספתא האומרת שהמעשה בקיסרי היה שזרק את הדם לעבודה זרה, ומוכח ממנה שהזריקה עצמה לא אוסרת את הבשר, אלא שאנו מסופקים שמא התכוין גם בזמן השחיטה לעבודה זרה. (תוד"ה מקום). לדעת רבינו ירוחם, הספק שהיה בקיסרי הוא דוקא מפני שזרק את הדם לעבודה זרה, אבל אם רק חשב לזרוק אין ספק שלא נאסר הבשר, והבית יוסף חולק עליו. (ב"י יור"ד סימן ד' ד"ה וכתב).
אמר רב חסדא: השאלה שנשאלה בקיסרי תלויה במחלוקת דרבנן ורבי אליעזר, האם סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים  389 , שהרי התגלה ששוחט הבהמה הוא עובד כוכבים, ולא ידענו אם התכוין בשחיטה זו לעבודת כוכבים. ולכן לא אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן, ולא אמרו היתר משום כבודו דרבי אליעזר.

 389.  הגמרא למעלה מביאה שני דרכים בהסבר המחלוקת במשנתנו. לפי לישנא קמא נחלקו במשנה, האם אומרים סתם מחשבת עכו"ם לעבודת כוכבים. ולפי לישנא בתרא לא נחלקו בזה, אלא נחלקו אם הוא אוסר אפילו אם מחשבתו לעבודת כוכבים. רב חסדא מפרש את המשנה כלישנא קמא, או שאין כוונת רב חסדא לרבנן שבמשנתנו אלא לרבנן שבמשנה לעיל (י"ג ע"א) שאומרים ששחיטת נכרי נבלה ואינה זבחי מתים. (חידושי הר"ן וראש יוסף). ועיין תוד"ה עד כאן.
ודחינן לרב חסדא: ממאי? (מה יש להשוות?) דלמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם בעובד כוכבים אלא דלא שמענא דחשיב על בהמה זו לעבודת כוכבים, ומן הסתם לא שחטה לעבודת כוכבים, אבל הכא דשמענא דחשיב שוחט בהמה זו שרוצה לזרוק דמה לעבודה זרה, אף שלא שמענו זאת בזמן השחיטה, יש לומר הוכיח סופו על תחלתו ששחט לעבודה זרה.
אי נמי, (או שיש לומר) ההיפך: עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם שהבהמה אסורה אלא גבי עובד כוכבים, דסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים, אבל ישראל שהוא בחזקת כשרות וכששחט היה עדיין בחזקת כשרות, אף שאחר כך עבד עבודה זרה, הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן, כי יש לתלות שנכנס בו יצר הרע והמיר דתו אחרי השחיטה.
אלא אמר רב שיזבי: השאלה היא, האם הוכיח סופו על תחלתו, ולא אמרו בה היתר משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל, האומר סברת הוכיח סופו במקום אחר.
ומבררינן: הי (היכן הם דברי) רבן שמעון בן גמליאל?
אילימא רבן שמעון בן גמליאל דאמר לגבי גיטין הוכיח סופו של הבעל על תחילתו?
דתנן: הבריא שאמר לשני עדים: כתבו גט לאשתי וחתמו עליו, ולא אמר להם תנו לה את הגט, אינם נעשים לשלוחים שלו לגרש, שהרי לא צוה אותם אלא לכתוב, ועשה כן מפני שרצה לשחק בה שלא תפציר בו לתת לה גט כדי לפוטרה מיבום, אבל חולה מסוכן שאמר לעדים: כתבו גט ולא אמר תנו, נעשו שלוחים לתת את הגט ולגרש, מפני שאנו אומרים ששכח לומר תנו מתוך שהיה בהול על מיתתו, והאשה פטורה מהיבום.
ומעשה בבריא שאמר: כתבו גט לאשתי, ועלה לגג ונפל ומת, וקודם מיתתו נתנו העדים גט לאשתו אף על פי שלא אמר תנו.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם מעצמו ומדעתו נפל, הרי זה גט, ואם הרוח דחתו - אינו גט. (גיטין ס"ו ע"א).
והוינן בה: וכי המשנה מביאה מעשה לסתור את מה שאמרה שבריא שאמר: כתבו, לא צוה לגרש!
ומשנינן: חסורי מחסרא והכי קתני: אם הוכיח סופו של הבריא על תחלתו שהיה בהול על מיתתו, הרי זה גט. ומעשה נמי בבריא שאמר: כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת. אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם מעצמו נפל, הרי זה גט, ואם הרוח דחתו - אינו גט  390 .

 390.  במקרה שיש ספק אם מעצמו נפל או דחתו הרוח, עיין ברמב"ם פ"ב מגירושין הי"ג ובהשגות הראב"ד.
וחזינן: שהתיר רבן שמעון בן גמליאל את האשה על סמך ההוכחה מסופו של הבעל, וכן בעיננו יש לפסול את השחיטה מטעם זה  391 .

 391.  בדין זה, לא מצאנו חולק על רבן שמעון בן גמליאל, ויש להבין, מדוע רבנן דקיסרי לא אמרו בה איסור? ואומרים הראשונים, שרבנן דקיסרי הסתפקו שמא יש לחלק ולומר שיש להעמיד ישראל על חזקתו שלא חטא עד שראינו, ואף על פי שגם במקרה של רבן שמעון בן גמליאל חטא המאבד עצמו לדעת ואנו אומרים שהיה בדעתו לחטוא כשצוה על הגט, מכל מקום ישראל בדלים יותר מעבודה זרה, ויש להעמיד אותם בחזקת כשרות על עבודה זרה יותר. (רמב"ן רשב"א ר"ן).
ודחינן: ודלמא שאני התם דקאמר כתבו, וכשאמר כן, כבר יש מקום להסתפק אם מתכוין שיתנו, וכאשר איבד עצמו לדעת הוכח שזו היתה כוונתו, אבל בעניננו שהשוחט שחט כשהוא בחזקת כשרות ובשעת מעשה לא התעורר ספק שמא הוא מתכוין לעבודה זרה, לא אומרים הוכיח סופו על תחילתו.
אלא אמר רבינא: לא התירו משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל דהכא.
דתניא: הכותב שטר ונותן את נכסיו לאחרים שאינם יורשיו, והיו בהן עבדים, ואמר הלה (מקבל המתנה): אי אפשי בהן, לא התבטלה המתנה, ואם היה רבו שני - מקבל המתנה - כהן, הרי אלו אוכלין בתרומה כדין עבדי כהן. ואף שעל ידי אמירת אי אפשי הוא מפקיר אותם  392  ויצאו לחרות, ומעתה אין הוא יכול לחזור ולשעבדם, עדיין הם עבדיו לענין היתר אכילת תרומה.

 392.  במסכת כריתות אמר ריש לקיש שלשון "אי אפשי" הוא לשון הפקר. (כריתות כ"ד ע"א). הגמרא שם מסבירה, שלפי ריש לקיש המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו, ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומ. ה כי ההפקר מפקיע את הבעלות הממונית של האדון בעבד, אבל מבחינת דיני האיסור נשאר העבד בדינו עד שיקבל גט שחרור מרבו. (שם כ"ד ע"ב). הרמב"ם פסק כריש לקיש. (פ"ד מהלכות זכיה ה"א).
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר הלה: אי אפשי בהן בטלה המתנה מעיקרא וכבר זכו בהן יורשין של נותן המתנה.
והוינן בה: לתנא קמא, האם מקבל מתנה קונה אותה אפילו עומד וצווח שאינו רוצה בה, והלוא אין אדם קונה דבר בעל כרחו!
אמר רבה ואיתימא רבי יוחנן: בצווח מעיקרא כשמקבל את השטר ואומר איני חפץ בעבדים, דכולי עלמא לא פליגי דלא קנה בעל כרחו.
בשותק כשקבל את השטר ובסוף צווח, דכולי עלמא לא פליגי דקנה, כי בתחילה כששתק הוכיח שרוצה את העבדים, ועתה חוזר בו.
כי פליגי באופן שזיכה לו את השטר על ידי אחר בפניו  393 , ובזמן הזכוי שתק ולא מחה על קבלת העבדים ולבסוף צווח כשהגיע השטר לידו  394 .

 393.  רש"י כתב, שהזכוי היה בפניו ושתק, ובזה נחלקו. ומשמע, שאם הזכוי היה שלא בפניו, וכששמע שתק וצווח כשהגיע שטר לידו, לכולי עלמא מועילה מחאתו. והרמב"ם כתב: "זיכה לו על ידי אחר, וכששמע המקבל שתק, ואחר כך צווח ואמר איני מקבלה, הרי זה ספק". (פ"ד מזכיה ה"ג). לדעת הרמב"ם, יתכן שאם הזכוי היה בפניו, נחשב הדבר כמו שמקבל בעצמו, ולכולי עלמא אין מועילה מחאתו אחר כך.   394.  האם המחלוקת היא במתנת בריא או במתנת שכיב מרע או שאין הבדל ביניהם בדין הזה? עיין בשו"ע חו"מ סימן רמ"ה ס' י"א ובנושאי כליו ובקצות ונתיבות שם.
תנא קמא סבר: מדשתיק בשעת הזכיה קננהו לעבדים, שהרי מן הסתם הוא רוצה בהם, והאי דקא צווח בשעה שמקבל את השטר לידו, אין זה אלא משום דמיהדר קא הדר ביה, ולא אומרים שעתה הוכח שגם בשעת הזכיה לא רצה את העבדים.
ורבן שמעון בן גמליאל סבר: מאחר שמתחילה לא היתה הוכחה חזקה שרוצה לקבל את העבדים, ועכשו הוא צווח שאינו רוצה בהם, הוכיח סופו על תחילתו שלא רצה את העבדים גם אז, והא דלא צווח מעיקרא יש לנו לתרץ בדוחק שמקבל המתנה סבר: כי לא אתי לידיה, אמאי אצווח? (כשהשטר לא בא עדיין לידו, בשביל מה לו לצווח  395 ?) ואף על פי שזכה במתנה לפני שהגיע השטר לידו  396 .

 395.  הרמב"ם כתב, שגנאי הדבר לצווח לפני שהגיעה המתנה לידו. (ב"ב קל"ח ע"א ד"ה הוכיח סופו).   396.  נחלקו הראשונים, מהי ההלכה במחלוקת זו. הרשב"ם פסק כרבנן, וכתב דהא דקיימא לן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו, אין זה אלא במשנה ולא בברייתא. (ב"ב קל"ח ע"א ד"ה יורשין). והרמב"ם פסק, שהדבר מוטל בספק, לפיכך אם קדם אחר וזכה בה לעצמו - אין מוציאין אותה מידו, ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפשוה מיד זה שקדם וזכה בה - אין מוציאין אותה מידם. (פ"ד מהלכות זכיה ה"ג). וכתב המגיד משנה, שהרמב"ם למד מסוגיתנו לפסוק כך, שהרי אנו מדמים את המעשה שהיה בקיסרי למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, ואם הם לא הכריעו מי יכריע.
וחזינן: שאף שבשעה שזכה במתנה היו העבדים בחזקתו ולא היתה לנו אז סיבה לפקפק בבעלותו עליהם, עכשו שהוא צווח הוכיח סופו על תחילתו שלא רצה בהם מעולם לפי רבן שמעון בן גמליאל  397 . וגם בעניננו לא אמרו איסור ולא היתר משום מחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן  398 .

 397.  הש"ך אומר, שבעניננו שאנו אוסרים את הבשר משום שהוכיח סופו על תחילתו, אם בזמן השחיטה אמר במפורש ששוחט משום צווי השם, אין כל חשש. (יור"ד סימן ד' ס"ק). והט"ז אומר, שגם במקרה זה יש להסתפק שמא חשב לעבודה זרה, ולפי טעותו, כך צוה השם להקריב לעבודה זרה קרבנות. (שם ס"ק ב'). ולדעת הפלתי, גם אם שחט לשם השם, יתכן שחשב שהשחיטה היא לשם השם ובאותו זמן חשב שהזריקה תהיה לשם עבודה זרה, וזה אוסר את הבהמה לפי ההלכה. ומסיק הפלתי, שהדין תלוי בשאלה שהבאנו בהערה 368, האם פיגול אוסר על ידי דיבור דוקא או גם במחשבה. (פלתי שם ס"ק א').   398.  הרמב"ם פסק, שהבהמה אסורה בהנאה מספק שמא אומרים הוכיח סופו על תחילתו. (פ"ב מהלכות שחיטה הט"ז). ורבינו ירוחם פסק, שהבהמה אסורה באכילה ומותרת בהנאה. והמהרש"ל אומר, שמחלוקת הרמב"ם ורבינו ירוחם תלויה במחלוקת בהלכה לענין מתנה שהבאנו בהערה 396, לדעת הרמב"ם שפסק שם שיש בזה ספק גם כאן יש ספק, ולדעת הפוסקים שם כרבנן, יש לפסוק גם כאן כרבנן ולהתיר. ומסביר המהרש"ל, שרבינו ירוחם סבר שמעיקר הדין הבשר מותר אף באכילה, אלא שהחמירו באיסור עבודה זרה לחוש לדעת רבן שמעון בן גמליאל. (יש"ש והובאו דבריו בט"ז סימן ד' ס"ק ב'). ועיין בפלתי וברע"א על השו"ע דרך אחרת בהסבר דברי רבינו ירוחם.
הגמרא חוזרת למחלוקת שבמשנתנו.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי שאין מחשבת הבעלים אוסרת, ואפילו אם ידוע לנו שהבעלים התכוין לעבודה זרה, לא נאסר הבשר.
ומייתינן עובדא: הנהו טייעי דאתו לציקוניא (ישמעאלים באו לציקוניא), יהיב דיכרי לטבחי ישראל, (נתנו אילים לטבחים ישראלים) לשוחטם, כי דרך הישמעאלים לשחוט את הבהמות, אמרו להו הישמעאלים לטבחים: דמא ותרבא לדידן (הדם והחלב יהיה שלנו) לצורך העבודה זרה, משכא ובישרא לדידכו (העור והבשר יהיה שלכם).
שלחה רב טובי בר רב מתנה לקמיה דרב יוסף: כי האי גוונא מאי? האם הבשר מותר?
שלח ליה: הכי אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי, ומותר לאכול את הבשר  399 .

 399.  עיין בהערה 387 שהבאנו מחלוקת בין רש"י לתוספות, האם זריקת דם לעבודה זרה אוסרת את הבשר, כאשר אין לומר הוכיח סופו על תחילתו וידוע לנו שהשחיטה לא נעשתה לשם עבודה זרה. והתוספות מוכיחים מכאן, שזריקת הדם לא אוסרת, שהרי אף שאנו פוסקים שהשחיטה לא אוסרת משום מחשבת הישמעאלים, מכל מקום אם זריקה אוסרת, יאסר הבשר משום זריקתם! (תוד"ה מקום). והרמב"ן מתרץ את רש"י, שמכיון שהבשר ניתן לישראל - אין הישמעאלים יכולים לאוסרו עליו כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואף שיש דעה בגמרא לקמן שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, זריקת הדם אינה מעשה בבשר כדי שתאסור אותו.
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי שאלה זו: לרבי אליעזר, אי יהיב ליה עובד כוכבים זוזא לטבח ישראל תמורת בשר מבהמה אחת, מאי? האם אותו עובד כוכבים אוסר את הבהמה כיון שיש לו חלק בה, כשם שרבי אליעזר אוסר בהמה של עכו"ם שהעכו"ם יאכל רק מחצר כבד שלה  400 ?

 400.  לפי מה שנפסק לעיל דלא כרבי אליעזר, אין שאלה זו נוגעת להלכה. אמנם השאלה נוגעת להלכה אם הבהמה ילדה בכור, שהרי שותפות עכו"ם פוטרת מהבכורה. ועיין בשו"ת צמח צדק הראשון סימן ס"ב שהביא גמרא זו להלכה בענין זה.
אמר ליה: העובד כוכבים קנה חלק מהבהמה במעות שנתן, שכן מעות קונות מטלטלים לעובד כוכבים  401 , אבל הבעלות לא אוסרת, אלא רק כאשר השוחט מוכרח לתת לבעלים את חלקו. אז הוא שוחט בשביל הבעלים  402  ונעשה שליח  403  על השחיטה ומחשבת הבעלים על השחיטה מועילה, ולכן חזינן, אי איניש אלמא הוא דלא מצי מדחי ליה (אם הגוי הוא אלים ואי אפשר לדחות אותו ולא לתת לו מהבשר), הבשר אסור, ואי לא אדם אלים הוא ואפשר לדחותו ולומר לו קח את כספך ולא אתן לך מהבשר, לא נאסר הבשר, כי אין הוא שלוחו, שהרי אילו היה רוצה אמר ליה: רישך והר. (הרי ראשך וההר הכה אותם זה בזה).

 401.  כשגוי קונה מטלטלין מישראל או כשישראל קונה ממנו, נחלקו אמוראים מהו הקנין המועיל. לדעת אמימר משיכה קונה, ולדעת רב אשי כסף קונה ולא משיכה. (ע"ז ע"א ע"א). רש"י בסוגיתנו אומר, שההלכה כרב אשי. רבינו תם פוסק כדברי האומר במסכת בכורות שלומדים מהפסוק "או קנה מיד עמיתך" שקנינו של עכו"ם שונה מישראל. (בכורות י"ג ע"א). וכיון שההלכה היא כרבי יוחנן הסובר שמן התורה מעות קונות בישראל, הרי שקנינו של עכו"ם הוא במשיכה. (ע"ז ע"א ע"א תוד"ה רב אשי) וכן פסק הרא"ש. (בכורות פ"ב סימן א'). והרמב"ם פסק, ששני הקנינים מועילים (פ"א מהלכות זכיה הי"ד). ועיין בש"ך יור"ד סימן ש"כ ס"ק ח'.   402.  פירשו את הגמרא לפי הבנת התפארת יעקב בפירוש רש"י. התפארת יעקב אומר, שלפי רש"י אם ישראל שוחט בהמה של עכו"ם שלא מרצון העכו"ם, אין העכו"ם אוסר אותה כשחושב לעבודה זרה אפילו לפי רבי אליעזר. (תפארת יעקב בד"ה לכן נראה לי בכוונת רש"י). ועיין חתם סופר שלא הבין כך בכוונת רש"י. והתוספות מפרשים, שהעכו"ם שאינו אלים לא קונה אפילו לפי הדעה שמעות קונות והיה מעשה קנין מועיל, כי אין הוא גומר בדעתו לקנות מפני שאינו סומך על הקנין. ואם הוא אלים וסומך על הקנין הוא קונה לפי הדעה שמעות קונות ואוסר מדאורייתא, ולפי הדעה שהמעות אינם קונות, החמירו רבנן שיהיה אוסר על אף שכל קנינו הוא רק באלימות. (תוד"ה רישך). והרמב"ן מפרש, שרב אשי לשיטתו שסובר שמעות קונות בעכו"ם, ויכול העכו"ם לאסור אף כשאינו אלים, אלא שבאופן זה אין לחשוש שהגוי חושב לעבודה זרה אפילו לפי רבי אליעזר, מפני שכיון שאינו סומך על קנינו - אינו מחשב לעבודה זרה.   403.  לשון שליחות שנקט רש"י הוא לאו דוקא, ואין כוונתו לדין שליחות שלומדים מהפרשת תרומה, שהרי ידוע שאין שליחות לעכו"ם. (לב אריה).
מתניתין:
השוחט שהקריב בהמה לעבודה זרה  404  המחוברת, כגון ששחט לשם הרים או לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות - שחיטתו פסולה, והבשר אסור באכילה, אף שאין בו משום איסור תקרובת עבודה זרה ואינו אסור בהנאה מהטעם שיתבאר בגמרא.

 404.  רש"י מפרש, שמדובר במקריב לעבודה זרה ממש, ובכל זאת אין הבשר נאסר משום זבחי מתים. והרמב"ם מפרש את המשנה בלא מתכוין לעבוד את ההרים עבודת אלילים, אלא התכוין לעשות סגולה לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים הגוים (פ"ב משחיטה הי"ד). וכתב הרשב"א שלדעת הרמב"ם אם מתכוין לעבוד ההרים הם נאסרים בהנאה מדאורייתא כדין תקרובת עבודה זרה. (תורת הבית בית א' שער א' דף י' ע"ב). התבואות שור מסביר את ההבדל בין עבודה להרים לבין עשית סגולה בכך, שהעובד מכבד את ההרים, אבל העושה סגולה חושב שעל ידי כך מכריח את ההר לרפואה שלו. (שמלה חדשה סימן ד' סימן יב). ועיין בהערה 408.

דרשני המקוצר