פרשני:בבלי:חולין נה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין נה ב

חברותא

והיכא הוא מקום חריץ?
שהגיעה הלקותא עד לחיורא, לאותו לובן, המצוי דתותי מתחת למתני למתניים.  70 

 70.  עיין בציור בספר שיחת חולין שזהו המקום בו מעורים הגידים המגיעים לכליה, והוא אמצע הכליה.
אמר רבי נחוניא: שאילתינהו לכולהו מורי הוראה טרופאי, בהלכות טרפה, דמערבא, ואמרו לי - הלכתא כרכיש בר פפא בכליה, ולית הלכתא כרב עוירא בניקב הטחול.
ולא אמרן דלית הלכתא כרב עוירא אלא בניקב הטחול בקולשיה, במקום הדק שבו. אבל אם ניקב בסומכיה, בעוביו שלמעלה - טרפה!
ואי אישתייר ביה בעובי דופנו כעובי דינר זהב שלא ניקב - כשרה.
אמרי במערבא: כל הפוסל בריאה - כשר בכוליא. שהרי נקב פסול בריאה, וכשר בכוליא.
וכל שכן היכא דכשר בריאה - כשר בכוליא.
מתקיף לה רבי תנחומא: וכללא הוא?! והרי מוגלא, דכשר בריאה ופסול בכוליא?!
והרי מים זכין, דכשרים הכא והכא.  71 

 71.  רש"י כתב דלא ידענא מאי קשיא. ותוס' ביארו: והרי מים זכים דאתו מחמת לקותא וכשרים בכוליא, ולא גמרינן ממוגלא, ואם כן אין לדמות הטרפות זו לזו.
אלא, אמר רב אשי: וכי טרפות קא מדמית להדדי?! אין אומרים בטרפות זו דומה לזו! שהרי חותכה מכאן, במקום נמוך שברגל, בצומת הגידין - ומתה. ואילו חותכה מכאן, למעלה מצומת הגידין בבשר הרגליים - וחיתה! ומים זכין שהם כשרים, לא אמרן אלא דצילי, כשהם צלולים, אבל מים עכירי - טרפה.
וכי צילי נמי, לא אמרן אלא דלא סריח. אבל סריח - טרפה.
הכוליא שהקטינה שהצטמקה מחמת חולי
- בבהמה דקה, עד כפול היא כשרה. ואילו בבהמה גסה עד כענבה בינונית.
שנינו במשנה: ניטלה האם שלה.
תנא: היא האם, היא טרפחת, והיא שלפ וחית!
שנינו במשנה: וחרותה בידי שמים כשרה:
תנו רבנן: איזוהי "חרותה"?
כל שצמקה ריאה שלה בידי שמים - כשרה! בידי אדם - טרפה!
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף אם צמקה הריאה בידי כל שאר הבריות, כמו שאגת אריה.
איבעיא להו: האם רבי שמעון בן אלעזר ארישא קאי, לומר שבידי כל הבריות הוא כבידי שמים, ולקולא.
או דילמא אסיפא קאי, ולומר שאם נבעתה משאר הבריות הרי זה כבידי אדם, ולחומרא?
תא שמע מהא דתניא: חרותה בידי אדם - טרפה.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בידי כל הבריות, הרי היא טרפה.
רבה בר בר חנה הוה קאזיל במדברא. אשכח הנהו דיכרי מצא אילים דצמיק ריאה דידהו. אתא שאיל בי מדרשא.
אמרו ליה: בקייטא בקיץ, אייתי משיכלי, כלי חרס חיורי לבנים, ומלינהו מיא קרירי, ואנחינהו לריאה במים הללו מעת לעת. אי הדרן בריין אם חוזרים לברייתן - בידי שמים היא, וכשרה. ואי לא - טרפה!
בסיתוא, בחורף, אייתי משיכלי שיחומי, כלי חרס שחורים, שאינם מצננים כמו לבנים, ומלינהו מיא פשורי, פושרים, ואנחינהו לריאה המצומקת מעת לעת. אי הדרא בריא - כשרה, ואי לא - טרפה!
שנינו במשנה: הגלודה.
תנו רבנן: הגלודה - רבי מאיר מכשיר, וחכמים פוסלים.
וכבר העיד אלעזר ספרא ויוחנן בן גודגדא על הגלודה שפסולה.
אמר רבי שמעון בן אלעזר: חזר בו רבי מאיר.
ומדייקת הגמרא מהא דאמר רבי שמעון בן אלעזר דרבי מאיר חזר בו: מכלל, דלרבי שמעון בן אלעזר, בתחילה פליג רבי מאיר בגלודה, אלא שלאחר מכן חזר והודה לחכמים.
ופרכינן: והתניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו רבי מאיר וחכמים על הגלודה שפסולה. וכבר העיד רבי אושעיא בנו של רבי יהודה הבשם, לפני רבי עקיבא משום רבי טרפון, על הגלודה - שפסולה! ואם נשתייר בו בעור, שלא הופשט, כסלע - כשרה?!
ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: מאי "לא נח לקו"?
שלא עמד רבי מאיר במחלוקתו, אלא חזר בו.
אמר מר: אם נשתייר בו כסלע כשרה.
והוינן בה: היכא נשתיירו!?
אמר רב יהודה אמר שמואל: על פני השדרה כולה.
איבעיא להו: האם נשתייר חוט של עור דאריך וקטין, צר, דכי מצרף לה לכל אורך העור הוי כסלע.
או דלמא בעינן נשתייר עור ברוחב סלע על פני השדרה כולה?
תא שמע: דפריש רבי נהוראי משמיה דשמואל: ברוחב כסלע על פני כל השדרה כולה.
רבה בר בר חנה אמר: בעינן נשתייר עור כסלע על כל אחד ואחד מראשי הפרקים של החוליות, ועצמות השוק, והירך.  72  רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר ברבי ינאי אמר: בעינן נשתייר עור כסלע במקום טיבורו.  73 

 72.  ונחלקו הראשונים אם הוא בא להחמיר או להקל. רש"י מבאר שהוא מחמיר, כי לפיו צריך שיור כסלע בכל פרקי חוליותיה, ועצמות השוק והירך. ואילו הרמב"ן במלחמות מבאר שהוא בא להקל, שכל פרק מראשי האברים מציל. ולפי המאירי הוא בא להקל בכך שאין צורך בשיור עור ברוחב סלע על פני כל השדרה אלא די שישתייר עור כסלע על ראשי פרקי השדרה בלבד.   73.  גם כאן נחלקו הראשונים אם הוא בא להחמיר או להקל. לפי מה שנראה מרש"י הוא בא להחמיר שאין מציל אלא העור שעל הטבור, משום שהוא כנגד מעיה של הבהמה, ששם יש חיות. אך הרמב"ן במלחמות כתב שהוא בא להקל, ולומר שדיינו בשיור העור שכנגד טבורה, בלבד.
בעי רבי ינאי ברבי ישמעאל: ניטל העור במקום השדרה, וכולו, כל שאר העור קיים.
או שניטל העור במקום טיבורו, וכולו קיים.
או שניטלו חלקי העור מעל ראשי פרקים של השדרה, וכולו קיים.
מאי?
ומסקינן: תיקו!
אמר רב: כל העור כולו, אם נשתייר ממנו כסלע הרי הוא מתרפא, ומציל בגלודה, חוץ מעור בית הפרסות שנשתייר, שאינו מעלה ארוכה לכל עור הבהמה.
ורבי יוחנן אמר: אפילו עור בית הפרסות שנשתייר ממנו כסלע נמי מציל.
בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן עור בית הפרסות שנשתייר ממנו כסלע - מהו שיציל בגלודה?
אמר ליה: מציל! אמר ליה: למדתנו רבינו: אלו שעורותיהן מטמאין כבשרן - עור בית הפרסות! אלמא, לאו עור הוא, אלא כבשר חשיב!?
אמר ליה: אל תקניטני מאותה משנה, משום שבלשון יחיד, ואליבא דרבי שמעון, אני שונה אותה, ואין הלכה כמותו, אלא כתנא קמא דפליג עליו!
דתניא: השוחט את העולה במחשבה להקטיר כזית מעור של תחת האליה חוץ למקומו הראוי - פסול הקרבן, כדין מחשב להקטיר מהקרבן חוץ למקומו. ואין בו כרת למי שיאכלנו, כי קרבן שנפסל מחמת מחשבת חוץ למקומו אין חייבים על אכילתו כרת, אלא רק אם חישב לאוכלו חוץ לזמנו.
ואם חישב להקטירו חוץ לזמנו הרי הוא פגול, וחייבין עליו, על אכילתו כרת. והיינו, שלפי לתנא קמא אין עור נחשב לבשר אלא העור שתחת האליה בלבד!
אליעזר בן יהודה, איש איבלים, אמר משום רבי יעקב. וכן היה רבי שמעון בן יהודה (איש כפר) עיכוס, אומר משום רבי שמעון:
אחד עור בית הפרסות, ואחד עור הראש של עגל הרך, ואחד עור של תחת האליה, וכל שמנו חכמים גבי טומאה, "אלו שעורותיהן מטמאין כבשרן".

דרשני המקוצר