פרשני:בבלי:חולין נב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין נב א

חברותא

חול הדק - לא חיישינן משום שאינו נכבש לעולם.
חול הגס - חיישינן, כי האבנים הגדולות שבו מרסקות את העוף כשנופל עליהן.
אבק דרכים, שהוא גס ונהיה קשה - חיישינן.
תיבנא, תבן של חטים ושעורים ועביד בזגא, חבילה - חיישינן.
לא עביד בזגא - לא חיישינן. חיטי וכל דמינייהו - חיישינן אם נפל עוף עליהן מפני שהן קשין.
שערי וכל דמינייהו - חיישינן!
כל מיני קטניות, שאינן נכבשות יחדו - אין בהם משום ריסוקי אברים, לבר מן רוביא (תלתן).
חימצי, אחד ממיני הקטניות - אין בו משום ריסוק אברים.
חפצי, גם הוא מין קטניות - יש בו משום ריסוק אברים.
כללא דמלתא, כל מידי דמשריק, שמחליק ואינו נכבש, כיון שהעוף הנופל עליו נשמט והולך ואינו נחבט בו - אין בו משום ריסוק אברים.
וכל דבר שהוא לא משריק, אינו מחליק, ולכן הוא נכבש - יש בו משום ריסוק אברים.
דבוק, דבק העשוי לצייד עופות, שהעוף נדבק לדף שעליו הדבק, וכשהוא פורח הוא נופל עם הדף הדבוק אליו -
רב אשי שרי. אמימר אסר.
ומבארת הגמרא: כאשר נדבק הדף רק בחד גפא, כנף אחד, דכולי עלמא לא פליגי דשרי. כי הוא יכול להמשיך ולעופף בכנפו השניה.
כי פליגי - בתרי גפי, כאשר נדבק העוף בשתי כנפיו.
מאן דאסר, אמר לך - היכי ניקום?! כיון שהוא דבוק בשני כנפיו, אינו יכול להקים ולשאת את עצמו, ונפילתו היא חבטה הגורמת לריסוק איבריו.
ומאן דשרי, אמר לך, אפשר דניקום אעיקבי דגפי. בקצות הכנפיים, במקום חיבורן אל הגוף, אין הוא דבוק אל הדף, ומכוחן הוא יכול לשאת את עצמו במקצת, ולפיכך אינו נחבט בנפילתו.
ואיכא דאמרי, בדבוק בתרי גפי - כולי עלמא לא פליגי דאסיר.
כי פליגי, בחד גפא:
מאן דשרי אמר לך - אפשר דפרח בחד גפא.
ומאן דאסר - כיון דבהאי גפא לא מצי פרח, בהאי גפא, השניה, נמי לא מצי פרח.
והילכתא: בתרי גפי אסיר. בחד גפא שרי.
שנינו במשנה: נשתברו רוב צלעותיה הרי היא טריפה.
תנו רבנן: עשרים ושתיים צלעות גדולות יש בבהמה, אחת עשרה מכל צד. ונמצא ששתים עשרה צלעות הינן רוב צלעות.
אלו הן רוב צלעות - שש מכאן ושש מכאן, או אחת עשרה מכאן, ואחת מכאן.
אמר זעירי: ומחציין כלפי שדרה. דהיינו, ובלבד שתהיה השבירה בצד הקרוב לשדרה, שהיא חיותה של הבהמה, ולא בצד הקרוב אל החזה.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
ובצלעות גדולות - שיש בהן מוח.
אמר עולא: בן זכאי אמר: אם נעקרו הצלעות ברוב צד אחד הרי היא טריפה. והיינו, כשנעקרו שש צלעות מצד אחד. ואם רק נשתברו הצלעות ולא נעקרו, היא טריפה רק אם נשברו ברוב שני צדדין.
רבי יוחנן אמר: בין נעקרו בין נשתברו אינה טריפה אלא אם היתה העקירה או השבירה ברוב שני צדדין.  57 

 57.  המאירי כתב: ולמדת שהלכה כרבי יוחנן, שאמר בין נעקר בין נשתברו ברוב שני צדדין. ואף על פי שבדברי תורה הולכין אחר המחמיר, עולא במקום רבי יוחנן אינה משנה. וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהלכות שחיטה ה"א כדברי רבי יוחנן.
אמר רב: נעקרה צלע אחת וחוליא עמה - טרפה.
אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן וחוליא קיימת, מהו?
אמר להו: וכי גיסטרא קאמריתו?! האם שואלים אותי על בהמה שנפסקה באמצעיתה (שכך הוא המצב כשנעקרה צלע מכאן וצלע מכאן), והרי בהמה שנפסקה באמצעיתה, הנקראת גיסטרא, הרי היא נבילה!?
ותמהה הגמרא על תשובתו של רב: והא רב עצמו, שאמר "נעקרה חוליה וצלע עמה הרי היא טריפה", נמי על גיסטרא קאמר! שהרי משנעקרה החוליה וצלע אחת - מתפרקת גם הצלע השנית. והרי היא נבילה, ואמאי קרי לה רב טריפה!? ומשנינן: כי קאמר רב - בנעקרה צלע בלא חו ליא.
ותמהה הגמרא: והא צלע וחוליא קאמר רב!?
ומשנינן: צלע וחצי חוליא קאמר רב.
אך עדיין תמהה הגמרא: הרי מכלל זה אתה למד, דרב כהנא ורב אסי דבעו מיניה דרב מהו דינה של בהמה שנעקרה צלע מכאן וחוליה קיימת, לא דיברו בחצי חוליה קיימת אלא בכולה קיימת. שהרי אפילו בצלע אחת וקצת חוליה קאמר רב דהויא טרפה, ומאי בעו מיניה בשתי צלעות!? אלא, בהכרח, במקרה שנעקרה משני הצדדים צלע בלא חוליא אמרי. ואמר להו רב: גיסטרא קאמרית?! והרי גיסטרא נבילה היא!
והאמר עולא: בן זכאי אמר: נעקרו הצלעות - ברוב צד אחד, נשתברו - ברוב שני צדדין. אלמא בעינן נעקרו רוב צלעות בצד אחד כדי להטריפה ולא די בעקירת צלע אחת!?
ומשנינן: אמר לך רב: התם, בנעקרו הצלעות זה שלא כנגד זה. הכא, שנקראת גיסטרא, איירי כשנעקרו זה כנגד זה.
אך אכתי פרכינן: והאמר רבי יוחנן דבעינן נעקרו הצלעות ברוב שני צדדין. וברוב שני צדדין אי אפשר דלא קיימא חד מינייהו שנעקרו בה הצלעות זה כנגד זה, שהרי יש אחת עשרה צלעות מכל צד, ואם נעקרו מכל צד שש צלעות, בודאי שצלע אחת נעקרה משני צידיה!? ומשנינן: התם, בדברי רבי יוחנן, דבעי שייעקרו רוב צלעות - איירי בנעקרה בוכנא צלע בלא מקצת מהחוליה, הנקראת אסיתא. ואילו הכא, בדברי רב כהנא ורב אסי, איירי בנעקרה בוכנא ואסיתא.
ותמהה הגמרא: אי הכי, אם מדברים רב כהנא ורב אסי בנעקרה צלע עם מקצת מהחוליה, הרי היינו דרב, שאמר בפירוש, נעקרה מקצת חוליה עם הצלע הרי היא טריפה, ומאי קא בעו רב כהנא ורב אסי מרב בנעקרו שתי צלעות, צלע מכל צד, ביחד עם מקצת חוליה? והרי לרב אפילו רק נעקרה צלע אחת מצד אחד בלבד יחד עם מקצת חוליה הרי היא טריפה!?
ומשנינן: רב כהנא ורב אסי לא שמיע להו להא מילתא דרב.
והוינן בה: אי איירי דלא שמיעא להו מהא דאמר רב, אמאי איבעיא להו מיניה בנעקרה צלע מכל צד? וליבעו מיניה כדרב, בנעקרה צלע מצד אחד בלבד!?
ומשנינן: סברי, ליבעי מיניה דרב חדא, דפריש לן מינה תרתי.
דאי בעינן מיניה בנעקרה חדא צלע, הרי הניחא אי אמר לן טרפה, כל שכן שנדע בנעקרו ממנה תרתי.
אבל אי אמר לן כשרה, אכתי בנעקרו תרתי קא מיבעיא לן.
ופרכינן: אי הכי, השתא נמי, דקא בעי מיניה בנעקרו תרתי, הניחא אי אמר להו רב כשרה - כל שכן בנעקרה חדא.
אבל, ואי אמר להו טרפה - אכתי נעקרה חדא מיבעיא להו?!
ומשנינן: סברי, שמתשובתו של רב לשאלתם הם ידעו תשובה גם על נעקרה צלע אחת בלבד. שאם יענה להם רב שבנעקרו שתי צלעות היא כשרה, הרי כל שכן בנעקרה צלע אחת שהיא כשרה. ואם יענם שהיא טרפה, הרי מסגנון תשובתו ידעו מה דינה של אחת. כי אם יענה להם בניחותא, שבנעקרו שתיים טרפה, הרי זה סימן שבנעקרה אחת היא כשרה. כי אם גם בנעקרה אחת היא טריפה, אם כן, מירתח קא רתח רב בתשובתו. לפי שאם נעקרה צלע חדא הרי היא טרפה, נעקרו תרתי צלעות - מיבעיא?!
ותמהה הגמרא: והא קא אמרי ליה, ששאלוהו מה הדין בנעקרו שתיים, ולא רתח, למרות שפסק רב שאפילו בנעקרה אחת הוי טריפה!?
ומשנינן: אכן רב רתח. כיון דקאמר להו רב "גיסטרא קאמריתו!?", היינו ריתחיה!
אמר רבה בר רב שילא אמר רב מתנא אמר שמואל: נעקרה צלע מעיקרה ואפילו שלא נעקרה אסיתא, וגולגולת שנחבסה, נשברה ברובה, ובשר החופה את רוב הכרס שנקרע ברובו - טרפה.
והוינן בה: וכי נעקרה צלע מעיקרה הרי היא טרפה?!
ורמינהו, סתירה לכך, ממה ששנינו במסכת אהלות (ב ג):

דרשני המקוצר